- This topic has 11 תגובות, 9 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
סגרתי את הקופה בערך בשעה אחת. אחת בלילה, לכל מי ששואל, או איכפת לו, או בכלל. עצמתי עיניים, לא מעייפות, סתם כדי להרגיש את השקט של סוף היום. ברור, עוד היה צריך לנקות ולסדר, להכין את המטבח למחר ולתפוס מונית הביתה, אבל את כל זה אני הרי עושה לבד. אורי שאל למה את לא מחזיקה אחד מהמלצרים שיעזור לך אחרי שאת סוגרת קופה, ואני אמרתי לו, מתוק, כי אני מסתדרת יותר טוב לבד. זה הזמן שלי, אתה מבין אותי אורי, נכון? והוא עושה את התנועה המוזרה הזאת עם הכתפיים שלו ואומר טוב איך שאת רוצה לי זה לא משנה, את יודעת, ואז אנחנו שוב מתחבקים. בלי סוף.
הסינית נמצאת בצומת די סואן ותנועת המוניות נמשכת עד מאוחר בלילה, אז יש לי זמן להתמכר לשקט, להמציא לי סיפורים ולראות תמונות. בעיקר אני אוהבת את התמונה הגדולה של ון-גוך שתלויה מעל הכניסה, עם כל הצבעים המתערבבים וכולי, ומה אני אגיד לכם, בסך הכל שמיים והבן-אדם מוציא מזה כל-כך הרבה. אני מעריכה אנשים כאלו.
כמו למשל, הנהג מונית שבא בדרך כלל בשלוש וחצי כדי לא לפספס אותי ומדבר כל הדרך. תנו לו מלה והוא מסוגל לזיין את השכל מפה עד נהריה. אולי הוא מעדיף אותי כי תמיד יש לי מלים בשבילו. סיפור על לקוח, השטויות של אורי, מה שהיה ב"הכל דיבורים" ומי היה איש המסתורין, אתם יודעים, סתם שיחה של בני אדם רגילים. אבל לא. הוא עושה ממני מטעמים. כל משפט של לקוח מזכיר לו פילוזופיה, כל שטות של ביבי מקפיצה לו את הפיוזים, יכול לדבר שעות על פרות שקופצות מעל הירח (ואני בסך הכל סיפרתי לו שרק היום שמתי לב שיש פרות רק על שוקולד חלב ובטח יש איזשהוא קשר).
הוא טיפוס משונה. בהתחלה, כשרק שמתי לב שהוא מופיע באופן קבוע, חשבתי שהוא מנסה להתחיל אתי, מחפש איזה קטע בשביל הרקורד. אז סיפרתי לו סטרייט על אורי, ושאני בהריון, וחיפשתי תגובות. אין. הבנאדם נעשה אטום לחלוטין, התרכז בנהיגה, כמעט התנגש בפולקסווגן. יום אחרי זה הוא שאל אותי אם זה סיפור אמיתי. "בטח אמיתי," אמרתי לו, "למה מה אתה חושב, שאני ימציא בשביל הרחמים שלך?" הוא נראה שוב אטום עד שקלטתי שהוא בהלם, וצעקתי לו שיצא מזה ויעצור לי (כי כבר הגענו לצור שלום), וכשיצאתי וסגרתי את הדלת הסתובבתי ואני לא יודעת למה אבל תקעתי כזאת צרחה אינפנטילית רק כדי להראות לו שאני פה ושלא המצאתי שום דבר.
אז לא ידעתי שהוא אף פעם לא שותק וחשבתי שהוא סתם המום, אבל עם הזמן נקלק לי הראש שלו והתחלתי לשחק ת'משחקים: מלה פה, מלה שם, והוא קודח במוח כמו איזה פורפלור באטמוספירה. מעביר את הזמן, באמת. אבל היום זה לא משנה בעצם, כי אורי אוסף אותי בשתיים וחצי בסיירה ואנחנו יוצאים לסבב פאבים לחגוג חמישה חודשים להריון, כבר די רואים לי את הבטן ואני רוצה להשוויץ קצת לפני החברים, בעיקר שלו. הם די שונאים אותי אבל זו בעיה שלהם; לי יש אחיזה יותר חזקה ומה זה משנה שהם היו שם קודם. אני אוהבת אותו.
