- This topic has 29 תגובות, 13 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
מרג'ה קולודי כעס. הוא השקיע את מיטב כספו במכרה. בחר מיקום, רכש ציוד, סקר שווקים, בחר עיר נמל ושכר עובדים. כאן היתה הבעיה, העובדים. מרג'ה היה בעל חזון, לבדו איתר את מכרה הפחם, לבדו נתן את כל כולו עבור פרוייקט הכרייה. העובדים לעומתו, זילזלו. נכון, מרג'ה לא יכל לשלם להם סכומי עתק אבל זו לא היתה סיבה לנהוג ברשלנות, הוא עצמו התקשה בתשלום החשבונות.
עגלה מלאת פחמים סטתה אל מחוץ לשביל הסלול והתהפכה. הפועל הרשלן לא טרח כלל להתכופף ולאסוף את הפריטים המפוזרים. למרג'ה היו בעיות עימו בעבר. פועל עצלן, רוצה הרבה, עושה מעט, הראשון בתורים לשכר ואוכל והאחרון להתנדב או לעזור. פשוט עצלן וחצוף. מרג'ה פנה אליו בנימוס, ביקש שיאסוף את הפחמים וישוב לעבודתו. הסבל החל בוויכוח חסר תכלית, הוא עייף, הוא רוצה מנוחה והפסקה. למרג'ה אזלה הסיבולת והסבלנות, ההפסקה האחרונה היתה לפני פחות משעה. . . מרג'ה קולודי כעס ופיטר את הסבל. הוא ידע שאדם זה תלוי בו לצרכי פרנסה אבל היתה לו משפחה משלו וצורך לממן את עצמו ועבודתו. הסבל נטש את אתר הכרייה בזעם והבטיח לנקום.הוא צעד במהירות, לעזעזל עם המכרה, מרג'ה שנא אותו עוד מההתחלה, הוא היה בטוח בכך. אז נפלה עגלת פחמים. . . אז מה? מרג'ה עשיר מספיק בכדי להקריב מספר פיסות עלובות של חומר שרוף.
בדרכו הביתה עצר ליד היער. מבלי לשים לב הוא החל לצעוד במשעולים לא ידועים עד שהגיע לאזור מרוחק בו גדלו חורשת פרא ועצים סבוכים. זכרונות מעומעמים החלו להציף אותו והוא שלף את גרזנו החלוד.הוא נשא שק כבד של בולי על חטובים ועימם הגיע את דלת ביתו. "אבא," קרא "זה אני, תפתח מהר." קול רוטן נשמע מתוך הבית והדלת נפתחה בחריקה.
"פינוקיו" שאל ג'פטו "למה חזרת כל כך מוקדם?" פינוקיו נכנס, דחף קלות את אביו הנגר ושם את השק בפינה, ליד האח. "פיטרו אותי, מרג'ה לא סבל אותי מהיום הראשון. יש משהו לאכול?"
"פינוקיו, אתה יודע שאנחנו זקוקים לכסף, למשכורת שלך. בדיוק הכנתי לעצמי ארוחה, כמה אגסים, חביתה ואפונה. ארוחה לאחד אבל שב עימי ונדבר."
"זה יספיק לי, תביא קצת יין טוב" ובעוד ג'פטו צעד בכבדות אל המזווה התיישב פינוקיו והחל לבלוס את המזון בתאבת רעב. ג'פטו חזר והניח קנקן חרס מלא על השולחן. "תתכבד אבא" אמר פינוקיו וזרק אגס קטן אל הנגר הזקן.
"אתה מבין אבא, נמאס לי להיות שכיר, נמאס לי לעבוד עבור אחרים ולציית לפקודות. מאז אותו יום ארור, בו הפכתי להיות אדם אמיתי, הכל הדרדר. הפסקתי להיות מיוחד. בשר ודם כמו כולם."
"אבל פינוקיו, זה מה שתמיד רצינו, שתהיה ילד אמיתי."
"אני כבר לא ילד, אבא, אני בן שלושים. אני משמין, אני מזדקן, אני פולט הפרשות. אתה יודע כמה זמן לוקח לעץ להרקיב?"
"אני נגר, פינוקיו" חייך ג'פטו.
