- This topic has 2 תגובות, 2 משתתפים, and was last updated לפני 14 שנים, 8 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
א?ת לא באמת רוצ?ה לדעת מה אני רוא?ה. מזמן התפכחתי מן המחשבה התמימה שכריה אינסופית בתוך עצמי תביא למציאת זהב או יהלומים. אחרי שעות של חפירה ברקמה החיה באמצעות הקצה החד של המכוש, רק הגעתי למקום שממנו אין קליטה ואין שידור. בדרך חזרה למעלה, כל מה שאספתי לתוך השק התפוגג ונעלם. הבנתי שיש יופי ב??צו?רה, שלכל דבר יש יופי משלו בצורתו החיצונית ושאפשר להסתפק ביופי הזה, כמו שכולם אומרים שאפשר להפעיל טלוויזיה גם בלי להבין איך היא עובדת. למה לך? להתעקש על זה, ממילא אף אחד לא יכול להבין איך הטלוויזיה שלי עובדת. הרי אני בעצמי לא מבין. כשאני שוכב במיטה עמוק בתוך הלילה, והעיניים שלי פקוחות בחשיכה המוחלטת, האהובה כל כך, אני מסיט את וילון הקלישאות ומציץ פנימה לתוך הנשמה. את מה שאני רואה, גם מלים גדולות מאוד לא יכולות להסביר או להסתיר. מה שאני רואה אין לו מלים בכלל. לפעמים אני ממש לא יכול להיות שם. לפעמים אני אפילו לא מעז להסתכל, כי לא יראני האדם וחי. אבל גם בלי להסתכל, אני יודע שמה שיש שם זאת דו?ד?א. כמו שהסבירה פעם דוקטור מרגלית צנעני בטלוויזיה, זו מן מפלצת כזו נודניקית שצריך להאכיל אותה. רק ברגעים נדירים של חסד, מתאפשר לי לצלול שוב בעיניים פקוחות וללכת להציץ בזהירות על הדודא שלי. מרחוק היא נראית כמו מן צמח כזה, עם פרחים סגולים, שהערבים קוראים לו ת?ו?פ?ח א?ל-מ?ג?'נ?ין. הדודא מדברת כל הזמן בלי מלים. אחרי מעט הקשבה לדיבורים שלה, אני מקנא בה כי היא חווה את העולם כמו תינוק שלא ה?מ?ש??יגו? לו עדיין דבר. היא יודעת להגיד רק את האמת ובצורה הכי ישירה שיש. בשביל הדודא מנורה היא הדבר המבהיק והמסנוור הזה שבמשטח הלבן שלמעלה ושמש היא הדבר המבהיק והמסנוור הזה שבמשטח התכול שעוד יותר למעלה. ב??מקום של הדודא, היא זו שנמצאת במרכז, והעולם מסתובב סביבה. הדודא אוהבת מאוד רק את הדודא והכול נוצר וקיים בשבילה. הדודא אוכלת סיפוקים קטנים וגדולים וכשהיא רעבה היא בוכה. הדודא רוצה שיהיה לה הכי טוב כל הזמן ואם היא משגיחה בקרבתי היא נדבקת ולא נותנת לי ללכת. אבל הדודא עצמה איננה הבעיה. הבעיה היא הקרקע שהשורשים של הדודא נטועים בה. ככה נדמה לי, כי פעם טעמתי את האדמה הזו ושם נגמרו כל המלים שבעולם. לאן אקח אותך כדי להראות לך את האדמה השחורה, המרירה והמלוחה הזו. איך אפשר לכלוא כמויות כאלה של סבל גולמי בתוך צ?רוף כלשהו של אותיות. אם אגיד לך יגון וכאב, אם אחרוז אותם בחרוז צולע עם דאבון הלב אם אצבע את האותיות בשני ובארגמן אם אקרב את שפתי אל האוזן שלך ופשוט אשמיע צרחה חזקה עד שהגרון שלי ייקרע, מה את תביני מכל זה. איזה לחש יהיה מסוגל להשאיר את העיניים שלך מביטות, מבלי יכולת לעפעף, ישר לתוך תמצית הפחד הזר, הקר עד צמרמורת. הדודא מסבירה שפעם כל האנשים היו יבשת ענקית אחת, גדולה וקפואה יחדיו, אבל עם השנים, הקרחונים נמסים יותר ויותר, עד שהם מתמוטטים ומתרסקים לתוך הים והשברים שלהם צפים אל כ??ל?יו?נ?ם בשמש ובמים החמים. זה מה שכולנו היום, שברי קרחונים שהולכים ונעלמים במים חמים. אנחנו לא קפואים יותר ביחד ואנחנו לא באמת יכולים להבין אלה את אלה. במקור נוצרנו מחתיכה אחת, אבל עכשיו אנחנו מרוסקים ומופרדים ורק צועקים אלה אל אלה צעקות נואשות בשעה שאנו מתרחקים אלה מאלה על פני הגלים, נמוגים כמו חלום של ילד שנאבק על שנתו נגד צלצול של שעון מעורר. את מבינה, המלים הכי גדולות שלי הן רק זיקוק אדום על פני המים לעת שקיעה. בקושי מבחינים בהן ממילא ואת עוד רוצה שהן יסבירו לך באיזו אדמה צומחת הדודא. אין מצב, מותק שלי, אין מצב ותאמיני לי, מוטב כך. את לא מסוגלת לעמוד בזה. זה יבלע אותך בשנייה. זה יכול לבלוע את הכול.
חתיכת שרמוטה ניהיליסטית, הדודא שלך?, היא אומרת לי, עיניה עדיין נעוצות בי בריכוז. אני מחייך ושותק, בעודי מתפוגג לאיטי לתוך מים מלוחים. -
-
-
