- This topic has 24 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
כמו שביקשתם, נתתי לסיפור הזה לשבת שבוע אחרי שכתבתיו.
אני משוכנע כי משום כך הוא השתבח.
אני מקווה כי יתברר שלא היה צריך לתת לו שבוע נוסף.עיניים כחולות
תמיד שנאתי לבקר את סבתא.
ייתכן כי השינאה נולדה כבת לוויה של ההרגשה המצמררת שזחלה במעלה גבי בכל פעם שעברתי את שער חצרה; ייתכן כי הריח הכבד שאפף את ביתה ועורר בי תחושת קבס הוא שזרע והניב את התחושות האפלות; אבל אין ספק כי למראה הדוחה של סבתא היה משקל מכריע בשינאה הטהורה שפיעפעה בי בכל פעם שאבא אמר כי בהמשך היום אנו חייבים, פשוט חייבים, לבקר את סבתא. היא היתה בודדה בעולם ואף אחד מעולם לא הזכיר את סבא.בפעם הראשונה והיחידה, הזכורה לי, שהסתובבתי בין החדרים המעופשים, מצאתי אלבום תמונות מאובק. התמונה בדף הראשון היתה של צעירה יפיפיה תכולת עיניים נשענת על גזע עבות. היה משהו מהפנט בעיניה, ונדמה כי נצח עבר בטרם הפכתי דף. בתמונה השנייה נראתה הצעירה חבוקה בזרועו של גבר. אך התמונה נקרעה באמצעיתה ונבצר ממני לראות את גופו או פניו, ועוד בטרם היה סיפק בידי להפוך דף נוסף, צלעה סבתא לתוך החדר ובזעקה מרה חטפה ממני את האלבום.
בכל ביקורינו שלאחר אותו יום הוכרחתי להישאר תמיד בחדר הכניסה, ואף שמחתי על כך, מתנדנד על הכיסא החורק, בעוד אבא וסבתא נכנסים אל תוך הבית.
גם על אמא שלי אף אחד לא דיבר מעולם, פרט לפעם אחת כשהלכנו ברחוב, ובתשובה לשאלתו של מישהו אם אני בנו, ענה אבא שכן, וההוא השיב שלמרות צבען השונה, יש לי עיניים המזכירות את עיניה הכחולות של אמא שלי, וכמה מסכנה סבתא שננטשה ע"י בעלה כדי לראות את בנה ננטש ע"י אישתו, אבל אבא לא הגיב ומיהר להמשיך בדרכו. כזה היה אבא, תמיד ממהר, תמיד בנסיעות, תמיד משאיר אותי להסתדר בעצמי.
יום לפני חגיגת יום ההולדת השמונה-עשרה שלי, נסענו שוב לביתה של סבתא והפעם אבא עמד על כך שאכנס פנימה.
ישבנו על כיסאות עץ במרתף ביתה של סבתא. ריחות עובש, טחב ואבק התערבבו וגדשו את אפי. קורי עכביש מילאו את חללו האפלולי של המרתף שהואר על-ידי ארבעה נרות דולקים שהוצבו על שרפרף נמוך. החרבות והאקדחים שנתלו על קירות המרתף הוסיפו לאווירת האימה הקודרת."אני קוסם היכול לנוע בזמן בעזרת קלפים מכושפים." פתח אבא ללא שהיות. "מחר, אתה תזכה לרשת את היכולת הזו, תיטול את אחד הקלפים ותחזור בזמן. שמונים שנה בדיוק. אתה תחזור בזמן כדי לפגוש את סבתא בנעוריה, ואתה תאהב אותה. אתה תהיה אבא שלי."
הוא שתק במשך השעה הארוכה שנדרשה לי להתאוששות."איך אני אמור לחזור לכאן?"
"אתה לא אמור לחזור."
"אתה שולח אותי למות בין דפי ההיסטוריה?"
"אתה כבר מת" הוא אמר, בעודי עוקב אחר מבטו.
הוא הוציא תמונה קרועה של צעירה יפיפיה תכולת עיניים חבוקה בזרועו של גבר. "זו סבתא" הוא אמר בהצביעו על התמונה שראיתי לפני שנים רבות. "אתה רוצה לראות את סבא?" הנהנתי בראשי.
