- This topic has 42 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 6 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"את אוהבת למצוץ?"
^זה^, אמרה מירה לעצמה, ^כבר מוגזם^. "לא."
"את אוהבת לנקות?"
"לא."
^האם אני מיואשת עד כדי כך?^
"את אוהבת לקנות?"
"תלוי מה."
"כן או לא!"
"כן."
^השאלות האלה מטומטמות לגמרי!^
"את אוהבת מין אוראלי?"
"לא דיברנו על זה לפני כמה דקות?"
"כן או לא!"
"לא."
^אני לא חייבת את זה. אני יכולה לקום וללכת הביתה מתי שבא לי.^
"את אוהבת מקלחת זוגית?"
"כן."
^אז למה אני לא הולכת?^
"את אוהבת נשיקות?"
"את אוהבת סמים?"
"את אוהבת ערב-בבית?"
"פעילות גופנית? צעקות? קריאה? רגשנות? שטחיות? תרופות?"לאחר מכן הלכה מירה, מותשת כולה, אל אשנב הקבלה, שם לקחו ממנה עוד מעט כסף והפנו אותה לחדר 208. ^בחיים לא השפילו אותי ככה^, חשבה לעצמה. ^לפחות זה לא שום בן אדם ששאל אותי. גם זה משהו^.
חדר 208 הכיל, לשם שינוי, יצור אנושי. היתה זו אשה, כנראה בשנות הארבעים לחייה, מחויטת וחמורת סבר מאחורי שולחן כבד ומשובץ צגי מחשב.
"שלום לך," אמרה. "אני דוקטור כץ. שבי בבקשה."
מירה התישבה בחשש בכסא, בצדו השני של השולחן.
"ראי," אמרה ד"ר כץ, "קיימת אי התאמה מסוימת בין התשובות שסיפקת לממצאים שלנו."
"מה זאת אומרת?"
"למשל," אמרה ד"ר כץ והקישה ברוב רושם על קלידי המסוף שמולה, "אמרת שאת לא אוהבת מין אוראלי. למעשה את ^מאד^ אוהבת מין אוראלי."
"מה? איך את מעיזה?!"
ד"ר כץ לא נרתעה כמלוא הנימה. "את אוהבת מין אוראלי," אמרה, עיניה נעוצות במסך. "את אוהבת גברים גדולים, חזקים ומלאים. את אוהבת…"
מירה הסמיקה ונשנקה מזעם, אך ללא הועיל.
"את אוהבת להיות למעלה," המשיכה ד"ר כץ. "את לא סובלת בלונדיניים. את מעדיפה שהגבר יפרנס אותך. את רוצה שהוא יהיה חכם ? אבל בשום פנים ואופן לא יותר ממך. את רוצה שהוא יאהב אותך מספיק על מנת לא לבגוד בך, אבל לא יחנוק אותך ? שיעלם כשאת עסוקה בעניינים שלך."
"אני… זה לא נכון!"
"מירה," אמרה ד"ר כץ, "הקשיבי. למה, לדעתך, שאלנו כל כך הרבה שאלות? למה שילמת כל כך הרבה כסף? למה את כאן, מירה?"
"כן, אני יודעת," אמרה מירה, ניצני דמעות בעיניה, "אבל… אני אוהבת אותם רזים!"
"את לא," אמרה כץ. "את רק חושבת כך. הניתוח הממוחשב שלנו מדויק לחלוטין. את אוהבת אותם חזקים, מלאים וכהים. ושעירים, אגב."
"אבל התשובות שלי…"
"לא רלוונטיות. השאלות נועדו להוציא ממך תגובה רגשית ברת מדידה. המדידות שלנו, כפי שאמרתי, מדויקות לחלוטין."
"אבל אני לא…"
"הייתי יכולה להראות לך את תוצאות המיפוי שלנו, אך אין לי כל כוונה להתווכח," אמרה ד"ר כץ. "אם את מפקפקת בנו, את מוזמנת לחזור לקבלה. כספך יוחזר."*X*
בערבו של אותו יום כבר ישבה מירה במסעדה צנועה ברחוב מגוריה, ומולה המועמד הראשון. הוא היה גדול, שרירי, שחרחר ושעיר למדי. ^לא נורא מאד^, אמרה לעצמה. ^לא מאד^.
"תשמעי," אמר, "אני בהלם. הייתי בטוח שאני אוהב בחורות גבוהות עם חזה ענק, ופתאום הם אומרים לי שאני מעדיף אותן קטנות ושטוחות. אה. אוה. אני מצטער…"בצהרי יום המחרת מצאה מירה את עצמה מכרסמת קרואסון ובוהה במועמד השני. הוא היה גדול, שרירי, שחרחר ושעיר למדי. ^לא נורא^, אמרה לעצמה. ^אפשר לסבול, איכשהו^.
"הם שינו לגמרי את איך שאני חושב על עצמי," אמר. "כאילו, אף פעם לא אהבתי להתקלח וכאלה, ותמיד הייתי בטוח שזה חסרון, אבל אם יש בחורות שאוהבות את זה…"המועמד השלישי היה גם הוא גדול, שרירי, שחרחר ושעיר למדי. ^אולי אני מתרגלת לזה? הוא נראה כמעט בסדר…^
"את ממש מוצאת חן בעיני," אמר. "את מוצצת?"*X*
"זה לא עובד," אמרה מירה ביאוש. "אני לא מצליחה להתרגל לאיך שהם נראים. והם גם, ככה, לא יותר מדי חכמים."
