- This topic has 14 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 5 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הסיפור הרבה יותר ברור ממקודם. אך יש ירידה משמעותית באיכות הכתיבה. בין משפטים ברמה גבוהה של סיפור משתרבבים לך לפעמים משפטים ברמה נמוכה של דיבור (בשביל הקוסם זה הספיק- סאריון חזר להיות בן אדם). כמו כן, רצוי שתוסיף פסיקים- ישנם משפטים שאפשר להוסיף להם הרבה יותר פסיקים ממה שיש להם. זה מחלק את המשפט והופך אותו לקל לקריאה והבנה. הבט למשל במשפט הראשון בפסקה החמישית- אפשר להוסיף לפחות שלושה פסיקים- מסביב ל"ויחס את מעשה ההצלה לעצמו ופיקחותו", וגם בין "כל כך" ו"ש" נהוג לשים פסיק.
-
ענפים
דלת הפונדק נטרקה על הקיר שהחזיק אותה ברפיון מה ומאחוריה נתגלתה דמות בלתי מגולחת לבושת בלויים בצבע חום שנראתה נרגזת מאוד, בייחוד לשמע צעקות השיכור בשולחן השני משמאל שצעק "אמרתי לכם – הוא כבר לא שקדייה!"
כל הנוכחים צחקו – חוץ מהדמות שענתה לשם סאריון והקוסם הזקן בלבן.בוקר יום רביעי החל באיסוף התירס היומי לאור השמש הלבנה המציצה בינות פסגות אטוס ונאטיקם אל עבר עמק השלווה הקטון. סאריון ובנו, ראים, קטפו במרץ את הירקות הצהובים שבהקו בעונה זו של השנה, כשלפתע משב אדיר של רוח הסוחפת עמה עלי נרקיס ואקליפטוס הניף את שערותיהם ושרק באזניהם בעוצמה. אחרי דקה כבר נעלם ראים מקו האופק וסאריון הכה שורשים באדמה. תמיד אומרים שהצמחים שלווים ושקטים – סאריון היה מאוד עצבני בתור יצור שלא מסוגל לזוז והדרך היחידה שלו לתקשורת היא פירות.
שעות מספר לאחר מכן נטרקה אותה הדלת בפונדק. סאריון נכנס לוויכוח נוקב עם אותו שיכור שטען שהציל את מצבו האומלל בעזרת עלה קסום שקנה במשיכה בעיר הסמוכה, אך סאריון ידע בליבו כי אהבתו לבנו היא שהצילה את מצבו, וכי עליו לרדוף אחרי חוטפו ולהשיבו לביתם. הוויכוח הסתיים במהרה והאיכר האומלל התיישב על דרגש בפינה והחל להרהר במצבו. כיוון שכל חייו עמל על גידול תירס ובן, לא היה בכוחו לדמיין פתרון אפשרי בעזרתו יוכל למצוא את הפושע המסתורי ולהציל את בנו, העובדה שלא הבין עדיין כיצד נחטף בנו לא עזרה. עוד הוא מהרהר והנה דמות מזוקנת בלבן ניגשת אליו ונעמדת תחת קורה צבועה בירוק, צל הקורה חותך את פניו. "אולי רצונך בסיפור בני?" שאל הישיש בקול חלש אך ברור, עיניו מביטות היישר אל תוכו של האיכר.
"מה? לא… אני – צריך לחשוב."
"הסיפור מתחיל מעבר לאטוס, אחרי מערת האופל הסגול בה ריחות הלימון והדבש ישלטו לעד, בארמון הלבנה של מלכת השלכת."
"תקשיב, אני לא רוצה להעליב אבל אתה מוכן בבקשה ללכת?"
"אל ארמון הלבנה יגיע אדם שאיבד את חייו, לבקש עצה ממלכת העלים הנושרים. אגדות מספרות כי אין קושיה שאין בכוחה לפתור, וכי מוכנה היא לייעץ לכל המוכן לקבל דברה."
"יודעת הכל אתה אומר? אולי היא…"
"ואותו אדם לא שאל חידתו, כי הרג את המלכה ללא כוונה וחייו אבדו כאבקן הנישא בעונת הפרג."הכפר הקטן בעמק השלווה היה ירוק רק בצמחים פשוטים ובעצי האלון התמירים שהשתרעו לאורך שביליו וכיסום בדוגמות צל קלילות וקרירות בכל רגע מהשנה. תכונתם של אלונים אלו היא שלא נשרו עליהם בסוף עונת ורבסינה הזהובה כעלי אחרים וצבעם לא דהה עד סוף עונת הסתוונית השולטת בלבן עד עונת הפרג הבאה. כך הוריקו את העמק בשלוות אין קץ. ובעוד הם משתובבים ברוח החל סאריון בדרכו אל עבר ההר המיסתורי כשמוחו טרוד מחשבות. כה טרוד עד שלא שם ליבו בדבר עזיבת ביתו היחיד אל עבר זרות בדמות מערה שלא ראה מעודו, הוא רק קיווה כי השביל היוצא מהכפר יוביל אותו בדרך הישר.
שעות רבות עברו מאז עזב האיכר את הכפר והחל הוא לשים ליבו לכך שסביבתו משתנה.אומנם אותה שמש סתוונית דלקה מעל ראשו בימים וירח בהק בלבן בליל, אך אלונים לא נראו בשדה אותו חצה השביל ורק עשבים בגובה חזה רקדו חרישית לרוח.
ריח השלכת החל לדגדג באפו – ריח זר ומוזר.