הוא הוציא את מחציתה השנייה של התמונה הקרועה, והניח אותה כך שקרעיה אכן חפפו בדיוק את המחצית הקודמת. לא היה כל ספק כי הגבר המחבק את היפיפייה תכולת העיניים הוא אני. קודר יותר ורציני יותר מאשר הצעירה החייכנית לצידי, קודר יותר ועגמומי יותר מאשר אפשר לצפות מכל גבר החובק בזרועו יפיפייה תכולת עיניים."ואם אני לא רוצה לחזור?"
"אין לך ברירה. אתה מכיר וודאי את פרדוקס הסבא. במקרה הספציפי שלנו המעבר בזמן אפשרי דווקא משום שאין סיכוי כי אתה תהרוג את הסבא. אתה הוא הסבא. אבל לכן בדיוק אתה חייב לחזור."
שתקתי.
"אתה רוצה תקציר של קורות חייך? נולדת עם עלות השחר ב 4 ליולי 1980. ביום הולדתך השמונה עשרה חזרת ל 1900, עיברת את סבתך, זנחת אותה מיד לאחר הלידה ומאז נעלמו עקבותייך. אני מניח שאתה קבור היכן שהוא, ואם הפעם תואיל להשאיר לי יותר פרטים על קורותיך, ייתכן כי בפעם הבאה אוכל לספר לך דברים נוספים."היו לי חיים שלמים בהווה. לא היתה לי שום כוונה לזנוח אותם לטובת ההיסטוריה ולבטח לא כדי לזיין צעירה יפיפייה תכולת עיניים ולזנוח אותה לאנחות כדי שתגדל את המטורף הזה המתגלה כאבי.
היו לי פחות משתים עשרה שעות לחשוב על מוצא, אבל כנראה שאבא הכיר אותי טוב משחשבתי, או שמחשבותיי היו גלויות על פניי, כי אבא מלמל משפט סתום והעביר את ידו בתנועה מהירה מולי ואני מצאתי עצמי כבול לכיסא מבלי יכולת לזוז.למחרת, אבא הציב מולי קלף.
"אתה תחזור בזמן, ואתה תפתה את סבתך, ואתה תעבר אותה, כי ככה כבר עשית, וככה אתה תעשה, כי השרשרת נמשכת לעד ולמעגל אין קצה."
"אז כמה פעמים עשית את זה כבר? לא נמאס לך להסתובב במעגל?"
"מה פרוש כמה? אינני יכול לזכור מאורעות מסיבוב קודם של הגלגל"
"אז מדוע לעשות כך? איזו טובה תצמח ממעשה שכזה? האם תרמת משהו לעולם שיצדיק את הקורבן שאני נוטל עלי?" ניסיתי להישמע שקול ובוגר אך תחושת האובדן הקרב הכריעה אותי וקולי נשבר ליבבה דקה.
"אני?" הוא גיחך, "אני המצאתי את קלפי הזמן. איך זה בתור תרומה לעולם?"
והוא העביר את כף ידו על פני הקלף ואני מצאתי את עצמי יושב על כיסא, באותו החדר ממש, ורק קורי העכבישים שנעדרו מפינותיו העידו כי ייתכן ובאמת נעתי אחורה בזמן.-X-
יומיים תמימים הסתובבתי בשולי הדרכים המאובקות, מלקט מעט אוכל, מתחמק מאנשים ומנסה לחשוב. בצהריי יום סתווי שכבתי מותש על שפת הנהר בו טבלתי לרחצה, מניח לקרני השמש לייבש את גופי, בעוד מוחי מנסה למצוא פתרונות, לשווא. כל שהחלטתי הוא שאנסה להתחמק מסבתי הצעירה, ואף אם יצטלבו דרכינו, אתנער ממנה, ואולי אף אפצח בקריירה של ממציא בעידן הנוכחי.
"שלום. שמי ליזי. אתה חדש באזורים אלו, הלא כן?"
הזדקפתי בקפיצה. לא ניתן היה לטעות בה. חייכנית, יפיפייה, תכולת עיניים.
הבטתי בעיניה רק לרגע קצר, שהתארך, חשתי כנסחף במערבולת עמוקה, טובע, ללא אוויר, סחרחר, אובד, ובה בעת חסר כל בושה במערומיי. הו יפתי תכולת העיניים, אעשה הכל למענך, אך האמנם אהיה מסוגל לשבור את לבך ולזנוח אותך לאחר הלידה?באחד מימי האביב הנעימים שעברו עלינו בצוותא, יצאנו לטייל בחורשה הקרובה. הנחתי את מצלמתי על חצובה וצילמתי את ליזי, נשענת על גזע עבות ומחייכת חיוך רחב. כיוונתי את המצלמה לתמונה נוספת עם השהייה של עשר שניות ומיהרתי לרוץ אליה, מחבק אותה ומחייך חיוך רחב, ממש כמוה.