"כמובן," אמרה ד"ר כץ. "את מתנגדת בכוח. את חייבת להשתחרר."
"אבל אני לא…"
"מירה," אמרה ד"ר כץ, "את חייבת לתת לי לעזור לך לעזור לעצמך."*X*
המועמד השמיני היה גדול, שרירי, שחרחר ושעיר למדי. ^הנה עוד אחד^, אמרה מירה לעצמה.
"תראי," אמר. "אין לי מושג איך זה עובד, אבל הפרסומת שלהם היתה מאד משכנעת. אולי נתן לזה צ'אנס?"
כעבור שבועיים עברו לגור ביחד.*X*
"אני חייבת להודות לך, ד"ר כץ!"
"על לא דבר," אמרה ד"ר כץ. "אנו עושים את המיטב. לאחר שמתגברים על ההתנגדות הראשונית, השמיים הם הגבול."
"לא האמנתי שזה קורה לי!" אמרה מירה. "בהתחלה היה מאד קשה. בחורים גדולים הם, ככה, כבדים, את יודעת -"
ד"ר כץ חייכה בהבנה.
"- אבל אז גיליתי שאני באמת, כמו שאמרת, אוהבת להיות למעלה," צחקקה מירה. "ובשיער שלו אפשר לשחק! איך ידעת את זה?"
"כפי שאמרתי – הניתוח הממוחשב שלנו מדויק לחלוטין."
"הנה," אמרה מירה, "הזמנה לחתונה. קחי – מגיע לך!"*X*
הגבר שנכנס לחדרה של ד"ר כץ היה גדול, שרירי, שחרחר ושעיר.
"שלום לך," אמרה. "אני דוקטור כץ. שב בבקשה."
הוא התישב בחשש בכסא.
"ראה," אמרה ד"ר כץ בעודה מקישה ברוב רושם על המקלדת ובוהה במסך הריק שמולה, "קיימת אי התאמה מסוימת בין התשובות שסיפקת לממצאים שלנו."
"מה זאת אומרת?"
"למעשה," אמרה ד"ר כץ בפרצוף חתום, "אתה אוהב גברים." -
עקב לחץ המעריצים, אנו מפרסמים כאן שנית ובאופן מסודר (יחסית) את סיפורו של ברדוגו, הערפדיח הנתנייתי הגולה. מה שהחל כביקורת תמימה לסיפור "נפלה לי שן חלב" הפך במהירות לתופעה ספרותית יוצאת דופן, ועדת המעריצים מסרבת לתת למחבר מנוח. גם ^גל^ החיקויים שהופיע בעקבות פרסום החלק הראשון לא שיכך את תאוותם העזה של מעריצי הסדרה לפרקים נוספים. קבלו, אם כן, בפעם הראשונה בכפיפה אחת, את כל חלקי הסאגה:
_~*בחירתו של ברדוגו*~_
|הגרסה המלאה והכמעט-לא-ערוכה!|*NY מאושר*
08/05/02 18:53
*נופל וקם, נופל וקם*…אני יכול לספר על הערפדיחים, חבורה של ערפדים צ'חצ'חים מנתניה, הרגישים רק לאור צ'קלקה והניחנים ביכולת לירוק מסמרים חלודים על אויביהם. ז'קו, מנהיג הערפדיחים, שולט בהם ביד רמה ולצדו יועצו המעוות ברדוגו. זה האחרון מגלה כי בליל ירח מלא הוא חסין מהשפעת הצ'קלקה, ומנצל זאת כדי לנסות ולהתנקש בז'קו ולהפוך למנהיג הערפדיחים החדש.
כעת נבחן כמה סיומים לסיפור:
א. ברדוגו מכסח לז'קו את הצורה בעזרת צ'קלקה בליל ירח מלא, אך מגלה כי לתגליתו מחיר יקר – מרגע זה אין הוא יכול להתקיים ללא אור צ'קלקה, וכך הוא נאלץ לבלות את שארית חייו בבדידות, הרחק משאר הערפדיחים.
ב .ז'קו מכסח לברדוגו את הצורה ובאותה הזדמנות מלמד את הקוראים לקח חשוב בגיאוגרפיה נתנייתית.
ג. מסתבר כי ז'קו וברדוגו הם למעשה שני חיידקים, וכי הצ'קלקה היא למעשה מנורת המעבדה שמעל צלחת הפטרי שלהם.
ד. עב"מ גדול נוחת לפתע מהשמים ומשמיד את כדור הארץ…
*Rene*
13/05/02 12:36
*העם דורש את המשך סיפור על ערפדיחים [ל"ת]*
*NY נכנע למעריצים*
13/05/02 18:16
*בחירתו של ברדוגו*יפה.
