ענפים אחרי 4 שכתובים

[טרי רוז]

טוב
הסיפור הזה עבר שבוע בו שכתבתי אותו כל יומיים
וזו הסיבה היחידה בגללה אני מתחצפן לפתוח נושא חדש לאותו סיפור
כי שכחתם מהישן…
אז בבקשה הגיבו

ענפים

דלת הפונדק נטרקה על הקיר שהחזיק אותה ברפיון מה. מאחוריה נתגלתה דמות בלתי מגולחת, לבושת בלויים בצבע חום ותליון נחושת מלוכלך שנראתה נרגזת מאוד, בייחוד לשמע צעקות השיכור בשולחן השני משמאל שצעק "אמרתי לכם – הוא כבר לא שקדייה!"
כל הנוכחים צחקו – חוץ מהדמות שענתה לשם סאריון והקוסם הזקן בלבן.

הפונדק, היושבים בו, ועוד פריטים ודמויות רבות אחרות שכנו במקום אחר, ובכך הכוונה לספר שהרפתקאותיו של סאריון התרחשו במציאות השונה מעט מזו שלנו. כמו כל איכר בעמק השלווה הוגבל הידע של סאריון ל'איך שותלים, איך אוספים ומה עושים כשהשמש משנה צבע'. אכן מציאות מוזרה לאנשים החיים בעולם בו השמש נשארת צהובה – אך אפילו איכר פשוט אינו מתפלא משינוי זה כשהוא רגיל אליו מיום לידתו. צבע השמש המתחלף מהווה בסך הכל ריגוש קטן בשגרת יומו שכוללת השכמה, פעולה חקלאית כלשהי, ויכוח עם אחד משיכורי הכפר שתמיד עובר בסביבה ואכילת המזון שהצליח לשמור מאז הקטיף. כך היה לפחות עד יום רביעי.

בוקר יום רביעי החל באיסוף התירס היומי לאור השמש הלבנה המציצה בינות פסגות אטוס ונאטיקם אל עבר עמק השלווה הקטון. סאריון ובנו, ראים, קטפו במרץ את הירקות הצהובים שבהקו בעונה זו של השנה, כשלפתע, משב אדיר של רוח הסוחפת עמה עלי נרקיס ואקליפטוס הניף את שערותיהם ושרק בעוצמה באזניהם. עיניו של סאריון נעצמו באינסטינקטיביות, וכל נסיונותיו לפקחן עלו בתוהו. מה שהביא לכך שהאיכר פספס את מראה העלים שהחלו להסתחרר ולקבל צורת סופה קטנה שנעה במהירות לעבר ראים. גם אם יכל להביט לא היה דבר שיכול היה לעשות כיוון שהרוח נשבה בכיוונו בחוזקה כזאת שבקושי עמד במקומו. לבסוף הגיעה דמות העלים אל ראים המפוחד וכיסתה את כולו בירוק אורגני. סאריון במשך זמן זה היה עסוק בלשמור על מיקומו, כשלפתע הרגיש שרגליו כמו תקועות באדמה ובטנו נמתחת בחוזקה ברוח. את עיניו עדיין לא יכל לפקוח והטרידו אותו התחושות המשונות שגופו החל משדר למוחו, עד שלבסוף הסתלקה הרוח כשהיא נושאת עימה את ראים. סאריון ניסה לפקוח את עיניו כשהבין לפתע כי הן לא קיימות יותר. אחרי דקת מחשבה שם לב לעובדה כי בנוסף הוא אינו מסוגל לשמוע או להריח וכי חוש המישוש שלו מוגבל ביותר, בעיקר בגלל העובדה שלא היו לו ידיים. תמיד אומרים שהצמחים שלווים ושקטים – סאריון היה מאוד מפוחד בתור יצור שלא מסוגל לזוז והדרך היחידה שלו לתקשורת היא פירות.