-X-
מיד לאחר לידת התאומים, בן ובת תכולת עיניים, עקרה ליזי, למרות מחאותיי הנמרצות, מחדרנו המרווח והמואר למרתף האפלולי, ומנעה ממני את הכניסה אליו. אך בוקר אחד התעוררתי למשמע צעקתה ומיהרתי לרדת למרתף הבית, נכנס דרך הדלת שנשארה פתוחה. אם ליזי, החובקת את בני, צעקה מפני שלא הכירה את הגבר הזר שישב על כיסא ובידו אקדח שנטל מאחד הקירות, הרי שאני זיהיתיו מיד ולא מצאתי סיבה לצעקה.
"שלום אבא" אמרתי בקול שקט.
"שלום, שלום." הוא הרים את ידו וכיוון אלי את האקדח.
"ידעתי שלא תעזוב. תמיד היית רגשן סנטימנטלי. רוצה לשמוע את המשך קורות חייך? חודשיים לאחר לידת בנך, אביך חזר בזמן והרג אותך." והוא לחץ על ההדק.דבר לא קרה.
הוא לחץ שוב. ושוב. ושוב.
הוא חדל ללחוץ על ההדק כשהרמתי מול עיניו הנדהמות את הנוקר שהוצאתי מכיסי.
"כשאמרת לי 'אתה כבר מת' ? היית צריך לשמור על מבט יציב, ולא לפזול לעבר האקדח" הנדתי בראשי אל הקיר ממנו ניטל האקדח."אתה לא מבין" הוא החוויר, "הסיבה היחידה בגללה שקעתי בלימוד כשפים ופיתוח קלפי הזמן הייתה כדי לנסות לחזור בזמן ולהציל את אבי. אותך. רק אחר-כך גיליתי שאני הוא זה שבעצם הרג אותך, אבל אם לא אהרוג אותך עכשיו לא יהיה לבנך הדחף לפתח את התנועה בזמן."
"באמת? אז למה אני מחייך בתמונה כשאני מחבק את סבתא?"
הוא הביט בי בחוסר הבנה.
הוצאתי אקדח מהכיס השני של מכנסיי וכיוונתי אותו אל אבא.
"חכה!" הוא נשמע נואש, "מה אתה רוצה?"
לא עניתי לו ודרכתי את האקדח.
"אידיוט! רגשן סנטימנטלי ואידיוט! זה מה שאתה!"
הסתובבתי לעברה של ליזי הצווחת וכשלתי בהפתעה לאחור בראותי את עיניה הצלולות שהעכירו. "זו אני! אני המושכת בחוטים. אביך הוא כלום. אתה כלום. כולכם משרתיי! הבט בעיניי הכחולות ושכח את הכל!" היא החלה למלמל מילים סתומות אבל אני לא חיכיתי עד שהכישוף יתגשם, ויריתי בה.
"ניתקת שושלת ייחודית רבת כח של מכשפות" אבא מלמל.
"תמיד שנאתי את הסבתא שהיא הפכה להיות." חזרתי וכיוונתי את האקדח אליו. "ומעולם לא האמנתי ביקום דטרמיניסטי." יריתי בו. פעמיים. פעם אחת כאבי, ופעם אחת כבני. ולמרות שסרקתי ממושכות את כל פינות הבית, לא מצאתי את ביתי התינוקת.-X-
עד היום אינני יודע אם היקום באמת דטרמיניסטי, למרות שהיתה לי קצת יותר ממאה לבדוק זאת. השקעתי את עיקר כוחי כדי לשלוט ברזי הקלפים, אם כי לא הצלחתי לפענח את סוד כולם. נע ונד בין הזמנים, השתדלתי לכפר על שלושת מעשי הרצח במעשים טובים, ואם בתחילה עוד הקפדתי להתרחק מנשים יפיפיות כחולות עיניים, הרי שלאחרונה שלחתי זרועותיי גם לכיוון אחדות מהן.