זה היה ערב שקט, די מעט לקוחות, אורי חתך כבר בשבע "כדי להתכונן," והיה לי זמן אפילו לפני הסגירה בשביל קצת סיפורים לעצמי. אז חשבתי על ילד משחק בכדור, ושהכדור נשמט ומתגלגל לכביש… קראתי לו אייל, לילד, שם יפה אני חושבת, אולי אני אקרא ככה לתינוק שלי כשיגיע. כל הזמן הפריעו לי להתרכז, ורק כשסגרתי יכולתי לשבת במטבח המוחשך, ותוך כדי ניקוי כמה סירים להחליט מה קורה לילד. אז הוא רץ לכביש. החלטתי לא לדרוס אותו, הוא נראה ילד טוב, ולכן המכונית שהיתה שם סטתה ברגע האחרון והוא ניצל. זה שימח אותי, אני אוהבת ילדים.
טפחתי על הבטן ההולכת ומתנפחת שלי וחשבתי על אורי ועל איך נגדל ביחד המון ילדים קטנים וחמודים, שיחזיקו לי בסינור כל היום ויצעקו אמא אמא, אפשר ללכת לשחק בחוץ, ואני אחבק ואנשק אותם ורק אז ארשה להם לשחק, וכמובן "לא עד מאוחר," כמו אמא טובה, ירדתי על הברכיים בין הסירים הענקיים של הווק וקרצפתי בזריזות, הזמן עובר מהר כשאני חושבת לעצמי, עד שניקיתי את כל המסעדה כמעט לבד, ויצאתי קצת אחרי שתיים וחצי לחכות לו.
הזמן עובר, פתאום עכשיו הוא זז לאט, והנה אני מחכה פה, בתחנה, כבר שתיים ארבעים ואין אורי, כבר רבע לשלוש, עוד מעט יגיע הנהג מונית הרגיל שלי. איפה אתה אורי אהובי? איפה הסיירה הכחולה איפה המדים איפה הגוף הרחב שאני אוהבת? אני לבד בחושך, כבר כמעט שלוש. איפה אתה? המניאק לא בא, אני אומרת לעצמי, המניאק הלך לבד עם החברים ושכח אותי. שלוש וחמישה, המונית של איך-קוראים-לו עוצרת לידי ומדליקה אורות מהבהבים. ביטון, כשאני נכנסת אני בעצם נזכרת, אלי ביטון.זה כתוב על רישיון המונית שתלוי באמצע החלון הקדמי, אני מסתכלת איך שאני מתישבת לידו, מסדרת את השמלה ומדליקה סיגרייה עצבנית. אלי לא אוהב שאני מעשנת, הוא אומר שאני "נגררת אחרי החברה". אמרתי לו שאני לא עובדת בחברה, רק אצל אורי, וחוץ מזה אני פותחת את החלון ומאפרת בחוץ אז שידאג לענייינים של עצמו, או קיי?
זה היה מזמן, כשרק היכרנו, אחרי זה עישנתי פחות בגלל שהדוקטור אמר שזה לא טוב לילד, אבל הייתי עצבנית בגלל אורי והחברים הזונות שלו אז לא יכולתי להתאפק והדלקתי TIME שהייתה לי בכיס של החולצה מלפני מי-יודע-כמה זמן. הוא בכלל לא הסתכל, וחיכיתי שיגיד משהו כדי שאוכל להוציא עליו את הסיפור. אבל הוא שתק, וכשהתכופף לתת לי עודף הוא לחש לי, "לא עכשיו מותק. לקוחות." ושלח אותי להסתכל למושב האחורי, שהיו בו (פתאום שמתי לב) שתי בהמות זקנות שפטפטו ביידיש עם קצת רוסית ועברית ומדי פעם תקעו בי מבטים של "גיוועלד! א שוינה ווילדה חייה!!" שאני מכירה כבר מהדודות של אמא שלי, יחד עם "הנוער של היום…." ומשפטים אחרים שהן אומרות ברגע שאני מופיעה מול העיניים שלהן. אוי יה גרויס.
אלי עצר ברמזור של צבר, ושאל את שתי הדודות אם איכפת להן שהוא יעשה סיבוב בצור שלום. הן לא הגיבו, המשיכו לקשקש על הנכד של אחת מהן שהוא "א קליינה ממזרדל, אלוהים ישמור, עם איך שהוא רץ לכביש זה מזל שהוא עוד חי," והשנייה עושה לה, "אויש שלא תגידי את זה" ואלי כבר פונה ימינה בירוק עד שאחת מהן מפסיקה ושואלת אם כבר הגענו לנהריה, ואלי אומר לא, אני תיכף חוזר לכביש הראשי, זה קיצור דרך תסמכו עלי, ועם החיוך שלו איך אפשר לא. הוא מוריד אותי ליד הבית ושולח מבט של עידוד, "אז מחר בשעה הרגילה," והדלת נסגרת. נסע.מוזר לי להיות לבד בתוך בית גדול וריק. הבית שלו. אשתו והילד חזרו לאמריקה מיד אחרי הגירושים, עזבו כל-כך פתאום שכמעט כל הריהוט נשאר. אני לא יודעת. ארבע בבוקר, הדלקתי את האורות בכל הבית כי אני פוחדת מהשעות האלה. זה השעות של כל הסיוטים ברחוב אלמים וכל הימי שישי השלושה-עשר האלה, יצורים עם גוף מגעיל, כמו ג'לי כזה, שבאים ואוכלים לך את המוח והלב אם לא תיזהרי, אז אני מעדיפה שאורי יצעק קצת על החשמל שהולך, וחוץ מזה עד שיחזור הביתה אני אצעק עליו, המניאק.
