על חתולים ועכברים

[???]

" ארצי, ממזר שכמוך, איפה אתה מסתתר כל ימי חיי."
החתול הענק השמיע יללת שמחה ומיהר לכיוון הקול. זמן כה רב שלא ראה מישהו מבני מינו, עד שהחל לחשוש שמא הוא האחרון מהם שנותר במקומו.
לא שטעה בהרבה. מסיבות שאינן ברורות, הלכו ונתמעטו החתולים מסוגו שנראו כאן. וכבר היו מי ששאלו, אם יתכן שהוחלפו. תמיד הצטמררו שערותיו הארוכות והיפות לשמע השאלה.
בעל הקול ישוב היה לו על הבר ברישול חינני, סיגרו העבה תקוע בפיו, חיוכו השמן שפוך על פניו, והוא מסמן לו בתנועות רחבות לבוא ולשבת לידו. כן, זה היה לא אחר מאשר מרטין, אחיו לנשק מימי המהפך, בעקבותיו קיבלו הוא וחברי הקבוצה הלוחמת את מעמדם האישי המיוחד, המאפשר להם לנוע בחופשיות על פני הגלקסיה. מעטים היו אלה שקיבלו אישור כזה אי פעם, אם בכלל.
"אילו ידעת עד כמה שמח אני לראותך כאן". נשנק ארצי, כשהוא דוחק עצמו אל הבר בין מרטין והיושבים לצדו. "מה קרה לך שפסקת לבוא? איפה אתם כולכם?"
"ששש.." היסה מרטין את פיו באצבעו, כשהוא מביט בחשאי לצדדים. "בוא לא נדבר על כך עכשיו."
"מה תשתו?" חתול הבר חבוש סינר לבן הביט בו בעניין, כשהוא דוחף לו כוסית שקופה תוססת, מערבל אותה במקל צבעוני עד שכמעט גלשה.
"זוכר אתה את לאורה?". שאל מרטין בחיוך ערמומי משהו, מביט מעבר לכתפו. בהפתעה הביט ארצי לצדו. מרוב התרגשות לא שם לבו ליושבת לימינו. אכן, לאורה בכבודה ובעצמה, כבדה יותר מתמיד, רחבה יותר, אבל לאורה. שולחת אליו חיוך נבוך.
מה יש לאמר, זו דרכו של עולם, אינך פוגש איש ממכריך במשך שנים, ואז ביום בהיר אחד הם מופיעים לפתע כולם יחד: זה שיותר מכל רצית לראות, יחד עם האחרון שחפצת לפגוש.
"מה שלומך?" שאל בנימוס. היא הצליפה בשפעת תלתליה אל תוך פרצופו (הרגל מגונה שחשב שכבר נפטר ממנו לתמיד) ופצחה במונולוג ארוך על געגועיה הביתה, אל כל אותם הדברים שנהגו לעשותם. הוא לא הקשיב לה, בתמיהה הולכת וגוברת הביט במרטין, שהמשיך לשתות את הבירה שלו מדושן עונג. הוא נראה לו לפתע שונה לבלי הכר. איך זה לא חש בכך בתחילה? וודאי מרוב שמחה על פגישתם המחודשת.
"נו מה?" נהם מרטין, רוגז במקצת מהתבוננותו החודרת של ארצי. "לא ראית חתול מימיך? או שלא הסתכלת כבר מזמן בראי?"

"לא לא." מיהר ארצי להסמיק במבוכה "אלא שפשוט השתנית כל כך.."

"אני השתניתי?" התפלא מרטין. "איך השתניתי?"

"אהה.. נו.. השפם למשל. "

"השפם?" תהה מרטין נוגע בשפמו. " הרי הוא עלי. "

"נכון. אלא שאינו כימים ימימה."

"מה זאת אומרת אינו כימים ימימה? "

"הוא שונה."

"באמת?" ליטף מרטין את שפמו בידו. "לא חשתי בו כל שינוי."

"אך הרי הוא… "

"הרי הוא מה?"

"הוא אדום".

"ואיך היה קודם?" התפלא מרטין.

"שחור". אמר ארצי. "שחור כעורב."

"לא יתכן?" הסיר מרטין את משקפי הזהב שלו מעל עיניו, והציץ במראת הבר שמולו. "איני רואה כל שינוי. הריני מוכן להישבע ששפמי בדיוק כפי שהיה."