את המערה ראה סאריון ממרחק 50 גזעים, פתחה גדול מלפספס באור החיוור של העונה התנשא לגובה צוק סלעי תמיר ומאיים. כשהתקרב עוד יותר ראה מעשה קסמים מופלא – שני עצים היו בצד הפתח, בריאים וחסונים, והנה נשרו עליהם בלא משב רוח. אם היה סאריון אדם מעט יותר מלומד, יכול שהיה קורא על תופעה מוזרה זו הנדירה כל כך באיזור השלווה. אך גיבורינו הרי איכר פשוט וכל חייו עבודה, אין זמנו פנוי למשמע אגדות. סיפורו של הזקן בפונדק היווה בעצם את לימודו הראשון בעניין שאינו בשדה.
כשהתקרב מעט יותר, ראה שזוהר מתוך המערה אור סגול מעומעם, שנראה כנבלם בהגיעו למפתנה, וכשצעד אל תוך החשכה הסגולה, נהדף ראשו בהפתעה. האוויר כמו התחזק לאורך מישור אנכי לפתח וכל מכותיו ובעיטותיו של סאריון לא פרצו את המחסום. הוא החליט שיש לחשוב כדי לעבור מבחן זה, שלבטח הוצב כדי לשמור כסילים מהמלכה.
התיישב על סלע וחשב – באילו דרכים עליו להשתמש כדי לפרוץ את האוויר. אך במקום פתרונות עלו במוחו הרהורים על בנו האובד עלו זכרונות של זמנם המשותף – כיצד ניכשו עשבים בעונת ורסבינה כשהטבע בוהק בירוק מוזהב והשמש ניצבת ככתר מעל ההרים, או בפרג כשהיום מעומעם באדום, וכל הצמחים מסמיקים לעבר הזריחה בעוד מתכרבלים האיכר ובנו בשמיכה דקה ומנסים להתעלם מקור הבוקר. לבסוף כשראה שפתרונות לא עולים במוחו, החליט סאריון לנסות אבנים כמפתח לחידת המערה. הוא אסף מעט מאלה שהיו על הקרקע וזרק לעבר הפתח בתקווה שיקרה משהו מעודד, למרות שלא היתה לו סיבה טובה.
האבן הראשונה נזרקה וחלפה על מפתן המערה בקשת רחבה – להפתעתו של סאריון שהאמין כי יצטרך לפחות ארבע זריקות כדי לעבור את המבחן. הוא נכנס פנימה אל תוך הסגול וכעבור זמן קצר נכנס אחריו הקוסם בלבן.בינות משבי רוח קרירים צעד סאריון באיטיות בדרך המערה כשהאור מתעמעם בכל צעד. סאריון לא הבין זאת, אך מקור האור במערה היה אור היום בחוץ שהוחזר ע"י גבישים סגולים שהיוו את קירות המערה, מה שאמר שככל שיהיה קרוב לאמצע המערה כך יחלש האור, עד שיגיע לנקודה בה המרחק בין פתחי המערה שווה והחזר האור מגבישי הסלעים יהיה החלש ביותר. דבר נוסף שלא היה בתחום ידיעתו של האיכר הוא שבנקודה זו שכן ניצן האירוס – הפרח הקטלני ביותר עלי אדמות.
החשכה גברה ועיניו של סאריון התאמצו בעוד צעדיו קטנו וזהירותו גברה. לפתע חש ריח מתוק ומשכר ומוחו התשוש הוקסם. הוא התקדם בגרירת רגליים ועיניו נעצמו, כל שרצה היה להמשיך להריח את הניחוח, להתקרב אליו ולחבק אותו כך שיוכל להנות ממנו ככל האפשר. כשפתח את עיניו ראה להב ירוקה, תפוחה בקצה מתקרבת למצחו ואז מותזת מבסיסה דמוי הגבעול בהבזק אור פתאומי. המערה כולה הוצפה לפתע בזוהר ירקרק וסאריון גילה להפתעתו קובץ פרחים סגולים (בזוהר הם נראו סגולים ירוקים) וביניהם גבעולים קטועי ראש שתולים מולו, נעים ברוח לא מורגשת. "סאריון! הקשב!"
הקול הפתיע את האיכר, הוא לא היה רגיל לשמוע קולות ללא מקור ולכן צעד הקוסם אל האור וגילה את עצמו. סאריון הגיב בפליאה.
"אתה?"
"אכן בני, רבות עליך ללמוד ועלי לתפוס את תפקיד מדריכך. שבה נא ונתחיל."
הקוסם החל בהסבריו על ארמון הלבנה והמעשים שעל סאריון לעשות. בין השאר תאר את מראה הארמון והחדרים ולימד את האיכר על הדרך הארוכה שעליו יהיה לחצות, כמו כן סיפר שהוא – הקוסם – היה זה שהציל אותו ממצבו כעץ שקד אחרי שהרוח הרעה חטפה את בנו והיה זה הוא שפתח לפניו את המערה. כך ישבו השניים כאב המסביר לבנו את דרכו בעולם עד שהיה בטוח הקוסם כי האיכר מוכן לקראת שארית הדרך ושלח אותו לדרכו כשבתרמילו שיקוי.בשארית דרך המערה התחזק הזוהר הסגול עם כל פסיעה ועיניו של סאריון התרגלו אט אט לאור. לבסוף יצא מהמערה אל תוך יער עבות, מאוכלס בעצים וצמחים שלא הכיר האיכר ובחיות שנראו לו כקסם בפני עצמו, אחריו עקב בלתי נראה הקוסם. עתה כמובן ידע כי הקסם מגיע בצורה אחרת – הריח. כך לדוגמא תקפו הניצן שהחליש את מחשבתו כשמטרתו לינוק את מוחו לתזונה. סאריון היה איכר פשוט ולא ידע שרוב העולם עשוי כך שיופי הוא כלי להשגת מטרות. הוא גם לא ידע איפה בדיוק הוא נמצא (למרות הסבריו של הקוסם) ואי הידיעה הזו הטרידה אותו יותר. היער הסתיים בצורה ההפוכה לזה שהתחיל – בהדרגה התמעטו העצים עד שלבסוף הופיעו רק פה ושם – הייתה זו הדרך לארמון.