שעות מספר לאחר מכן נטרקה אותה הדלת בפונדק. סאריון נכנס לוויכוח נוקב עם אותו שיכור (שמו היה בלאנט) שטען שהציל את מצבו האומלל בעזרת עלה קסום שקנה במשיכה בעיר הסמוכה. לדבריו, הגיע לשדהו של סאריון שם ניצב עץ בתפרחת לבנה שלא ראה יום לפני. בתחילה חשב כי שוב התקלקל היין במרתף הפונדק וניער את ראשו, אך לאחר חמש דקות בהן מישש היטב את הצמח הנדיר כל כך באזור הגיע למסקנה כי הוא אכן אמיתי. כיוון שלא ראה את סאריון בסביבה החליט לנצל את ההזדמנות למזון חינם. ניתן לתאר את הפתעתו כשגילה תליון נחושת על אחד הענפים הגדולים יותר. במבט קרוב, ולאחר עשר דקות בהן אימץ את זכרונו, נזכר השיכור כי זהו אותו תליון בו מתפאר סאריון כחפץ האחרון שהשאיר לו אביו. בתחילה חשב השיכור כי לבטח שכח סאריון את התליון על העץ (מה שלא סיפר בפונדק הוא שחשב על מכירתו למרבה במחיר) אך ברגע מפתיע של הכרה – הבין שהאיכר לעולם לא יוריד את התליון מצווארו. למעשה, קיבל בלאנט עזרה מקוסם שעבר בסביבה והחליט לנטוע חשיבה במוחו החלש, דבר ששנים לא נעשה בשכלו מלא השכרון. וכך בהתקף של גאוניות שתולה, הבין בלאנט כי העץ הוא בעצם סאריון. בלאנט ישב וחשב על מעשיו ודרך פעולתו העתידית, כשלפתע נזכר בקמיע שלקח מדוכן לפני שנים רבות ושכח להוציא מכיסו. בפעם הראשונה מאז הכניסו לשם, הוציא בלאנט את הקמיע ממכנסו וכיוון אותו בהתרגשות לעבר העץ. בשביל הקוסם זה הספיק – סאריון חזר להיות בן אדם.

כמובן שבלאנט לא ידע דבר וחצי דבר על מעורבותו של הזקן שישב בפינת הפונדק, וייחס את כל מקרה ההצלה לעצמו ולפיקחותו, שהסתברה כגדולה כל כך עד כי גם כשהוא שיכור דעתו נבונה. סאריון מצידו היה סמוך ובטוח כי אהבתו לבנו היא שהצילה אותו, למרות שלא היה לו סיפור ענף ומלא פרטים כמו זה של בלאנט. הוויכוח הסתיים במהרה והאיכר האומלל התיישב על דרגש בפינה והחל להרהר במצבו. כיוון שכל חייו עמל על גידול תירס ובן, לא היה בכוחו לדמיין פתרון אפשרי בעזרתו יוכל למצוא את הפושע המסתורי ולהציל את בנו. העובדה שלא הבין עדיין כיצד נחטף בנו לא עזרה. עוד הוא מהרהר והנה דמות מזוקנת בלבן ניגשת אליו ונעמדת תחת קורה צבועה בירוק, צל הקורה חותך את פניו. "אולי רצונך בסיפור ילדי?" שאל הישיש בקול חלש אך ברור, עיניו מביטות היישר אל תוכו של האיכר.
האיכר נראה מבולבל מהפנייה הפתאומית – "אה? ת'מוכן ללכת? נו, לך."
"הסיפור מתחיל מעבר לאטוס, אחרי מערת האופל הסגול בה ריחות הלימון והדבש ישלטו לעד, בארמון הלבנה של מלכת השלכת."
"תקשיב, אנ'לא רוצה להעליב, לך נו… לא רוצה סיפור."
"אל ארמון הלבנה יגיע אדם שאיבד את חייו, לבקש עצה ממלכת העלים הנושרים. אגדות מספרות כי אין קושיה שאין בכוחה לפתור, וכי מוכנה היא לייעץ לכל המוכן לקבל דברה."
לפתע התעניין סאריון בדבריו – "יודעת הכל ת'אומר? אולי היא…"
אך הקוסם קטע אותו – "ואותו אדם לא שאל חידתו, כי הרג את המלכה ללא כוונה וחייו אבדו כאבקן הנישא בעונת הפרג." – אמר ויצא ללא תשומת לב לצעקותיו של סאריון שישאר.

