- This topic has 8 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 19 שנים, 6 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
סיפורו של חתול שונה
מאת מיכאל אלצופין עפ"י רעיון של דניאל גולדפלד…לראשונה בחיי היה לי שם. הסתובבתי ברחובות. חיפשתי כל דבר שהיה עוזר לי. מקום להתכרבל ולישון, פינה להימלט מהקור. לרוב חיפשתי אוכל. הריח נמצא מעבר לכל פינה של שינה או מחסה אך הוא לא תמיד אהוב עליי במיוחד. אני סולד מירקות מימיים ונמקים, מנתח בשר מבושל שכבר מזין את הזוחלים הלבנים שכל כך מזיקים לי. את הציפורים שמתו מבלי שאיש יראה אני אוהב, את השאריות הטריות יחסית שהגבוהים זורקים בצאתם מהבתים בהם הם אוכלים. לו רק היה לי בית לאכול בו.
טוענים שאני אמור לאהוב את האפורים עם הזנב. איני מתרגש מהם כל כך, חתיכת שיער מלוכלך ומתרוצץ. הם לא עושים דבר שאני חף ממנו. מחפשים מזון, פולשים. אני מבין מדוע צריך להעלים את החומים. הם קטנים מספיק להידחס לכל פינה, מרוב רגליים הם מטפסים בכל זווית ובכל כיוון. הם המומחים בפלישה. את המחושים שלהם אני שונא במיוחד, נעים בזדוניות איטית כמו צבתות, מתגרים בך. מכה אחת עם הכף. זהו.
לפעמים אני פוצע את לשוני מליקוק ברזל משונן. אך זה שווה הכול. שם הגבוהים שמים את המזון הטוב ביותר. הניחוח מסגיר את המציאה גם ממרחק רב. ניווט פשוט עם מעט נחישות יביאו אותי לקופסא. לעתים נותרת בהם רק שארית השמן, אך כשהן מכילות ולו מעט חתיכות אני מרגיש בר מזל.
בני מיני סיפרו לי קצת על זה. לא על המזון. הם טענו שאני נבדל מהם. אמרו על התכונה הרעה שלי שמצידם אינה חשובה. הגבוהים, הם אלה שנותנים לעניין חשיבות. הם טענו עוד מיני דבריהם אך איני מסוגל להאמין להם.
לפעמים הייתי רואה רמז לדבריהם במעשי הגבוהים. ליקקתי את המעדן שהתחבא בפח שחור ליד בית די קטן. קטן יחסית למקומות בהם ראיתי אותם גרים. הזכר יצא מהדלת. אני מבחין ביניהם גם בלי להרים את ראשי. ריחם טבעי ביחס לנקבות, חף מחומרים מזרים.
"נהדר…", הוא פלט לאוויר בשפתו "זה מה שאני צריך לראות על הבוקר."
קפצתי מהפח, איני אוהב את גערותיהם הקולניות. כמו כלבים, לא שונה במיוחד. הוא נכנס לקופסא הקטנה שלו עם מבט של אכזבה. רצה לומר שאת בשרו אכלתי… לא פחות. הסתלקתי כשהקופסא החלה לנהום ולטנף את האוויר. ראיתי מה הדברים האלה עשו לבני מיני. הוא נסע שקוע במחשבות. ידעתי על מה. על העבודה שלו… אבל לא יקרה לו כלום היום. ממש כך. שום כלום. דבר מה היה אמור להתרחש. שיחה עם המנהל. הצעה חד פעמית. אך זה כבר לא יקרה. ההצעה הזאת נשארת אצלי.זיהיתי את עצמי במשטח של מתכת מלוטשת. הכתם נע יחד עם תנועותיי. זה חייב להיות אני. נעצתי את עיניי בכתם המטושטש שבקושי הסגיר את עצמו על המתכת. שתי נקודות בהירות עקבו אחריי. במה אני שונה מהם, מבני מיני… לא הצלחתי לקבוע. שבתי לשוטט ונכנסתי לרחוב די עמוס. גבוהים רבים נעו לקראתי ועברו אותי במרוצם. אחד מהם הפיל מזון על הרצפה וכשעצרתי לאוכלו ראיתי לפתע תמונה ברור יותר של מה שנגלה לי במשטח המתכת. אך החיזיון לא נמשך יותר מרגע.