ובקרחת יער כשרק בודדים בעלי ענף מקיפים ניצב דומם ארמון הלבנה.
כשמו כן הוא – עשוי לא לוחות כי אם גזעים שלמים מונחים זה לצד זה בהידוק ויוצרים מבנה מעגלי יפיפה – צריחיו מסתעפים כענפים וגגו עשוי רעפים ירוקים כצמרת עץ, בוהקים כשהשמש האדומה משתקפת בהם. אכן מבנה מוזר ומקסים בעת ובעונה אחת – שער ענק, בהיר וחלק בחזיתו, וחלונותיו היו ממוקמים באופן מוזר על קשתות הבולטות מצורתו המעגלית (כורידים בולטים) – בקומה הראשונה והשנייה היה רק חלון אחד על כל קשת, בקומה שלישית שני חלונות, ברביעית שלושה, בחמישית חמישה ובשישית שמונה. אל מעבר לקומה זו כבר לא בדק סאריון מכיוון שהתעייף מנסיונותיו להבין את חוסר ההגיון שבמבנה והעדיף להתרכז במטרתו.
הוא פתח את השיקוי שנתן לו הקוסם וקרב אותו לפיו, שאף את ריחו (הקוסם אמר שכך מנומס בבית המלכה), סגרו והחזירו לתרמיל תוך כדי הליכה לכיוון השער. כשנכנס ראה טורים מימינו ומשמאלו של צמחים מוזרי מראה שתולים ברצפת הארמון שהתגלתה כאדמה שצבעה חום כהה ועשיר. סאריון המשיך בדרכו במסדרון בו גדלו הצמחים שלא נראה היה כי שמו לב לנוכחותו, עד שהגיע לדלת נוספת שנראתה כגרסא המוקטנת של השער הראשי.
סאריון פתח את הדלת באיטיות וראה אישה שנראה היה כאילו דבקו לרגליה עלי אקליפטוס מוארכים ולבטנה עלי נרקיס שצורתם לב. ראשה היה עטור כתר אקליפטוס ולא היה מקום בגופה שלא כוסה בירוק טבעי. סאריון מילא אחרי הוראות הקוסם באומרו את מילות הקסם כפי שלמד. רגע אחרי שסיים פרצה מהומה רבה בארמון – צעקה גדולה מהכיוון ממנו הגיע עלתה כשהקוסם הבין את הטעות המרה שביצע – מילות הקסם היו למטרת החלשת המלכה ולא היה מנוס – הוא שלח בה כדור אש מאכל לפני שהגיבה וכתרה עלה בלהבות. אחר תפס בזרועו של סאריון ורקע הארמון התחלף ברקע היער הסובב אותו, במקום ממנו ניתן לראות את צריחי הלבנה החומים. סאריון שאל לפשר כל המהומה בתימהון מהול בכעס והקוסם השתיק אותו בידו האחת כשהוא מריח פרח כתום ומוזר בעזרת ידו השנייה וממלמל. בזמן מסויים פלט הקוסם "עכשיו אפשר", הוציא צמח אחר מכיסו, מעך את עליו, הריח וצעק מילים מוזרות לעבר הארמון שהחל לבעור ברגע בו סיים. הגנתה של מלכת השלכת הוסרה מעליו ושריפתו היתה דבר של מה בכך.
מלכת השלכת היא זו שחטפה את ראים, במטרה להשמיד את מורשתו של הקוסם בלבן ולממש את גורלה. מסתבר שהצליחה בכך, שכן הקוסם היה סבו של ראים ואביו של סאריון והסיבה שהשאיר את שניהם להיות איכרים בעמק השלווה היתה שהאמין שכך לא תמצא אותם המלכה (כמה שהוא טעה…). מכיוון שידע הקוסם אחרי החטיפה כי ברגע שישתמש בקסם כדי להרוס את הגנתה הטבעית של מלכת השלכת תפעיל היא קסם נגדי ולא תאפשר לו להשתמש בהסרת הגנתה לתקיפתה, החליט להעזר בבנו שיסיר את ההגנה בעוד הוא תוקף. מה חבל היה כי שכח הקוסם שברגע שהשתלטה המלכה על אדם, רק בעזרת טקס מיוחד הדורש את נוכחותה החיה ניתן להוציא ממנו את הדיבוק (אכן, גם קוסמים הם בני אדם). וכך, לאחר שהרג את המלכה בחוסר ברירה, חיכה עד שנכדו יימלט מן הארמון לפני ששרף אותו עד היסוד.
כשסאריון שמע את הסיפור שגולל לפניו אביו, התקשה להאמין, בסופו של דבר היה איכר פשוט, אך דבר אחד היה ברור – אין לו סיבה לחזור. חייו הסתיימו במות אישיותו של בנו ועתה לא נשאר לו דבר.
"אבל יש עוד משהו אחד שנשאר לך בחיים בני."
" איבדתי את כל מה שאי פעם היה לי, מה כבר יש לי?"
"אותי."סאריון לא הביט באביו, רק צעד לצידו עד סוף חייו – הענף לצד הגזע.
וכשמת – קבר אותו בשדה תירס והמשיך לצעוד.
וכשמת האיכר –
נגדעה שושלת הקוסם. -
זה בהחלט פנטזיה. ויש לך את הכשרון למתוח סיפור לאורך בלתי מתקבל על הדעת ע"י הוספת המון-המון תיאורים.
הסיפור מלא בתיאורים של צמחים ובתיאורים בלבד. השעה מאוחרת ודי מהר הלכתי בו לאיבוד, בלי להבין מה לכל הרוחות קורה.
וזה גאוני- כך מרגיש בדיוק גיבור הסיפור, שהוא חקלאי פשוט שחי בעולם פנטסי, מלא בכשפים, בלי שהוא מבין מה קורה.