מחוץ לפונדק, הכפר הקטן היה ירוק רק בצמחים פשוטים ובעצי האלון התמירים שהשתרעו לאורך שביליו וכיסום בדוגמות צל קלילות וקרירות בכל רגע
מהשנה. תכונתם של אלונים אלו היא שלא נשרו עליהם בסוף עונת ורבסינה הזהובה כעלי אחרים וצבעם לא דהה עד סוף עונת הסתוונית השולטת בלבן עד עונת הפרג הבאה. כך הוריקו את העמק בשלוות אין קץ. ובעוד הם משתובבים ברוח החל סאריון בדרכו אל עבר ההר המיסתורי כשמוחו טרוד מחשבות. כה טרוד עד שלא שם ליבו בדבר עזיבת ביתו היחיד אל עבר זרות בדמות מערה שלא ראה מעודו, הוא רק קיווה כי השביל היוצא מן הכפר יוביל אותו בדרך הישר.

לאחר שעות רבות החל הוא להבחין סאריון כי סביבתו משתנה. אומנם אותה שמש סתוונית דלקה מעל ראשו בימים, וירח בהק בלבן בליל, אך אלונים לא נראו בשדה אותו חצה השביל. רק עשבים בגובה חזה רקדו חרישית לרוח.

ריח השלכת החל לדגדג באפו – ריח זר ומוזר.

את המערה ראה סאריון ממרחק 50 גזעים, פתחה גדול מלפספס באור החיוור של העונה, התנשא לגובהו של צוק סלעי תמיר ומאיים. כשהתקרב עוד יותר ראה מעשה קסמים מופלא – שני עצים היו בצד הפתח, בריאים וחסונים, והנה נשרו עליהם בלא משב רוח. אם היה סאריון אדם מעט יותר מלומד, יכול שהיה קורא על תופעה מוזרה זו הנדירה כל כך באיזור השלווה. אך גיבורינו הרי איכר פשוט וכל חייו עבודה, אין זמנו פנוי למשמע אגדות. סיפורו של הזקן בפונדק היווה בעצם את לימודו הראשון בעניין שאינו בשדה.

כשהתקרב מעט יותר, ראה שזוהר מתוך המערה אור סגול מעומעם, שנראה כנבלם בהגיעו למפתנה. וכשצעד אל תוך החשכה הסגולה, נהדף ראשו בהפתעה. האוויר כמו התחזק לאורך מישור אנכי לפתח, וכל מכותיו ובעיטותיו של סאריון לא פרצו את המחסום. הוא החליט שיש לחשוב כדי לעבור מבחן זה, שלבטח הוצב כדי לשמור כסילים מהמלכה.

התיישב על סלע וחשב – באילו דרכים עליו להשתמש כדי לפרוץ את האוויר. אך במקום פתרונות, עלו במוחו הרהורים על בנו האובד וזכרונות של זמנם המשותף – כיצד ניכשו עשבים בעונת ורסבינה, כשהטבע בוהק בירוק מוזהב והשמש ניצבת ככתר מעל ההרים, או בפרג כשהיום מעומעם באדום, וכל הצמחים מסמיקים לעבר הזריחה בעוד מתכרבלים האיכר ובנו בשמיכה דקה, מנסים להתעלם מקור הבוקר. לבסוף, כשראה שאין הפתרונות עולים במוחו, החליט סאריון לנסות אבנים כמפתח לחידת המערה. הוא אסף מעט מאלה שהיו על הקרקע וזרק לעבר הפתח בתקווה שיקרה משהו מעודד, למרות שלא היתה לו סיבה טובה.
האבן הראשונה נזרקה וחלפה על מפתן המערה בקשת רחבה – להפתעתו של סאריון שהאמין כי יצטרך לפחות ארבע זריקות כדי לעבור את המבחן. הוא נכנס פנימה אל תוך הסגול, וכעבור זמן קצר נכנס אחריו הקוסם בלבן.