נהמה קולנית סערה מעל ראשי. הרמתי מבטי תוך כדי הסתלקות. הנקבה עמדה והמשיכה לנבוח את קינתה. ריחה היה עמוס בחוסר טבעיות, כמו גם בזיקנה ובריח האוכל הרב שאכלה . גודלה רק העצים את זעקותיה נגדי. התרחקתי מהר ככל יכולתי. במקום עמד ריחה של הזקנה ויותר מכל הריח של הפרווה הדקה שיש לגבוהים. רבים מהם היו אמורים להיכנס אליה היום. יותר מכול יום אחר. אך ידעתי שזה כבר לא יקרה. הם נשארו איתי.החלטתי שעליי לגלות איך אני נראה. חיפשתי אחרי משטחים מבהיקים אך התייאשתי במהרה. הנחתי שהמקום הטוב ביותר יהיה בית. שם בטח אמצא. לקראת ערב התגנבתי לפתח של בית וחיכיתי שמישהו יבוא לפתוח את הדלת, אולי אחר כך יפתחו גם חלון. שני גבוהים קרבו לבית, זכר ונקבה. האוויר נמלא בריח לא טבעי. לא רק של הנקבה. הם עצרו ליד הבית. רציתי שהם יכנסו אך הם החלו לדבר. לאט. חיכיתי לסוף שיחתם אך נראה לי שזה לא יקרה. בבואי לשוב לא היה איכפת לי להיחשף.
"איכס!!", נהם לפתע הזכר. לא הבנתי מדוע כל כך חשוב לו לשנוא אותי גם בלכתי. "חתיכת טינופת…"
אחרי כן הוא עיווה את שפתיו, הופתעתי לראותו עושה זאת, לא הייתי מתפלא אם זו הייתה הנקבה.
לבסוף הוא השלים את המחווה וירק על השביל. עשה את שלו, נפטר ממני. הלכתי לדרכי ביודעי דבר אחד. הניצוץ בעייני הנקבה דעך. הוא ישוב, אולי אפילו מחר, אך לא הלילה. הלילה הזה שלי.שתי עיניים ירוקות, שפם דקיק, אוזניים זקורות ופה קטן כמו לכולם. אך איני כמו כולם. אני כהה כמו אפר. חשוך כמו הלילה. אף לא פס של צבע לעיניהם הרעבות של האנשים. אין לי בית כי אף אחד לא רוצה אותי. בחוץ אני נהנה מיריקות, קללות וסתם התעלמות. הנחמדים משתמשים נגדי בקמעות. חושבים שאני נושא עמי רוח רעה, אך זה לא נכון. אני לא מביא שום דבר, ובטח שלא דברים רעים.
קיבלתי עוד החלטה חשובה. אני אמצא ביתי ויהי מה.אחרי שחיזרתי על כמה פתחים הבנתי שלא אצליח בכזאת קלות. הגבוהים לא רצו להכניס אותי לביתם רק משום ששרטתי את דלתם וניסיתי לדבר איתם. עזבתי אותם עמוס בימים טובים והצלחות קטנות. המשכתי במאמציי, התחלתי להיות יעיל. חיסלתי אפורים וחומים יותר משיכולתי לאכול. לא קיבלתי אפילו מעט חלב. הגבוהים נמנעים מלפנק אותי במשקה. הם חושבים זאת לניגוד עקרונות, שלא לומר צבעים. דבר לא השתנה חוץ ממקרה אחד בו נאמרה לי מילה טובה, איני יודע איזו, אך אני יודע שהיא טובה. ראיתי זאת בחיוכו של הקשיש. הוא יתגבר על מחלתו. את הדברים הטובים שלו השארתי אצלו. יש לי די לעצמי.
ידעתי אחרי מי ללכת. אולי כעת אמצא בית. היא לא ירקה. לא עיוותה פניה כמול מראה דוחה. היא אפילו חייכה ואמרה משהו בשפתה. עקבתי אחריה רחובות מספר עד לביתה הגבוה. באמצע גרם המדרגות היא הבחינה בי ונראתה מעט מופתעת, חשבתי שמחוות אלה הם מבזבזים רק על אחרים מבני מינם. לא הבנתי את דבריה, אך היא ניגשה והרימה אותי. לא התרגשתי כך בכל חיי הקצרים.