אפילו לא איך הוא הפך לעץ ואיך הוא חזר בחזרה. -
יש בסיפור כמה רעיונות מצוינים (סצינת התמורה לעץ, למשל) ואוירת מסתורין לא רעה, אלא שיש בו גם פגמים מסוימים, וברשותך אתמקד בהם:
1. משפטים א-ר-ו-כ-י-ם מדי. דוגמה אפיינית: המשפט הראשון. משפטים כאלה מקשים מאד על הקורא להבין מה קורה. יש מקום לחלק חלק מהמשפטים לשניים, אולי אף שלושה חלקים.
2. שינויים חריגים בקצב העלילה. השווה, למשל, בין איטיות ההתפתחות בסצינת המערה לעומת הפסקה הרביעית מהסוף, שם אתה דוהר בטירוף. נראה כאילו בער לך לגמור את הסיפור וללכת…
3. סגנון – יש מקום לשיפור. ביטויים כמו "לפספס" או "מה שאמר ש…" נראים חריגים מאד בגוף הטקסט וכדאי להסירם. כדאי גם לעבוד על סגנון הדיאלוג. כל תוספות ה-"בני" – "אכן, בני" וכו', למשל. גם סגנון דיבורו של האיכר נשמע, באופן חשוד משהו, כנער מתבגר: "תקשיב, אני לא רוצה להעליב, אבל אתה מוכן בבקשה ללכת?"… איכר בור לא מדבר כך… -
-
-
כשהאיכר רוצה שהקוסם ילך זה בגלל שהוא מפריע לו לחשוב
וכיוון שמדובר באיכר עצם המילה מחשבה מפריעה לנשימתו…
בכל מקרה אני עומד לשנות את כל הטקסטים של האיכר…הפסקה הלפני אחרונה – אתה באמת רוצה שאני אכתוב דיאלוג נמרח בו כל הזמן האיכר לא מבין על מה הקוסם מדבר?
זה יכול לקחת עמוד שלם בקלות – האם זה נחוץ?ובקשר ללהאריך את העלילה – איך?
אילו פעולות אני יכול להוסיף?ולסיום
תודה לשני האנשים החביבים שהגיבו לי
תמיד שמח לביקורת בונהבקרוב – ענפים
הגרסה המשוכתבת!!!
לילה טוב -
אין לי בעיה עם רצונו של האיכר בשקט נטול קוסם, אבל *סגנון הדיבור* שלו לא מתאים.
הסוף בעייתי (לא מדובר בפסקה הלפני-אחרונה אלא ב*רביעית* מהסוף, שים לב) היות וחתיכה גדולה ומוצקה של עלילה נוחתת על הקורא התמים והלא מוכן. עדיף, אולי, למצוא מקום אחר להעביר בו את כל המידע – אולי באופן מחוכם מעט יותר מאשר גוש סיפורי אחד. כנ"ל לגבי חלקי עלילה אחרים בסיפור – הלימודים במערה, למשל, שאינם מפורטים דיים.
הסיפור נראה, יותר מכל דבר אחר, כמסגרת עליה נתן ליצור ספר שלם – אולי לא ארוך במיוחד אך עדיין משהו בסדר גודל גדול יותר. -
-
-
-
ענפים
דלת הפונדק נטרקה על הקיר שהחזיק אותה ברפיון מה. מאחוריה נתגלתה דמות בלתי מגולחת לבושת בלויים בצבע חום עליהם ותליון נחושת מלוכלך שנראתה נרגזת מאוד, בייחוד לשמע צעקות השיכור בשולחן השני משמאל שצעק "אמרתי לכם – הוא כבר לא שקדייה!"
כל הנוכחים צחקו – חוץ מהדמות שענתה לשם סאריון והקוסם הזקן בלבן.הפונדק, היושבים בו ועוד פריטים ודמויות רבות אחרות שכנו במקום אחר, ובכך הכוונה לספר שהרפתקאותיו של סאריון התרחשו במציאות השונה מעט מזו שלנו. כמו כל איכר בעמק השלווה הוגבל הידע של סאריון ל'איך שותלים, איך אוספים ומה עושים כשהשמש משנה צבע'. אכן מציאות מוזרה לאנשים החיים בעולם בו השמש נשארת צהובה – אך אפילו איכר פשוט אינו מתפלא משינוי זה כשהוא רגיל אליו מיום לידתו. צבע השמש המתחלף מהווה בסך הכל ריגוש קטן בשגרת יומו שכוללת השכמה, פעולה חקלאית כלשהי, ויכוח עם אחד משיכורי הכפר שתמיד עובר בסביבה ואכילת המזון שהצליח לשמור מאז הקטיף. כך היה לפחות עד יום רביעי.
בוקר יום רביעי החל באיסוף התירס היומי לאור השמש הלבנה המציצה בינות פסגות אטוס ונאטיקם אל עבר עמק השלווה הקטון. סאריון ובנו, ראים, קטפו במרץ את הירקות הצהובים שבהקו בעונה זו של השנה, כשלפתע משב אדיר של רוח הסוחפת עמה עלי נרקיס ואקליפטוס הניף את שערותיהם ושרק באזניהם בעוצמה. עיניו סאריון נעצמו באינסטינקטיביות וכל נסיונותיו לפקחן עלו בתוהו. לולא המשב האדיר היה רואה סאריון כי העלים החלו להסתחרר ולקבל צורת סופה קטנה שנעה במהירות לעבר ראים. גם אם יכל להביט לא היה דבר שיכול היה לעשות כיוון שהרוח נשבה בכיוונו בחוזקה כזאת שבקושי עמד במקומו. לבסוף הגיעה דמות העלים אל ראים המפוחד וכיסתה את כולו בירוק אורגני. סאריון במשך הזמן הזה היה עסוק בלשמור על מיקומו כשלפתע הרגיש שרגליו כמו תקועות באדמה ובטנו נמתחת בחוזקה ברוח. את עיניו עדיין לא יכל לפקוח והטרידו אותו התחושות המשונות שגופו החל משדר למוחו. לבסוף הסתלקה הרוח כשהיא נושאת עימה את ראים. סאריון ניסה לפקוח את עיניו כשהבין לפתע כי הן לא קיימות יותר. אחרי דקת מחשבה שם לב לעובדה כי הוא אינו מסוגל גם לשמוע או להריח וכי חוש המישוש שלו מוגבל ביותר, בעיקר בגלל העובדה שלא היו לו ידיים. תמיד אומרים שהצמחים שלווים ושקטים – סאריון היה מאוד עצבני בתור יצור שלא מסוגל לזוז והדרך היחידה שלו לתקשורת היא פירות.
