נקודה בזמן

[גיא בקר]

נקודה בזמן
(… מתוך תרגיל מסכם של הסטודנט יואל.ה, תז. 03198442-1 , בנושא "מבנה הרקורסיה – פונקציה הקוראת לעצמה", בקורס 1א35465 – יסודות התכנות
הרקורסיה, דוגמא –
X=1 ;
1) שם הפונקציה:" יצירה"
– – – 2) ויאמר אלוהים ויהי בוקר יום X;
– – – 3) ויאמר אלוהים ויהי ערב יום X;
– – – 4) ויאמר אלוהים ויהי לילה יום X;
– – – 5) והיה ויראה האלוהים כי טוב אז:
– – – – – – – – X=X+1;
– – – – – – – – בצע פונקציה "יצירה"; =>
6) סוף;- – – – – – – -1) שם הפונקציה: "יצירה"
– – – – – – – – – – – – -2) ויאמר אלוהים ויהי בוקר יום X;
– – – – – – – – – – – – -3) ויאמר אלוהים ויהי ערב יום X;
– – – – – – – – – – – – -4) ויאמר אלוהים ויהי … )

לילה ירד על המחלקה הניאורולוגית בבית החולים שעל הכרמל.
האחיות, שעד לא מזמן היו עסוקות בסילוק אחרוני האורחים, ישבו ועלעלו בעיתוני היום כשרק הצפצוף המונוטוני של מכשירי הבקרה פוגם בשקט הכבד שהשתרר במקום.
בחדר אשפוז מספר שש מאות וחמש עשרה של המחלקה, היו עתה האורות כבויים. באפלולית החדר היה ניתן להבחין בשלוש דמויות. אחת שוכבת על מיטה, חזה עולה ויורד בכבדות, ושתי דמויות עומדות מעליה, משוחחות ביניהן בלחש.
"לא מיקרי הוא הדבר", אמרה אחת מהדמויות, גבר זקן לובש בגדי רבנות, כשהוא מתייחס למספר החדר. "שש, חמש ועשר מקבילות לשלוש האותיות הראשונות של שם אלוקינו – י – ה – ו. זהו רמז גדול. ובנוסף, צירוף האותיות שווה בגימטריה ל21, מקביל לאהיה, אכן שמו וגדולתו ניכרים בכל".
לא ניכרה התפעלות רבה על פניו דלילות הזקן של הגבר השני שעמד בחדר, אולם הדובר הראשון המשיך בדבריו.
"יהו שהוא שילוש, כשהוא מוכפל ב15 נותן 45 – אדם, המלמד על אולפן, דיבור ומעשה, וכשהוא מוכפל ב6 נותן 270 – ר.ע., סימן לכפילות של חבר ואויב".
"רבי", קטע אותו ברכות הגבר השני, משתדל שלא תורגש בקולו העוצמה שנתנה לו נוכחותו הפיזית המסיבית, "בקרוב האחיות יתחילו לחשוד, אנחנו חייבים להגיע להחלטה מהירה".
"אין כל התלבטות", ענה לו הזקן כשהוא נועץ בו מבט חד, "חילוני זה, מכיל בקרבו את הניצוץ האלוהי שביהודי, אולם מעשיו הפכו אותו לערב רב, ובכך הביא קלקול אל טוהר היסוד, בדיוק כפי שהסיטרא אחרא יונק חיותו מניצוצות הקדושה".
כשהוא מחווה בכעס על המיטה, המשיך הזקן, "אין זה מספיק לדעת כיצד לפענח את הסוד החיצוני, יש להבין ולשנן את משמעות הפרטיים הפנימיים – את היהדות של הפרטים הקטנים, כי הם הם האמונה האמיתית ובלעדיהם אין ולו דבר".
"אנחנו נפתור את הבעיה הזאת", אמר השני, עם שמץ של להיטות בקולו.
"אין לנו ברירה", אמר הזקן, "האחריות עבור תוצאות גלותן של ניצוצות הקדושה, מוטלת על לומדי התורה המתרשלים להביא תורתם לידי מעשה – הדבר היה ברור לי לחלוטין מהרגע שקראתי על אשפוזו של אוויל זה בעיתון".
הזקן נתן מבט קר בצעיר ששכב על המיטה. "עשה זאת", אמר .