"אל תצחק, איש זקן," פינוקיו הכה באגרופו על השולחן,הכלים רעדו והקנקן נפל והתנפץ . "עץ מתקיים מאות שנים. ויתרתי על כח, על אלמוות. ובשביל מה? בשביל זה? בשביל חיים תחת שילטון של שוט? פינוקיו תעשה את זה, תלך לשם, תרים את גם את זה ותעזור לי פה. לי נמאס אבא. הגיע הזמן לעבור ממגננה להתקפה."
"על מה אתה מדבר ילדי?" ג'פטו הכיר את התפרציותיו התדירות של בנו. לא ניתן היה לעשות דבר מלבד לשתף עימו פעולה.
"הייתי ביער היום. הגעתי אל המקום. . . לא הייתי שם מעולם בתור פינוקיו אבל איך לא אוכל לזהות את מקום הולדתי?"
"הבאת חברים?" גיחך הצביע אל שק העצים, ליד האח.
"הבאתי נשק, אבא, אני לא צוחק." מכיסו שלף פיסת קלף מקומט ופרס אותה על השולחן." תביט אבא, זוהי מכונת מלחמה. שילוב של עץ ומתכת. סירטוט החייל המושלם. תביט בזרועות העצומות ברגליים הדורסיות, בקרניים היוצאות מן הראש, בלסת ובמערכת הניבים. מתכת מחודדת ושרשראות פלדה יהיו לו לעור, הוא יהיה ענקי. אבא, זה הפתרון. . . "
"על מה אתה מדבר?" ניכר היה לג'פטו שפינוקיו השקיע מחשבה רבה, זמן רב. הדמות על פני הקלף העבירה בו צמרמורת. יצור שכזה יזרה אימה בלתי מנוצחת. מעל לכל אדם בודד. המחשבה הרעידה את ליבו. כדי לנצח אותו יצטרכו לגייס צבא של לוחמים חמושים.
"אני רוצה להקים צבא של לוחמים, עשרות מהם, אולי מאות. זו ההזדמנות אבא! ככה נוכל לקבל את כל מה שרצינו. איש לא יוכל לעצור אותנו."
"פינוקיו. . ."
"יש לנו את היכולת להפוך עץ דומם ליצור חי. לקחת וליצור את העתיד החדש, מחדש, ביחד. אני, אתה וצבא של שדים מאחורינו, נשליט טרור על הארץ הבוגדנית ונכלה בה את זעמנו. ללא רחמים נכה בה. רק כך נקבל את הכבוד והעושר שאנו ראויים לו. אתה איתי?"ג'פטו רצה בן. רצה אותו כל כך. רק לאחר תלאות ארוכות, עם בובה מעץ ,קיבל אותו סוף סוף ופינוקיו הפך לילד אמיתי. כמה שמחו שניהם באותו הבוקר. . . אבל עכשיו, עם חלוף השנים, הכל השתנה. אולי באמת מגיע להם משהו טוב יותר? אולי הגבר שהיה פעם בול עץ צודק, אולי באמת צריך להבעיר כפרים וערים. ג'פטו היה זקן ולא קיבל דבר מאיש מעולם.
נפשו היתה חצויה אך עבור בנו יעשה הכל. זו טבעה של אהבה."אני איתך פינוקיו, עד הסוף, תמיד." והם לחצו ידיים.
בלילות הבאים נשמעו רעשים ונקישות על פני סדן ואבן. נסירת בולי עץ ועיצוב מתכות באש ומים. הפטישים רקעו ומסמרים חדרו. שבבים מחומרים שונים התעופפו באויר ונחו על הרצפה. התאורה, בסדנתו של ג'פטו, לא כבתה. האב ובנו עמלו והזיעו, סירטטו תרשימים נוספים וכרתו חומרי גלם.
באחד הלילות, בעוד ג'פטו משייף רגל עץ, יצא פינוקיו אל החצר. היה זה לילה בהיר ופינוקיו הביט אל הכוכבים שיהיו שלו. מכיסו הוא הוציא שקיק טבק ונייר והחל לגלגל. כאשר סיים שלף גפרור מכיסו והבאיר את היצירה. היה זה אחד היתרונות המעטים והנדירים של להיות אדם, בעל ראות. כבובת עץ לא היה מעז לעשן או לקרב גפרור בוער אל אפו הארוך.