שעות מספר לאחר מכן נטרקה אותה הדלת בפונדק. סאריון נכנס לוויכוח נוקב עם אותו שיכור (שמו היה בלאנט) שטען שהציל את מצבו האומלל בעזרת עלה קסום שקנה במשיכה בעיר הסמוכה. לדבריו, הגיע לשדו של סאריון וראה שם עץ לבן שלא היה שם קודם. בתחילה חשב כי שוב התקלקל היין במרתף הפונדק וניער את ראשו. אך לאחר חמש דקות בהן מישש היטב את הצמח הנדיר כל כך באזור הגיע למסקנה כי הוא אכן אמיתי. כיוון שלא ראה את סאריון בסביבה החליט לנצל את ההזדמנות למזון חינם. אתם מסוגלים לתאר את הפתעתו כשגילה תליון נחושת על אחד הענפים הגדולים יותר. במבט קרוב ולאחר עשר דקות בהן אימץ את זכרונו נזכר השיכור כי זהו אותו תליון בו מתפאר סאריון כחפץ האחרון שהשאיר לו אביו. בתחילה חשב השיכור כי לבטח שכח סאריון את התליון על העץ (מה שלא סיפר בפונדק הוא שחשב על מכירתו למרבה במחיר) אך ברגע מפתיע של הכרה – הבין שהאיכר לעולם לא יוריד את התליון מצווארו. למעשה קיבל בלאנט עזרה מקוסם שעבר בסביבה והחליט לנטוע חשיבה במוחו החלש, דבר ששנים לא נעשה בשכלו מלא השכרון. כך בהתקף של גאוניות שתולה, הבין בלאנט כי העץ הוא בעצם סאריון. בלאנט ישב וחשב על מעשיו ודרך פעולתו העתידית, כשלפתע נזכר בקמיע שלקח מאותו דוכן לפני שנים רבות ושכח להוציא מכיסו. בפעם הראשונה מאז הכניסו לשם, הוציא בלאנט את הקמיע ממכנסו וכיוון אותו בהתרגשות לעבר העץ. בשביל הקוסם זה הספיק – סאריון חזר להיות בן אדם.
כמובן שבלאנט לא ידע דבר וחצי דבר על מעורבותו של הזקן שישב בפינת הפונדק וייחס את כל מקרה ההצלה לעצמו ולפיקחותו שמסתברת כגדולה כל כך עד כי גם כשהוא שיכור דעתו נבונה. סאריון מצידו היה סמוך ובטוח כי אהבתו לבנו היא שהצילה אותו, למרות שלא היה לו סיפור ענף ומלא פרטים כמו זה של בלאנט. הוויכוח הסתיים במהרה והאיכר האומלל התיישב על דרגש בפינה והחל להרהר במצבו. כיוון שכל חייו עמל על גידול תירס ובן, לא היה בכוחו לדמיין פתרון אפשרי בעזרתו יוכל למצוא את הפושע המסתורי ולהציל את בנו, העובדה שלא הבין עדיין כיצד נחטף בנו לא עזרה. עוד הוא מהרהר והנה דמות מזוקנת בלבן ניגשת אליו ונעמדת תחת קורה צבועה בירוק, צל הקורה חותך את פניו. "אולי רצונך בסיפור בני?" שאל הישיש בקול חלש אך ברור, עיניו מביטות היישר אל תוכו של האיכר.
"אה? ת'מוכן ללכת? נו, לך."
"הסיפור מתחיל מעבר לאטוס, אחרי מערת האופל הסגול בה ריחות הלימון והדבש ישלטו לעד, בארמון הלבנה של מלכת השלכת."
"תקשיב, אנ'לא רוצה להעליב, לך נו… לא רוצה סיפור."
"אל ארמון הלבנה יגיע אדם שאיבד את חייו, לבקש עצה ממלכת העלים הנושרים. אגדות מספרות כי אין קושיה שאין בכוחה לפתור, וכי מוכנה היא לייעץ לכל המוכן לקבל דברה."
"יודעת הכל ת'אומר? אולי היא…"
"ואותו אדם לא שאל חידתו, כי הרג את המלכה ללא כוונה וחייו אבדו כאבקן הנישא בעונת הפרג."
אמר ויצא ללא תשומת לב לצעקותיו של סאריון שישאר.מחוץ לפונדק, הכפר הקטן היה ירוק רק בצמחים פשוטים ובעצי האלון התמירים שהשתרעו לאורך שביליו וכיסום בדוגמות צל קלילות וקרירות בכל רגע מהשנה. תכונתם של אלונים אלו היא שלא נשרו עליהם בסוף עונת ורבסינה הזהובה כעלי אחרים וצבעם לא דהה עד סוף עונת הסתוונית השולטת בלבן עד עונת הפרג הבאה. כך הוריקו את העמק בשלוות אין קץ. ובעוד הם משתובבים ברוח החל סאריון בדרכו אל עבר ההר המיסתורי כשמוחו טרוד מחשבות. כה טרוד עד שלא שם ליבו בדבר עזיבת ביתו היחיד אל עבר זרות בדמות מערה שלא ראה מעודו, הוא רק קיווה כי השביל היוצא מהכפר יוביל אותו בדרך הישר.