# # #

במשך חודשיים רבצה הבחינה באלגברה כענן כבד מעל ראשו של יואל.
מתמטיקה מעולם לא הייתה השטח החזק שלו, וערימת ספרי הנוסחאות האדירה שכיסתה את שולחנו לא תרמה לו דבר מלבד התקפי ייאוש ארוכים.
יואל הגדיר עצמו כ"מתכנת על", הגדרה אשר עוררה עליו את זעמם של רבים בחוג למדעי המחשב. הכוונה ב"על" לא הייתה לציין עליונות מוחלטת על האחרים, אלא לתת ביטוי לדרך בה ראה יואל את דרכו בעולם התכנות. תפיסת העבודה שלו הייתה לא שגרתית, והצטיינה בכך שמעולם לא ניזקק ללימוד מקיף ופרטני של שפת מחשב כלשהי. מספיק היה לו להבין את ה"עיקרון הכללי", שלפיו התנהגה השפה, כדי שיוכל לאתר את הפקודות והפרוצדורות שהיו נחוצות לו כדי לפתור כמעט כל בעיה בה עסק.
לעיתים קרובות, לא היו הפתרונות של יואל היעילים ביותר ולעיתים אף לא הטובים ביותר. אולם, אחדים מהפתרונות המקוריים, היו טובים יותר מפתרונות מסורתיים קודמים, שיואל מעולם לא טרח ללמוד אותם. פתרונות אלו, שזיכו אותו בנקודות רבות בקרב סגל האוניברסיטה, בצירוף עם יכולת אנליטית מנטאלית מדהימה, אפשרו ליואל לצלוח בקלות יחסית את השנתיים וחצי הראשונות של התואר שלו.
דווקא בתקופה זו, סמוך לתחילת הסימסטר האחרון שלו בתואר, עלה כוכב אפל חדש בשמיו האקדמיים של יואל.
ד"ר עליזה וייסבך, ניחנה בכל התכונות האופייניות לאלת נקמה (מלבד היופי המיוחס בד'כ לאלילים) היא הייתה נקמנית, תככנית, עקשנית, ולחרדתו הגדולה של יואל, גם אינטיליגנטית למדי.
"לא ייתכן", חרק קולה של עליזה בישיבת הסגל שנערכה בנוכחותו המפוחדת של יואל , "לא ייתכן, כי סטודנט, מוכשר ככול שיהיה, העומד בפני השלמת התואר הראשון בחוגנו, לא יעמוד במטלות ולו בקורס מתמטי אחד".
יואל התכווץ תחת מבטם המאשים של אנשי הסגל.
בשנים האחרונות עשה ככול שביכולתו לחמוק מקורסי החובה המתמטיים שלו. קירבה אישית למרצים, שרבים מהם העריכו אותו בשל דרך חשיבתו המקורית, אפשרה לו להירשם לקורסים רבים ללא שהשלים את דרישות הקדם המתמטיות שלהם. אולם וייסבך לא אהבה חדשנות ממוחשבת, היא הייתה מתמטיקאית מהדור הישן, ומחשבים נקשרו בתודעתה לזיכרונות עמומים של כרטיסי ניקוב ושפופרות ריק. בהשראתה הנמרצת, נגזר באותה ישיבה על יואל מבחן אישי, בו תהייה שאלה אחת מורכבת שיכולה להתייחס לכל חלק מהחומר המתמטי הנדרש בתואר הראשון.
בתחילה קיבל יואל את רעיון המבחן בפאניקה חלקית בלבד.
הוא ידע שלפי תקנון האוניברסיטה, מבחן על כמות כה רבה של נושאי לימוד, היה חייב להיות מבחן חומר פתוח. מבחני חומר פתוח תאמו מאד את יכולתו של יואל בהבנה מהירה של עקרונות ויישומם. הוא חשב שמבחן מסוג זה יהיה דרך סבירה למדי להשלים את חובותיו בנושא המתמטיקה אחת ולתמיד.
ויסבך, שהכירה את יכולתו האנליטית של יואל מעיון מעמיק בתיקו האישי,
