סיפור קצר: המטרה הושגה

[עוז בר]

"זהו, זה נגמר", הוא מלמל לעצמו.

טיפות גשם אחרונות נחתו על שערו השחור הרטוב. טיפות זלגו על האף הנשרי בעודן ממהרות למטה. הוא התהלך בעודו גורר את החרב, משאיר נתיב מחורץ בחול.

הגשם נפסק.

הוא התיישב על סלע, הוריד את בגדיו הרטובים, חושף שרירים מסורגים וצלקות אין ספור, הביט בעגמומיות סביב: זה נגמר, זה באמת נגמר.

הוא נאנח.

"מה עכשיו? סיימתי הכל, הרגתי את כולם, אני האחרון שנשאר. מה אעשה עכשיו?"

הטיפות הסוררות חזרו לטפטף. זה לא יפסק לעולם, אה?

"מה עכשיו? אמשיך להסתובב בעולם בעוד כולם מסתכלים עלי ולא מבינים? כמו נווד אתור את הארץ, אני וחרבי, נשוטט בין המסבאות, הפרוצות והילדים הצוחקים? הם לעולם לא יבינו. מי שהיה צריך להבין מת מכבר, אני הרגתי אותו, או מישהו אחר כמוני."

הגשם התחזק.

"די", לחש לעצמו, "זאת היתה המטרה, זוכר? להרוג את כולם, לנצח, לעשות זאת".

"לעשות מה, לעזאזל?" האבן שבעט בה פגעה בעץ וניתרה חזרה.

"כל הנחלים זורמים לים, והים אינו מלא", נזכר במשפט שקרא באיזה ספר עתיק.

המטרה הושגה, אם-כל-המטרות, אבל למה הוא חש כזה מפח נפש? כל חייו הוקדשו למטרה הזאת והוא השיג אותה. ההרג הושלם. אפשר לנוח.

לנוח, אה? צחק הקול שבתוכו. מזמן לא שמע אותו, וחשב שלא ישמע אותו שוב. אותו קול מריר שהפציר בו להיכנע, אותו קול שבשעות הכואבות של הלילה לעג לו, צחק לו, קרא לו פחדן ומפסידן.

"ניצחתי, לעזאזל איתך!" הוא שאג לקול. "כל מה שאמרת לא קרה. לא הרגו אותי, לא עינו אותי עד הקץ המר. אני ניצחתי, אני עשיתי זאת להם, אני היחיד שנשאר חי, אתה מבין?"

הקול עצר לרגע את לחישתו הלועגת.

הגשם הפסיק, ואפילו אלומת אור דקה חדרה בעד העננים.

"גם אותך ניצחתי" הוא חשב לעצמו בקול, "אפילו אתה תשתוק לתמיד".

ואז ההכרה חדרה אליו, ואיתה הקול. אבל הפעם לווה לקול משהו חדש, משהו שונה מהפחד להפסיד. יאוש. יאוש כי זה הסוף, אין למה לחתור יותר, אין מטרות יותר, אין דבר יותר בעולם ששווה את כל זה. ואין גם איך לברוח.

הרי כל מי שיכל להרוג אותי כבר מת, אני לעולם אחיה פה, בין הצאן, העדר השוטה שקוראים לו העולם. אף אחד לא יבין, אף אחד לא ירצה להבין, כי לאף אחד לא יהיה כבר אכפת שבלעדיו הם לא היו חיים. הטיפשים.

הטיפשים??? הקול הרעים בצחוק אדיר פתאום. אתה הטיפש הגדול מכולם!!! אתה שנתת את כל חייך, ועכשיו גם את כל שארית חייך האינסופיים, למטרה שנעלמה עכשיו. אין לך יותר למה לשאוף, אין לך אפילו למי להיכנע! שוטה…

העננים כיסו את השמש שוב, הפעם התלוו אליהם רעמים וברקים. השיער שניסה להתייבש נרטב, הטיפות התחילו לזלוג על עיניו.

ברק היכה פתאום בעץ שמולו, וחצה אותו לשניים בפיצוץ נוראי. האור עיוור אותו לרגע, אבל כששב לראות, ראה דמות מופיעה.

מי זה? צעק אליו. החרב הנוטפת התרוממה שוב כבדרך הרגל. מי אתה? הראה את פניך!

מאחורי העץ התקדמה פתאום דמות שחוחה עם חרב בידה, שיערה השחור נוטף מים.

אתה! חשבתי שאתה מת! צעק.

רעד עבר בכל גופו, אבל עימו תחושת חמימות של דבר מוכר, החום היחיד שיוכל לדעת אי פעם.

חשבתי שאני האחרון!!! אבל את המשפט הזה הוא אמר בשקט לעצמו, מפחד שהדמות תשמע ואולי תתחרט…

החרב שלו התרופפה מידו נחבטה בסלע והתגלגלה. הוא ירד על ברכיו והשמיט את ראשו לרצפה.

הדמות התקרבה והרימה את חרבה להכות בצוואר החשוף.

היא התרוממה לאבחה הסופית… ובעודה נוחתת מטה, הוא צחק, מאושר לקבל את מכת המוות: "אני ניצחתי בסוף אתה שומע?, אני ניצחתי…

"זהו זה נגמר" הוא מלמל לעצמו.

טיפות גשם אחרונות נחתו על שערו השחור הרטוב…

[???]

ממש נחמד. מי אלה החבר'ה הרעים? מה קורה שם? מעורר עניין.

[עוז בר]

תודה.
זוהי אלגוריה לשלמות האינסופית שלעולם איננה מושגת.

[מאת]

תגובות