- This topic has 14 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
_חלק 3_
לקראת סוף חופשת הפסח היכתה הדריאנה האלמונית שוב. חברותי לכיתה ניצלו את החופשה כדי לבלות בלונה פארק וכדי לקנות בגדים בקניונים. אני ניצלתי את החופשה כדי ללמוד בכל הכוח את החומר של השנה הבאה, כדי שיאשרו לי לקפוץ כיתה. אף אחד חוץ מגילה לא הבין את השיגעון שקפץ עלי, אבל הסביבה שיתפה איתי פעולה, וקיבלתי משימות לימודים רבות לחופשה. היה צפוי לי גם קיץ עמוס במיוחד, אבל הובטח לי שאם אעבור יפה את המבחנים, אוכל לדלג על כיתה ז'.
וכך ישבתי לי אחר הצהריים מפהקת בעייפות מול הספרים הפתוחים. עצמתי את עיני רק לרגע, ופתאום חשתי שתנוחת הישיבה שלי השתנתה מעליה. פקחתי את עיני בבהלה, ומצאתי את עצמי בהר הדיראנים בגופה של הדריאנה האלמונית. זה היה בדיוק כמו בפעם הראשונה. דריאנים רבים ישבו מסביב והביטו בי, ודממה שררה במקום. דריאן אחד התקרב אלי. בהיתי בו באלם. זה היה סמין.
"את מוכנה?" הוא שאל.
"לא." אמרתי, המומה עדיין מכך שחזרתי למקום זה, "אני לא מוכנה."
"אז למה פקחת את העיניים?" הוא הקשה עלי.
"כי…" התחלתי, ואז הפסקתי. הבטתי סביב.
"אני אמורה לעבור עכשיו את טקס הבגרות?" שאלתי.
"כן." הוא אמר, וכמעט צעק, "אל תעשי לי את זה שוב. זו הפעם השלישית שאת מתחילה את הטקס ולא מסיימת אותו."
אז לדריאנה המסתורית יש בעיה עם הטקס, הבנתי. בכל פעם שהיא נדרשת לעבור את הטקס היא מתחמקת מכך על ידי החלפת נשמתה בנשמתי. והיא שוב עשתה לי את זה, ה…
לא הספקתי לקלל בליבי, כי שני הראשונים נגשו אלי.
"מה העניין, סטאי?" שאלה אותי האם הגדולה.
"מי זה סטאי?" שאלתי בבלבול.
"את." אמרה האם הגדולה.
הצצתי מבולבלת בכתובת הקעקע שעל ידי.
"חשבתי שקוראים לי מליני." אמרתי לה, "את נתת לי את השם בעצמך."
האם הגדולה נטלה את כף ידי, ובהתה בה.
"השם חזר." אמרה, "מה עשית?"
קמתי על רגלי, נזכרת בכל מה שגילה סיפרה לי על מהות הטקס ושני הראשונים.
"אתם יודעים מה?" אמרתי בקול רם, "אני לא חושבת שאני רוצה להתבגר. אני אדלג על הטקס הזה."
התחלתי ללכת לכיוון היציאה מהמערה. סמין קפץ ואחז בידי.
"אבל סטאי, מליני," הוא התבלבל, "מה יהיה עלינו? את חייבת לעבור את הטקס…"
"אני לא חייבת כלום." אמרתי לו בקשיחות. בזוית העין ראיתי את שני הראשונים מסתודדים ביניהם. התעלמתי מכולם והלכתי לכיוון היציאה מההר.
מה עכשיו? חשבתי. האם עלי לעשות מדיטציה ולנסות לחזור בחזרה כמו שעשיתי בפעם הקודמת? ומה אשיג בזה? הדריאנה סטאי עלולה פשוט לחזור על המבצע. האם נגזר עלינו להתחלף לנצח?
'גילה!' חשבתי לפתע. זו ההזדמנות שלי לעזור לה לחזור הביתה. אולי היא תוכל לעשות משהו שיפסיק את ההתחלפות המטורפת הזו שעוברת עלי. שיניתי כיוון, והלכתי לחדרה של הדריאנה המורדת. היא שכבה שם בדיוק כמו שהיתה בפעם הקודמת שראיתי אותה. מהרתי לכרוע לידה. וכיצד אוכל להחזיר אותה?
"סאיאן." אמרתי בשקט. "את שומעת אותי? בואי אלי, סאיאן."