"צר צר , צר צר." נשמע קול חרק מאחד השיחים. "מי שם?" שאך פינוקיו בחשדנות. מן הדשא הגבוה יצא לו הצרצר. חסר חוליות שחור בעל מחושים נרגשים. "זה אני, קול המצפון."
"שוב אתה? נמאס לי מהשטויות שלך, כסיל, אני לא שמח לראות אותך."
"פינוקיו, כה רבות ההרפתקאות והסכנות בהם התנסנו. כל זאת עבור הפיכתך לבן אדם, ילד אמיתי. הנה, נתגשמו כל משאלותיך. במה עוד תחפוץ? הרי אתה אדם, ובכך יש לך עולם ומלואו."
"או, תשתוק כבר." אמר פינוקיו ודרך על הצרצר. את כף רגלו סובב מספר פעמים על מנת לוודא את יעילותה והשלמתה של מלאכת המעיכה.והנה חלפו לילות וימים ולילות ובסדנא עמד פסל גבוה. יצור הבנוי כשד של עץ ופלדה. מידיו בקעו ציפורני חרב חדות וארוכות וגופו צופה בראשי חניתות.
"מה עכשיו אבא? איך הוא יקום לתחיה?"
"אני מתפלל והולך לישון. בבוקר הוא יקום ויהיה ילד. . אהם. . . חייל חורבן חי."
ואכן, עלתה שמש ובא הבוקר. תרנגול קרא בקול וציפורי שיר חיזרו במרץ. ג'פטו ופינוקיו הביטו בבנם שהתעורר אט אט. "נקרא לו 'אוקיו'" אמר פינוקיו.
"כרצונך," אמר ג'פטו "אני רעב ובבית אין אוכל. דבר איתו, למד אותו ואני אלך לקטוף לנו פטריות."
ישבו להם פנקיו ואוקיו. האב הגאה הסביר ודיבר והבן המסור הקשיב והפנים.
אוקיו למד מהר ופינוקיו שמח כי ילדו מוכשר כל לך. לפתע נשמעה דפיקה בדלת ופינוקיו ניגש לענות בחוסר התלהבות. בצידה השני של הדלת עמד מרג'ה קולודי. "הו, פינוקיו, אני שמח שאתה כאן. אני יכול להכנס?" פינוקיו הסיר את הבריח ללא חשק רב.
"הכנס מרג'ה, אתה רוצה להתנצל?"
"למען האמת, כן, פינוקיו. אני יודע שאתה מפרנס אב זקן וכי אתה רוצה להקים משפחה בקרוב. אני מוכן לשכוח הכל אם תשוב לעבודה כאחד הכורים או הסבלים."
"אני מודה לך על המעשה האצילי, לא כל מנהל היה מתאמץ כך, אך תנאי אחד אדרוש ממך."
"אם הוא סביר, פינוקיו, אשקול את מבוקשך."
פינוקיו התיישב והתריס "אני רוצה את ליבה של ביתך."
"ליבה של בתי?" תהה מרג'ה "ילדתי היפה תבחר במי שתחשוק. אין אני כופה דבר על משפחתי."
"לא הבנת ידידי. אוקיו, תראה לו למה אני מתכוון." מתוך צללי החדר הגיחה מפלצת מוצקה. שטן של עץ. הוא קרב אל את מרג'ה שקפא במקומו.
"פי פי פינוקיו?" גמגם. אוקיו הרים את ידו ונעץ אותה בחזה של מר קולודי.
"אתה רואה?" שאל פינוקיו בתמימות "את ליבה של ביתך, שלך, של בני משפחתך וכל בן אדם, כפוי טובה, אחר על פני האדמה."
אוקיו שלף את ידו ופרס אותה, בתוכה נח לו לב, פועם בחולשה. ורידים ועורקים השתלשלו ממנו. מרג'ה בהה בפנים מבועתות ונפל ארצה על גבו.