אם כך, חלק ב' של סיפורנו מוצא את ברדוגו מתגורר במאורה אפלולית המסתתרת מאחורי חנות חלפים משומשים לרכב ברחוב המסגר, בתל אביב הרחוקה, אליה נאלץ לגלות לאחר אירועי החלק הקודם.פנים המאורה, לילה. המקום מלא בצ'קלקות סובבות בצבעי אדום וכחול ובמסמרים לעוסים. על אחד הקירות תלוי פתק קטן ועליו המספר 13. ברדוגו, נושא צ'קלקת כיס, נכנס וזורק אותה על כסא-המנהלים-לשעבר שלו, העומד בגבו למצלמה.
כסא: "איי!"
ברדוגו: "מ'זה?"
כסא: "למה זרקת הצ'קלקה? אוך אוך אוך!"
ברגדוגו: "צ'ארלי?"
כסא (מסתובב, חושף את דמותו של צ'ארלי, ערפדיח שמן, פוזל ומזיל ריר): "ואללה, ברדוגו, איך לא השתנית בכלל! אוך!"
ברדוגו (נאנח): "מה ת'רוצה, צ'ארלי? מה יש'ך לחפש פה?"
צ'ארלי: "אוך ברדוגו, ברדוגו. איך הלכת, יא ברדוגו. למה לא תחזור אלינו לנתניה? כולם אוהבים אותך בשכונה שלנו. אפילו אמא של ז'קו אמרה בדיוק אתמול 'ברדוגו, זה, מזמן לא ראיתי שהוא משחק עם ז'קו שלי'. אה?"
ברדוגו: "'ני הרגתי ת'ז'קו, ת'יודע. מה 'תה רוצה שאני יעשה?"
צ'ארלי: "לאמא של ז'קו לא אכפת."
ברדוגו: "זה למה היא חושבת שעכשיו זה תקופת החלוצים. זה מה שקורה כששותים יותר מדי מהבנק-דם של נתניה."
צ'ארלי: "נו, בחייך, תעשה טובה!" (מתחיל לשיר מזרחית) "השכונה בדיכאון, צ'קלקות יש המון, ואני מתגעגע, ויי ויי ויי, לברדוגו הגאון!"
ברדוגו: "ואללה יפה. רגע אחד! צ'קלקות! מה ז'צריך להיות? יש פה מלא צ'קלקות ולא קרה לך כלום? מ'זה?!"
צ'ארלי: "שמתי שמן שיזוף."
ברדוגו: "מה? איך שמת שמן שיזוף? 'תה אלרגי לזה!"
צ'ארלי: "לא עלי שמתי – על הצ'קלקות!"
שתיקה.
ברדוגו: "ואללה, חכם." (ניגש להסתכל בצ'קלקה הקרובה. משהו שמנוני ומגעיל מטפטף ממנה. הוא מקרב אליו אצבע ארוכה) "זה החומר, ת'אומר?"
צ'ארלי: "רגע, חכה רגע!"
ברדוגו: "מעניין מאד."
צ'ארלי: "שניה, ברדוגו! שניה!"
ברדוגו (מסתובב ומורח בטעות על מעילו כמות נדיבה מהחומר המגעיל שעל הצ'קלקה. אורה של זו האחרונה, משסולק ממנו השמן, זורח בעוז): "מה ת'רוצה?"
צ'ארלי (נמס באור הצ'קלקה): "אאאאאההההררררגגג!"
ברדוגו: "אה."
שתיקה. שאריות צ'ארלי נוזלות ומצטרפות לשאר הזוהמה שעל הרצפה.
ברדוגו (ניגש לפתק הקטן שעל הקיר, מוחק ממנו את המספר 13 וכותב 14): "ידעתי שהוא באמת לא התכוון לזה."פנים, לילה.
טלפון מצלצל. ברדוגו דג אותו מבין ההריסות.
ברדוגו: "הלו?"
טלפון: "&%$&%"
ברדוגו: "אה, כן. הלו, אמא. כן. אני קצת, אה, עסוק…"
טלפון: "&-$$$$%&?!"
ברדוגו: "אה, לא, אני לא אוכל לקפוץ בשבת, אמא."
טלפון: "!!!!"
ברדוגו: "אני יודע שלא ראיתי אותך ארבעים וחמש שנה, אמא. אני פשוט קצת… עסוק."
טלפון: "! ! … ! ! ?"
ברדוגו: "לא, לא, אני אוהב 'תך, אמא, בעיניים שלי. אני פשוט, ככה, עובר תקופה כזאתי."
טלפון: "….. %&)(@!!"
ברדוגו: "טוב, די. אמא – די! לא יכול. די! תנסי שבוע הבא."
טלפון: "?! – %$##)(&@#@@…"
ברדוגו (טורק את הטלפון): "ידעתי שהיא באמת לא התכוונה לזה."(המשך יבוא? איכס!)
*גל (מייפל)*
17/05/02 22:38
*עוד!! [ל"ת]*
*NY מתפלץ*
19/05/02 16:21
*!My god! I've created a Monster.. אוי…*בחירתו של ברדוגו – חלק ג'
לאחר שהמס בטעות את ידידו הותיק צ'ארלי וניהל שיחה מרגשת עם אמו, יושב ברדוגו בכסאו הרם אשר בלב המאפליה העשויה חלקי חילוף תל אביביים. אור צ'קלקות רך נוגה בחלל החדר, כחול ואדום חליפות.