נותר לי עוד לילה אחד.
מחר, 4 ליולי 1980, אני אמור להיוולד עם אור ראשון.
ימי האימה אותם שרדתי סביב תאריך עיבורה המשוער של אימי הגבירו בי את האמונה כי לשרשרת יש קצה, ולמעגל יש התחלה.
האמנם אבי היה עושה דברה של סבתי? האמנם היתה היא היוזמת? האם יש אכן כישןף שיכחה בעיניה הכחולות?
עוד שתים עשרה שעות.
אני הולך לישון עכשיו, ומקווה להתעורר מחר בבוקר, ליום חדש.הכל חשוך. ורטוב.
הלחץ באוזניים.
היי ? כבו את האור החזק הזה.בן זונה! ? למה אתה תופס אותי ברגליים?
היי! .. למה להרביץ? ולמה בתחת?
רק לתינוקות עושים כך.
אופס.אז אולי היקום באמת דטרמיניסטי.
בבקשה דוקטור, אל תסובב אותי. אינני רוצה לראות את עיניה של אימי.
אני רוצה לזכור.כן ? אכן יפיפייה.
הפסיקי לבכות אמא, הפסיקי למלמל מילים סתומות.
הישארי כך, עם עיניים עצומות.
אל תפקחי את עינייך. הכחולות הן? -
-
-
-
בקשר לסיפור:
ההתחלה מזכירה בצורה מפחידה את הסיפור ששמו פרח מזכרוני ושאם אני אתאר אותו יעשה לך ספויילר נורא ואיום אם טרם קראת. רמז: גם הוא מדבר על פרדוקסים דומים בזמן. בלי לקלקל אני אכתוב שזה על מישהו שחוזר בזמן כדי לגרום לעצמו להוולד.
אלא מה? אחר כך יש תפנית גדולה כשהאבא חוזר אחריו בזמן, וזה טוב מאוד. הסוף עם זאת, היה לטעמי צפוי מדי. ברגע שכתבת שהסבתא ילדה תאומים ידעתי איך זה יגמר. ובכל זאת, עשית מעבר מאוד יפה בין הגיבור הבוגר לזה שנולד כעבור דקה – למרות שההגיון בכך לא כל כך ברור לי. חשבתי שבעזרת הקלפים הוא נסע בזמן.
בכלל יש לי חורים בזרימה של הסיפור. למשל, מאיפה צצה המצלמה? הבחור נהג לשאת איתו מצלמה באופן קבוע? איך הוא פיתח את התמונות? (להזכיר לך, אז לא היו תמונות בצבע בכלל, וגם לא היה פילם שחור לבן כמו שאנחנו מכירים). זה לא כל כך מסתדר, אלא אם כן אבא שלו דחף לו את המצלמה שיש לה גם פיתוח תמונות אוטומטי – ואז אני בספק אם הן היו שורדות תשעים שנה.
חוץ מזה אבא שלו היה צריך להיות בין שמונים, לא? היה צריך להיות לזה ביטוי בסיפור. ואם כבר, אז אמא שלו היתה צריכה להיות בת שבעים כשילדה אותו. זה בכלל בלתי אפשרי.
ועכשיו הצצתי שם שוב וראיתי עוד בעיה: אבא שלו אומר לו שהוא מחזיר אותו שמונים שנה אחורה, אבל מיד הוא מספר לו שהוא נולד ב 1980, ובגיל 18 (זה יוצא 1998) חוזר לשנת 1900 – זאת אומרת חוזר 98 שנים.באופן כללי, הסיפור כתוב טוב עם טוויסט מצויין וסוף צפוי. אבל הבעיות הלוגיות החמורות מפילות אותו מבחינתי.
-
האמת היא שכל הזמן תיקנתי אותם. אפילו עכשיו אני מגלה שהשארתי בטעות כיתוב על יותר ממאה (שנים) במונולוג האחרון.
אני רושם לעצמי לתקן את שנות החזרה.
צילומי צבע? מתי המציאו אותם? שנות השישים זה בסדר?ההוא שחוזר להוליד את עצמו זה היינליין ב All you zombies? לא אוהב אותו.
חוץ מזה?
התאכזבתי לשמוע שהסוף היה צפוי. -
כדאי להתייעץ עם מומחה לצילום. בכל אופן, בתחילת המאה היו מצלמים על לוחות זכוכית בכלל, אם אני לא תועה. היו אז המצלמות השחורות הגדולות האלה שהיו נכנסים לתוכן ובזמן הצילום היתה אש ועשן מהדבר הזה שהצלם החזיק ביד.
