- This topic has 7 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 19 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
אי שם מעבר לקשת, קצת צפונה מצפת, שוכנת אולפנת יום-הדין.
665 תלמידות "כלואות" בין כתליו המתקלפים של המוסד האפל ועתיק.
יש שגורסים שרוחות מסתובבות שם בלילה, אך רק תיקנים, עכברים ותחבושות היגניות נמצאו עד כה.
סיפורנו מתחיל ביום חורפי ממוצע, 7 טיפות גשם עשו את דרכן מטה לעבר הארץ הנאנחת. הראשונה פגעה בתלמידה החדשה, שעשתה את דרכה לעבר השערים החלודים, בעוד שאר הטיפות העלו את מפלס הכנרת הרדוד.נטלי צלצלה בפעמון וחיכתה.
"כן?", קול סדוק בקע מהאינטרקום.
"אני תלמידה חדשה כאן, אפשר לפתוח?".
זמזום צרוד והיא נכנסה.
האויר היה דחוס והשקט חילחל לעצמותיה, עורב שחלף ממעל קרא את שלושת קריאותיו הידועות ומיהר לנוס.
היא עלתה במדרגות האבן האפרפרות, 13 מדרגות היא ספרה כש…
"מי את?". נערה שחורת שיער עם נקודת חן על אפה בחנה אותה.
"אני חדשה כאן. נטלי שמי, נעים מאוד". היא הושיטה את ידה לעברה.
"ממ..אני שונאת אותך!", הנערה מיהרה להימלט ממנה.
"הא?", גבתה השמאלית של נטלי הורמה, "מה עובר עליה..", ליחששה לעצמה והמשיכה לתוך ההמסדרון.-חדר המנהל- השלט ציין על הקיר המפויח. היא נקשה שלושה פעמים.
"יבוא", קול בס שלא היה מבייש אף דב גריזלי ענה.
נטלי פתחה את הדלת ונכנסה אל החדר.
איש זקן ישב מאחורי מכתבה שעליה אין ספור ספרים, מבטו היה שקוע בתוך אחד מהם.
"שבי בבקשה", עינייו לא הורמו מהדף.
היא הניחה את התיק הכבד על הרצפה ופלטה אנחת רווחה, אמה דחפה חצי בית לתוכו ואם היתה זכר… מירב הסיכויים שהיתה חוטפת קילה מזמן.
"ספרי לי מעט על עצמך אהה.. "
"נטלי", אצבעותיה שיחקו בחוסר נוחות בשיערה הארוך.
"כן. נטלי. בבקשה".
"הממ.., אני בת יחידה, עליתי לארץ בגיל שלוש מאנגליה, ההה אני גרה בירושלים, ו..", האור כבה.
צרחה מקפיאת דם החרידה את החדר שאפלה גמורה שררה בו. נטלי נפלה מהכסא, ראשה נחבט בשפיץ השולחן ומוחה התערפל.עפעפיה התאמצו להיפתח, אור נרות הציף את המקום.
היא נסתה להתרומם וחשה את החבלים ההדוקים על פרקיי ידיה ורגליה. כפותה למיטה וסמרטוט מטונף סותם את פיה.
"היא התעוררה". אזניה קלטו לחישה מאחורי ראשה.
צעדים כבדים נשמעו ושערותיה סמרו. דמות בעלת ברדס שחור ומגל בידה חייכה אליה, עיניים ירקרקות בעלות אישוני חתול סרקו את גופה. ידו שלפה את הסמרטוט מתוך הפה שלה.
"היכוני לביאת המשיח", הקוצר חשף את שיניו המחודדות וצחק. הוא ניגב את המגל.
ליבה דפק בחזקה, "מי, מי אתה?", שפתיה גימגמו ועיניה קרועות בבהלה.
"את יכולה לקרוא לי – אחי".
"אחי..?", מוחה ניסה לא לשקוע בעילפון.
"כן", לבוש הברדס הצמיד את להב המגל לגרונה, "אחי".
זיעה קרה כיסתה את כל גופה, היא לא הבינה כלל, "מה, מה אתה מתכוון? אין לי שום אח..", אמרה כמעט נחנקת.
"טיפשה!!" צרחה הדמות, "טיפשה מטומטמת שכמותך! עוד לא הבנת?! זה אני או את!"