שום דבר שיכולתי להבחין בו לא קרה. סאיאן, שאירחה את נפשה הפגועה של גילה האמיתית, הוסיפה לשכב בעיניים עצומות, נושמת באיטיות. בעודי מנסה לנתח את הבעיה, חשתי לפתע כמיהה עזה לחברתם של הראשונים. קמתי מיד, ויצאתי מהמערה של סאיאן, כשהבנתי שהם משחקים ברגשותי. גילה אמרה, שהם יכולים לשלוט ברגשות. קימצתי את ידי המקועקעת, ורצתי בכל המהירות ליציאה מההר. היה לילה למרבה המזל, ולמרות שהירח היה בהיר, יצאתי החוצה משוחחת על עיני. כשיצאתי נחלשה הכמיהה לראשונים, ועליתי לראש ההר כדי לשתות מעט נוזל מהענפים.
ישבתי כמה שעות ליד גזע העץ, מצילה על עיני בידי מפאת אור הירח. אף אחד לא יצא אחרי, אולי חשבו שהלילה בהיר מדי. ידעתי שעלי להחזיר את סאיאן לגופה. בוודאי שתחינות לא יוכלו לתרום לעניין. היה עלי להשתמש בכוחות שהיו לי בגוף הזה, כוחות שלא יכולתי לחוש בהם. אבל כיצד אוכל להפעיל כוח שאיני יודעת כיצד להשתמש בו? בהיתי בנוף הפרוש לפני מבלי לחשוב על דבר. ישר לפני היה הצוק ממנו נשפך המפל הכסוף. יער כחול עטף אותו מכל איבריו. הצבע האדום נעדר כליל מהעולם, כשבחנתי אותו דרך עיני הדריאנה המוזרות. פיהקתי קלות בעייפות, ושפשפתי את עיני שהחלו לצרוב פתאום. באיחור קלטתי שהשמש מתחילה לזרוח. קפצתי ממקומי, והתחלתי לרוץ לאורך ההר, עד שמצאתי מערה קטנה. נכנסתי לתוכה מיד, וראיתי בהקלה שהיא לא מתחברת לקומפלקס האדיר שבתוך ההר. התכרבלתי לי בקצה הרחוק ביותר מהפתח, ושכבתי לישון כשכפות ידי מכסות את עיני.התעוררתי בתחושה איומה של צריבה בעיני. עוד לא היה חושך מוחלט, והאור הכה בהן. כיסיתי אותן מיד, והמתנתי בדממה עד שהצריבה שככה. פקחתי את עיני בזהירות, וראיתי שכבר חשוך מספיק כדי לצאת מהמערה. הגחתי החוצה בהיסוס, ועפתי למעלה כדי למצוץ נוזל מהענפים. כשסיימתי כבר היה חושך מוחלט, זאת אומרת, יכולתי להביט סביב בלי להצל על עיני. הכל היה שומם מסביב. תוך כדי מחשבות קפצתי באויר, וריחפתי לי להנאתי בלילה הצלול. השמים היו מעוננים, וראיתי הכל בברור. ראיתי גם את הדמויות שריחפו מתחתי, ושמעתי אותן קוראות: "סטאי! איפה את?"
'מחפשים אותי.' חשבתי, והגבהתי עוד יותר. הדריאנים לא אהבו לעוף גבוה. ככל שעלו היה נעשה קר יותר, והירח היה נעשה בהיר יותר. אז עפתי גבוה יותר, וחפשתי מקום להסתתר בו במהלך היום הבא. לא הייתי מוכנה עדיין לחזור אל ההר, לא לפני שאתרגל את כוחותי ואדע מה לעשות. לא רציתי ליפול קורבן לידי הראשונים. מי יודע מה הם עלולים לעשות לי? כך שהמשכתי לעוף במשך זמן רב, מתרחקת מהמחפשים ומחפשת מקום להחבא בו במהלך היום. לבסוף, כשכבר חשבתי לחזור בחזרה, ראיתי מקום שיכול היה להתאים. מעופי הביא אותי לצוק, ובצלע ההר נקרעו מערות. נחתתי בתוך אחת מהן, מוכנה לברוח אם אמצא את עצמי בחברתו של דוב או יצור מפחיד אחר. המערה היתה ריקה, אך לא עמוקה דיה. יצאתי החוצה, ומצאתי מערה אחרת, שהובילה אותי עמוק יותר לתוך הצוק. פסעתי מספר דקות בתוך מנהרה שהלכה והפכה לצרה, חושבת לרגע שאולי אגיע למושבת דריאנים אחרת. אך לא, המנהרה הסתיימה במבוי סתום. החלטתי להשאר שם עד הערב.
