- This topic has תגובה 1, 2 משתתפים, and was last updated לפני 19 שנים by
.
-
תגובות
-
-
מסורת הייתה העניין.
היו למסורת אלפי פרטים ופרטי פרטים שאיש לא ידע את משמעותם. איש חוץ ממני.
אני הייתי גם היחיד שידע שהיא עומדת להסתיים, לא ידעתי איך אך ידעתי שהיא עומדת להסתיים.המסורת הייתה כבירה. ושלטה על כל תחומי החיים. חלק קטן ממנה היה שלה במקור. הרוב התווסף לה על ידי אמונות ומעשים של מלכים צעירים ונלהבים. כל אחד מהם התחרט על כך בערוב ימיו, אך כבר לא יכל לשנת דבר, המסורת לא הייתה פתוחה לשינויים.
איש לא העיז לשנות את המסורת, או לפגום באחד מפרטיה, איש חוץ ממנו, ואני מניח שהוא התחרט על כך לנצח.
זה התחיל כסיפור אהבה פשוט בין שני בעלי יכולת. האישה ששוחחה עם חדי הקרן כבשה את ליבו של האיש שרכב על סוסי המלחמה הגדולים. איש שעד אותו רגע כולם הניחו שהוא חסר לב לחלוטין.הוא נשא אותה לאישה בטקס פומבי רב משתתפים, דבר שהיה אסור בתכלית האיסור. המסורת אסרה על התאומים להנשא לבעלת יכולת. אני כמובן לא הוזמנתי, אך הייתי בקרבת מקום. ראיתי את הכלה היפהפיה, האישה היפה ביתר שראיתי מעודי. ראיתי את האורחים הרבים שהגיעו, שמעתי את כלי הנגינה, את רעש האכילה והשתיה, ואת הרכילות החרישית של העוזבים את הארמון "אבל אסור לו… המסורת…" "אולי דבר לא יקרה, הוא רק התאום השני…"
עבדתי באותו הלילה עד שעה מאוחרת. כמעט עד הבוקר. רק עם עלות השחר, כשידעתי שאיש לא יצא או יכנס אל הארמון ויפריע לי במשימתי, ניגשתי לעבודתי האמיתית. טיפסתי בזהירות במדרגות החורקות, דחפתי במאמץ רב את הספריה הנעה ונכנסתי לאולם הגדול ביתר שנברא אי פעם. האולם היה מלא בחוטים זוהרים, חוטי חיים, חוטי גורל, חוטי שמחה, כאב, אכזריות ורוך. לא הייתה זו אשמתי, לא באמת. המסורת נפגעה והיה עלי לאזן אותה. תמיד ידעתי מה תהיה התוצאה של עבודתי האמיתית, מעולם לא יכלתי למנוע אותה. מעולם לא רציתי לגרום לה. חוט אחד היה שלא במקומו ותפס מקום של חוט אחר. נאנחתי, לקחתי את המספריים הגדולות השחורות עם השוליים המוזהבים וחתכתי חוט אחד, חוט שהיה מפותל בחוזקה עם החוט של התאום השני.
המסורת לא מתעכבת. עוד באותו לילה הכריזו על מותו של התאום הראשון. התאום השני יהיה עתה המלך ויהיה על אשתו היפהפיה לציית למסורת וללדת שני בנים, תאומים בלידה הראשונה שלה.
העצב על מותו של התאום הראשון, המיועד למלכות היה עצום, שכן הוא היה אדם טוב לב שנאהב על ידי אנשי הממלכה כולה, ממלכת עמק התאומים. את אחיו שמעתי מסתובב בגינה המלכותית ובוכה. האנשים שאמרו שהוא חסר לב טעו.
אך חלק מהעצב נמוג כשהשמועות על הריונה של המלכה החדשה ריחפו בארמון. רק אנשים מקורבים מאוד למלך ידעו שהשמועה נכונה. אנשים מקורבים למלך ואני.בכל ערב, לאחר שקיעת השמש, כשזרם האנשים הבאים לארמון היה נפסק ולא היה סיכוי שיזדקקו לי הייתי עולה אל האולם הגדול. המסורת לא הייתה מרוצה. היא נהמה ונעה באי נוחות, חוטיה הבהיקו והתפתלו בצורה שלא עשו מעולם. אף אני שהיכרתיה במשך אלפי שנים, מיום היווצרה, למעשה מאז שאני יצרתי אותה. לא ראיתי אותה נרגזת כל כך. היא הפכה להיות צמאת דם בדרך בה לא הייתה מעולם.
אני זוכר את היום בו המלכה ילדה. אני זוכר את אותו היום מכוון שזו הייתה הפעם הראשונה בה מלך דיבר אלי. הוא דיבר ואני ידעתי שהלילה יהיה עלי להשתמש במספריים השחורות על השוליים המוזהבים.