חשבה אחרת.
בהסתמכה על פירצה בחוקי האוניברסיטה, שמעולם לא הגדירו במדויק מהו היקף החומר שמותר לתלמיד להחזיק בבחינה פתוחה, הגמישה וייסבך את הגדרת "חומר לימוד" לשיאה האלסטי.
"נוסחה אחת", אמרה וייסבך ליואל המבועת, "אחת כבחירתך החופשית ולא יותר, בהצלחה".
יואל נותר המום. לראשונה בלימודיו האקדמיים, לא ראה כל פתרון אפשרי להתמודדות מוצלחת עם הסיטואציה (ניסיון ניחוש של השאלה היה עקר, והרעיון של שינון אינטנסיבי של החומר אפילו לא עלה על דעתו). ביישמו את אותה דרך התמודדות שסייעה לו לסיים את שירותו הצבאי כרב"ט המוערך ביותר של חייל המודיעין, עשה יואל ככול שביכולתו להדחיק את הבעיה שנוצרה עמוק אל תת ההכרה שלו, רחוק ככול שאפשר מכל ניסיון התמודדות אמיתי.
יחס זה נמשך עד השבוע האחרון לפני מועד המבחן, כשאפילו יואל לא יכול היה להדחיק יותר והבין שהגיע הזמן לעשות דבר מה נחרץ לפני שיהיה מאוחר מדי.
הדבר הנחרץ ביותר שעלה על דעתו היה טיול לצפת.
הוא ידע שצפת הייתה הסיכוי היחיד שלו להצליח להדחיק את המבחן ואת סיכוייו ההולכים ומתרחקים לקבל את התואר, ולו רק לעוד מספר שעות. צפת משכה אותו, בסמטותיה האפלות, הגולשות לאיטן מבנייני העיר החדשה לעבר מקום שהזמן בו זורם בכבדות עמומה. הרחובות נראו לו כמרחפים ערטילאית מעל יסוד עמוק יותר, כמו קשקוש של ילד המכסה ציור של פיקאסו.
יואל אהב לעצור ולהרגיש את עוצמתם של השערים העתיקים שבעיר, אשר נותרו, כאילו שומרים במנעוליהם החלודים על בניינים שמזמן נחרבו. תמיד היה מציץ בחלונות הצמודים למדרכה, ניבטים אל חללים אפלים שפעם היו חדרים בגובה הרחוב.
בניגוד להרגלו, בחר יואל בפעם זו שלא לבקר את האתרים הרגילים שאותם אהב, והעדיף להסתובב פזור נפש בסמטאות. שם, על אחד מחלונות המרתפים המקומרים, ראה יואל כתובת פסיפס "בית הכנסת – ישיבת אש שחורה".
יואל הסתקרן, השם נקשר בזיכרונו קשר עמום לקבלה, ואכן כאשר הקיף את הבית והסתכל על דלת העץ הנמוכה של בית הכנסת, ראה את מבנה הספ?ירות של דגם עץ החיים הקבלי חרוט עליה. הוא פתח את הדלת, פוסע במורד מספר מדרגות אבן שהובילו אל המרתף.
בכניסה, דחף לידו אברך צעיר וגדל גוף, בעל מראה של חוזר בתשובה, כיפה עשויה קרטון. בהניחו את הכיפה באי נוחות על ראשו, נכנס יואל לחלל בית הכנסת. בין חריצי האור של החלונות הגבוהים לבין אורם המרצד של מספר נרות דולקים בירכתי החדר, נגלתה ליואל תמונתו הסוריאליסטית של היכל התפילה. התאורה העמומה חשפה מקום אשר לא היה מפואר, אולם בכל אחד מהפרטים הרבים אשר גדשו את החלל הצר ניכר יושן המקנה קדושה.