בינות משבי רוח קרירים צעד סאריון באיטיות בדרך המערה כשהאור מתעמעם בכל צעד. סאריון לא הבין זאת, אך מקור האור במערה היה אור היום בחוץ שהוחזר ע"י גבישים סגולים שהיוו את קירות המערה. מה שאמר שככל שיהיה קרוב לאמצע המערה – כך יחלש האור, עד שיגיע לנקודה בה המרחק בין פתחי המערה שווה והחזר האור מגבישי הסלעים יהיה החלש ביותר. דבר נוסף שלא היה בתחום ידיעתו של האיכר הוא שבנקודה זו שכן ניצן האירוס – הפרח הקטלני ביותר עלי אדמות.

החשכה גברה ועיניו של סאריון התאמצו בעוד צעדיו קטנו וזהירותו גברה. לפתע חש ריח מתוק ומשכר, ומוחו התשוש הוקסם. הוא התקדם בגרירת רגליים ועיניו נעצמו, כל שרצה היה להמשיך להריח את הניחוח, להתקרב אליו ולחבק אותו כך שיוכל להנות ממנו ככל האפשר. כשפתח את עיניו ראה להב ירוקה, תפוחה בקצה נורה לעבר מצחו ולפתע מותזת מבסיסה דמוי הגבעול בהבזק אור פתאומי. המערה כולה הוצפה לפתע בזוהר ירקרק וסאריון גילה להפתעתו קובץ פרחים סגולים (בזוהר הם נראו סגולים ירוקים) וביניהם גבעולים קטועי ראש שתולים מולו, נעים ברוח לא מורגשת. "סאריון! הקשב!"

סאריון צעד לאחור בהפתעה והסיט ראשו לצדדים. הקוסם נתגלה כשצעד מתוך החשכה אל האזור הזוהר. סאריון הגיב בפליאה.
"אתה?"
"אכן בני, רבות עליך ללמוד ועלי לתפוס את תפקיד מדריכך. שבה נא ונתחיל."
הקוסם החל בהסבריו על ארמון הלבנה והמעשים שעל סאריון לעשות. תאר את מראה הארמון והחדרים ולימד את האיכר על הדרך הארוכה שעליו יהיה לחצות, כמו כן סיפר שהוא – הקוסם – היה זה שהציל אותו ממצבו כעץ שקד אחרי שהרוח הרעה חטפה את בנו והיה זה הוא שפתח לפניו את המערה. "שים לב נערי" אמר הקוסם בשולפו מגילה מכיס גלימתו "כאן שוכן יערוגע, יער שמשמש את מלכת השלכת במשך שנים רבות כגזע. וכאן – איפה שנגמרים העצים ניצב הארמון העתיק". סאריון הביט במפה בעיון, הוא לא הבין את הסימנים המוזרים שהיו עליה ולקח לו מעט זמן עד שגילה כי הנקודות הצפופות סימלו עצים. את הארמון לעומת זאת זיהה מיד. כך ישבו הזקן והאיכר כאב המסביר לבנו את דרכו בעולם. למרות הבנתו המועטה של סאריון מהדברים הרבים שהסביר הקוסם, נהג האחרון בסבלנות אין קץ ובחמימות. ולבסוף, כשהיה מוכן סאריון, יצא לדרכו ובתרמילו שיקוי.