לאחר שעות רבות החל הוא לשים סאריון ליבו לכך שסביבתו משתנה. אומנם אותה שמש סתוונית דלקה מעל ראשו בימים וירח בהק בלבן בליל, אך אלונים לא נראו בשדה אותו חצה השביל ורק עשבים בגובה חזה רקדו חרישית לרוח.
ריח השלכת החל לדגדג באפו – ריח זר ומוזר.
את המערה ראה סאריון ממרחק 50 גזעים, פתחה גדול מלפספס באור החיוור של העונה התנשא לגובה צוק סלעי תמיר ומאיים. כשהתקרב עוד יותר ראה מעשה קסמים מופלא – שני עצים היו בצד הפתח, בריאים וחסונים, והנה נשרו עליהם בלא משב רוח. אם היה סאריון אדם מעט יותר מלומד, יכול שהיה קורא על תופעה מוזרה זו הנדירה כל כך באיזור השלווה. אך גיבורינו הרי איכר פשוט וכל חייו עבודה, אין זמנו פנוי למשמע אגדות. סיפורו של הזקן בפונדק היווה בעצם את לימודו הראשון בעניין שאינו בשדה.
כשהתקרב מעט יותר, ראה שזוהר מתוך המערה אור סגול מעומעם, שנראה כנבלם בהגיעו למפתנה, וכשצעד אל תוך החשכה הסגולה, נהדף ראשו בהפתעה. האוויר כמו התחזק לאורך מישור אנכי לפתח וכל מכותיו ובעיטותיו של סאריון לא פרצו את המחסום. הוא החליט שיש לחשוב כדי לעבור מבחן זה, שלבטח הוצב כדי לשמור כסילים מהמלכה.
התיישב על סלע וחשב – באילו דרכים עליו להשתמש כדי לפרוץ את האוויר. אך במקום פתרונות עלו במוחו הרהורים על בנו האובד עלו זכרונות של זמנם המשותף – כיצד ניכשו עשבים בעונת ורסבינה כשהטבע בוהק בירוק מוזהב והשמש ניצבת ככתר מעל ההרים, או בפרג כשהיום מעומעם באדום, וכל הצמחים מסמיקים לעבר הזריחה בעוד מתכרבלים האיכר ובנו בשמיכה דקה ומנסים להתעלם מקור הבוקר. לבסוף כשראה שפתרונות לא עולים במוחו, החליט סאריון לנסות אבנים כמפתח לחידת המערה. הוא אסף מעט מאלה שהיו על הקרקע וזרק לעבר הפתח בתקווה שיקרה משהו מעודד, למרות שלא היתה לו סיבה טובה.
האבן הראשונה נזרקה וחלפה על מפתן המערה בקשת רחבה – להפתעתו של סאריון שהאמין כי יצטרך לפחות ארבע זריקות כדי לעבור את המבחן. הוא נכנס פנימה אל תוך הסגול וכעבור זמן קצר נכנס אחריו הקוסם בלבן.בינות משבי רוח קרירים צעד סאריון באיטיות בדרך המערה כשהאור מתעמעם בכל צעד. סאריון לא הבין זאת, אך מקור האור במערה היה אור היום בחוץ שהוחזר ע"י גבישים סגולים שהיוו את קירות המערה, מה שאמר שככל שיהיה קרוב לאמצע המערה כך יחלש האור, עד שיגיע לנקודה בה המרחק בין פתחי המערה שווה והחזר האור מגבישי הסלעים יהיה החלש ביותר. דבר נוסף שלא היה בתחום ידיעתו של האיכר הוא שבנקודה זו שכן ניצן האירוס – הפרח הקטלני ביותר עלי אדמות.
החשכה גברה ועיניו של סאריון התאמצו בעוד צעדיו קטנו וזהירותו גברה. לפתע חש ריח מתוק ומשכר ומוחו התשוש הוקסם. הוא התקדם בגרירת רגליים ועיניו נעצמו, כל שרצה היה להמשיך להריח את הניחוח, להתקרב אליו ולחבק אותו כך שיוכל להנות ממנו ככל האפשר. כשפתח את עיניו ראה להב ירוקה, תפוחה בקצה מתקרבת למצחו ואז מותזת מבסיסה דמוי הגבעול בהבזק אור פתאומי. המערה כולה הוצפה לפתע בזוהר ירקרק וסאריון גילה להפתעתו קובץ פרחים סגולים (בזוהר הם נראו סגולים ירוקים) וביניהם גבעולים קטועי ראש שתולים מולו, נעים ברוח לא מורגשת. "סאריון! הקשב!"
הקול הפתיע את האיכר, הוא לא היה רגיל לשמוע קולות ללא מקור ולכן צעד הקוסם אל האור וגילה את עצמו. סאריון הגיב בפליאה.
"אתה?"
"אכן בני, רבות עליך ללמוד ועלי לתפוס את תפקיד מדריכך. שבה נא ונתחיל."