חלק מהיום העברתי בשינה. את השאר העברתי במדיטציה. ניסיתי לחפור בתוך עצמי, לגלות את כוחותי. גילה התאמנה על אלה שלה במשך שנים. האם אוכל להשתלט עליהם ביום אחד די על מנת להחזיר אותה הביתה? הייתי מוכרחה. ידעתי שלא אוכל להשאר במערה הזו לנצח. בערב אהיה חייבת לחזור להר הדריאנים, ולו כדי לאכול. כבר חשתי את תחילתו של הרעב.
בשעות הלילה המוקדמות חשתי שהשגתי משהו. זו לא היתה יותר ממודעות לכוח שהפעלתי מבלי משים כשחזרתי לגופי שלי בפעם הקודמת, אבל זה היה משהו, וקיוויתי שזה יספיק.כשהתקרבתי בחזרה להר הדריאנים לא ראיתי מחפשים. באין מפריע עפתי אל העץ, ולגמתי מהנוזל המתוק ברעב גדול. כששבעתי, ריחפתי לי לפתח המוביל לקומפלקס המערות, והתגנבתי בדממה לאורך המסדרונות, מנסה להתחמק מכל הדריאנים. עד מהרה הגעתי לחדרה של הדריאנה המורדת, שהיה ריק כרגיל. כרעתי על ברכי לידה, אחזתי את ראשה בידי, ונכנסתי למדיטציה הדריאנית.
"סאיאן." לחשתי, "בואי הביתה."
שקעתי באותו מצב הרוח שהייתי בו אז, כשהתכוננתי לעבור את טקס הבגרות. ידעתי שאחת מהשתיים חייבת לקרות: או שאצליח להחזיר אותה, או שאחזור בעצמי, וסטאי האמיתית שתמצא את עצמה בחדר זה תבין מה ניסיתי לעשות, ותעשה את זה בעצמה.
"בבקשה, חזרי!" הוספתי ללחוש, והתאמצתי למשוך את רוחה מעבר לפערים המפרידים בינינו. הזמן חלף. הדקות הצטרפו האחת לשניה, ודבר לא קרה. הגברתי את הריכוז. ולפתע נשמע קול:
"סטאי." אמר קולה של דריאנה שלא שמעתי עדיין.
פקחתי את עיני, וראיתי את הדריאנה המורדת מביטה בי בהפתעה. הנחתי לראשה, והיא התיישבה באיטיות.
"סטאי, זו באמת את?" היא שאלה, ובלי להמתין לתשובה, התנפלה עלי בחיבוק חונק והמטירה עלי כמה נשיקות.
"סטאי, מתוקה שלי!" היא זעקה, "כל כך התגעגעתי אליך."
השרירים שלא נעו במשך שנים לא היו חזקים במיוחד, אבל לא הצלחתי להחלץ מהם.
"המורה." אמרתי כמעט בלי אויר, "אני לא סטאי. זו אני, ליזי."
החיבוק הוסר. הדיראנה המורדת הביטה בי בהבעתה של המורה גילה.
"ליזי?" היא נדהמה, "בגופה של בתי."
"סטאי זו הבת שלך?" נדהמתי גם אני.
"כן." אמרה גילה, סאיאן בעצם.
"אבל חשבתי שאמה של סטאי מתה." אמרתי.
"אולי החשיבו אותי כמתה." היא השיבה, והביטה סביבה על קירות המערה.
"ואני בבית." היא אמרה, "את החזרת אותי הביתה. ילדה יקרה שלי."
ואז היא חיבקה אותי שוב, אבל לא באותה עוצמה כמקודם.
"את חייבת לחזור הביתה עכשיו." היא אמרה לי, "החזירי אלי את הבת שלי."
"זה הדבר שאני הכי רוצה לעשות בעולם." אמרתי לה, "ואת תשמרי שהיא לא תגנוב את הגוף שלי שוב?"
"בוודאי." אמרה סאיאן, וליטפה את ראשי.
עצמתי את עיני, אבל הרגשתי לפיתה בידי.