בשארית דרך המערה התחזק הזוהר הסגול עם כל פסיעה, ועיניו של סאריון התרגלו אט אט לאור. כשראה את פתח היציאה הוקסם ממראה היער, שצבעו היה כה חזק ועציו היו כה צפופים עד שצבעם כמו חדר אל תוך המערה. בעומדו בפתח נפעם סאריון למראה עצים וצמחים שלא הכיר, כמו גם חיות שנראו לו כקסם בפני עצמו. אחריו עקב בלתי נראה הקוסם. עתה כמובן ידע כי הקסם מגיע בצורה אחרת – הריח. כך לדוגמא תקפו הניצן שהחליש את מחשבתו, כשמטרתו לינוק את מוחו לתזונה. סאריון היה איכר פשוט ולא ידע שרוב העולם עשוי כך שיופי הוא כלי להשגת מטרות. הוא גם לא ידע איפה בדיוק הוא נמצא (למרות הסבריו של הקוסם) ואי ידיעה זו הטרידה אותו עוד יותר. היער הסתיים בצורה ההפוכה לזו שבה התחיל – בהדרגה התמעטו העצים עד שלבסוף הופיעו רק פה ושם – הייתה זו הדרך לארמון.

ובקרחת יער כשרק בודדים בעלי ענף מקיפים, ניצב דומם ארמון הלבנה.

כשמו כן הוא – עשוי לא לוחות כי אם גזעים שלמים מונחים זה לצד זה בהידוק, יוצרים מבנה מעגלי יפיפה – צריחיו מסתעפים כענפים וגגו עשוי רעפים ירוקים כצמרת עץ, בוהקים כשהשמש האדומה משתקפת בהם. אכן מבנה מוזר ומקסים בעת ובעונה אחת – שער ענק, בהיר וחלק בחזיתו, וחלונותיו מוקמו באופן מוזר על קשתות הבולטות מצורתו המעגלית (כורידים בולטים) – בקומה הראשונה והשנייה היה רק חלון אחד על כל קשת, בקומה השלישית שני חלונות, ברביעית שלושה, בחמישית חמישה ובשישית שמונה. אל מעבר לקומה זו כבר לא טרח סאריון להביט מכיוון שהתעייף מנסיונותיו להבין את חוסר ההגיון שבמבנה והעדיף להתרכז במטרתו.

הוא פתח את השיקוי שנתן לו הקוסם וקרב אותו לפיו, שאף את ריחו (הקוסם אמר שכך מנומס בבית המלכה), סגרו והחזירו לתרמיל תוך כדי הליכה לכיוון השער. כשנכנס ראה טורים מימינו ומשמאלו של צמחים מוזרי מראה שתולים ברצפת הארמון, שהתגלתה כאדמה שצבעה חום כהה ועשיר. סאריון המשיך בדרכו במסדרון בו גדלו הצמחים שלא נראה היה כי שמו לב לנוכחותו, עד שהגיע לדלת נוספת שנראתה כגרסא המוקטנת של השער הראשי.

