- This topic has 6 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
מותה של נימפת ים
שאלתי "מדוע?" והים לא ענה לי,
הצדפים לא זימרו והקצף שתק.
שאלתי "איך?" והרקיע לא ענה לי,
העננים בכו במטר דק.גופה נח דומם על החול,
רפה וחסר חיים.
ידה מושטת הרחק מגופה,
כמעט נוגעת במים.שערה ירקרק, אצות בו שזורות,
נח על החוף ללא ניע.
לא עוד ירטב ממלח הים,
לא עוד ירחף במימיה.זנבה שמוט, קשקשיו יבשים,
יבשים כאבק ברוח.
לא עוד יחתור בשטף גלים,
לא עוד יאבק בים הפתוח.רק עיניה נותרו כחולות כשהיו,
מתנתה האחרונה של הים.
באזניה לעד צדפים ילחשו
על חופים שהיו ואינם. -
המקור של השיר הזה הוא בתמונה שצצה לי בראש. אם היה לי שמץ של כישרון בציור הייתי מציירת אותה, אבל אני דיסגרפית לחלוטין. לחרוז חרוזים אני בערך יודעת, אז ניסיתי את זה ככה.
אני ממש מקווה שהפעם זה יצא לי פנטזיה אמיתית. תמונות של בתולות ים נחשבות פנטזיה, לא?
אני מודעת לכך שבעברית נכונה ים זה זכר, אבל נראה לי בסדר לכופף קצת את חוקי הלשון לטובת השיר. אם רוח, שמש, ירח וסכין הם דו מיניים, גם הים יכול. -
הרעיון חביב והביצוע מוצלח, אולם הגישה שלי אליו דומה לזו של תמונה של בתולת ים: זה יכול להיות מצויר (או כתוב) הכי נהדר שבעולם, אך זה עדיין פוסטר. כלומר, השיר שלך מתאר לא את מותה של נימפת הים, אלא את מראה (האם צריך לומר מראה או מראיה?) לאחר שמתה. יש אנשים שאוהבים את זה ככה, ואוהבים פוסטרים של תמונות פנטזיה; אני מרגיש חוסר מסוים אם אין לשיר משהו שמחזיק אותו מלבד תיאור – עלילה, פואנטה, רגש, משהו. לו היה השיר נגמר בבית בגוף ראשון, שמתאר – למשל – את רגשות הדוברת למראה הנימפה; לו היו השורות האחרונות – למשל – מספרות על סיבות או נסיבות מותה – כי אז הייתי מרוצה הרבה יותר. מצד שני, זה רק אני. אם רצית מלכתחילה שיר שמכיל תיאור תמונה ותו לו, הרי שאת צריכה להיות מרוצה.
עכשיו לפרטים הטכניים. יש בעיות קלות עם החריזה בחלק מהמקומות – ניע ומימיה, למשל, או אחרים – והשורות הראשונה והשלישית דומות מדי (השימוש החוזר ב"לא ענה לי" מפריע. כתקבולת, אמור להופיע פועל אחר בפעם השניה). אבל חוץ מזה, באמת, השיר כתוב בצורה יפה מאוד ומעביר את התמונה בבירור.
(למרות שאני מעדיף את הסיפורים שלך, אומר בכל זאת) המשיכי כך.
-אבישי
-
אני לא יודעת למה, אבל יש לי תחושה שאת מנסה בכוח לכתוב פנטסיה. זאת אומרת, אם את כותבת שיר, ובמקרה הוא יוצא פנטסיה – מעולה, אבל אם יש לך מטרה ארטילאית לכתוב פנטסיה, ואת כופה על שיר מסויים להפוך לפנטסיה, יש כאן בעיה.
זה קצת כמו מישהו שמנסה בכוח לכתוב סיפור מד"ב, ובסוף יוצא לו סיפור על כמה רובוטים, שהגורל שלהם לא מעניין אף אחד. לא שיש לי משהו נגד סיפורי רובוטים, אבל חלקם נראים כמו חיקוי עלוב לאסימוב.
יש לי תחושה דומה עם השיר שלך. הוא כתוב טוב, הוא יפה, הוא מצלצל היטב, בחירת המלים מצויינת. אני לא רואה בעיה בחריזה, כי בימינו גם אוסף מלים מפורק לשורות נחשב לשירה. (אח, שירת ימי הביניים בעלת המשקל והחוקים, איה את?)
אבל כשאני קוראת את השיר הזה אני לא מרגישה כלום, ויש לי תחושה ששיר אמור להעביר משהו לקורא. אולי אני טועה פה, אבל השיר לא מעביר שום דבר, כאילו ניסית בכוח להוציא פנטסיה.איש חכם הסביר לי פעם שהרבה יותר קשה לכתוב פרוזה מאשר לכתוב שירה, ואולי בגלל זה אנשים עם כשרון כתיבה ורצון לכתוב בוחרים לכתוב שירה, כי זה דורש פחות מאמץ. אני לא יודעת אם זה נכון, כי להערכתי לכתוב שירה טובה זה מאוד קשה (כמו שקשה לכתוב פרוזה טובה). המלצתי, נסי פשוט לכתוב. אם יוצא שירה מדבי"ת או פנטסיה, יופי, פרסמי את זה פה. אם יוצא משהו אחר, יש במות אחרות. אל תכתבי בכוונה כדי לפרסם כאן. תכתבי כדי לכתוב.
-
-
השיר הזה הוא משהו שבכל זאת הייתי כותבת. העיקר שהוא יצא נורמלי, פחות או יותר..
משוררת גדולה אני בטח לא אהיה.
לדעתי, דווקא שירה היא קשה יותר לכתוב בגלל החוקים. אמנם קשה לי ליצור עלילה, אבל לפחות בסיפור העלילה הולכת לאן שאני רוצה ולא לאיפה שמתחרז לי. וכן, זה חייב להתחרז, בגלל שמה שאני אוהבת בשירה זה המשקל. -
לעניין ה"פוסטריות" של השיר – כתבתי גם שירים על זריחות. מה ההבדל? (בשיר של הזריחה יש אמנם יותר תוכן רגשי, אבל זה במקרה). אני מרוצה מאיך שיצא (כל כך נכון שזה אפילו מתחרז!)
לעניינים הטכניים – נו, לפעמים חרוז יוצא לא בסדר. בעניין הבית הראשון, החזרה הייתה בכוונה. אני לא יודעת מה ההגדרה של תקבולת (האל ישמור אותי מספרות).
אני שמחה שהסיפורים שלי מוצאים חן בעינייך, ותודה על המחמאה.
-