יואל נשען על מעקה עץ רעוע למראה שהפריד בין מספר ספסלים עתיקים לבין ארון קודש בעל פיתוחים שלידו עמד רב קשיש והתפלל בדבקות. בין בקבוקונים מוזרים ותמונות מצהיבות של קברי קדושים שהיו תלויים על הקירות, הבחין יואל במספר רישומים קבליים שריתקו אותו. הרישומים היו צרוף של שרטוטים גיאומטריים, פסוקים תנכיים, צורות מיסטיות ואותיות עבריות, אשר נרשמו ללא כל הגיון נראה לעין. צללית מוזרה שהטילה האש על אחד מהרישומים, ריתקה אליו את תשומת לבו של יואל. היה זה רישום של תשעה מעגלי אותיות חסרי פשר, זה בתוך זה, מוקפים בסמלים יהודיים עתיקים. יואל הביט ברישום בעניין רב. תחושה מוכרת עלתה בו, תחושה שליוותה אותו בכל פעם שניצב בפני בעיית מחשב סבוכה.
"מהו הדגם הכללי?" מלמל לעצמו, כשהוא מרגיש דבר מה מדגדג הרחק במרחב ההכרה שלו. הוא עמד ותהה, מנסה דרכים שונות להפיק פלט הגיוני מהרישום המרגיז, מרוכז לחלוטין ואינו מבחין בזמן ההולך וחולף.
לבסוף עלה בו הדבר, מבנה הספ?ירות המרחבי של עץ החיים, אותו ראה לפני זמן לא רב על דלת העץ בכניסה. מוחו של יואל החל מסדר את האותיות לפי מבנה העץ, כאשר מתוך כל ספ?ירה נפרס רקורסיבית עץ נוסף. הרקורסיה נסתיימה עם סיום האותיות האחרונה של המעגל הראשון. יואל קיפל בחזרה את מבנה האותיות כאשר הוא מתייחס רק למיקומי האותיות בספ?ירת הבינה אשר תאמה את ערכה המספרי של האות הראשונה – ג. לבסוף, כאשר חזרה הרקורסיה לשלב העליון שלה, נותרה מילה פשוטה אחת בעלת שלוש אותיות.
"סוד" אמר יואל כשהוא מרוצה מעצמו.
המלמול המונוטוני של תפילת הרב, שהגיע במשך כל הזמן מחזית בית הכנסת, נפסק בפתאומיות.
"מה אמרת?" שאל הרב בחדות תוך כדי שהוא מסתובב אל יואל.
"סוד, זוהי המשמעות של האות הראשונה על המעגל החיצוני", אמר יואל מרגיש גאווה על הפתרון המוצלח. "שיטת קידוד ודחיסה גאונית למדי", המשיך ללהג, "הפענוח יחסית קל, אבל הקידוד עצמו הוא תהליך מורכב מאד".
"מורכב מאד", חזר אחריו הרב.
"מעניין איך הצליחו לבצע אותו ללא עזרת מחשב", אמר יואל בתהייה.
"חכמת האלוקים גדולה מכל מחשב מעשה ידי אדם", ענה הרב מייד.
"לפחות כמו פנטיום 3 …", סינן יואל לעצמו בהומור, אולם מבט מהיר סביבו הבהיר לו שהמצב הולך ומאבד את הממד ההומוריסטי שלו. פניו של הרב נראו מודאגות, אולי אפילו כעוסות, וליד הדלת הבחין יואל בדריכות פתאומית רבה בעמידתו של האברך הגברתן.
"או קיי, תודה רבה, בית כנסת מקסים, באמת מקסים", אמר יואל במהירות כשהוא פונה לכיוון היציאה.
"המתן פה", חתך הרב כשהוא שולח את ידו לעבר יואל.
"אולי בפעם הבאה", ענה יואל כשהוא חומק מזרועו המושטת של הרב ופוסע במהירות לעבר האורות שלמעלה בחוץ. האברך בכניסה ניסה בצורה מגושמת לחסום את היציאה בגופו, אולם יואל הצליח בקלות מפתיעה להסיט אותו הצידה ולהימלט. עשר דקות לאחר מכן כבר היה יואל נוהג בדרכו הביתה.