"לא ולא." נענע ארצי ראשו בהחלטיות. "הוא אדום לגמרי. וכך גם השער שעל גופך."

"שערי?" שוב הציץ מרטין במראת הבר, כשהוא בוחן את עצמו בסקרנות, מעביר ידו בשערו הלוך ושוב, לבסוף השיב נחרצות את משקפיו אל עיניו. "איני מוצא כל שינוי שחל בי. אור המקום הוא שמטעה את עיניך."

"אבל שאר הצבעים נראים כרגיל."

"מה עוד?" שאל מרטין, אינו יודע אם להיות משועשע או נבוך: "ויתר אברי נמצאים במקומם?"

"לא ולא". נענע ארצי ראשו ברצינות רבה. "אם כבר שאלת.. עלי לציין שזנבך.. כלומר, גם הוא אינו כפי כשהיה."

"אינו כפי שהיה?"

"אינו כפי שהיה. דק הוא וחלק ונוטה מטה."

מסתובב מרטין על צדו כה וכה, מתאמץ להביט בזנבו. "ואיך היה קודם?" שאל.

"מלא יותר, סבוך, ונוטה מעלה."

"נו טוב אולי נתדלדל במקצת". גירד מרטין בפדחתו." ובכלל אין זה נאה לבקר את חברך."

"לא שאני מבקר חס וחלילה" נתבהל ארצי "אלא שקשה להתעלם מהשינוי שחל בך.. אפילו כפות רגליך אינן כשהיו."

"אינן כשהיו?". הביט מרטין בתמיהה גדולה בכפותיו. "ואיך היו?"

"גדולות. "

"ואיך הן עכשיו?"

"קטנות."

"קטנות?…"

"קטנות כחרצן השזיף, כמו נתכווצו כדי מחציתן. ואם כבר אנו מדברים בכך.. הרי גם מצחך קטן עכשיו בהרבה משהיה."

"הלא יצאת לגמרי מדעתך?" התרעם מרטין" מכה בידו על מצחו בדאגה. "מה רע במצחי?"

"אין בו שום רע. אלא שהיה צח ורחב ועכשיו הוא צר."

"אולי תפסיקו כבר שניכם." התערבה לאורה שישבה עד כה בפה פעור, מניעה ראשה מאחד לשני, כמו במשחק פינג פונג מרתק. "חדל כבר ארצי. אין הוא שונה במאום משהיה. רק שלא ראית אותו זמן רב. "
"טוב, יתכן שאכן כך הם פני הדברים" הודה ארצי "אם כי יתכן גם שלא. מכל מקום לא אוסיף עוד לדבר בכך."
"זהו חתולי." טפח לו מרטין טפיחות עזות על שכמו וקם ממקומו. "הבה נלך לדירתך ארצי. עדין מקום ללון לא מצאנו לנו כאן."
"אוי לי." נזדעק ארצי. "איך זה שכחתי את כל נימוסי? וודאי עייפים אתם ידידי. ולא תמצאו עוד בכל העיר מקום שישמח לכם יותר מביתי. "
קמו אפוא שלושתם ללכת לביתו. מתנדנדים במקצת צעדו חבוקים לאורך השדרה. וזימרו דברי שירה מימי המהפכה, שבה הפכו לאזרחים ארעיים מהשורה, וזמנם הוקצב אז לאלף שנה ואחת. והעלו זיכרונות מכל הקורות אותם, איך נלחמו בעכברי הענק האדומים, ובמיוחד באותו עכבר אדום שכמעט חיסל את ארצי לעד. "ווסלי" היה שמו של אותו עכבר, ועקשן מאין כמוהו היה, למרות שהובס כחוק, המשיך להלום עוד ועוד, עד שארצי במכת אגרוף, שבר את פרצופו. והלז עוד נשבע בצפצוף אחרון, שישוב בבוא היום לגמור אתו את החשבון.
כל הדרך צחקו כשנזכרו בו. ורק בבואם הביתה שמו לב שמרטין הפך חיוור כולו, מלמל דברים לא ברורים כשכל גופו מתעוות. הם מיהרו להשכיבו על הספה ולכסותו בשמיכה, והוא רעד מקור ומפחד.
"שתה יותר מדי." קבע ארצי. ונשתתק מיד כשראה את פניה של לאורה, מבוהלים היו כפי שלא ראם מעודם. "חדלי לך לאורה. אין בכך כלום. וודאי אכל משהו. יישן קצת יירגע והכל יעבור."
אך היא קמה ממקומה צועדת נרגשת הלוך וחזור בחדר. "לא ארצי. זו לא הפעם הראשונה."