אני לא מספיק טובה לחברים שלך, אני אשאל, לא נעים לך שהסוכני ביטוח עם העניבות האלה יראו את אשתך בחודש החמישי ויצחקו שהיא לא גמרה תיכון, נכון? בלי תירוצים אורי, אני מכינה הכל בראש, בלי תירוצים אני אומרת לך, אני יודעת שזה קשה ושוויתרת על הרבה בשבילי, אבל על ענת שפירא לא עובדים, ואני רוצה לדעת אם אתה מתבייש בי, רוצה לדעת לפני שאני מביאה את התינוק הזה לעולם, והוא גם שלך, והוא -בועט פתאום בצד של הבטן וכולי נעצרת, מתמתחת, מפהקת. אני אוהבת את התינוק שלי, כדאי שבשבילו אני לא אתרגז. רק ארבע ועשרה.
הזמן זוחל לאט כמו בזוקה ואני ממציאה לי סיפור להרגע. חושבת על כלבלב קטן שראיתי אתמול ליד הסינית, ממציאה שהוא גזע נדיר ששייך למיליונר שיש לו אוסף כזה, כלבים שאין לאף אחד אחר. הסיפור מסתבך, המיליונר הוא בעצם סוחר סמים מתוחכם, שהמשטרה מחפשת אחריו שנים ומוצאת אותו דווקא כאן, בחיפה, ו –
אורי מסובב מפתח במנעול, בשקט שלא להעיר אותי, אבל הוא בטח ראה את האורות וחושב ששוב נרדמתי בסלון. הוא מופיע במסדרון עם זר ורדים וקופסא קטנה. אני נמסה. לא צריכה אפילו את ההסבר שלו, על איך שהיה מקרה חירום, דקירה ליד הנמל ולא היו מספיק במשמרת, ואורי הרי מתנדב תמיד, זה ידוע, הוא קיבל את הקריאה בביפר ולא יכל להתקשר, ואחר-כך חשב שאני אישן, אז לפצות אותי הוא קנה לי משהו קטן. אורי שלי. זו היתה שרשרת בצורת עין ירוקה ענקית עם עם חוטים מברזל מכל הצדדים, כמו ריסים או גבות אבל נורא מעוותים. "נגד עין הרע," הוא אמר ושם לי אותה, ואני נישקתי אותו, אורי שלי, העיניים כבר נעצמו לבד והוא לקח אותי לחדר לישון את מה שנשאר מהלילה.קמנו בצהריים. עם השעות המטורפות שאורי עובד זה היה כמעט רגיל, מאז שהוא שותף בסינית "כדי שיהיה לי לאן ללכת אחרי שאני פורש מהשירות". אף פעם אין לו זמן. מגיע הביתה לכמה דקות והכי הרבה אני רואה אותו בעבודה, דווקא, כשהוא קופץ לרגע לדסקס עם יוסקה עוד איזה רעיון מהפכני ובדרך עובר לידי ומנשק ומחבק עד שהלקוחות מתחילים להתעצבן ומאיימים ללכת בלי לשלם.
היום דווקא הוא לא מגיע, יש מעט לקוחות-של אחרי-הצהריים, ואני מציצה בעיתון לראות מה חדש. לא שמעניין אותי רבין ופרס וביבי וכל הבולשיט, אבל אני אוהבת את הסיפורים הקטנים של העמודים הפנימיים, על זה שהתעשר וזה שהתגרש וההוא שתפסו אותו עם זונת צמרת. ככה אני. אבל היום אין ממש מה לקרוא בפלילי, סתם איזה סוחר סמים נתפס, ואני כמעט מעבירה לעמוד הבא כשאני מזהה בכותרת משנה שהנ"ל היה גם 'אספן' של כלבים נדירים, ו"בדירה המפוארת ששכר בכרמל נתפסו עמו גם שלושה כלבים מזנים אקזוטיים שנעלמו באזור בשבועות האחרונים. המשטרה חוקרת."