"ש?לו?ש", קרא הרב לאברך המגודל. "ש?לו?ש, מה יהיה בסופך?".
"מצטער רבי, אבל לא יכולנו להחזיק אותו כאן בכוח בלי לעורר חשד ולא יכולנו לתת לו ללכת בלי לדעת מיהו" .
"כן" אמר הרב "צודק אתה, לא ייתכן להניח לאספסוף זה ללכת סתם כך. ערב רב חילוני זה הבין דבר מה ואין להתעלם מהסכנה שבדבר, האל יראה ללבבך ויסלח לך על מעשיך".
ש?לו?ש הושיט לרב את הארנק.

בערוב אותו היום, לאחר שעות של חיפושים עקרים, נשבר יואל והשתרע ביאוש אל מול ערימת ספרי המתמטיקה שעל שולחנו. נראה היה כי היקום החליט להתנכל לו באופן אישי, ללא כל אפשרות מחאה או ערעור. הוא פתח את אחד מספרי הלימוד ועלעל בו, בחוסר רצון מוחלט וחוסר אמונה שהדבר ישנה במשהו את כישלונו הצפוי במבחן. הדפדוף הסתמי גרם לנוסחאות המתמטיות להפוך לבליל של מספרים וסימנים חסרי משמעות.
לאט לאט החלה מזדחלת ביואל תחושה חזקה של דז'ה וו .
דגם כללי, פעפע מבין השורות כשהכרתו של יואל אוכפת עליו את הסידור אשר ראה באותו היום בבית הכנסת.
יואל ניגש לעבודה.
כל אותו הלילה עבד יואל על הספר, מעצב אותו בדגם ענפיו הרקורסיביים של אילן הספ?ירות. הנוסחאות האפורות זרמו בין חוכמה ובינה, איזנו בין כתר ומלכות והתפצלו הלאה והלאה יוצרים עולם בתוך בעולם של משמעות מתמטית.
כשזרחה השמש, נסתיים תהליך הצמצום של הספר הראשון, וכל שנותרה ממנו הייתה מערכת של שלושה תווים מתמטיים לא ברורים.
במהלך הימים הבאים, השקיע יואל את כל מרצו (בעזרתו החביבה של המחשב המרכזי באוניברסיטה), בצמצום כל ספרי המתמטיקה שלו. הדבר הפך לאתגר, משכיח ממנו אפילו את המטרה המקורית של המבחן. כשסיים, נותר מכל ערמת הספרים, רק ביטוי חסר פשר, דמוי משוואה, שאותו הביא בגאווה רבה למבחן.

עליזה וייסבך התנדבה לפקח באופן אישי על המבחן של יואל. היא הסתובבה סביבו, כשעיני הנץ שלה חותכות בחדות את האוויר, קוטעות כל אפשרות העתקה.
למרות העונג הרב שהסבה הסיטואציה לוייסבך, היא נאלצה לציין לעצמה בעצב מסוים כי יואל לא נראה מוטרד כלל. למעשה, אלמלא מצמוץ אקראי, שהופיע מדי פעם בעיניו של יואל, הייתה עליזה מניחה כי הנער שיושב לפניה דומם פשוט נרדם או התעלף.
עליזה לא יכלה לדעת, כי באותו הזמן עסק יואל בהרחבת המשוואה שלו, פורש אותה חזרה בצורה מבנית כדי למצוא את המשוואה הראשונה לה נזקק במבחן. בתודעתו של יואל, נפרשו העולמות המצופפים, חושפים לאט את המידע החבוי בתוכם. כשהגיע אל הנוסחה הרצויה החל בתהליך הרקורסיבי של זיהוי המידע, תוך שהוא משרבט סימנים על דף הנייר שלפניו. לבסוף, הגיע הרובד הסופי של ההצפנה ויואל עמד להתחיל וליישם את הנוסחה שפיענח לצורך פתרון המבחן, כשלפתע עלה בו רעיון חדש.
"מעניין מה תהיה משמעות הרצה נוספת של מנגנון הפענוח על ידע מוצפן שכבר פוענח במלואו?", שאל יואל את עצמו.
הוא הציץ בשעונו. נותר לו עוד זמן די והותר לפתור את המבחן עכשיו שהנוסחה בידיו.
הרעיון סקרן אותו, לא מרפה ולא נותן לו מנוח.
הוא הריץ שוב את מטריצת הפענוח בהכרתו, הפעם במיומנות גבוהה יותר, כשהוא מתחיל במספר הראשון של הנוסחה אותה הפיק. המספר הלך ועוצב לאורך שדירות הרקורסיה המצטמצמת, ולבסוף התגבש לשלוש אותיות לועזיות SOD -…
יואל לא התעכב כדי לנסות ולברר לעצמו את משמעות הדברים, הוא המשיך הלאה, נסחף בפלא החדש שיצר, מפליג אל רקורסיה בתוך רקורסיה במעגלים הולכים ומתקצרים של זמן.
ד"ר וייסבך צרחה בבעתה כאשר התמוטט יואל על הרצפה בעיניים עצומות.