לא ראית אף פעם בטלויזיה איך עשו צילומים בתחילת המאה?
אז מצלמה עם צילום אוטומטי היתה צריכה להיות משהו סופר יוצא מגדר הרגיל. אני לא סגורה על זה, אבל אני לא בטוחה שגם בשנות השישים היתה מצלמה עם אפשרות לצילום מושהה.
בקיצור, בדוק עם מישהו שמבין בזה. אולי אפילו אנציקלופדיה טובה תעזור.
-
-
-
-
-
הבעיה הלוגית הגדולה ביותר היא הבנתך השגויה את לולאת הזמן המקובלת, או – לחילופין – הסבר מתקבל על הדעת מדוע הלולאה אינה מקובלת. למה הכוונה? בלולאת זמן הדברים מתרחשים, סובייקטיבית, *פעם אחת*. התינוק נולד פעם אחת, גדל פעם אחת, חוזר בזמן פעם אחת, שוכב עם אמא פעם אחת, מת פעם אחת *וזהו*. נכון – בזמן שהוא מת התינוק כבר חי, אבל הוא *חווה* את הדברים פעם אחת, ולא חוזר להיות תינוק או כל דבר אחר. אין חיה כזו "סיבוב חוזר של הגלגל" – אלא אם כן תסביר אותה הגיונית (או פסדו-הגיונית) – דבר שלא עשית.
הסיפור עצמו כתוב לא רע, אם כי כמה מהניסוחים מסורבלים קלות. "בפעם הראשונה והיחידה, הזכורה לי, שהסתובבתי" קצת מגושם, יש מעט יותר מדי פסיקים-לפני-ו-החיבור, אבל אין שום דבר נורא ואיום.
סיפור זה, אגב, הוא אחד הבודדים בפורום הראוי לפרס-הסיפור-הלא-ארוך-מדי-אפילו-קצת-של-NY. לתשומת לבכם, חבר'ה…
-
-
-
-
התינוקת? הפכה לאימא שלו?! עכשיו כשאני חושב על זה ככה יש הגיון. אם כי הגיון ביזארי ותלוש במיוחד. איפה ההסבר העלילתי לכך? בכל אופן, התינוק לא יכול להיות אביו שכן הוא (התינוק) נורה על ידי הדובר.
יכול להיות שאני מסתכל על כל העניין לא נכון. לפי הסיפור העולם דטרמיניסטי או לא? יש כאן מחזור זמן קבוע שאני צריך לגלות? התמונה הרי השתנתה והסבתא מתה במקום הדובר (ה"סבא") אבל למרות זאת הדובר אולץ לחזור על חייו מההתחלה.
בכלל, יש כאן הרבה יותר מידי חורים שמתקיימים רק כדי להחזיק את העלילה. לאן נעלמה הבת (האמא) לאחר רצח הסבתא? איזה קסם החזיר את הדובר אל רחם אימו?אוף… סיפורי מסע בזמן עושים לי כאב ראש.
-
אתה צודק בטענתך כי כל המאורעות מתרחשים סובייקטיבית פעם אחת בלבד, אלא שנפלת למלכודת הקלישאה כי זכרון החיים הסובייקטיבי מתחיל ברגע הלידה. מי אמר?
זכרון ההתרחשות הסובייקטיבית מתחיל, שים לב, רק ברגע שבו המכשפה מטילה עליך כישוף ומביטה בך בעינייה הכחולות, ומוחקת את מוחך וכל זיכרונותיך.תודה על ההערות.
עכשיו אני נבוך. תיקנתי את הזמנים, תיקנתי את השהיית המצלמה. צריך לתקן עוד משהו לפני פירסום נוסף?
ובאשר לסיבות המדויקות – החסרות כביכול, אני תמה איך יכולתי להדגישן יותר.
יש שושלת רבת כח של מכשפות הזקוקות לגברים שיפרו אותן ויאפשרו את המשך השושלת. אבל משהו משתבש, ואחד הגברים (האבא) מגלה את קסמי הקלפים. הוא שולח את בנו לעבר, אבל מסגיר את הגורם למותו. הבן (הדובר) מצליח להתגונן משום שהוא מגלה (עפ"י התמונה) שהיקום איננו דטרמיניסטי. הוא הורג את כולם, פרט לבת, שהוסתרה ע"י כישוף, וניצלה.