"אני אוותר על ההצעה הנדיבה, עתידי נח ברצח עם ולא בסבלות, אני מעדיף לשאת הרים של זהב מאשר לרתום עגלות פחם."". . . בשם גרין. . . פינוקיו. . . אוקיו. . . מה התרחש כאן?" שאל ג'פטו ההמום כאשר שב. גופתו של מרג'ה שכבה, ללא עויתות רבות, בשלולית דם מתרחבת.
"תרגע אבא, זה רק אחד מתוך מיליונים. לא מכינים חביתה בלי לשבור כמה וכמה וכמה ביצים. לא? אם תתרגש מאחד, מה תעשה כשיקום צבא השדים שלנו? תתבגר כבר, איש זקן."בא הלילה, התרנגול ישן. קבוצה מובחרת של נמלים נשאו את חלקי החרק שהיו הצרצר. פינוקיו נחר וישן כבול עץ. ג'פטו ישב מול האח ומידי דקות השליך עץ לאש המלחשת. מאחוריו עמד אוקיו.
אור המדורה האיר את פניו של האב. זכרונות מתוקים ועצובים הציפו אותו. מעולם לא היה מבולבל כל כך. הוא החל לדבר, ספק אל אוקיו ספק אל עצמו.
"אני זוכר שפינוקיו נרדם מול האח ורגליו נשרפו. באותו לילה ניסרתי ויצרתי עבורו זוג רגליים חדשות. אני זוכר את מתקפת הטרמיטים האומללה. . .
זה מוזר, הוא הבן שלי, אני אוהב אותו יותר מכל דבר אחר אבל הדברים שהוא עושה הם בלתי נסלחים. אתה לא תבין. . ."
אוקיו פער פה מחודד ודיבר בקול בריטון." מדובר כאן על דילמה מוסרית בקבוצה פטריאכלית לכאורה. ההיררכיה בקרב שלושת בני המשפחה הינה ברורה בתאוריה אל מעורפלת בישום. פינוקיו רואה עצמו כזכר אלפא ואותנו ככלי שרת למימוש מטרה מפוקפקת. אתה, כמרכז כח רדום, כל עוד לא תתנגד לו באופן מוחצן שאינו משתמע, לא תמנע את המשך מעלליו כבימים ימימה. אף אחד לא נולד רע מטבעו ובוודאי לא אני אך אין בידי היכולת לומר לו "לא".
הגנטיקה שלי, כגוש עץ צעיר ומגולף, לא מאפשרת לי לנקוט בעמדה אבל אני מודה, שעל פי דעתי, מעט מוסר וצדק בבית הזה היו מסבים לי עונג רב.
אם תחתור תחתיו של פינוקיו אתמוך בך ללא ספק. יש לשים קץ לטרופו של המצביא המדמיין."
"אוקיו, לא ידעתי שאתה כל כך נבון."
"בתור עץ שמעתי דברי חכמה רבים וגם קיבלתי את התבונה מהצד שלך, אבא. . . סבא. . ג'פטו."באותו לילה התגנבו שתי דמויות מן הצריף. האחת של זקן שפוף והשנייה של שד עצום, נושא שק גדול, ממנו נשמעו קולות מחאה. הצמד המוזר הגיע אל צוק גבוה מול שפת הים. "פינוקיו, אני מצטער." לחש ג'פטו לשק. "אחרי מרג'ה המסכן הבנתי לבסוף. כל פשע צריך להענש, פינוקיו, ואם אני נאלץ להקריב את בני שלי על מנת להציל בנים, בנות ומשפחות, אעשה זאת בבכי מריר אך אעשה. כפי שאקריב כל רוצח עבור כל החפים מפשע, כך אפרד ממך בן יקר.
אני אוהב אותך." הוא מחא דמעה זולגת והנהן לאוקיו.
"לא!" צעק פינוקיו בעוד השק צונח באוויר "עדיין לא מאוחר מידי. הצטרפו אליי." ונבלע ונעלם תחת ובין גלים גדולים.
אוקיו נשא את ג'פטו התשוש חזרה. כאשר הגיעו לצריף נעצר אוקיו והניח את ג'פטו בעדינות. " ג'פטו, לא אוכל להכנס."