ברדוגו: "להיות, או לא להיות: זו השאלה:
הנאצל יותר לסבול בשכל,
מסמר חלוד או סתם מזל דפוק,
או שמא לפוצץ אותו כמו ג'וק,
וכך לגמור אותו? למות: לישון;
לא עוד; ובשינה לומר סיום
כאב הלב וגם מסמר עקום
שערפדיח חוטף, זו הגשמת
חלום. למות: לישון;
לישון: אולי לחלום: הנה המכשלה;
הן בשנת מוות זו איזה חלום יבוא
עת צ'קלקה וחיים הותרנו מאחור,
עצרונו: הנה הוא הגורם
לסבל יהפוך חיים כה ארוכים,
כי מי יוכל לשאת שוטי הזמן ולעגו,
רוע שוטר מקוף או ערפדיח שחצן,
דקירות התאווה לדם טרי, קרבן שמנמן,
וז'קו, המנהיג השרלטן,
סבלנותו של ערפדיח צנוע זה מזמן,
כבר קצה ולמות שאף,
בחוד מסמר חלוד? הן מי יגון ישא,
לדם בגלימתו לא תעזור כביסה,
אך פחד מאשר המוות לו יביא,
זו ארץ לא מוכרת כמעט כמו תל אביב
ממנה לא חזר עוד איש, מקהה רצון
גורם לנו לסבול את מנת חלקנו ולכרוע
במקום לארץ מוזרה ללא בנק דם לנסוע?
הכרתנו כך עושה אותנו פחדנים;
וכך צל ההחלטיות בפנים
נגוז אל מול צללי החישובים,
ומפעלות גדולים וחשובים
כמו דם ישן דהים ונקרשים,
וכל העסק הוא כבר לא כל כך טעים!
(דמות נכנסת)
הו, עופרה היפה! עגלת חלומותי, בתפילתי,
זכרי את חטאי וגם אולי אותי!"עופרה: "ואללה?"
|המשך(?) בשבוע(!) הבא(?!)|
-
קודם כל הרעיון – רעיון מצויין שנפרש ומוסבר בצורה חיננית. אהבתי את זה שאולי אנחנו לא יודעים מה באמת טוב לנו, אבל שיש גם את החשד שבעצם משרד השידוכים הזה מספק אוטוסוגסטיה בהתאם למועמדים שיש לו במלאי. (לפחות ככה אני חשבתי).
[ולכן הייתי מסיימת דווקא ב… "אתה אוהב גברים… גדולים שחורים ושעירים", כי אולי זה מה שיש להם הרבה ממנו במשרד וצריך "להפטר" מכמה… בכל מקרה זה סתם רעיון.]
שנית כל, הסיפור הצחיק אותי! בהמון מקומות. למשל, ה- "אוה מצטער" אחרי שהוא "מעליב" אותה בחזה שטוח היה נחמד מאד. וכמובן גם הדמות של הפסיכולוגית-שדכנית..
בקיצור: מצחיק אבל גם מעורר מחשבה ואפילו במספר כיוונים… -
מצד אחד… והוא באמת מבחינתי, פרט שולי… זה לא מדע בדיוני… ופנטזיה… מקווה שלא.
מצד שני… אי אפשר שלא להנות מהזרימה של הסיפור, הקלילות שבו – מול הרעיון שהוא יכול לייצג.. ושיחקת אותה.עכשיו כמה גחמות קטנות… אני מקווה שאתה לא חושב שמי שהולך למשרד שידוכים… הוא מהמיואשים…
אם הייתי מחפש היגיון בשכנוע עצמי (לי קשה לכתוב את המילה הארוכה הזאת של גיי'.) הייתי נשאר בבית מאשר להיפגש עם אנשים לא לי. אך מצד שני אם מדובר כאן בשטיפת מח קטנה, אז פיספסתי…
ואחרון חביב… אני לעומת גי' חושב שהסוף צריך להישאר כך… אבל מצד שני גם חושב שאין צורך להזכיר את המסך הריק…. כי אם אתה מחפש התנגדויות אתה תמצא אותם בפתיחה. כלומר, אם בהתחלה השקיעו בדמות וירטואלית שתראיין אותה, אז למה לציין את הזלזול שלהם דרך המסך הרייק. ובקיצור – רעיון הסיפור טוב מהפרטים הטכניים של מסך או ראיון וירטואלי…
-
-
-
-
-
נכון שאין שם חלליות או משהו כזה, אבל יש שם מתקן בדיקה אוטומטי שאולי אפשר לבנות היום כזה אבל עדיין איננו בנמצא.
אני גם לא בטוחה שהמתכנתים הכי מוכשרים בעולם עם הפסיכולוגים והפסיכיאטרים הכי מוכשרים בעולם היו מצליחים לבנות כזה דבר.
השאלה האם האיבחון הנפשי וההתאמה הם אמיתיים או לא, נשארת פתוחה. האם מירה באמת נמשכת לגברים גדולים ושעירים או שהיא שוכנעה לכך במכון, לא מקבלת תשובה חד משמעית. אבל האפשרות שאותו מתקן בדיקה אוטומטי עלה על האמת שבתת המודע שלה קיימת, וזה מה שהופך את הסיפור למדע בדיוני.