"מה לא הפעם הראשונה?"

"ההתקפים האלה הם חוזרים ונשנים ."

"הלכתם לרופא?"

"הוא מסרב בכל תוקף. וההתקפים רק הולכים וגוברים. הוא גם מתנהג באפן מוזר ארצי. לא שמת לב ?"
"לא חשתי שום שינוי בהתנהגותו. אם כי במראהו אכן חל שינוי כביר. ואם כבר אנו מדברים בכך, אולי תואילי להסביר לי מדוע בשם אלוהים תמכת בו ככה, שעה שידעת יפה מאד שהצדק איתי ?"

"לא רציתי להפחידו עוד יותר ארצי. גם כך מצבו הולך ומחמיר."

"איזה מצב? לא סיפרתם לי כלום. מדוע נעלמתם לזמן כה רב ?"

"לא נעלמנו, התחבאנו."

"התחבאתם? ממי?"

"מהעכברים האדומים."

"מהעכברים האדומים? השתגעתם? הם נעלמו מהעולם."

"הם חוזרים."

"זה לא יתכן לאורה. זמנם טרם הגיע ."

"גם זמננו. "

"אבל אנו קיבלנו אישור לכך. "

"קיבלנו בעירבון מוגבל ארצי. אתה יודע זאת יפה. החוזרים יכולים לבוא במקומנו בכל עת."

הוא עיקם פניו. מאז ומתמיד דחק ידיעה זו מראשו. "יש עוד זמן רב עד אז". חזר ואמר.

"אך הם חוזרים טרם זמנם". אמרה לאורה בעקשנות.

"איש אינו חוזר טרם זמנו… איך הם יכולים לחזור?"

היא היססה.. " אולי הם יכולים להחליף ארעיים?" פלטה לבסוף בחרדה.

"הם אינם יכולים להחליפנו. לא כל עוד אנו חיים."

"אך גם אנו חזרנו טרם זמננו. ואפילו איננו יודעים את מי החלפנו".. היא נשתתקה לרגע, אחר המשיכה באומץ, "כפינו זאת על המערכת ארצי . ויתכן שלא נתנו דעתנו מספיק על כל ההשלכות העלולות לנבוע מכך".

"אז מה?" הוא החל לצעוד בחדר בעצבנות. "את רוצה לאמר שהחוזרים.. יכולים להחליפנו עוד בחיינו?"

"למה לא? אחרי הכל אנו ארעיים כאן. רק בעקבות המהפך אנו כאן".

"גם הם."

נשתתקו שניהם והביטו במרטין הגונח על הספה, מתפתל כולו מכאבים. אדום ממאמץ.

"במה שונתה התנהגותו?"

"נעשה עצבני וקצר רוח" סיפרה לאורה. "ואז באים עליו התקפיו, והוא הופך מפוחד ומבוהל כל כך, עד שהוא נחבא כל היום בבית ומסרב לצאת החוצה. נראה שאור השמש מפריע לעיניו."

"מתי חל השינוי הזה במראהו? "

"זה קורה בהדרגה. במקצת אחר כל התקף. הקרובים אליו כמעט ואינם מבחינים בכך". אמרה לאורה. "גם הוא עצמו דומני שאינו חש בכך כלל". הוסיפה בעצב.

"מה עוד הסתרתם ממני?"

היא ניסתה להתחמק ממבטו. "בזמן האחרון הוא נתקף געגועים חזקים אליך". הודתה באי רצון "הוא לא הפסיק לדבר עליך. אמר שיותר מכל משתוקק הוא לשוב ולראותך."

"לכן חזרתם?"

"כן."

דממה נשתררה ביניהם. הם הביטו במרטין השוכב מעורפל במיטה, מתנשם בכבדות.

"אנו חייבים להסתלק מכאן". מלמל ארצי. "ברצינות לאורה. אסור לנו להישאר כאן יותר. עלינו לשוב למקומנו".

"היא נשאה אליו עיניים מבוהלות. "עוד לא עברו כל השנים ארצי…

"אז מה?"

"זמננו טרם תם".

"גם באנו טרם זמננו, על כן נלך קודם זמננו. אסור לנו לשהות כאן יותר לאורה. זו הייתה טעות. כל העסק הזה בטעות יסודו.. גם הוזהרנו על כך".