סאריון פתח את הדלת באיטיות וראה אישה שנראה היה כאילו דבקו לרגליה עלי אקליפטוס מוארכים ולבטנה עלי נרקיס שצורתם לב. ראשה היה עטור כתר אקליפטוס, ולא היה מקום בגופה שלא כוסה בירוק טבעי. סאריון מילא אחרי הוראות הקוסם באומרו את מילות הקסם כפי שלמד. רגע אחרי שסיים פרצה מהומה רבה בארמון – צעקה גדולה עלתה מהכיוון ממנו הגיע כשהקוסם הבין את הטעות המרה שביצע – מילות הקסם היו למטרת החלשת המלכה ולא היה מנוס – הוא שלח בה כדור אש מאכל לפני שהגיבה וכתרה עלה בלהבות. אחר תפס בזרועו של סאריון ורקע הארמון התחלף ברקע היער הסובב אותו, במקום ממנו ניתן לראות את צריחי הלבנה החומים. סאריון שאל לפשר כל המהומה בתימהון מהול בכעס והקוסם השתיק אותו בידו האחת כשהוא מריח פרח כתום ומוזר בעזרת ידו השנייה וממלמל. סאריון המשיך בשאלותיו והקוסם הפטיר "אי אפשר להציל אותו עכשיו…".
עיניו של האיכר התרחבו כשצעק "מה! מי אי אפשר להציל???".
הקוסם הפסיק לרגע את מלמוליו, הביט באיכר ואמר בשקט
"את הבן שלך."
סאריון לא יכל לדבר, הקוסם חזר למלמוליו ולבסוף פלט "עכשיו אפשר". מיד הוציא צמח אחר מכיסו, מעך את עליו, הריח וצעק מילים מוזרות לעבר הארמון, שהחל לבעור ברגע בו סיים. הגנתה של מלכת השלכת הוסרה מעליו ושריפתו היתה דבר של מה בכך.