דרך אגב, אני מאוד אהבתי את הסיפור.
-
-
-
-
-
-
-
חשבתי בעיקר על אותה אמירה נדושה, מגוחכת, עלובה, טיפשית, רקובה משימוש יתר, נכונה כל כך – "האהבה עוורת". מישהו יכול לבלות את כל חייו בהזיות מין על בלונדיניות אנורקטיות, ולבסוף להתחתן עם תימניה שמנמונת. מישהי יכולה לנדור נדר קדוש ועצום כי תצא רק עם גברים צפונה ממטר תשעים, ולמצוא את עצמה לבסוף מאוהבת באיזה נמוכצ'יק. ומצד שני – האמנם? האם אנו באמת אוהבים, או שמא אנחנו "משכנעים את עצמנו"?
זאת ועוד – יש במערכות יחסים גם אלמנט של חישוב-חשבונות. האם חלק מהאהבה הוא השיקול "נוח לי עם בן/בת הזוג"? לעתים, כך נראה לי, הדבר אפשרי.
ככל, אני נוטה מאד להאמין במכאניות של כל העסק. פרומונים, חישוב-חשבונות, אינסטינקט הרביה, תכנות התנהגותי מילדות וכל העסק. מצד שני, כל זה ימשך בדיוק עד שחברתי תתעורר משנתה כאן…באשר לכתיבת הסיפור והתוצאה הסופית, שם היו לי כמה בעיות והתלבטויות:
1. רציתי לעשות את הראיון הראשון עם הדוקטור מצחיק יותר, אך לא הצלחתי. הגעתי למצב בו היתה הברירה בידי – או להצחיק, או להעביר את המשמעות והמידע הדרושים לבסיס יציב לשאר הסיפור. בלב כבד נאלצתי לבחור באפשרות השניה. כפי שסיפרתי לאנשינו בסדנה, כתיבת סיפור מצחיק קשה בהרבה מכתיבה "רצינית".
2. מירה היתה, בראשית, דגנית. אי שם במהלך הכתיבה, לאחר יותר ממחצית הסיפור, הבנתי כי השם לא מתאים. ללא קשר למשמעויות אלה ואחרות, *הצליל* לא היה נכון, השם לא *זרם*. הוא הוחלף.
3. הסיום: התלבטתי קשות בין שני מיקומים אפשריים למשפט "בוהה במסך הריק שמולה". האחד הוא המיקום הנוכחי, והשני – מיד לפני "אתה אוהב גברים". האחרון הוא יותר "Punchy", סטירה קלאסית בפרצוף, אך הוא צמוד מדי, לטעמי, לבחירה האחרונה של הדוקטור, שגם היא מן סטירונת. השני נותן לקורא כמה שניות להתארגן, ואז לקבל את הסטירונת השניה. כמו כן, לטעמי, הוא מקליש מעט את ה-"פואנטיות" של הסיפור – לא את הפואנטה עצמה, כי אם את היות הסיפור "סיפור פואנטה". קל מאד לכתוב סיפור שיפתיע במדה זו או אחרת ויסתיים במשפט מחץ, כליצן הקופץ מקופסה, אך אני מנסה להמנע מכך.
3. שם הסיפור הוא מן בדיחה של הרגע האחרון. הוא סביר, אך לא יותר מכך. הצעות יתקבלו בברכה. -
היה לי מאד מעניין לקרוא.
גם לי פעמים רבות יש לבטים ביחס לשם הדמויות, ולעיתים זה מפתיע אותי עד כמה לצליל השם ולקונוטציות שלו יש חשיבות…
כמו כן, כתבתי בתגובה הראשונה, שעבורי הסיפור היה מצחיק, ככה שגם אם ויתרת על משהו – לי המינון של ההומור מול הסיפור עצמו מול ה"הגות" שבו היה נכון.
הבנתי גם את השיקולים של מיקום השורה לגבי המסך הריק – ואני מסכימה איתך – לסיים בשורת המחץ היה מוריד מהסיפור ודוחף את הפואנטה לקורא בכח.
ובכל מקרה, אני מציעה שנעשה זאת לעיתים יותר קרובות. בתור כותבת מעניין אותי מאד לשמוע על שיקולים של כותבים אחרים. -
-
"אני לא חייבת את זה." – נשמע קצת צורם בעברית, ונראה מאוד כמו "I don't need this" הטבעי יותר. אולי "אני לא חייבת לעשות את זה" או "לעבור את זה" או משהו. "חייבת את זה" לא נשמע עברית.
"עוד מעט כסף" – תקני אמנם, אבל נשמע רע. "עוד מעט" יש לו את המשמעות שלו, ו"עוד מעט כסף" הוא כמו "עוד מעט – אוכל!". עדיף "קצת."
"לפחות זה לא שום בנאדם ששאל אותי" – רגע, אני חייב להגיד דאבל-נגיישן: דאבל-נגיישן. נשמע סלאנגי ואמיתי באנגלית, אבל צורם מאוד בעברית, לפחות לי, לפחות במבנה הזה. אולי "לפחות זה לא היה בנאדם ששאל אותי"?