# # #

…"עשה זאת", אמר הרב והוציא מכיס מעילו בקבוקון קטן ומזרק.
הוא שאב מקצת מהנוזל הצהבהב שהיה בבקבוקון והושיט לשלוש את המזרק.
"זוהי תערובת מיוחדת של הרמב"ם", הסביר. "מרפא צריך גם לדעת כיצד לקחת חיים במהרה וללא כאב".
שלוש נטל את המזרק וניגש לעבר מיטתו של יואל. למרות הבעת הצער שעטה , אפשר היה להבחין בזיק ישן של שימחה בעיניו.
הוא רכן לעבר יואל.

עולם בתוך עולם, קו רגרסיה אסימפטוטי נפרש בתודעתו של יואל.
המתמטיקה והמילים נעלמו מזמן, הפכו לקולות, צלילים, חזיונות, נפרסים זה מתוך זה בטווח זמן הולך ומתקצר. לבסוף, קרסה הרגרסיה אל אטום זמן בודד, נקודה בזמן בה לא הייתה כל חשיבה, הבנה, בקורת או קיום.
לא נותר כל הבדל בין המחפש ומטרתו, יואל היה לעיקרון כללי, ונותר כך לנצח.
ובסיום הנצח, התפוצץ יואל בחזרה אל העולם, פורש את ענפי אילן הרקורסיה שלו אל המציאות.
הוא פקח את עיניו.
מולו עמד שלוש, כשהמזרק מונף בידו.
בקלילות, עקר יואל את המזרק מאחיזתו, ונעץ אותו בלבו של האברך.
בדרכו החוצה, הדף יואל את הרב אל הקיר כשהוא שובר את מפרקתו ומעיף את בקבוק הרעל מידיו.

יואל עזב את ארצו ומולדתו.
הוא הלך לערי הקודש.
הוא הלך לפירמידות הגדולות.
הוא הלך למבצרי המאיה.
הוא הלך למקדשי המדבר.
הוא הלך לפסגות ההימליה, שם ישב וחשב על כל אשר ראה.
ובחשבו, הבין שדבר ממה שראה לא היה יותר מקשקושיו של ילד.
אז ירד יואל מההרים, ושב לארץ ועיר הולדתו כשהוא אינו נושא כל בשורה.
הוא חזר לחדרו הישן בבית החולים, שם עדיין עמדו הזקן והצעיר, אותם הרג.
וכשראה אותם, הבין יואל בפליאה שאפילו הם עצמם עוד לא ידעו על מותם.
הוא עמד מספר רגעים בדממה ואז פנה לעבר המיטה.
בהתיישבו על מיטת בית החולים, פגע בקבוק הרעל ברצפה והתנפץ.
ברסיסיו הפזורים, ראה יואל את השתקפות פני האלוהים.