"אבל מה יכול לקרות עכשיו?" לחשה לאורה באימה.

"איננו אמורים לדעת מי מחליפנו, לעולם אסור לנו לדעת.. "

"לעולם אסור לדעת". מלמלה לאורה. היא הייתה מבולבלת כולה. "אבל איך נלך מכאן ארצי? האם מכיר אתה דרך יציאה?"

"רבות הן דרכי היציאה… "

לאורה שקעה במחשבות קודרות. "אכן אין לנו ברירה". נאנחה לבסוף בהשלמה.
"עלינו לצאת מכאן. זהו הרע במיעוטו. אולי עוד יתנו לנו לשוב פעם?" היא נשאה אליו את עיניה הגדולות בתקווה.

"איני יודע.. אולי."

"אם כך הבה נמהר ונסתלק מכאן ארצי, ניקח עמנו את מרטין ונלך."

"אינך פוחדת לאורה?" הוא הביט במרטין המחרחר חסר הכרה במיטתו.

"מפחיד יותר להישאר". קבעה לאורה בפסקנות.

"אם כך נצא מיד, ברגע שישוב להכרתו".

"איננו יכולים לקחתו כמו שהוא ארצי?"

אסור לו לצאת ככה לאורה. עליו לחזור לעצמו לפני יציאתו. אחרת לעולם לא ישוב אליה."

"אך מה יקרה אם נמתין?"

"זה מסוכן מדי. שמעי מה נעשה, אני אלך להזעיק את חברי הקבוצה שעדיין שרדו כאן, ולהביא עזרה. את נסי לאוששו בינתיים. כמה כוסות קפה חזק אולי יעמידו אותו על רגליו. כשאחזור, נצא כולנו יחד כפי שבאנו."
לאורה קמה על רגליה. מתנערת מהשיתוק שאחז בה מתחילת הערב. "יהי כך. העמידו על רגליו. ואתה צא לחפש את השאר. הזעק עזרה מהר ככל שתוכל."

"ילדה טובה. תמיד ידעתי שאפשר לסמוך עליך."

הוא ניגש אליה ונשק לה על שפתיה. הן היו רוטטות וחמות. חבל! חבל שרק עכשיו הבין שהוא אוהב אותה. בדיוק כשעליהם לעזוב. האם ישובו להיפגש עוד? היא הדפה אותו ממנה בפראות ונכנסה למטבח.
מיהר החוצה אל הלילה החשוך. היכן יחפש אותם? לא ראה ולא שמע איש מהם כבר זמן רב כל כך. רבים מהם נעלמו בזמן האחרון. והשד יודע היכן הם ואם עודם נמצאים? בעודו ממהר ומהרהר ראה כי הוא ניצב בפתח הבר.
זהו, עכשיו נזכר שמפעם לפעם הוא עדיין רואה שנים מהם, יושבים תמיד יחד בבר. אחד ארוך ורזה, והשני קטן ומעוות במקצת, בעל שפם מחודד. נוהגים הם לשבת בפינה שליד החלון, דווקא בזמן האחרון לא ראה אותם משום מה…
הוא נכנס פנימה. אורות הבר האדומים טפחו בפניו. כיצד זה לא שם לבו מעולם לריח הנורא השורר בו. האם תמיד היה כאן הריח הזה? הוא מזכיר לו משהו.. לא הריח ריח כזה מאז.. מאז.. מאז ימי המהפך !!!
"הי ארצי." קידמו אותו קולות בקריאות וטפיחות. הוא התעלם מהם, חותר קדימה, הודף אותם מדרכו. הריח הנורא מילא אותו קבס עד שחשב להקיא.
היכן הם?
השבח לאל. הנה הם. יושבים בפינתם הקבועה…
"אך לא! אל אלוהים. לא!"
הם ישבו כהרגלם בפינה ליד החלון. עכבר אדום ארוך ורזה, ועכבר קטן מעוות, בעל שפם מחודד. הם לא השגיחו בו, שקועים היו בשיחתם. נשא את מבטו, רק עתה שם ליבו לעכברים נוספים היושבים בחדר. מצחקקים, מרטיטים שפמים, מרימים את כוסותיהם. איך לא שת לבו לכך קודם?
"מה תשתה?" עכבר הבר חבוש סינר לבן הביט בו בלגלוג, דוחף לו כהרגלו כוסית שקופה תוססת, בוחש אותה במרץ במקל צבעוני עד שכמעט גלשה.
הכוסית נשמטה מידיו. צלילי הזכוכית הנשברת הסבו אליו את תשומת לבם של שני האדומים והם הביטו בו במבט בוחן. הוא נסוג אל הדלת. שני האדומים קמו לפתע מכיסאותיהם והחלו לפלס אליו דרך בין ההמון.
הוא החל לרוץ, מתנגש בכל הנקרה בדרכו. פרץ החוצה, ונבלע בחשכת הלילה. עוד הספיק לראות את השנים עומדים בחוץ בפתח הבר, תרים אחריו במבטיהם.
הוא לא חדל לרוץ עד שהיה בטוח שאינם בעקבותיו. עצר רק כדי להשתעל באימה ולשאוף רוח. עליו למהר, הוא חייב לחזור הביתה לפני שהם יגיעו לשם. עכשיו כשהם יודעים מיהו, הם לא יניחו לו. הוא יאסוף את לאורה ומרטין, ושלושתם יימלטו אל מחוץ לתווך הזמן. שם לא יוכלו לגעת בהם.
מדרגות ביתו החשוכות, הרגיעו אותו. הם עדיין לא הגיעו לכאן. בזינוק חתולי גמא אותן במהירות וקפץ פנימה, החדר הריק הלם בו, כמו המיטה הסתורה והריקה.