ד"ש לחיוכך הטוב ביותר, ונשיקות ממני.
-
זה מזכיר לי את הויכוח על קיי-פאקס (ספוילר?) שהיה בפורום של אורט לא מזמן.
כאילו השאלה אם סיפור הוא מד"ב תלויה בפרשנות של הסיפור: האם הוא מתאר טכנולוגיה עתידנית/חייזרים/וכד' או רק *אשליה* של טכנולוגיה/חייזרים/וכד'?כלומר, אם סיפור מציג לקורא את שתי האופציות ומשאיר לו פתח להחליט לבד, עלינו קודם להחליט מה "נכון", לקבוע פרשנות חד-משמעית לסיפור, ורק אז "נדע" אם מותר לנו לקרוא לזה מד"ב.
סיפור על בן-אדם שמאמין שהוא חייזר והוא צודק – מד"ב.
סיפור על בן-אדם שמאמין שהוא חייזר והוא טועה – לא מד"ב.לדעתי זה לא רק מגוחך, זה אפילו מעליב ומשטיח את תפיסת המד"ב.
-
א. *גיבורי* הסיפור *לא* חייבים לדעת עברית תקנית. מדהים, מוזר, עצוב(?) – אך נכון. מירה בהחלט עילגת במקצת. אתה מוזמן, אגב, להביט בכל ביקורותי בפורום ולראות כי כמעט לעולם איני מבקר את הכתוב *בין מרכאות*, למעט מקרים בהם הטקסט לוקה באי אחידות פנימית או בחריגות מזעזעת.
ב. עניין של טעם, כך נראה לי.
ג. ראה א.החיוך מוסר לך ד"ש בחזרה…
-
-
האם הסיפור הזה יכול להתרחש היום? כן…
האם השימוש כביכול בטכנולוגיה לא מוסיף לעלילה… כן!
האם במקום ה*משהו* ששואל את השאלות יכלה לבוא תוכנה שתוציא פלט על סמך מאגר נתונים כזה או אחר… כן!לכן זה לא שאלה של *אשליה* כי גם היום ניתן לעשות זאת.
ולסיכום כפי שאמרתי קודם , זה לא מפחית או מעלה את רמתו של הסיפור… אם הוא מד"ב או לא!
-
הנסיון לקבוע מד"ב או לא מד"ב לפי סדרה של שאלות כמו אלה – רק מחדד בעיני את השטחיות של העניין.
בסדר, אולי הסיפור יכול להתרחש גם היום. אז מה?יש כאן סיפור שדן בנושאים מסויימים: אהבה, משיכה מינית, מניפולציות פסיכולוגיות, מה שלא יהיה.
לצורך הדיון הוא משתמש באמצעי מד"בי: טכנולוגיה בדיונית-עתידנית.אין זה משנה כלל אם הטכנולוגיה באמת קיימת בסיפור, או שהיא רק אשליה.
ואם היא רק אשליה, אין זה משנה אם האשליה היא של דמויות בסיפור, או שהכותב משלה אותנו הקוראים.
אין זה משנה אפילו אם בסוף הסיפור האשליה נחשפת, וברור לכל שאין ולא היו חייזרים.נדמה לי שכבר הבעתי פעם את דעתי (לא זוכרת אם כאן או בפורום אחר), שהאלמנטים הבידיוניים-עתידניים במד"ב הם רק *אמצעי*. הם לא הנושא של הסיפור! לא במד"ב *איכותי* על כל פנים.
לכן זה נראה לי מאוד רדוד להתווכח על שאלות כמו "האם הטכנולוגיה בסיפור יכולה להיות קיימת היום." -
בן אדם שמאמין שהוא חייזר זה לא מדע בדיוני. כך גם לא אדם שמאמין שהוא רובוט, רוח רפאים, שד חצי אנושי או עגבניה. סיפור על אדם כזה יהיה פשוט סיפור פסיכולוגי. אם, ממה שמתרחש בסיפור, יהיה אפשר להבין שהאדם הוא באמת חייזר (ותוך כדי כך לאבד את העמימות שמן הסתם היא מטרת הסיפור), אזי זה *אולי* יהיה מדע בדיוני- אבל גם אז, לאו דווקא טוב במיוחד.
-
במילים אחרות: נצטרך להסכים שלא להסכים. כי זאת בדיוק סוג ההבחנה השטחית שאני רוצה להמנע ממנה.
תראה, אני לא אומרת שזה לא נכון או שזה כן נכון, או שסיפור מסויים הוא מד"ב או לא מד"ב.
מה שאני אומרת זה שאני לא מקבלת את הסיווג ברמה הזאת, לפי קריטריונים חד-ממדיים כאלה.אגב, אני בהחלט מוכנה להשלים עם חוסר-הגדרה לסיפור מסויים.