למה אתה מתכוון?" שאל ג'פטו בקול חנוק וקלוש.
"פינוקיו טעה ברוב דבריו אך בדבר אחד צדק. זה אינו מקומי, בין בני האדם. לעולם לא אמצא לי זהות. לא כאן."
"אני אוכל ליצור לך כלה. הישאר. . . "
"ובכך תגשים את חזון הצבא הצועד של פינוקיו. לא אוכל להסכים לכך. תודה לך על הכל.אשוטט בעולם עד אשר אמצא את מקומי הראוי. להתראות ג'פטו." וענק העץ נעלם בחושך מול העצים, לחפש לו את גורלו הלא נודע.ג'פטו הבודד נכנס לצריף. התיישב ובכה. היום איבד את שני בניו אך הוא לא ידע אם עליו להיות גאה או מאוכזב לכן חש מעט משניהם. הוא התפלל בדממה לשלומם של אוקיו ופינוקיו, הילדים שתמיד רצה ולעולם לא יקבל.
המים הציפו את השק שצלל כגוש אבן. פינקיו חש את סופו קרב, ראותיו הוצפו במי מלח והוא חדל מלנשום ואיבד את אחיזתו בחושיו. אך לפתע, כתשובה לתפילה, אור זהוב אפף את עצמותיו ושירת מלאכים נוגנה באוזניו. פינוקיו חש חזק ועירני, כח רב היה בידיו והוא קרע את השק וצף במהירות מעלה. למרות הזרמים והעומק הוא נע ביציבות וכבש את התנגדות התנודות כפי שרק גבר עשוי עץ יכול.
הוא הגיח מן הגלים ובעודו צף הביט לכל עבר. סופה עזה התחוללה מעל לראשו. "שבתי אל צורתי הטבעית" צעק לעצמו " וכעת איש אינו בטוח. עוד אתבע את נקמתי." הרוח שרקה וברקים זהרו מעליו באפלה. -
-
אכן סיפור טוב, רעיון חדשני ונהדר (מד"ב פוסט-מודרניסטי?), כמה בעיות הגהה (פנקיו ואוקיו למשל).
מעט ניטפוקים (בשביל זה אני חי): פחם שנכרה הוא לא עץ שרוף. עץ מאובן, אולי.
והצרצר הוא מן הסתם צרצר אחר, אם פינוקיו בן 30 הצרצר כבר מזמן פרקץ'.
והפסקה הראשונה בהחלט מפתיעה, גורמת לך לחשוב שנושא הסיפור הוא אחר לחלוטין.
-
-
-
באמת רעיון מקורי.
אני לא רוצה לחזור על ההערות שכבר נכתבו כאן, ובכל זאת, חבל שלא השכלת ליישם את ההערות מסיפורך הקודם (עם כי יש שיפור ניכר).
לפני שליחת סיפורים יש לשנן את מנטרת הפורום:הגהה, פיסוק !
פיסוק, הגהה !
הגהה, פיסוק !
פיסוק, הגהה !
.
.
וכו וכו עד קץ כל הדורות (או עד שנגמרות הטעויות).אתה מתעקש לאפשר לפרטים הקטנים להפריע וחבל.
other then that, a good story -
-
-
איכשהו זה תמיד עובד ככה. חוק מרפי לכתיבת הודעות: תמיד כשתכתוב הודעה שמתלוננת על שגיאת כתיב, תצליח להכניס להודעה שלך שגיאת כתיב מביכה.
מזכיר לי פעם מסוימת שמשתתפת ברשימת אימייל שאני מנויה עליה שלחה תגובה נוזפת למישהו על שלא דאג לקצץ מהתגובה שלו את כל הפתיל העצום שהצטבר. רק שכשהיא שלחה את התגובה, גם היא שכחה…
מרפי או לא מרפי? -
-
-
-
-
סימן קריאה אמור להיות צמוד למילה.
כלומר,לא הגהה, פיסוק !
אלא הגהה, פיסוק!הנקודה היא שלכולם מחליק לפ(א)מים. קראתי את הסיפור שלושה ימים ושלושה לילות כפי שניר הציע (בערך, פלוס מינוס יום או לילה) ובכל זאת מצאתי היום שגיאות נוספות.