בסופו של דבר היקום אכן אינו דטרמיניסטי ונשמתו של הדובר התגלגלה לתינוק אחר שנולד לאם אחרת. אתם רשאים אמנם לחשוב על העולם כדטרמיניסטי, ושהדובר הוא האבא של עצמו והאם היא ביתו שניצלה, אבל לא זו היתה כוונתי. -
-
-
וראה עם אופי הצילום המתוקן שלך מתאים לתקופה המדוברת.
אחר כך נסה לקרוא את הסיפור בעיניים של קורא – זאת אומרת, שכח מכל המידע המוקדם שיש לך, וראה אם ניתן להגיע למסקנות הנכונות על סמך המידע (המועט) שאתה נותן. זה מאוד קשה, אבל הכרחי. שים לב שהתיקונים שלך לא גרמו לבעיות חדשות. זה עלול לקרות.דרך אגב, ההסבר שלך לגבי המעבר מהמבוגר לילד עדיין לא הופך את ההתרחשות הזאת להגיונית/סבירה/אפשרית בעיני, בייחוד אם מדובר על ישות אחרת בעלת גנים שונים (הורים אחרים, נותנים ילד אחר).
מחכה בקוצר רוח לסיפור המתוקן (אבל קח את הזמן בעבודה עליו).
-
היתה שלא חשתי שהסיפור העשיר אותי. הסוף נחמד, הפיתולים מפותלים, אבל לא נשארתי עם תחושה ברורה של מה בדיוק הייתי אמורה להבין או לחוות מהקריאה. האם כל הרעיון הוא להשתעשע בלולאות זמן?
בתגובות שלך ושל הקוראים הסתבר לי שהיה לך רעיון – שהיקום אינו דטסרמיניסטי. אבל מה זה בעצם אומר? מה ההשלכות על החיים שלי? איפה ה- "ומה אם"?
-
את שואלת מה ההשלכות על חייך?
אם תמצאי פעם קלפי תנועה בזמן, אז …להשתעשע עם לולאות זמן?
גם.
האין זו הסיבה בגינה אנו קוראים וכותבים? כדי להשתעשע?
אלו סיפורים קצרצרים בסופו של דבר ויכולתם לשאת הארה על משמעות חיינו והבנה על עולמנו די מוגבלת. לא?לעניות דעתי הסיפור מחזיק לפחות שלושה פיתולים מפתיעים, יותר או פחות (האבא החוזר להרוג את בנו/אביו, הצלחתו של הדובר להינצל, מכשפיותה הרעה של ליזי) ויש לו גם סוף שחשבתי שאיננו שיגרתי.
בעייתי היא שעל-מנת להוסיף את הפרשנות שכתבתי ל NY, חייב אני להוסיף קטע שלם חדש, המאריך את הסיפור יתר על המידה וזאת לאחר כל הפיתולים, בנקודה שבה יש ירידה במתח וכנראה במידת העניין.
לחילופין, עלי לפרש את את הטעון בירור בתוך המונולוג שלי (אולי כתוצאה מגילויין של מגילות קלף במרתף, מגילות המאירות את כל המידע שהוסתר באפלה עד לאותה נקודה סיפורית) ופירוש שכזה נראה מאולץ למדי. -
-
נהניתי לקרוא, אבל אני חייב לציין שקצת התבלבלתי.
ראיתי שמתרחש כאן דיון שלם בנוגע לכמות ההסברים הנאותה שעליך לספק במהלך הסיפור, ואני תומך בלהוסיף עוד קצת. יש משהו מאוד יפה בלגרום לקורא לחבר בין אירועים (אהבתי את תיאורך כיצד המספר מבין מהו כלי הרצח – אקדח על הקיר, מבט שהוסט) אבל מצד שני- עליך לזכור שהקורא הממוצע לא שומר על רמת ריכוז פסיכומטרית-מקסימלית לאורך הסיפור.בנוגע לסיפור מסע בזמן של היינלין, לדעתי אתם מתכוונים ל by his bootstraps, והוא אכן דומה מעט לסיפור שלך, לפי מיטב זכרוני, בקונספט של לולאות מוביוס של זמן המתפתלות סביב עצמן.
-
-