כמו החתול של שרדינגר שעד שפותחים את הקופסה הוא "גם חי וגם מת", כך גם סיפור יכול מבחינתי להיות "גם מד"ב וגם לא מד"ב". גם גל וגם חלקיק. תלוי במסתכל…
למה כל-כך חשוב לשים תווית מוחלטת?ואם בכל-זאת מתעקשים לשים תווית, אז הקריטריונים *שלי* הם הרבה פחות קבועים ומוחלטים. מבחינתי הגבולות כאן הם גמישים ומטושטשים, ואין לי צורך מיוחד לקבע או לחדד אותם.
-
יש כמה גישות להגדרת המד"ב. אחת המקובלות ביותר, וזו האהובה עלי אישית, היא גישת ה-"מה אם?"
שאלה זו מופיעה במספר צורות. הנפוצה שבהן היא ההשלכה העתידית – אם טכנולוגית ואם חברתית: מה אם נוכל לנוע במהירות הגדולה ממהירות האור? מה אם נוכל לנוע בזמן? מה אם ריבוי האוכלוסיה יגבר עלינו? מה אם יופיעו חייזרים?
צורה אחרת היא השלכת ההיסטוריה החלופית: מה אם האימפריה הרומאית לא היתה נופלת? מה אם בית המקדש לא היה נחרב? מה אם ישו מנצרת לא היה נצלב? מה אם הגרמנים היו מנצחים במלחמת העולם השניה?
נתן, כמובן, לשלב בין השתיים – מה אם חייזרים היו מסייעים לגרמנים לנצח במלחמת העולם השניה?
על כל פנים, שאלת ה-"מה אם" אינה דורשת בהכרח זמן עתידי או טכנולוגיה עתידית כלשהי. זכרו כי הז'אנר הקרוי בפינו "מדע בדיוני", החל את דרכו תחת ראשי התיבות הידועים "SF", אך אלה באו לציין *Speculative Fiction*: בדיון *ספקולטיבי*. להבדיל מ-"בדיון *מדעי*", שהוא התרגום המילולי הנכון ל-Science Fiction. ברור, אם כך, כי שאלת ה-"מה אם" מתייחסת לספקולציה, לשאלות אותן מעורר הסיפור אצל הקורא, להשלכות האפשריות. לא מדובר כאן, כמובן, בשאלות כ-"מה אם נגמר הלחם במכולת?"
וכעת – הסיפור עצמו:
באופן מכוון למדי איני נותן מידע מפורט אודות המכונה, אם כי מספיק על מנת לשלול כל אפשרות של "סטטיסטיקה" או כל מני רעיונות עוועים אחרים. אם אמנם קיימת המכונה, הרי שהיא – שימו לב – מוציאה תשובות *הפוכות*, מנוגדות *לחלוטין* לאלה שנתנה הגיבורה. שום תכנת סטטיסטיקה לא תעשה זאת. לכן אותה מכונה, אם היא אמנם קיימת (דבר שאינו ברור באופן מוחלט בסופו של דבר), הנה משהו מתחום המדע הבדיוני בצורתו הקלאסית – "מה אם מכונה תוכל למצוא את העדפותיך *האמיתיות*, ללא קשר למידע אותו אתה מוסר?" אין כיום מכונה כזו, ולא נראה לי כי היא אפשרית, על פי הידוע לי.
ואם היא לא קיימת? או אז אנו נמצאים בתחום ה-Speculative Fiction, שכן השאלה כאן היא "מה אם סוכנות השידוכים תוכל לגרום לך להאמין בעליונותה הטכנולוגית המוחלטת, בקיום ההמצאה (המתוארת למעלה)?" עדיין, אנו נמצאים בהחלט בתחום הספקולציה, עם שולי בטחון רחבים.באשר לדוגמת קיי-פאקס: את הסרט עצמו לא ראיתי, אך חוששני כי זוית הראיה של כל המעורבים – משני הקצוות – שגויה. למה הכוונה?
נאמר כאן:
אדם המאמין שהוא חייזר וצודק – מד"ב
אדם המאמין שהוא חייזר וטועה – לא מד"ב
והתקיים ויכוח האם הטיעון הנ"ל נכון או לא. ואני אומר – *לא זו השאלה*. השאלה היא – "מה אם", או, ליתר דיוק – "האם השאלה 'מה אם' מופיעה או מוצגת בסיפור". לכן:
אדם המאמין שהוא חייזר וצודק – ומופיעה השאלה "מה אם" – מד"ב
אדם המאמין שהוא חייזר וצודק – ולא מופיעה השאלה "מה אם" – לא מד"ב
אדם המאמין שהוא חייזר וטועה – ומופיעה השאלה "מה אם" – מד"ב
אדם המאמין שהוא חייזר וטועה – ולא מופיעה השאלה "מה אם" – לא מד"באזכירכם – חלליות, לייזרים וחייזרים אינם ערובה למד"ב. כלל וכלל לא. הדוגמאות המפורסמות ביותר לכך מוכרות לכולם: מסע בין כוכבים ומלחמת הכוכבים הנן, שתיהן, סדרות פנטסיה.
ברור כי לשיטה המוצגת למעלה חריגים לא מעטים (אין ז'אנר ספרותי ללא חריגים, ויש הטוענים כי למד"ב יותר חריגים מאשר ספרים הכלולים בז'אנר). עם זאת, היא מאפשרת חלוקה כללית באופן קל ונוח יחסית.