"אין לי עכברים בשבילך…", היא אמרה מבלי שאבין על מי או מה היא מדברת. הסתכלתי לתוך עיניה. כמו שלי.אחרי הלילה כבר היה לי בית, קערת חלב ואדונית שיוצאת כל בוקר ליום טוב במיוחד. מרבית ימיה טובים מאז שהגעתי, הולך לה טוב בעבודה, היא מציתה הרבה ניצוצות… בקרוב יהיה לי גם אדון. אני כבר לא שומר כלום לעצמי, איני יכול לעשות עם זה כלום, אבל אני יכול לחלק זאת כפי רצוני. תמיד ידעתי שזה יהיה מי שייתן לי בית.
היא חזרה בערב ונישקה אותי. הרימה אותי והביטה בעייני כמו ביום שנפגשנו.
"קיבלתי היום החלטה חשובה," היא אמרה "החלטתי מי אתה תהיה. אתה הולך להיות מרטי. הבנת את זה חמוד?"
היא שחררה אותי לעיסוקי, לא היה לי מה לצוד כך שיכולתי לחזור ולשחק או לנקות את עצמי. רגע לפני שקפצתי חזרה לספה חשבתי על כך שלא רק הבית היה חדש בחיי… -
-
אומנם לא ירדתי לסוף דעתך, אולי פספסתי משהו, צריכה ליקרוא שוב, כאילו משהו חסר.
עם זאת, אהבתי מאוד את הכתיבה. אתה בונה את המתח בצורה הנכונה לדעתי. גרמת לי להשתוקק להגיע לפיסקה הבאה, לגלות עוד פרטים. הכותרת עוזרת והיא מאוד במקום. היא אומנם נותנת כיוון, אבל בדיוק במידה הנכונה – לא הורסת מן המתח, אבל גם נותנת כיוון מחשבה שהוא מאוד חשוב במיקרה הזה, לדעתי.
סיגנון הכתיבה הוא קריא מאוד – זורם וקולח, ועם זאת – לא סתמי, שפה לא גבוהה מדי, כך שזה לא מעיק, ועם זאת – שפה שבהחלט הולמת ברמתה.
החלוקה לפסקאות נכונה לדעתי. לא הרגשתי צרימה במעברים ביניהן.
בסך הכל, נהניתי מהסיפור, הוא מותח, מעניין וגם מקורי. מקוריות קצת קשה להשיג היום, אבל לא בלתי אפשרי, וניראה לי שכאן הצלחת.
לי באופן אישי לא היה מזיק עוד איזה רמז… אבל ייתכן ואני פשוט צריכה לעבור על זה שוב.
הסיפור בהחלט מעניין, ומוצלח גם מבחינה רעיונית וגם מבחינת הביצוע. יופי! -
עשית לי את היום, שלא לומר את הלילה (חזרתי מטיול שאיבטחתי… לאזרחים עובדים אין די זמן לכתיבה)
אני כבר חייב לציין את הנקודה העקרונית: המקוריות. כתבתי לא מעט סיפורים ןלא תמיד הערכתי את עצמי כל כך בקטע של מקוריות. ההסבר פשוט: כתוב בכותרת "עפ"י רעיון של…"
הבחור ההוא יש לו רעיונות טובים והייתי חייב לנצל את הרעיון על החתול. הרעיונות שלי עושים לי בעיות. לרעיון שלו היה קסם שרק ביקש שמישהו שכבר חטא בכתיבה ימחול על כבודו יכתוב רעיון לא שלו. קיראי שוב, לא תביני-אני אסביר, ואולי בכלל נהיה בכיוונים שונים.תודה רבה
-
-
אולי בגלל שאני מאוד מאוד אוהבת חתולים. גם הרעיון להפוך דעה קדומה ומאוד טיפשית של בני אדם לגבי חתולים שחורים היה ממש מוצלח בעיניי. הרעיון הזכיר לי מעט את הסיפור של ניל גיימן על חתול שחור. לזכותך יאמר כי אני לא קוראת את כל הסיפורים המתפרסמים כאן עד בסוף, כי זה קורה בדרך כלל באמצע עבודה, אבל את שלך קראתי בשקיקה ואפילו פעמים.
-
-
-
-
