- This topic has 25 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 7 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"תגיד, אני יכולה לשאול אותך שאלה אחת?" היא שאלה אותי.
"כרגע שאלת." עניתי וצדקתי.
"אתה אוהב אותי?" היא התעקשה.
"זו כבר שאלה שנייה, סיכמנו על אחת." העמדתי אותה על טעותה.
היינו בסלון, היא גיהצה לי את החולצה הכחולה ואני צפיתי בדרבי, הפועל נגד מכבי, האירוע השני בחשיבותו אחרי שבעת ימיי בריאה.
"החברות שלי אומרות שאתה מזלזל בי." אמרה האישה שתמיד ידעה לדבר כשצריך לשתוק.
הפנתי את הראש מהנבדל "את צריכה להחליף חברות." שלחתי לה את התשובה לכל הבעיה.
"תפסיק להתחכם." כעסה.
"תפסיקי לשאול שאלות." הגברתי את הצלילים מהמסך, מעדיף להקשיב בעיון לעשרים אלף זרים ולא לעזר שתמיד כנגדי. עינייה הגדולות הזילו דמעה רטובה שהתנפצה היישר על הכתם החרוך שהשאיר המגהץ על החולצה.
"פעם הייתי העולם עבורך." היא צורחת.
"למדתי גיאוגרפיה מאז, את לא יותר מאיי סיישל." אני מכרסם גרעין סורר ונהנה מהחיים אבל רגע לפני שאני מסובב חזרה את הראש המגהץ החם נוחת לי על הגולגולת. היא מוחצת את המתכת הלוהטת על פניי, סוחטת אדים לבנים ממה שהיה פעם האף שלי.
"מכבסת!, מבשלת!, שוטפת!, תופרת!, נוהגת!, מנקה!, מקליטה!, מספקת!, משלמת! ומשתעבדת!!!." היא שואגת עליי בפראות ששמורה למי שלא הייתי רוצה לפגוש גם בסימטה מוארת. היא מניפה את היד מעלה, ריר נוטף על פניי ואז היא מטיחה את המגהץ אל תוך הלסת העדינה שלי. שניי שיניים עפות באוויר, את היתר אני בולע.
"חתיכת בן. . . ."אני מתנתק מהקסדה ומכבה את המכשיר, שולף את הדיסק ומביט בכתוביות.
~נקבה מדומה, גירסה .66.6: שאלות ממשיות מאישה וירטואלית. מכיל מידע כיצד לא לענות למוקשים כגון:
"היא יותר יפה ממני?",
"מתי נתחתן?",
"אתה אוהב אותי?" ועוד רבים וטובים אחרים.~
חייכתי, עכשיו אני מוכן, נראה אותך.היא נכנסה לחדר, קורנת כהרגלה, והדביקה לי נשיקה לחה.
"אתה אוהב אותי?" שאלה בחן.
"יותר מכל דבר אחר." שיקרתי.
"אתה מתוק," אמרה בעליצות "תגיד, אתה חושב שהבגד הזה עושה אותי שמנה?" היא הסתובבה מולי והמתינה לתשובה.
"אהם," שקלתי "כן, קצת." -
-
-
-
-
-
ב. לא הבנת אותי. לא אמרתי כלל וכלל שאי אפשר להעביר דברים רציניים באמצעות הומור!
בוודאי שאפשר!
כל שאמרתי הוא שלא ב*כל* בדיחה יש גם משהו מעבר לזה. יש בדיחות שהן רק בדיחות, ולעניות דעתי ברוב הבדיחות הללו שהוצגו בתחרות לא היה שום דבר מעבר. (ואם להגיד את האמת הכואבת עד הסוף – רובן גם לא ממש הצליחו להצחיק אותי…)ג. לא, למה? אהבתי יותר את האוזניים של ההוביטים…
-
שהשופטים *לא* משוחדים נגד בדיחות, אם ניקח בחשבון שהסיפור הזוכה שלי משנה שעברה היה בדיחה, בהחלט ("שני רובוטים", מחווה לחוקי הרובוטיקה של איזאק אסימוב). וכנ"ל גם הסיפור שלי שהגיע למקום רביעי והיה אהוד על רבים ("לצוד חדקרן").
אני לא הולכת לטעון, אה-לה-ניר, שאתם צריכים לגשת ולקרוא את הסיפורים שלי וללמוד איך כותבים בדיחה, כי אני לא ממש חושבת ככה… אבל לפחות זה מוריד את האפשרות שהשופטים משוחדים נגד בדיחות.
וכמובן, עצם העובדה שבדיחה הגיעה הפעם למקום השלישי (והמכובד בהחלט) מוכיחה את זה שוב. -
דווקא הסיפור שלך על שני הרובוטים הוא דוגמה טובה לבדיחה שכן יש בה ערך מוסף (או יותר נכון לסיפור עם אמירה, שמועברת באמצעות בדיחה.)
אני לא יודעת אם התכוונת לזה או לא אבל *אני* לפחות מצאתי בו אמירה מסויימת (ומעניינת) על הנאיביות שקיימת ברעיון של אסימוב על חוקי הרובוטיקה, וכן על הסתירה בין השאיפות שלנו בנוגע לבינה מלאכותית: מצד אחד אנו רוצים משהו "כמו אדם", ומצד שני אנחנו רוצים שהוא יהיה רק טוב ומועיל *בשבילנו* . הסיפור מצביע על כל שזו סתירה, כי "אדם" זה דבר שחושב על טובתו הוא לפני הכל.