לרגע תהיתי, אבל מייד עברתי לעמוד הבא. הרי צרופי מקרים קורים לי לא מהיום ותמיד מסבירים לי שזה עניין של סטטיסיקה או משהו כזה, כלומר שאם מחכים מספיק זמן אז חייבים להיות צרופי מקרים כאלו. זה מה שאורי אומר, ואין לי למה להתווכח. חשבתי אולי כדאי לשאול את ביטון מה דעתו, הוא בטח ימצא איזה הסבר הגיוני לכל זה. בסך הכל הייתי רגועה, עם התכשיט הנפלא שאורי קנה לי הרגשתי כמו ילדה קטנה עם עין גדולה. התחלתי להסתכל מסביב לראות מה אני יכולה לראות.
האיש השמן עם הקרחת. זה שבולע יותר מדי עוף-עם-פטריות. נראה לי שתהיה לו התקפת לב. אוי, זו לא הייתה מחשבה טובה, אבל המשכתי את הסיפור בכל זאת. יש לו בן בגיל של ביטון, הנהג מונית, שהוא מזה עני, והאבא היה מתקמצן על כל גרוש שהיה נותן לו. הנה הפכתי את זה לסיפור טוב. האבא מת, הילד יורש, והכל בא על מקומו בשלום. בינתיים הוא הלך, והיה לחץ, אז שכחתי איזה שם נתתי לבחור, רק שזה היה שם קצר כזה בהשפעת כל המצאכלים הסיניים, צ'ופ-דין-סו ונו-גיד-ניים וכולי שאני תקועה איתם ועם השמות המעצבנים שלהם כל היום פה. אורי איפה אתה בדיוק כשצריך. אני בוהה בטלפון ומצפה וכמו כדי לענות לי הוא מצלצל. יעקב אומר "הלו," ומייד "זה בשבילך."
מרימה. מצפה כבר לקול הכבד של אורי, למשפטים המסתבכים האלה שבסוף נגמרים בזה שהוא אוהב אותי אבל יבוא הביתה מאוחר. מקווה לטוב, אבל מופתעת. ביטון על הקו. איך הוא השיג את המספר אני לא יודעת, ובעצם זה לא קשה עם ספר טלפונים והפרסומת הענקית שיוסקה שם בדפי זהב. אני לא מקשיבה עד שאני קולטת שהתקשר להגיד שהוא לא בא היום, יש לו מחר על הבוקר לוויה והוא צריך קצת לישון. אני משתתפת בצער וכבר אין לנו מה להגיד, הוא הרבה יותר לחוץ מאשר באוטו ולי יש את יעקב האחראי-משמרת על הראש. אז מפסיקים. אני מנסה לחשוב אם אלי אולי מתאהב בי, אולי אני צריכה להוציא לו את השטויות מהראש ולהגיד לו שטוב לי עם אורי ושהוא בסככול הנהג שלי וגם טיפה ידיד. אני אגיד לו מחר.
שוטפת את הידיים מתוך החלטה לסגור מהר היום, כבר כמעט אחת והלקוח יושב באחת הפינות היותר חשוכות. משהו גורם לי להיות עצבנית, כאילו הלילה מפחיד אותי והרי אני יודעת שלא. מרחיקה את החושך בזמזום של שיר טפשי וחושבת על עוד סיפור, הפעם על עצמי. -
-
אכן כתוב טוב מלבד מה ששלמקו ציין אבל באמת יש הרגשה של "אז מה?"
כל הזמן חיכיתי למשהו מעניין, למשהו שיקרה. לא קורה שום דבר. אז היא מדמיינת משהו וזה מתגשם. ואז נגמר הסיפור. הבעיה היא שמה שמתגשם לא ממש קשור לסיפור, לא חשוב ולא מעניין. אפילו הגיבורה שלך לא מתרגשת מזה. אז למה שזה יזיז לנו?
ובנוסף לסיפור אין סוף. -
-
-
-
-
-
-
טוב, חלק מהעניין בסיפור הזה הוא וויכוח שהיה לי עם עצמי, האם להמשיך אותו (בהמשך, שתכננתי, הדברים שמתגשמים הולכים ומתקרבים לבחורה עצמה) אבל פתאום נראה לי קסום לסיים אותו במקום שהוא מסתיים. מצד שני, אם זה לא עוברף אולי עדיף שאחזור ואמשיך אותו.
לגבי 'פילוזופיה' ו'נהג המונית' – כמובן שאני יודע איך כותבים נכון. אבל הסיפור מסופר מנקודת מבט של בחורה פשוטה, במלים שלה, ובגוף ראשון, והטעויות האלו הן חלק מאפיון הדמות. -
-
-