"לא, אל תחזרי!" היא אמרה בבהילות, "קודם אנחנו צריכים לסלק את סימן הקעקע מהיד שלך. אסור לך להשאר איתו."
פקחתי את עיני שוב, ובחנתי את ידי המקועקעת.
"אבל איך?" שאלתי.
"אני אאלץ את האם הגדולה להסיר אותו." אמרה סאיאן בביטחון עצמי, "אבל קודם אני צריכה להתחזק מעט. עזרי לי בבקשה לצאת החוצה. הגוף שלי לא זז כבר שנים."
היא הצליחה להתרומם בכוחות עצמה, אבל נשענה עלי בדרכנו אל היציאה. למעט כמה ילדים לא נתקלנו בדריאנים. תהיתי אם גוף אנושי היה מסוגל למבצע שכזה לאחר זמן רב כל כך ללא תנועה, והיתה לי הרגשה שלא. אבל היא הצליחה ללכת עד שיצאנו, ואז עמדה והביטה בנוף.
"אני יכולה שוב לראות בחושך." היא אמרה באושר, "ולכל דבר יש את הצבע הנכון. את רואה את זה, ליזי?"
"אני רואה שלשום דבר אין את הצבע הנכון." אמרתי.
"הצבעים." נאנחה סאיאן, "היה לי כל כך קשה להתרגל לכל הצבעים האיומים האלה שמגיעים לעיניים האנושיות. אדום, למשל. צבע נורא."
ואז טיפסנו בקושי רב אל העץ, והיא שתתה ממנו במשך זמן רב אולי אפילו כמה שעות. גם אני שתיתי קצת, בתקווה שזו הפעם האחרונה. כשסאיאן התנתקה מהעץ, היא כבר נראתה טוב יותר, כאילו הנוזל חידש את כוחה, ופיצה על השנים הדוממות.
"בואי, ליזי," היא אמרה בקול מלא חיים, "נסלק את הדבר הנורא מהיד שלך."
כבר לא הייתי צריכה לסייע לה ללכת. בלי טיפת מורא היא נכנסה לתוך המערות, וצעדה במסדרונות הראשיים הישר אל אולם הראשונים. הלכתי מיד אחריה, חשה שוב כמו תלמידה במחיצת מורתה. כל הדריאנים שחלפנו על פניהם, צעקו בהשתאות, אך סאיאן השתיקה אותם בתנועת יד. לא חשתי שיהיה כדאי לשאול אם השתמשה בכוחותיה.
פרצנו בסערה לאולם הראשונים, ובעקבותינו כמה מהדריאנים האמיצים יותר. שני הראשונים ישבו שם בחברת כמה דריאנים צעירים, ופנו אלינו בהשתאות.
"לניה!" קראה האם הגדולה בהפתעה.
"שמי סאיאן!" הכריזה סאיאן בהדרת כבוד.
"התעוררת משנתך!" אמר האב הגדול וניסה להראות שמח.
"לא ישנתי!" אמרה סאיאן, "הייתי בגלות במשך שנים רבות, בעולם מופלא ומוזר, אבל עכשיו חזרתי."
האם הגדולה קמה על רגליה, וחייכה בנעימות מתוחה.
"לניה." היא אמרה, "את נסערת עכשיו. בואי נשוחח על זה."
"יהיה זמן לשוחח." אמרה סאיאן, אחזה בידי, ומשכה אותי לפנים. "לפני זה, אני רוצה שתסירי את השם שחרטת על ידה של הנערה הזו."
"סטאי קיבלה את שמה במהלך טקס הבגרות." אמרה האם הגדולה. היא השתהתה כדי לנשום בעצבנות, אך סאיאן נכנסה לדבריה.
"זו לא סטאי." אמרה, "זו נערה מהעולם אליו שלחתם אותי, העולם אליו נמלטה בתי כדי שלא תאלץ לעבור את טקס השעבוד."
"הרגעי, לניה." אמרה האם הגדולה בעצבנות גוברת. תהיתי לרגע מדוע היא כל כך עצבנית, אבל כשהבטתי סביב, ראיתי שבערך מחצית מהדריאנים באולם עדיין לא עברו את טקס הבגרות. והם הביטו במחזה בעיניים פעורות בסקרנות עזה. האב הגדול נראה שקוע במשהו.
"אני רוצה שתמחקי את הסימן מהיד שלה." אמרה סאיאן, ופרסה בכוח את כף ידי הימנית כדי להציג אותה מול האם הגדולה.