היא איבדה את הכרתה בשנית.דינג-דונג! דינג—-דונג! נטלי התעוררה, פעמון רועם צילצל בקול מחריש.
מים הציפו את כל החדר.
היא קמה ודישדשה לכיוון החלון. גשם ניטח בעוצמה בפניה בעת שפתחה את האשנבים. רוח קרה צלפה בה והיא טרקה.
ברגליים יחפות רצה לכניסה, תרה במבטה היכן כולם, ויצאה החוצה.
רטובה עד לשד עצמותיה נמלטה מהאולפנה האפילה, איש לא עצר בעדה.
היא סובבה את ראשה לאחור בעודה רצה, מעיפה מבט אחרון… גופה נחבט במשהו קשה והיא נפלה ארצה.
עינייה נפערו באימה. איש-המגל הניף את נישקו וערף את ראשה באחת. דמה ניתז על ברדסו, צחוקו קורע את האויר.חתולים מכל הסוגים והצבעים הגיחו מכל עבר והחלו ללקק את הדם הזורם.
חתול שחור אחד גרגר בהנאה ואמר: "רואים, אין מי שיכול לנחש את המספר 666".
"קישקוש!", ענתה אחרת ורכנה ללקק בטירוף את הנוזל החם.
"מיאו!", ג'ינג'י עם עין אחת התערב, "אל תאמרו לי שהסוף הגיע!".
"חה חה חה!", בעל-המגל שאג והתמוגג, "בהחלט זה הסוף!".
סוף
-
-
אז ככה.
בבואך לכתוב סיפור, השאלה ראשונה שעליך לשאול את עצמך היא מה הסיפור ומה ההצדקה לכתוב (ולפרסם) אותו. במקרה זה, אם הבנתי נכון ולא פספסתי משמעויות נסתרות, הסיפור הוא:
1. נטלי מגיעה לאולפנת יום הדין המפחידה.
2. נטלי פוגשת ב-Grim Reaper (אחי? huh?).
3. נטלי בורחת.
4. אחוקי עורף את ראשה.
5. הסוף.
שום דבר מעניין לא קורה לדמות – לא תהליך פנימי, לא מאורע חיצוני, למעט העובדה שהיא מתה – אבל זה די הורג את הסיפור.
אני נוטה לשער שפספסתי משהו (ואולי מאוד מהותי) מכוונת המשורר/ת – אחרת למה הקוצר האיום מתעקש שנטלי תקרא לו "אחי"? אם היתה כאן כוונה נסתרת, אז היא לא עוברת כמו שצריך וראוי לשכתב את העניין. אם לא, אז למה באמת הוא "אחי"? זה פשוט כתוב כאילו זה נקודת מפנה מאוד רצינית וחשובה בסיפור, אבל לא הבנתי את זה בכלל.הדבר הבא שהפריע לי הוא חוסר אחידות לשונית. כלומר, תחת קורת גג אחת קיימים ביטויים כמו "אפלה גמורה שררה בו" ו"ראשה נחבט בשפיץ השולחן", שאינם כלל וכלל מאותו משלב לשוני, והשימוש בהם יחד צורם. צריך או להנמיך את כל השפה בסיפור או להעלות אותה – אבל יש לשמור על אחידות. ובכל מקרה, יש לחשוב איך ובמה תורם המשלב (גבוה, כמו "שררה", או נמוך, כמו "שפיץ") לסיפור. אם הוא לא – רצוי להשתמש במשלב נייטרלי ולא למשוך תשומת לב לשפה.
מה עוד?
המהומים, זמזומים והיסוסים קוליים של הדמויות – זה פשוט לא עובד בכתב. במשפט כמו "הממ… אני בת יחידה … ההה אני גרה בירושלים", ה"הממ" וה"ההה", לא רק שאינם מובנים, הם מפריעים לשטף הקריאה. עדיף לא להשתמש בהם, ולהביע את מה שהם אמורים להביע, אם חייבים – בדרכים אחרות. למשל, משהו כזה:
'"אני בת יחידה", אמרה נטלי בהיסוס. "עליתי לארץ בגיל שלוש מאנגליה. אני גרה בירושלים", הוסיפה, מתאמצת לחשוב מה עוד היא יכולה לספר על עצמה.'ועוד קטנים:
הבדיחות וההתחכמויות פה ושם מיותרות. הן אינן תורמות סיפור ורק יוצרות אווירה של… טוב, התחכמויות מיותרות, למעשה.