[NY]

אם כי הלוגיקה של דחיסת/פרישת המידע נראית לי מופרכת. מדוע? אין כל בעיה, כמובן, לדחוס כמות אדירה של מידע לתוך שלוש אותיות. הבעיה היחידה היא שעל מנת לפענח בחזרה, דרושה כמות ידע העולה בגדלה על המידע המקורי…

[???]

יש בזה משהו,
הפיענוח באמת יצריך זיכרון של מתווה הזרימה הקבליסטי ששימש להצפנה.
אולם לדעתי (ולדעת יואל…) המבנה הזה לפחות אחיד הגיוני ויותר קל לזכירה מנוסחאות מתמטיות מורכבות.

[וינסנט]

קראולי אחי – כבר כשקראתי את הסיפור הזה בפעם הראשונה הערתי לך שהוא מבריק מבחינת הרעיון אבל לא משהו מבחינת הדיוק בתאור מדעי המחשב. עכשיו, אחרי כמה קורסים, דווקא יוצא לי לצאת להגנתך: בכמה שיטות דחיסה-פריסה שיטת הפענוח קובעת את התוכן לא פחות מהמידע המקודד. בד"כ מפתח הפענוח (נקרא לפעמים ה"סוד"…) משמש למעשה כחלק מהמידע. גם קיימות שיטות דחיסה-פריסה בעלות תכונה של רקורסיה אינסופית, בעיקר בכיוון הפריסה. למשל – קידוד של תמונה בעזרת דימיון עצמי.
בקיצור – סיפור עם רעיון טוב שקצת מתפספס בגלל חוסר רקע. לא נורא – לא כולם חייבים להיות אנשי מחשבים פדנטיים כמוני…

[טרי רוז]

אני לומד אדריכלות!
ועם זאת אני חובב מד"ב
אז זה אומר שאסור לי להבין כל מיני מילים בסיפור שלך?
תמיד דופקים את האדריכלים
בקיצור – הסיפור מעולה
מקורי ויפה
אבל אם אפשר להחליף כל מיני מלים מדעיות או לפחות להסביר אותן…
אנשים פשוטים וטפשים כמוני יוכלו להנות הרבה יותר
יש לך את זה אחי…

[???]

אני נוטה להאמין לכל מה שכתוב בסיפור, כל עוד הכתיבה טובה, הסיפור מעניין, והכותב לא עשה מאמץ עילאי להיות בלתי-אמין. כלומר אני מסספנדת כל עוד זה אפשרי, ופה זה בהחלט אפשרי. יופי של סיפור, ויישר כוח.

(וממני זאת באמת מחמאה, כי יש לי אלרגיה קשה לכל מה שקשור לדת או השגחה עליונה בסיפורי מד"ב.)

[אבישי]

מאוד, מאוד, *מאוד* אהבתי. הרעיון נהדר, ובכלל לקרוא סיפור עם מונחים מעולם המחשב עושה לי טוב.
הקטע שמתאר את הפריסה בבית הכנסת והקטע שמתאר את הדחיסה של ספרי המתמטיקה ממש נהדרים, כתובים יפה ויוצרים את הרשמים שהם צריכים ליצור. מאוד נהנתי מהם.
יש בעיות פיסוק, אבל ממש קצת ולא בצורה שתצדיק ביקורת (נשיקה לעומד בשער, מת עליך כפרה).
הבעיה העיקרית שלי היא בחיבור העולמות – מה תפקידם של הרב והאברך? הם כביכול בתפקיד ה"רעים", אבל לא ממש ברור למה. גם הסוף בסגנון "מטריקס" (אני מבין את הכל ובגלל זה אני מעל לזמן ומעל לעולם ויכול לעשות מה בראש שלי) לא כל כך מתחבר לי, למעשה די פוגם בסיפור, לדעתי לפחות. ההרג הקז'ואלי של הרב והאברך – שוב, כנראה בגלל שהם "רעים" – מפריע לי. הסוף של הסוף – ראיית האל ברסיסי הבקבוק – דווקא מתאים, אך לדעתי היה מתאים יותר ללא ההתעלות של יואל למדרגת עיקרון כללי (למשל, פסקה המתארת את הזמן של יואל הקופא מפאת ההבנות הנפרסות במוחו והעקרונות הכללים הנחשפים לו, שלאחריה נמלט יואל מהחדר – עם התנפצות הבקבוק, אך ללא המסע להימליה – היתה יוצרת רושם מוצלח יותר. לדעתי. הכל לדעתי)