-
-
אם משה אומר שמזג האויר יפה וחיים אומר שלא, הרי שתשובתו של חיים מנוגדת לזו של משה, אך גם, *בו זמנית*, תשובתו של משה מנוגדת לזו של חיים! מדהים, אה?
כך, תשובותיה של האשה הפוכות לאלה של המכונה (שוב – אם נקבל את תיאוריית המכונה, עליה איני מוכן להתחייב), ותשובותיה של המכונה הפוכות לאלה של האשה.
אם הן לא נראו לך מנוגדות – אולי לא קראת טוב מספיק. אם השאלות נראו לך שרירותיות, שים לב לסדר בו הן באות. תשומת לב זו תתן לך פרספקטיבה חדשה על *אופי* השאלון, וכן על כמות השאלות *האמיתית*. -
לא למכונה אלא לתשובות הבחורה… וזהו הבדל משמעותי. ולמה משמעותי, כי מהמתווך אפשר להתעלם… בחורה>מכונה>אישה
אם לדוגמא אעשה סקר בעד או נגד שוקולד… ומהשאלות המגוונות תעלה תשובה שעובדה ב"איזו מכונה" שהעם אינו אוהב שוקולד… ולדעתי *המגמתית* העם *כן* אוהב שוקולד. אזרוק את דפי הסקר ו*אשקר* לעם.
לכן, לצערי, אם בכוונתי לשקר אין שום משמעות לטכנולוגיה… אלא אם כן יתפסו אותי בשידור חוקר או לחליפין ישימו לי מצלמה נסתרת בכלבוטק..
-
אתה אומר ש*זאת לא השאלה*, וזה בדיוק מה שאני אמרתי. זה לא הקריטריון.
גם לדעתי מד"ב לא נקבע לפי חלליות, רובוטים וחייזרים, אלא לפי דברים קצת יותר מהותיים.נ.ב.
יש לך נטייה להסביר דברים בנימה שמסבירים לילד מפגר. זה קצת מעליב. כתוצאה מזה גם כשאני מסכימה איתך (כמו במקרה הזה), אין לי חשק להסכים איתך. אם אתה מבין למה אני מתכוונת.
סתם לתשומת ליבך.יום נעים!
-
תמיד טוב להסכים עם מישהו.
באשר ל-"הסבר לילד מפגר" – תני דעתך כי למרות היות תגובתי משורשרת לזו שלך, הרי שהיא מיועדת לכל המשתתפים בדיון (כאמור בכותרתה), ועל כן צריכה להתאפיין בבהירות מירבית ולצאת מנקודת הנחה של המכנה המשותף הגדול ביותר. יש כאן קוראים/כותבים המנוסים פחות מהאחרים בענייני מד"ב, וההסבר אמור להיות מובן גם להם, אולי אפילו, חס וחלילה, להשכילם מעט. אם נראה הדבר בעיניך כ-"הסבר לילד מפגר" – חבל, אבל זה מה יש. -
לא לא לא.
זה נכון שהגיבורים לא צריכים לדבר או לחשוב בעברית תקנית, ואני חולק את דעתך בנושא כמו גם את הרגלי הביקורת שלך. *אולם*, הדמויות צריכות לחשוב בצורה שתשמע אמינה – ואני לא חושב שמישהו אומר או חושב לעצמו "לפחות זה לא שום בן-אדם ששאל אותי". זה נשמע לא אמין; התקניות היא בכלל לא השאלה כאן. כנ"ל לגבי ג'. זה נשמע כמו מחשבות של דמויות שעברו תרגום רע, וזה לא אמור להראות ככה.ד"ש גם לאשתו של החיוך ולילדים.
-
-
-
-
-
-
למרות שה"מסך הריק" קובע כביכול שהמשרד הזה הוא מניפולטיבי ומשדך אנשים לפי המלאי שלו, זה עדיין לא אומר שהדוקטור לא קיבלה את פלט המכונה על נייר, אבל המשיכה להקיש על המקלדת פשוט כדי ליצור רושם מקצועי אצל הקליינטים.
אני לא אומרת שהתיאוריה נכונה, אבל היא קיימת – פשוט כי לא הובא מידע הסותר אותה. לא נאמר במפורש שהדוקטור עשתה התאמות בין מירה לבין רשימת מלאי הגברים שיש לה. גם לא נאמר אחרת. כל קורא יקח את האופציה החביבה עליו.
-
פעם ישבתי באוטובוס, ומישהי מאחורי סיפרה לחברה שלה ש:"כשהוא התקשר בדיוק הייתי מקלחת את הילד".
וזה אולי המשפט היחיד שכן הצלחתי להבין מהשיחה. שתיהן דיברו עברית, אבל התחביר היה כל כך קלוקל, עד שהייתי צריכה להתאמץ כדי להבין (טוב, לא ממש התאמצתי).
אז כן, אנשים כן יכולים לחשוב ככה. אני חושבת שבסיפור זה נועד להעביר את הרושם של בחורה פשוטה ונוחה להשפעה – למרות ששפה גרועה לא חייבת ללכת עם אופי חלש – ובעצם אין ממש קשר בין השניים.
-
-
-
-