אם פירשתי לא נכון – עימך הסליחה. -
-
-
קודם כל יש לציין שזו תחרות סיפורים של 300 מילים.
אני חוזר על המספר 300.
אין לי ספק שההודעה שזו תעבור את המספר הזה.את יכולה לומר שלא מצאת כלום בסיפור לעומת זאת יש אנשים שיוכלו לטעון שיש בו יותר עומק מ "נשים ממאדים וגברים מנגה" של ד"ר גריי. שניהם צודקים אבל הדבר העיקרי מבחינתי הוא שבן אדם שקורא סיפור יסיים אותו בתחושה שהוא קיבל משהו, ערך מוסף, על הזמן שטרח להשקיע ולעקוב אחריי האותיות שבמשפט.
צחוק, למשל הוא תמורה מצויינת עבור הדקה שנדרשה לקריאת הסיפור. זו המטרה אליה שאפתי.יש ספרים שלמים שמבוססים על פרקי בדיחה, אדמס לדוגמה. זה עדיף על פרקים שלמים שמתבססים על סבל, נניח. ( סבל לקורא, לא לדמויות).
בקיצור, הומור עומד שווה בשווה מול כל כלי אחר, הומור הוא הגשר בין עמים, מדינות ואנשים ואיתו נכבוש את השלום.
בקיצור, בסיפור של 300 מילים, אם הצלחת לסחוט רגש מהצופים אז ניצחת.
רוני דניאל שולח אליכם נשיקה הומוריסטית עם ליפסטיק.
-
ואין צורך גם לשאת נאומים חוצבי לבבות בזכות מעלותיו של ההומור.
אין לי שום דבר נגדו. אני מאוד אוהבת הומור. סה"כ אמרתי שרוב סיפורי הבדיחה בתחרות לא עשו לי שום דבר (גם לא הצחיקו.) קורה.
אגב – יש הומור ויש הומור. יש בדיחה סתמית, יש בדיחה מוצלחת, יש בדיחה שגורמת לך לחשוב על משהו, ויש בדיחה שלא מחדשת לך שום דבר ולא מפתיעה אותך.אגב נוסף, לא הבנתי למה אתה מתייחס בכותרת (מהי ערמת האשפה…)
מנגבת את הליפסטיק שלך מהלחי עם השרוול
-
-
-
-
יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. ברגע שאדם כותב סיפור, הוא מפסיק להיות רכושו והופך להיות רכוש העולם. בסיפור תמיד יהיו יותר משמעויות (או משמעויות אחרות) מכפי שהתכוונת מלכתחילה, בין אם בגלל התת-מודע שלך ובין אם בגלל מה שהוא אומר לאנשים אחרים.
מבחינה זו, כמובן, אין זה מקומי לאשר לך לפרש כך או אחרת את הסיפור שלי…
נדמה לי שאת נוהגת בסיפור במידת החסד. כלומר, אני בהחלט מאמינה ומתעניינת ברעיונות שאת מעלה, אני רק לא חושבת שהיתה כזו העמקה לתוכם בסיפור הספציפי הזה. אבל כל אחד רשאי לראות את זה בכיוון אחר.
בהחלט היתה לי שם אמירה בנוגע לנאיביות שבחוקי אסימוב, אבל היא נגעה יותר לנקודה אחרת, שאהבתי מאד מהתקופה שלמדתי פילוסופיה של המדע – ההבדל הניצח בין חוקי הטבע לחוקים מעשה ידי אדם. חוקי הטבע הם חוקים שפשוט אי אפשר לעבור עליהם. חוקים מעשי ידי אדם, בסופו של דבר אפשר למצוא דרכים לעבור עליהם. בסך הכל רציתי ליצור מצב שבו מי שיודע לתמרן מספיק טוב מערכות חוקים, יוכל לתמרן גם את מה שבני אדם ממציאים כחיקוי כביכול לחוקי טבע. אבל כמובן, הסיפור עצמו לא ממש כולל את כל הפלצפנות הזו… -
-
-
-
-
-
-
-
-
אולי זה יפתיע אותך, אבל בתחרות הנוכחית עשיתי כל מאמץ לא לזכות. אחרי כל הבדיחות המעצבנות שרצו על חשבוני בתחרויות הקודמות, החלטתי שאני נורא רוצה להגיש סיפור לתחרות (לא מסוגלת שלא), אבל ממש לא רוצה לזכות בה. אז ישבתי וחשבתי, מה אני יודעת על הטעם של השופטים, ומתוך שני סיפורים שהיו לי, בחרתי אחד שאני מחבבת ("אפקט הזבוב", נו, זה עם החתול), אבל שהייתי בטוחה שלא יזכה על פי מה שאני יודעת על השופטים. צדקתי במאה אחוז.
לעומת זאת, הסיפור השני שהיה לי (ושלא פרסמתי עד עכשיו), לדעתי היה לו סיכוי יותר טוב, כי אני יודעת שהוא יותר מתאים לטעמם של השופטים – הוא הרבה יותר דרמטי ועמוק. ולכן שמרתי אותו במגירה…
אבל מצד שני, זאת אני, ואני דפוקה…
-