"המלכה ילדה" אמר קצרות "בן אחד, לא תאומים" הוא נשם נשימה עמוקה באיטיות. "אתה תיקח את הילד ותגדל אותו אצלך, לעולם אסור לך לספר לאיש שזהו בני." הנהנתי ולקחתי מידו את התינוק. שלא כבני משפחתו בהירי השיער היה לו שיער שחור ועיניים שחורות. ידעתי מהרגע הראשון שהבטתי בו שהילד היה מקולל.הבחירה בחוטים הייתה קשה אך ידעתי שאין לי שום ברירה. באותו הבוקר דגלים שחורים נתלו על צריחי הארמון. הורי המלך מתו בשנתם. מעולם לא רציתי בכך אך ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון. סוף סוף המסורת שקטה.
אך היא לא נשארה שקטה במשך זמן רב. שנתיים לאחר מכן היא צעקה וצרחה, מתפתלת כאילו אחזה שד. כל חוטיה נמתחים עד לקצה גבול יכולתם, נקרעים כמעט ואז מתרופפים. הילד הקטן בעל השיער השחור בהה בפה פעור במערבולת הצבעים אך לא אמר דבר. הוא היה ילד נבון מאוד לגילו" "אתה צודק, גם אני מודאג" אמרתי לו.
הפעם לא ריחפה שום שמועה בארמון אך אני ידעתי. המלכה הייתה שוב בהריון. אם המלכה לא תלד שני בנים תאומים גם הפעם המצב לא יחזור לקדמותו לעולם. נקישות חזקות בדלת. פתחתי בזהירות והמלך צעד פנימה הוא נראה חיוור ועייף. הוא הסתובב בחדר בחוסר מנוחה, בעט בשרפרף נמוך שעמד בדרכו ואז נעצר "איפה בני?" תבע. זו הייתה הפעם השנייה שדיבר אלי. ניגשתי והוצאתי את הילד מן האולם, סגרתי בזהירות את הספריה הנעה וירדתי איתו במדרגות. המלך נעץ בו עיניים בוערות במשך כדקה ואז צעק "מדוע אין הוא מדבר אלי" "הוא אילם מלכי" ציינתי בפשטות. "אילם?" זעק המלך ואז דמם והעביר את ידו על פניו. לאחר מכן דיבר בשקט, כמעט בלחישה. "בעוד שמונה חודשים המלכה תלד. היא תלד כאן, בביתך, לאיש אסור לדעת על כך" "כן, מלכי" אמרתי קצרות והבטתי באדם שהרסתי את חייו סוגר בדממה את דלת ביתי.
הרעש הלך והתגבר מדי ערב. כל לילה הייתי עולה לבדוק שאף אחד מן החוטים לא נקרעו. החוטים החזיקו מעמד, בקושי. סיבים החלו להיפרם. סיבים ריחפו בחלל האולם, ממלאים אותו ברגשות. סיבי השמחה נפרמו ראשונים, הם היו העדינים ביותר, אחר כך נפרמו סיבי הכאב והיגון. ועדיין החוטים החזיקו מעמד. אך הרעש הלך והתגבר בהתמדה.
בלילה שהמלך, המלכה והרופא נכנסו לביתי הרעש היה החזק ביותר, בקושי יכולתי לשמוע את דבריו של המלך. זו הייתה הפעם השלישית והאחרונה בה דיבר אלי. אך בני האדם לא שמעו את הרעש. ידעתי שזהו הסוף. הרופא יצא מחדר הלידה המאולתר מחזיק בידיו שני תינוקות יפהפיים, בהירי שיער. המלך קפץ על רגליו בתקווה "תאומים?" נדמה שגם המערבולת שמעל ראשי שקטה בכדי לשמוע את התשובה. הרופא נענע את ראשו "תאומות" אמר בשקט.
עצמתי את עיני בכאב, ידעתי מה יהיה עלי לעשות. המסורת לא תשקוט אלא אם ינתנו לה חיים, את החיים שתמיד רצתה.
באותו לילה ביקשתי מהילד לא לבוא איתי אל הקומה העליונה. הלילה אעשה לבדי את המוטל עלי. נשקתי לילד וליטפתי את שיערו לפרידה. פניו היו זהים לפני אימו, פני האישה היחידה שאהבתי מעודי. פני האישה שהיה עלי להרוג.***
המלך רכן ונשק לאשתו. "נוחי היטב, יש עוד דבר אחד שעלי לעשות". הוא צעד אל בקתת העץ, הדלת היתה פתוחה ובנו ישב ובהה מול האח. המלך רכן וליטף את שערו "איפה השומר?" שאל את הילד "איפה שומר השער?"
הילד החזיק בידו של המלך ומשך אותו למעלה. הוא העלה אותו במעלה המדרגות החורקות, עזר לו לדחוף את הספריה הנעה ונכנס יחד איתו אל האולם הגדול ביותר שנברא אי פעם. האולם היה מלא חוטים דהויים וקרועים כרוכים יחד בקשר כביר. קשר מחניק שהקיף את גופתו של שומר השער.מבין שניהם הילד היה היחיד שהבין. המסורת מתה.
-
-