"אני לא יכולה לעשות את זה…" החלה האם הגדולה, וסאיאן קטעה אותה שוב.
"את יכולה." אמרה, "ואת תעשי את זה. רק אחרי שתעשי את זה, היא תוכל לחזור הביתה ולהשיב אלי את הבת שלי. כמה מהסודות הכמוסים שלכם עלי לספר לילדים כאן כדי שתסכימי למחוק את הסימן?"
האם הגדולה היתה חייבת להבין שמורתי אומרת את האמת. היא בעצמה נדהמה מהעלמותו וחזרתו המופלאות של הסימן. היא לקחה את כף ידי, והחלה להעביר את אצבעה על הסימן באיטיות. הפעם הרגשתי כאב, אבל לא בידי אלא בראשי. כאילו נחש זוחל לי בתוכו. נשכתי את שפתי כדי לא לצעוק. הסימן נעלם תחת אצבעותיה, עד שלא נשאר ממנו דבר, ואז גם נעלם הכאב.
"את מרוצה עכשיו?" שאלה האם הגדולה.
"כן." אמרה סטאי, והאם הגדולה נסוגה כמה צעדים לאחור.
באויר עמד המתח שלפני מלחמה. חשתי פתאום בפחד עז. סאיאן נתנה לי נשיקה על מצחי.
"חזרי הביתה, ליזי." היא אמרה לי. "כאן זה לא המקום שלך."
"שלום המורה." אמרתי לה כשרצון לבכות עולה בי, "אני מקווה שלא נפגש יותר."
"גם אני." אמרה סאיאן, ונתנה לי עוד נשיקה.
כרעתי על ברכי, מתעלמת מכל הנוכחים הנועצים בי את עיניהם, ושקעתי במדיטציה. התרכזתי, ניקיתי את מוחי, ושקעתי ברצון לחזור הביתה.
"ליזי!" שמעתי פתאום את קולה של אמי.
פקחתי את עיני לאור יום נורמלי ולא כואב.
"כבר שבע ורבע." אמרה אמי, שבדיוק נכנסה לחדר שלי.
"מה?" התבלבלתי.
"שכחת שהיום מתחילים הלימודים?" שאלה אמי בקול כועס.
"החופשה נגמרה?" שאלתי.
"כן, היום מתחילים הלימודים. את תאחרי."
מיד קפצתי מהמיטה, והתחלתי לארוז את התיק.הגעתי לכיתה בריצה בדיוק דקה לפני הצלצול. כולם ברכו אותי לשלום, זאת אומרת, אלה שלא היו עסוקים בהשלמת שיעורי הבית שלא הכינו במהלך החופשה. התיישבתי במקומי, עדיין מבולבלת מעט מחזרתי לגופי שלי.
המורה לתנ"ך נכנסה לכיתה. במקום להקריא שמות מהיומן היא הניחה אותו על השולחן. כולם הבינו שמשהו קרה, והשתתקו. המורה פנתה אל הכיתה, וכולנו ראינו שעיניה אדומות.
"ילדים." היא אמרה, "נורא רציתי לומר לכם בוקר טוב, ולשאול איך היה בחופשה, אבל יש לי חדשות רעות."
כולם נעצו בה את עיניהם.
"המחנכת שלכם גילה לא תגיע היום לבית הספר." היא אמרה בקול רועד, "אתמול בסביבות אחת בלילה היא איבדה את ההכרה באמצע מסיבה. היא מאושפזת בבית החולים בתרדמת. הרופאים לא חושבים שהיא תחלים…" והיא שלפה ממחטה, וניגבה כמה דמעות מעיניה.
חששתי שהילדים יצחקו, אבל כל אותם ילדים שתמיד השתעשעו ברעיון שמשהו נורא יקרה למורים שלהם, היו מאוד רציניים, וכמה מהבנות אף החלו להתייפח. ואני? אני הרכנתי את ראשי, כדי שאיש לא יראה את החיוך הרחב שעלה על פני, וליטפתי את כף ידי הימנית החלקה. -
מכיוון שצורת הפורום מגבילה את אורך השורות, אם נקח את הסיפור הנדון ונכניס אותו לדפי A4 (שהיא כנראה הצורה בה הוא נכתב). נגלה שהסיפור לא עולה על 14 דפים בערך. ככה שמהבחינה הזאת הוא כן עומד בקריטריונים של סיפור קצר.