"לאורה?"

"מרטין?"

אין קול ואין עונה.

"לאורה היכן את?

דממה.

אולי יצאה לחפשו?

רק עכשיו שם לבו למהפכה בחדר. אי סדר שרר בה כאחר מאבק.

"לאורה.. "לאורה היכן את?"

משהו נתקל ברגלו והוא נשתטח ארצה. זה היה תיקה של לאורה. היא לא יצאה אפוא את הבית מרצונה. זה ברור… אך מזה? מהו הכתם הרטוב הזה?
כתמי הדם נמשכו על פני כל רצפת הדירה. הוא צעד בעקבותיהם אפוף חרדה עד שהגיעו אל המטבח. שם נעצר בפתחו…
לאורה שכבה בתוך שלולית דם ענקית, שרועה על פניה. ידיה ורגליה פרושות לצדדים. היא הייתה מתה לגמרי. סימני נשיכות נראו על פניה על צווארה ובכל גופה.
"הו לאורה". נאנק, אוחז בה בזרועותיו. "הו לאורה.. לאורה…"

תמיד ידע שהם ישלמו על הניסיון הזה. הם הפרו סדרי בראשית. אסור היה להם לבוא לכאן טרם זמנם. כמה קצרי רוח היו, להוטים יותר מדי.. והרי היה עליהם לדעת, שדבר אינו נעשה טרם זמנו. לזמן יש לתת לעשות את שלו.. כעת, מי יידע אם יינתן להם אי פעם לצאת שוב, לאחר שנחשפו כך לעצמם…
הביט בלאורה השוכבת בזרועותיו. היא בכלל לא רצתה לבוא אתם. רק בגללו באה. כי פחדה לאבדו. ואילו הוא נטש אותה … בגללו קמה והלכה עם מרטין חברו הטוב … מרטין תמיד אהב אותה …

מרטין!

כן מרטין.. אם אינו כאן, הרי שמן הסתם הצליח להימלט. זיק של תיקווה ניצת בעיניו.
אכן מרטין וודאי נמלט. והוא בטח מחפש אותו עכשיו, אי שם בחוץ. שניהם יחד כבר ימצאו פתרון. לא לחינם הם חברים טובים מאז ומתמיד. תמיד הסתדרו טוב ביחד.
הוא הניח בזהירות את ראשה של לאורה על הרצפה, היא צנחה ממנו קפואה ודוממת. הוא עצם את עיניה, ונשק לה ארוכות ארוכות על שפתיה הקרות החיוורות..
כבר אסף את כליו, ומיהר אל הפתח, כשהבחין לפתע שאיננו לבדו בחדר. ברגע הראשון לא זיהה את העכבר האדום הענק, במשקפי הזהב, שרבץ לו על הספה, רגליו משלובות ברישול חינני, וסיגרו העבה תקוע בפיו. ורק כשקם ממקומו והתקרב אליו בחיוך לגלגני, הבין פתאום לגודל זוועתו מיהו.