המסקנה: להחליף את מספר המשקפיים ולשקוד יותר על הישבן.מה שמוזר (לי) זה שלסיפור הקודם קיבלתי תגובות רק משלושה אנשים (EVIL,שלמקו ויעל, אני אוהב אתכם!) ובסיפור הנוכחי כבר הוכפל המספר. גם הוא ראוי לניטפוקים!
חלומות פז. -
-
-
-
טוב דבר ראשון הקטע עם הפינוקיו שלא מרוצה מכך שנהיה אדם – מקורי, טוב, אהבתי.
הקטע עם הצבא , ואם המפלצת מעץ – למרות שאני בטוח שלא קראתם את זה אבל סופר בשם "וולקוב" (סופר רוסי שחלק מספריו תורגמו לאנגלית , ביננהם הספר המדובר) כתב גרסה חופפת לארץ אוז ( דורותי ושטויות כאלו) אז בספר הזה תואר משהו דומה .
…
ועכשיו שאני קורה את מה שכתבתי , אני רואה שאולי קצת הגזמתי עם הביקורת, אבל בשבילי לפחות זה לא מקורי.אבל סגנון הכתיבה יפה והסיפור כתוב בצורה מעניינת, יהיה המשך ?
-
-
-
-
-
-
-
-
You reminded me of the childhood…
Really good fantasy. Urphine Juss, as I remember, did repent in the end of the book and then he created good wooden soldiers. In original russian edition there were very colorful pictures of the bad and good ones.
Question : were Volkov's books translated to utf8 at all -
-
-
הרעיון עצמו טוב מאוד, וגם הסיפור לא לגמרי רע, אבל התוצאה הסופית… מרגיזה.
קודם כל, הניסוח. בכל שורה יש משפט שלחלוטין לא מנוסח לפי כללי העברית הבסיסיים. על שגיאות כתיב אין מה לדבר. מה דעתך לתת את הסיפורים שלך לעוד מישהו – רצוי מישהו שקורא הרבה, או לחילופין יודע לנסח – לפני שאתה מפרסם אותם? יכול לעזור לך מאוד. אתה יכול גם *ללמוד* לנסח בעצמך לפני שאתה כותב סיפורים, אבל… יש לי הרגשה שזה לא יקרה לפני הסיפור הבא.
חוץ מזה, ישנם הרבה יותר מדי חורים בעלילה. הקטע עם הלב, למשל, לא היה מובן לגמרי. גם – ובעיקר – החלק האחרון, שבו רוצח ג'פטו את פינוקיו הוא מין דאוס אקס מכינה כזה, שלחלוטין לא מסתדר. בלי לדבר איתו קודם? בלי יסורי מצפון? בלי סירוב לשיתוף פעולה? הגליה של הבן? אחרי ההקרבה העצמית שלו במשך כל הסיפור (וגם במקור), קשה מאוד מאוד להאמין שזה מה שעשה. יותר מדי דברים קורים בפתאומיות, בלי אזהרה מוקדמת.מצד שני, יש לך כמה קטעים יפיפיים, מאוד במקום – החל מפינוקיו שישן כבול עץ ועד למעיכת הצרצר. העלה חיוך על פני.
סך הכל, אם רק תתיחס אל הסיפורים שלך קצת יותר ברצינות, אני מאמינה שיצא ממך סופר טוב – הרעיונות טובים, הביטויים מצויינים, ואם היה מושקע יותר זמן בניסוח ובתיאום העלילה זה היה תכשיט רציני לפורום.
-
אבל המעברים בו חדים מדי ולא ברור מי הדמות הדוברת.
למשל:
בפסקה הראשונה נקודת המבט היא של מרג'ה.
בפסקה הבאה עוברים לנקודת המבט של הסבל המפוטר.לוקח זמן להבין שיש פה מעבר בין דמויות וזה מקשה על ההנאה. (תופעה זו חזרה מספר פעמים בסיפור.) מצד שני אהבתי את זה שהצלחת לבנות דמות במספר מצומצם יחסית של שורות ושמרג'ה קיבל נפח משל עצמו ולא רק שימש כאיש הרע שפיטר את פינוקיו.
-