לכל המתלוננים על דרישות גבוהות, שימו לב!
ככה צריך לכתוב סיפור: רעיון מקורי, מעניין, מותח, כתוב טוב, רציף, עם הגיה נכונה וללא שגיאות כתיב ונו אפשר להמשיך במחמאות עד אין סוף.
כל הכבוד – ממש טוב. -
-
-
-
-
-
-
-
-
-
ידעתי שהיו יותר מדי תגובות חיוביות ואפס תגובות שליליות… זה היה טוב מכדי להיות אמיתי.
נונין כתב/ה:
>
> אבל קודם הדברים החיוביים:
> רעיון מעניין.
> התפתחות עלילה סבירה ביותר, ללא קפיצות מיותרות.
> שימוש יפה במטאפורות (ראייה – עיניים – וכו')
> טוויסטים עם רמזים אבל לא ברורים מדי.
> כתוב לא רע בכלל.קודם כל, תודה.
> הבעיות שלי:
> הסיפור קצת איטי והסגנון מעט מסורבל, מה שמעיק על הקריאה. בהרבה
> מקומות הסיפור לא זורם ואולי אפשר היה לקצר קצת, או להשתמש בניסוח
> אחר. הסיפור קופץ לפעמים לרובד שפה מאוד גבוה, שהוא לא עקבי עם
> מספרת בת 12 (גם אם היא אינטליגנטית). צירופי המקרים בסיפור (כמו
> הפסקת החשמל שבגללה המספרת מגלה את סודה של גילה) נראים קצת יותר
> מדי מאולצים.
> וברמת הניטפוק, יש כמה שגיאות איות ונדמה שבמקום אחד כתוב 'סטאי'
> במקום 'סאיאן'. אבל זה באמת לא נורא.שוב תודה. אני אקח הכל בחשבון ואעבור על זה שוב. בינתיים הנה כמה תשובות:
מבחינת השפה, הסיפור מוגש אמנם מנקודת מבטה של ילדה בת 12, אך זו ילדה שעברה המון. היא מספרת את סיפור המעשה אחרי ההתגברות המהירה שלה, שהשפיעה עליה מכל הבחינות, גם מבחינת השימוש בשפה. בדיאלוגים נשמרת שפת דיבור או קרוב לזה, אך המחשבות והתיאורים שלה כתובים בשפה גבוהה. זה היה מכוון. אני אעבור על זה שוב, ואראה שאין באמת חוסר אחידות.
צירופי מקרים: למען האמת, צירוף המקרים היחיד בסיפור הוא אכן הפסקת החשמל, דבר שהיה קורה לעתים קרובות מדי כשאני הייתי ביסודי. אני אנסה לחשוב על משהו שיראה פחות מאולץ. תודה.
חבל שלא כתבת לי איפה השגיאות. עד עכשיו עזרו לי כאן לאתר שגיאה אחת. נו, אני מניחה שבטקסט באורך כזה תמיד יהיו שתיים שלוש שגיאות שבורחות מהעין. אני אחפש שוב.
-
-
אבל קודם הדברים החיוביים:
רעיון מעניין.
התפתחות עלילה סבירה ביותר, ללא קפיצות מיותרות.
שימוש יפה במטאפורות (ראייה – עיניים – וכו')
טוויסטים עם רמזים אבל לא ברורים מדי.
כתוב לא רע בכלל.
הבעיות שלי:
הסיפור קצת איטי והסגנון מעט מסורבל, מה שמעיק על הקריאה. בהרבה מקומות הסיפור לא זורם ואולי אפשר היה לקצר קצת, או להשתמש בניסוח אחר. הסיפור קופץ לפעמים לרובד שפה מאוד גבוה, שהוא לא עקבי עם מספרת בת 12 (גם אם היא אינטליגנטית). צירופי המקרים בסיפור (כמו הפסקת החשמל שבגללה המספרת מגלה את סודה של גילה) נראים קצת יותר מדי מאולצים.
וברמת הניטפוק, יש כמה שגיאות איות ונדמה שבמקום אחד כתוב 'סטאי' במקום 'סאיאן'. אבל זה באמת לא נורא.בסך הכל – סיפור סביר ונחמד, אבל לא מרגש. אולי בגלל השפה היבשה, אולי בגלל חוסר הזרימה.
-
-