הקוסם החל בהסבריו על ארמון הלבנה והמעשים שעל סאריון לעשות. בין השאר תאר את מראה הארמון והחדרים ולימד את האיכר על הדרך הארוכה שעליו יהיה לחצות, כמו כן סיפר שהוא – הקוסם – היה זה שהציל אותו ממצבו כעץ שקד אחרי שהרוח הרעה חטפה את בנו והיה זה הוא שפתח לפניו את המערה. "שים לב נערי" אמר הקוסם בשולפו מגילה מכיס גלימתו "כאן שוכן יערוגע, וכאן – איפה שנגמרים העצים נמצא הארמון". סאריון הביט במפה בעיון, הוא לא הבין את הסימנים המוזרים שהיו עליה ולקח לו מעט זמן עד שגילה כי הנקודות הצפופות סימלו עצים. את הארמון לעומת זאת זיהה מיד. כך ישבו הזקן והאיכר כאב המסביר לבנו את דרכו בעולם, ולבסוף כשהיה מוכן סאריון יצא לדרכו ובתרמילו שיקוי.בשארית דרך המערה התחזק הזוהר הסגול עם כל פסיעה ועיניו של סאריון התרגלו אט אט לאור. לבסוף יצא מהמערה אל תוך יער עבות, מאוכלס בעצים וצמחים שלא הכיר האיכר ובחיות שנראו לו כקסם בפני עצמו, אחריו עקב בלתי נראה הקוסם. עתה כמובן ידע כי הקסם מגיע בצורה אחרת – הריח. כך לדוגמא תקפו הניצן שהחליש את מחשבתו כשמטרתו לינוק את מוחו לתזונה. סאריון היה איכר פשוט ולא ידע שרוב העולם עשוי כך שיופי הוא כלי להשגת מטרות. הוא גם לא ידע איפה בדיוק הוא נמצא (למרות הסבריו של הקוסם) ואי הידיעה הזו הטרידה אותו יותר. היער הסתיים בצורה ההפוכה לזה שהתחיל – בהדרגה התמעטו העצים עד שלבסוף הופיעו רק פה ושם – הייתה זו הדרך לארמון.
ובקרחת יער כשרק בודדים בעלי ענף מקיפים ניצב דומם ארמון הלבנה.
כשמו כן הוא – עשוי לא לוחות כי אם גזעים שלמים מונחים זה לצד זה בהידוק ויוצרים מבנה מעגלי יפיפה – צריחיו מסתעפים כענפים וגגו עשוי רעפים ירוקים כצמרת עץ, בוהקים כשהשמש האדומה משתקפת בהם. אכן מבנה מוזר ומקסים בעת ובעונה אחת – שער ענק, בהיר וחלק בחזיתו, וחלונותיו היו ממוקמים באופן מוזר על קשתות הבולטות מצורתו המעגלית (כורידים בולטים) – בקומה הראשונה והשנייה היה רק חלון אחד על כל קשת, בקומה שלישית שני חלונות, ברביעית שלושה, בחמישית חמישה ובשישית שמונה. אל מעבר לקומה זו כבר לא בדק סאריון מכיוון שהתעייף מנסיונותיו להבין את חוסר ההגיון שבמבנה והעדיף להתרכז במטרתו.
הוא פתח את השיקוי שנתן לו הקוסם וקרב אותו לפיו, שאף את ריחו (הקוסם אמר שכך מנומס בבית המלכה), סגרו והחזירו לתרמיל תוך כדי הליכה לכיוון השער. כשנכנס ראה טורים מימינו ומשמאלו של צמחים מוזרי מראה שתולים ברצפת הארמון שהתגלתה כאדמה שצבעה חום כהה ועשיר. סאריון המשיך בדרכו במסדרון בו גדלו הצמחים שלא נראה היה כי שמו לב לנוכחותו, עד שהגיע לדלת נוספת שנראתה כגרסא המוקטנת של השער הראשי.
סאריון פתח את הדלת באיטיות וראה אישה שנראה היה כאילו דבקו לרגליה עלי אקליפטוס מוארכים ולבטנה עלי נרקיס שצורתם לב. ראשה היה עטור כתר אקליפטוס ולא היה מקום בגופה שלא כוסה בירוק טבעי. סאריון מילא אחרי הוראות הקוסם באומרו את מילות הקסם כפי שלמד. רגע אחרי שסיים פרצה מהומה רבה בארמון – צעקה גדולה מהכיוון ממנו הגיע עלתה כשהקוסם הבין את הטעות המרה שביצע – מילות הקסם היו למטרת החלשת המלכה ולא היה מנוס – הוא שלח בה כדור אש מאכל לפני שהגיבה וכתרה עלה בלהבות. אחר תפס בזרועו של סאריון ורקע הארמון התחלף ברקע היער הסובב אותו, במקום ממנו ניתן לראות את צריחי הלבנה החומים. סאריון שאל לפשר כל המהומה בתימהון מהול בכעס והקוסם השתיק אותו בידו האחת כשהוא מריח פרח כתום ומוזר בעזרת ידו השנייה וממלמל. סאריון המשיך בשאלתו והקוסם מלמל "אי אפשר להציל אותו עכשיו…".
עיניו של האיכר התרחבו כשצעק "מה! מי אי אפשר להציל???".
הקוסם הפסיק לרגע את מלמוליו, הביט באיכר ואמר בשקט "את הבן שלך."
סאריון לא יכל לדבר, הקוסם חזר למלמוליו ולבסוף פלט הקוסם "עכשיו אפשר". מיד הוציא צמח אחר מכיסו, מעך את עליו, הריח וצעק מילים מוזרות לעבר הארמון שהחל לבעור ברגע בו סיים. הגנתה של מלכת השלכת הוסרה מעליו ושריפתו היתה דבר של מה בכך."אתה אולי תסביר לי מה קרה לבן שלי???"
"בני, הרגע בבקשה."
"תפסיק לקרוא לי בני זקן מטומטם! אני רוצה את הבן שלי!"
"אני קורא לך בני…"
"לא אכפת לי למה אני רוצה…"
"כי אתה הבן שלי."
"את הבן שלי מה?!?"
"אתה בני." אמר הקוסם בקול שקט וחנוק.
"השתגעת? אני איכר ואתה כזה שעושה קסמים. איך הגעת לזה שאני הבן שלך."
"התליון שלך? שלי הוא."