העברית תקינה ברובה, למעט "נקשה שלושה פעמים" – צריך להיות שלוש פעמים, ו"גשם ניטח בעוצמה בפניה" – צריך להיות ניתך.
קיים שימוש מבולבל לעיתים בסימני פיסוק.
למשל, פסיק במקום בו צריכה להיות נקודה (סיפורנו מתחיל ביום חורפי ממוצע, 7 טיפות גשם עשו את דרכן מטה…), או נקודה במקום בו צריך להיות פסיק (היא עלתה במדרגות האבן האפרפרות, 13 מדרגות היא ספרה…).
שימוש לא נכון בגרשיים. למשל:
'665 תלמידות "כלואות" בין כתליו' – למה "כלואות", למה לא באמת כלואות?
וגם: '-חדר המנהל- השלט ציין', צריך להיות: '"חדר המנהל", ציין השלט', עם גרשיים, לא מקפים.באופן כללי, עליך להתמודד עם העובדה שזה סיפור כתוב, ולא מסופר בע"פ, ולפיכך לכתוב אותו בשפה כתובה ולא בתעתוק של דיבור. (מכאן, למשל, נובעת הבעיה של "הממ" למיניהם, וגם "דינג-דונג" זה קצת מיותר, הלא רשום שהפעמון צלצל, אין צורך להדגים איך זה נשמע…).
יצא לי ארוך ועל כך אני מתנצלת…
-
ערב טוב!
ראשית, תודה מקרב לב על ביקורתך המושקעת!
בהחלט לקחתי לתשומת ליבי את מה שאמרת ואיישם בשכתוב.מה שניסיתי להעביר, ולא יצא כל-כך, זה הענין המיסטי-אפוקוליפטי-דתי.
המספרים, המיקום, הדמויות והעלילה כמייצגים את אחרית הימים.
העימות בין המשיח למלאך-המוות, הומשל לנטלי והקוצר – שלמעשה הם הפכים של אותו הדמות – לכן ה"אחי" ו"היכוני לביאת..".
הקטע שהיא בתור ילדה אינה מבינה את הענין ומסיימת ללא ראשה. מה שאמור לרמוז על "סוף מעשה במחשבה תחילה".
כתבתי את זה באווירת חלום כזה, לתת תחושה של נבואה או עתיד לא ברור.כעת אני מבינה שלא הצלחתי להעביר את העניינים הללו היטב.
את בעיות הכתיב והשפה אתקן כמובן.
האם רצוי לשכתב או לכתוב ממש מחדש?
ושוב, תודה רבה רבה על התגובה.
-
זה לא סיפור מספיק טוב כרגע כדי להשקיע בו.
אני מבינה שניסית להעביר המון מסרים, אבל אולי יותר מדי בבת אחת.
מה שנוצר הוא סיפור חסר הגיון פנימי, וגם לא מספיק מעניין.אולי את יכולה לחשוב על דרך אחרת.
אולי כן להשאיר את אותה הסיטואציה, אבל לחשוב על צורה בה הקורא יבין מה הדמויות רוצות להשיג, ומה מניע אותן.נראה לי הרבה יותר חשוב לכתוב עלילה טובה, ולתפור לה יותר מאוחר את המסר בפינות, מאשר למצוא את המסר ולנסות לחבר ממנו עלילה.
-
יש לך יכולת ליצור אווירה, וזה המון לכותב.
הצלחת להחזיק אותי בקריאה עד הסוף, למרות הקצרים במוח (שנבעו מהעלילה המופרכת) זה הרבה.
הבעיה שלך היא בסיפור, בדמויות, בזה שלא החלטת אם זו מיסטיקה או סיפור אנושי, ולא הצלחת לערבב יפה בין השניים.
ילדה שמגיעה לאולפנא כזו זה בסיס מעניין לבנות עליו סיפור, וזאת אפשרות עבורך, לבנות מחדש את הסיפור שלך (כי צריך כתיבה מחדש כאן לא שיכתוב)
אפשרות נוספת ולא סותרת היא לכתוב עוד סיפור.
וכשתעשי את זה, תדעי שאם תמצאי סיפור טוב, המילים יגבו אותך. את יודעת ליצור אווירה.
בהצלחה… -
-
-