"הלו ארצי." אמר ווסלי. "אמרתי לך שניפגש שוב."

[טרי רוז]

השפה הארכאית שלך פשוט לא נכונה לעתים
אני אישית לצערי עדיין לא בקיא בכל רזי השפה וישנם דברים שאני חושד בהם שהם טעות אבל אני לא בטוח (אני בטוח לעומת זאת שמישהו פה יקלוט אותם)

אבל המשפט "עדיין מקום ללון לא מצאנו" גרם לי לכתוב את התגובה הזאת, הוא צריך להיות "מקום ללון עדיין לא מצאנו" או אפילו יותר טוב "עדיין לא מצאנו מקום ללון"

גם לי היה סיפור שניסיתי לכתוב בארכאית ויצא לא נכון, זה קשה מאוד בסופו של דבר כי זה בעצם נסיון לכתוב ברמה הגבוהה ביותר של העברית וזה לא כל כך פשוט

לילה טוב

[NY]

עכשיו אני יודע.
בלי להעליב, אבל בעיני הסיפור נראה בדיוק, אבל *בדיוק* כמו אותם תרגומים מוזרים לעברית של ספרי וסיפורי מד"ב שיצאו כאן בשנות השבעים בהוצאת לדורי ובדומות לה. אותה עברית גבוהה-כביכול, מסורבלת, רבת תארים ותיאורים מיותרים ומסוכסכת עם עצמה.
למה, בעצם? מדוע לכתוב סיפור באופן מסורבל מלכתחילה? מה היה נגרע מהסיפור לו היה כתוב בשפה פשוטה ונקיה יותר?

באשר לתוכן – אני מצטער, אבל שוב, כבסיפוריך הקודמים, אני מוצא כאן סיטואציות לא מוסברות ותו לא. אין לסיפור הגיון פנימי יציב, ההסברים לא מספקים (בלשון המעטה), העלילה קלישאית מאד, הדמויות לא גורמות לי לכל הזדהות שהיא ובכלל – אין כאן שום דבר שלא קראתי/ראיתי כבר פעמים רבות בעבר.

לדעתי כדאי לך מאד, לפני כתיבת הסיפור, לברר עם עצמך *מה* בדיוק את מעוניינת להביע ולנסות לגרום לקורא להבין זאת. כמו כן, אני ממליץ לעיין במאמרי העזר אותם אנו מספקים בדף כללי הפורום.

[???]

חבל, דווקא יש פוטנציאל לרעיון.

נכון, זו לא חכמה לקחת סיפור, להלביש עליו בע"ח ולהפוך אותו למקורי בצורה הכי מלאכותית שאפשר אבל….. חתולים הם חיות מקסימות ותמיד צריך לתת להם הזדמנות.
אז נתתי ולא קיבלתי כלום בחזרה.

מה שהפריע במיוחד שמנקודת האמצע הכל כבר היה ברור, מי נגד מי ולמה, מה הולך לקרות ואפילו איפה.
לפי דעתי, ודעתי בלבד, הסיפור היה יכול להשתפר עם כתיבה קצת פחות ארכאית וזריקת מרץ לעלילה.

4.4 מתוך 10 בסולם לינת.

[בן רוט]

אז, קודם-כל אני אוהב את הסגנון הארכאי הזה.
בהתאמה לסגנון, גם הרעיון הוא ארכאי.
ואולי אוסיף "ניטפוק" קטן (או, אם אפשר להחליף את המושג ל: "כשל לוגי" או "כשל עלילתי"). חתולה אחת מדברת אל חתול ואומרת לו:
"איש עוד לא עשה זאת" (אינני בטוח בקשר לציטוט) אבל כמובן שצריך להיות:
"חתול עוד לא עשה זאת" או "עכבר עוד לא עשה זאת".
בסך הכל נחמד,

[???]

ויותר מכל: בלי שום סממן מד"בי אמיתי. בלי שום סממן של איפה אנחנו נמצאים. מהו 'המקום ההוא' שהחתולים הגיעו אליו? כוכב? תחנת חלל? איך הוא נראה? מה החוקים שם? מי שולט? הפרטים שמופיעים בסיפור – באר, בית וכו' – יכולים היו באותה מידה להיות בתל-אביב.
חוצמזה, מלים גדולות ותיאור כללי אינם יכולים להוות תחליף לדמויות ספציפיות, ולקונפליקט ספציפי.

[מאת]

תגובות