"מה? אתה נתת לי אותו? אבא שלי נתן לי אותו!" קולו של סאריון החל להתחזק
אבא שלך קיבל הוראות ממני, לתת לך את התליון. צריך הייתי לזהות אותך במקרה שתצא מהכפר בו מסרתיך."
"מה? אבא שלי הוא לא אבא שלי? ת'עובד עלי או משו?"
"הרגע בני…"
"אני לא ארגע! אתה תרגע! איפה הבן שלי?" צעק סאריון בחימה שנבעה מבלבול מוחלט מהמצב
"בנך היה נתון תחת השפעת מלכת השלכת ו…"
"חשבתי שמלכת השלכת עוזרת לאנשים! אתה אמרת לי!"
"ובכן, צריך הייתי להוביל אותך אליה בדרך זו או אחרת."
"למה לעזאזל היית צריך אותי אצלה?"
נראה כי הקוסם החל לאבד את שלוותו "תפסיק לקלל דבר ראשון! הייתי צריך למסור אותך לחינוך טוב יותר!"
"אתה מלכלך על אבא שלי? איך אתה מעז?"
"אני אביך!"
"תוכיח!"
הקוסם הוציא פרח לבן, הריח את ניחוחו ומלמל. תמונה חדה וברורה הופיעה לפתע בינו לבין סאריון, התמונה הראתה את דמות הקוסם מוסר תינוק לאיכר, סאריון זיהה אותו כאביו. ולאחר מסירת התינוק מסר הקוסם את אותו התליון שלבש כעת סאריון על צווארו.
"אני לא מאמין" סאריון התיישב על הקרקע "אנ'לא מאמין."
"האמן בני, אני מולידך."
סאריון לא השיב. הקוסם ניסה לדובב אותו.
"אינך רוצה לשמוע את שקרה לראים?"
"טוב." סינן האיכר חלש.
"מלכת השלכת מהווה אויבת ישנה. מזמן נשבעה היא להשמיד את מורשתי, ויודע אני כי יכלה לעשות זאת בקלות. לכן החבאתי אותך בעמק השלווה אצל האיכר המוצלח ביותר שמצאתי."
"בגלל זה היא חטפה את ראים?"
"אכן, גילתה היא את מיקומך לאחר חיפושים רבים וכיוון שהבינה שראים הוא בנך היחיד החליטה להתעלם ממך ולטפל בו אישית."
"ולמה לא ניסינו אפילו להציל אותו."
"חכה, כל דבר בעתו. למלכת השלכת הגנה קסומה טבעית. כדי לתקוף אותה חייבים להסיר הגנה זו בקסם מיוחד. אם הייתי משתמש בקסם כזה היתה המלכה מגלה אותי ולא היה נותר די זמן להטיל קסם נוסף לפני שתתקוף. לכן הייתי חייב אדם נוסף שיטיל את קסם הסרת ההגנה."
"אז למה אני? סתם איכר פשוט."
"אתה אומנם איכר, אבל לא פשוט. אתה בני ומכך נובע כי טמונה בך היכולת לקסם. לכן הובלתי אותך אל מלכת השלכת."
"טוב, אז הכל הלך כמו שצריך לא?"
"ובכן, אין זה נכון כפי שאתה חושב."
"מה זתומרת?"
קולו של הקוסם נחלש "שכחתי דבר מה בתוכניתי."
סאריון דיבר לאט "מה שכחת בדיוק?"
הקוסם הסתכל לכיוון אחר "שצריך את המלכה חיה כדי להסיר את הכישוף מבנך"
"מה?" צעק סאריון "אבדתי את הבן היחיד שלי, שעבדתי עליו כל כך הרבה בגלל שאתה שכחת משהו?"
"נסה להבין…"
"מה יש להבין?" – פניו של האיכר הפכו אדומות – "אתה אמור להיות הקוסם החכם שמציל את המצב לא? ומסתבר שאתה סתם אדיוט כמו בלאנט! עכשיו הבן שלי מת?"
"לא, חיכיתי עד בריחתו לפני שרפת הארמון."
"אז הוא חי? אז בוא נלך להוציא ממנו את הכישוף."
"לא ניתן כפי שסיפרתי לך. חייבים את רוח החיים של מלכת השלכת."
"רגע, אתה רוצה לאמר לי, שהבן שלי מסתובב איפשהו ביער הזה ואנחנו לא יכולים להציל אותו מכישוף מטומטם?"
"אכן."
"לעזאזל! מה אני אעשה עכשיו הא? מה נשאר לי בדיוק?"
"עוד נשאר דבר אחד בחייך בני."
" איבדתי את כל מה שאי פעם היה לי, מה כבר יש לי?"
"אותי."סאריון לא הביט באביו, רק צעד לצידו עד סוף חייו – הענף לצד הגזע.
וכשמת – קבר אותו בשדה תירס והמשיך לצעוד.
וכשמת האיכר –
נגדעה שושלת הקוסם. -
סורי – אני קצת קשה הבנה…
תאלץ לסלוח ליהתכוונת שהדיבור של הקוסם בסדר או של סאריון בסדר?
כנראה של הקוסם…
השאלה שלי היא האם יש קטעים שהם לא דיאלוג בסיפור שרמת הכתיבה בהם ירדה
וחוץ מזה
בשכתוב די נכנעתי לעובדה שסיפור פנטזיה קסום כבר לא ממש יצא מזה אז יצא לי מעין פרודיה על סיפורי פנטזיה
פשוט רציתי להדגיש את העובדה שגם קוסמים עושים טעויות ולכן זה יצא אף מעט מצחיקאם כך
איפה יש בעיות בכתיבה חוץ מהדיאלוגים שאני אשכתב שוב (מסתבר שעבודה ב5 בבוקר זה לא משהו) ואני אכן
אשתדל לשים יותר פסיקים…תודה שוב!
-
-
-
