- This topic has 3 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 19 שנים by
.
-
תגובות
-
-
מכורים לאשליות
התעוררתי כשאזעקת-השכמת הבוקר זימזמה מבין הכתלים האפורים דמויי המתכת. התיישבתי על דרגש השינה כששרידיו של חלום שאת סופו לא אדע עוד נמוגים וניסיתי לפקס את מבטי המתעורר על חפיסת האספירין. בידיים מגששות תחת אורו המהבהב והחלש של הפלורסנט התעשייתי אצבעותיי פתחו את החפיסה וכשנייה לאחר מכן בלעתי את הכדור בלי מים. לא יודע אם הייתי צריך לקחת אותו או לא, זה הפך להיות הרגל. שרירי הגב והשכמות שלי קשים וכואבים מהשינה על הדרגש הצר. הסתכלתי על עצמי במראה מעל הכיור ומראה עיניי העייפות עם קמטי הגיל גרמו לי להסיט את מבטי. באופן מוכני שטפתי את פניי בלי להרגיש את המים הקרים והמלוכלכים, לבשתי את סרבל החברה הכחול עם סמל החברה ותג הזיהוי שלי ויצאתי מתא המגורים. סביבי יצאו אחרים לבושים אותם סרבלים כחולים מלוכלכים עם תגי הזיהוי וסמלי החברה עליהם ועלו על הרצפה הנעה הכסופה שלקחה אותם לאגפים בהם עבדו. נדחפתי בתוך ההמון הזר וריחם החריף התערבל סביבי ואפף אותי. אני נמנע מלהביט בפני אחרים, אני שקוע בתוך עצמי מחכה להגיע לפתח האגף שלי. אורות ניאון כחולים צובעים את האנשים ואותי באור עגום. בצידי התנועה יוצאים אנשים נוספים מתאי המגורים של החברה ומצטרפים לזרם האנושי כשממעל שלטי ענק מבטיחים עתיד טוב יותר מטעם החברה. בכניסה לאגף אני מקבל את התרופה שלי, כדור אדום של מירסום שבוהק בכף היד המלוכלכת שלי. אני בוהה בו לרגע ובולע אותו בלי מים. השפעת התרופה מיידית ואני מרגיש כיצד לא מפריע לי הלכלוך הדוחק והסירחון. אני מרחף בעולם פנימי שלי בשעה שאני ממשיך עד לפינת העבודה כמו משיר על סרט נע, באופן מכני ומיד מתחיל לעבוד במיון וניפוי רכיבי מידע ותשלילי מחשב. הידיים שלי נעות באופן עצמאי ומתורגל כשאני בוהה בקיר החלוד שמולי. מסביבי אלפי תאי-עבודה אישיים עם המוני אחרים שמבצעים עבודות כאלה ואחרות, אבל לא אכפת לי. לאחר מספר שעות השפעת התרופה מתחילה לפוג, אני נהייה מצוברח ושרירי הידיים שלי מתחילים לרעוד. לאחר מספר דקות נשמעת אזעקת- הפסקה צורמת ולאחריה נפתחת מגירת תרופות שנמצאת בצידי התא. אני שומע את רחשי התנועה בתאים שלידי אבל זה לא מעניין אותי. אני מושיט ידיים רעבות אל כדור הסלקון הסגול, כדור האשליות. אני בולע אותו בשקיקה ואני כבר לא נמצא בתא המתכת של החברה. אני רץ, אני רץ על חוף ים כחול-תכלת כשכפות רגליי משאירות סימנים בחול הרך. הקצף הלבן החמים עוטף את רגליי ומוחק את העקבות שהטבעתי בחול. אני רץ מאושר. אני רץ בחוף ים ריק מאחרים כששמש חמימה מלטפת את גבי החשוף. אני רץ ורץ עד שכוחותיי כלים ואני קורס מאושר אל המים החמימים שמחבקים אותי ומנקים אותי. אחרי מספר דקות השפעת הכדור פגה וידיי חוזרות למיין ולנפות את רכיבי המידע ותשלילי המחשב באופן מכני. אני בוהה בקיר במבט אטום.
ממעל, מצריח הפיקוח עומד אדם שמן בחליפה ומסביר לאדם גבוהה עם זקן מעוצב וריח בושם עדין את יתרונות השיטה של החברה בהפעלת כח אדם זול ושליטה בו באמצעות סיפוק אשליות…
-
אפשר לכתוב הרבה דברים, אבל אם רצית לספר סיפור רצוי שתהיה בו עלילה, או התפתחות כלשהי ממצב א' למצב ב'. ואם רצית לכתוב סיפור קצרצר, שאין בו התפתחות עלילתית כזאת, קונפליקטים או דרמה, ההתפתחות חייבת להתרחש אצל הקורא עצמו. התפתחות אצל הקורא פירושה שיהיה פער בין ג'יי שקוראת את השורות הראשונות, לזאת שקוראת את השורות האחרונות. הפער יווצר אם באמת תציג בפני רעיון חדש, משהו שלא שמעתי או חשבתי עליו עדיין, ותעשה זאת בדרך שתגרום לי לא להיות בדיוק אותה ג'יי לפני ואחרי.
בקיצור המסר שלי הוא: או שהסיפור יכיל סיפור (התרחשות, שינוי, התפתחות) או שעצם הקריאה שלו היא הסיפור (התרחשות, שינוי, התפתחות אצל הקורא).
מבחינתי תיאור המצב שכתבת אינו סיפור, ואילו הרעיונות בסיפור הינם מאד לא חדשניים (עולם תעשייתי, מנוכר, ואנשים שמשתמשים בכדורים/סמים/מציאויות וירטואליות אליהן הן נמלטים) ולכן הם לא גרמו לי לשום תזוזה.
הצעה אחת "פרודוקטיבית" תהיה להתחיל את הסיפור דווקא מהחוף השלו והמקסים. קודם כל תקח אותנו לשם, אחר כך תקרע אותנו משם.
-
-
הסיפו עצמו כמעט נטול כל רעיון חדשני, עולם מודרני ואפור, אשר תושביו לוקחים שמי הזיה זה רעיון ישן אשר צריך להכניס בו משהו חדש לפני שמשתמששים בו. בסיפור זה אני לא רואה אותו, רק פוטנציאל למצוא אותו.
לדוגמא, אפשר לפתח סיפו על האיש הגבוה בתא הפיקוח, אשר דבר מה יקרה לו ולגיבור הסיפור. כמו כן, ניתן לפתח את העניים עם מציאות ההזיות למקום מקורי יותר. לתשומת לבך, בפסקה האחרונה, בשורה הראשונה,ישנה אות ה' מיותרת במילה "גבוהה".
-