"אתה אולי תסביר לי מה קרה לבן שלי???"
"בני, אנא הרגע." עשן כחול החל להיתמר בסלסול עדין מן הארמון.
"תפסיק לקרוא לי בני זקן מטומטם! אני רוצה ת'בן שלי!"
"אני קורא לך בני…"
"לא אכפת לי למה! אני רוצה…"
"כי אתה הבן שלי."
"את הבן שלי… מה?!?"
"אתה בני, ממני נזרעת." אמר הקוסם בקול חרישי. העשן החל להתאסף לענן.
"השתגעת? אני איכר ואתה כזה שעושה קסמים. איך הגעת לזה שאני הבן שלך."
"התליון שלך? שלי הוא."
"מה? אתה נתת לי אותו? אבא שלי נתן לי אותו!" קולו של סאריון החל להתחזק
אביך קיבל הוראות ממני, לתת לך את התליון. צריך הייתי לזהות אותך במקרה שתצא מהכפר בו מסרתיך, למקרה שהזרע ינדוד ברוח חזקה."
"מה? אבא שלי הוא לא אבא שלי? ת'צוחק עלי?"
"הרגע בני…"
"אני לא ארגע! אתה תרגע! איפה הבן שלי?" צעק סאריון בחימה שנבעה מבלבול מוחלט מהמצב
"בנך היה נתון תחת השפעת מלכת השלכת. כמו הדבורה תחת…"
"חשבתי שמלכת השלכת עוזרת לאנשים! אתה אמרת לי!"
"צריך הייתי להוביל אותך אליה בדרך זו או אחרת. על השתיל להנחות את העלה לעבר שמש"
"למה לעזאזל היית צריך אותי אצלה?"
נראה כי הקוסם החל לאבד את שלוותו "תפסיק לקלל דבר ראשון! הייתי צריך למסור אותך לחינוך טוב יותר! פרי לא מדושן ישא בוסר!"
"אבא שלי חינך אותי! אתה מלכלך על אבא שלי? איך ת'מעז?"
"אני אביך!"
"תוכיח!"
הקוסם הוציא פרח לבן, הריח את ניחוחו ומלמל. תמונה חדה וברורה הופיעה לפתע בינו לבין סאריון, התמונה הראתה את דמות הקוסם מוסר תינוק לאיכר, שסאריון זיהה כאביו. ולאחר מסירת התינוק מסר הקוסם את אותו התליון שלבש כעת סאריון על צווארו.
"אני לא מאמין" סאריון התיישב על הקרקע "אנ'לא מאמין." הענן הכחול גדל אט אט לצורת כדור חלק וחסר דופי.
"האמן בני, אני מולידך."
סאריון לא השיב. הקוסם לגם מלוא ראותיו אוויר והמשיך בדיבורו.
"אינך רוצה לשמוע את שקרה לראים?"
"טוב." סינן האיכר חלש.
"מלכת השלכת מהווה אויבת ישנה. מזמן נשבעה היא להשמיד את מורשתי, ויודע אני כי יכלה לעשות זאת בקלות. לכן החבאתי אותך בעמק השלווה אצל האיכר המוצלח ביותר שמצאתי."
"בגלל זה היא חטפה את ראים?"
"אכן, גילתה היא את מיקומך לאחר חיפושים רבים, וכיוון שהבינה שראים הוא בנך היחיד החליטה להתעלם ממך ולטפל בו אישית."
"ולמה לא ניסינו אפילו להציל אותו."
"חכה, כל דבר בעתו. למלכת השלכת הגנה קסומה טבעית. כדי לתקוף אותה חייבים להסיר הגנה זו בלחש מיוחד. אם הייתי משתמש בלחש כזה היתה המלכה מגלה אותי, ולא היה נותר די זמן להטיל כישוף נוסף לפני שתתקוף. לכן הייתי חייב אדם נוסף שיטיל את קסם הסרת ההגנה."
"אז למה אני? סתם איכר פשוט."
"אתה אומנם איכר, אבל לא פשוט. אתה בני ומכך טמונה בך היכולת לקסם. לכן הובלתיך אל מלכת השלכת."
"טוב, אז הכל הלך כמו שצריך לא?"
"ובכן, גם מרלו יניב בוסר."
"מה זתומרת?"
קולו של הקוסם נחלש "שכחתי דבר מה בתוכניתי."
סאריון דיבר לאט "מה שכחת בדיוק?"
הקוסם הסתכל לכיוון אחר "שצריך את המלכה חיה, כדי להסיר את הכישוף מבנך"
"מה?" צעק סאריון "אבדתי ת'הבן היחיד שלי, שעבדתי עליו כל כך הרבה בגלל שאתה שכחת משהו?"
"נסה להבין…"
"מה יש להבין?" – פניו של האיכר הפכו אדומות – "אתה אמור להיות הקוסם החכם שמציל את המצב לא? ומסתבר שאתה סתם אדיוט כמו בלאנט! עכשיו הבן שלי מת?"
"לא, חיכיתי עד בריחתו לפני עקירת חיי הארמון."
"אז הוא חי? אז בוא נלך להוציא ממנו את הכישוף."
"לא ניתן כפי שסיפרתי לך. חייבים את רוח החיים של מלכת השלכת."
"רגע, אתה רוצה לאמר לי, שהבן שלי מסתובב איפשהו ביער הזה, ואנחנו לא יכולים להציל אותו מכישוף מטומטם?"
"אכן." השריפה דעכה, העשן חדל מלעלות. כל שנותר היה ענן כדורי מושלם, בולט בכחול על רקע השקיעה האדמדם.
"לעזאזל! מה אני אעשה עכשיו הא? מה נשאר לי בדיוק?"
הקוסם הפנה מבטו בחזרה לאיכר "עוד נשאר דבר אחד בחייך בני."
" איבדתי את כל מה שאי פעם היה לי, מה כבר יש לי?"
"אותי."

סאריון לא הביט באביו, רק צעד לצידו עד סוף חייו – הענף לצד הגזע.
את כל צבעי הטוהר כמעט, לקח הטבע לעצמו. אדום-צהוב-לבן ניתנו לשמש, וכשזו סיימה את יומה הראשון נצבע הלילה בשחור. ארבעה צבעים מתוך חמישה שאין קודם להם, האחרון נשמר לאדם.
כך צעדו קוסם ובנו אל עבר ענן – אל יצר המשך שלא יושג לעולם.
וכשמת – קבר אותו בשדה תירס והמשיך לצעוד.
וכשמת האיכר –
נגדעה שושלת הקוסם.

[מאת]

תגובות