אולי כל זה זה בגלל שרקורסיה נכללת ברקע שלי וקבלה לא; בכל אופן הבנתי מספיק (סוד, כתר, מלכות) כדי שהחיבור ביניהם יעשה לי ממש טוב.

לסיכום: ישר כוח; רעיון מקורי לאללה, ביצוע *מאוד* טוב יחסית וכמות מזערית ממש של דברים "לא טובים". המשך כך.

[Boojie]

מתוך היכרות מעמיקה עם הסיפור ועם כותבו…
שים לב לשני צדדים שליליים שמופיעים בסיפור – הרב ועוזרו מצד אחד, והמרצה מהצד השני. למרות היותם כביכול מצדדים מנוגדים, הם מייצגים בדיוק את אותו איום – הדוגמה (Dogma). חוסר הפתיחות המחשבתית, חוסר הנכונות לקבל רעיונות חדשים, צורה מסוימת של קיפאון.
הדמות של יואל מייצגת את הניגוד לדוגמה – החשיבה הפתוחה, המתפרשת, חסרת הגבולות.
הרב ועוזרו אכן מייצגים דמויות שליליות יותר מאשר המרצה, ולו גם בשל חוסר המעצורים שלהם בדרכם לשמר את הדוגמה שלהם, לשמור על הגבולות הרעיוניים שלהם, עד כדי כך שהם מוכנים גם להרוג (כמו כל פנאט דתי) כדי למנוע מחשבה מסוימת או רעיון מסוים מלחמוק משליטתם. המרצה לא מגיעה כל כך רחוק עם התנגדותה לרעיונות חדשים וזרים.
אני אישית מאד אהבתי את האופן שבו הסיפור מדגים שאטימות מחשבתית אופיינית לא רק לאנשי דת אלא גם לאלה שקוראים לעצמם אנשי מדע. אדם בעל מוח פתוח, כמו יואל, משאיר מקום לרעיונות מכל הדיסציפלינות, ולכן שים לב שסיום הסיפור מהווה למעשה מיזוג מסוים בין העקרונות החישוביים-המדעיים והרעיונות המיסטיים-קבליים.

[טרי רוז]

[Boojie]

והמציאות היא שכן. יש הרבה סיפורים שצריך ידע בסיסי מסוים כדי להבין אותם. יש סיפורים שדורשים ידע בסיסי בפיזיקה, אחרים בכימיה, אחרים בביולוגיה – האחד הזה דורש ידע מסוים (לא רב במיוחד) במחשבים. מה לעשות.

[וינסנט]

הסיפור שיש לו נגיעה כ"כ קרובה למד"ב "קשה", דווקא תוספת אמינות יכולה רק לשפר, לדעתי.
אני מרגיש מאד "מרומה" כשסופר משתמש במילים גדולות כדי להסתיר חוסר ידע כרוני, במיוחד כשלי יש את הידע הזה. דווקא בסיפור הזה *לא* הייתה את התופעה הזאת, וטוב שכך.

מה שכן, איך בן-אדם כביכול כ"כ מבריק מצליח לחשב בראש אלגוריתמי קידוד אבל לא יכול לפתור מבחן באלגברה? את זה אני הייתי צריך לסספנד…

[???]

אני אולי לא כזה מבריק כמו גיבור הסיפור (אולי…), אבל די טוב באלגורתמים ותכנות.
לעומת זאת יכולות האלגברה שלי נבלמו בסביבות 6X6 על לוח הכפל (זה 36 לא?).
אבל מצד שני, קצת סיספונד נדרש בכל סיפור מד"ב (תזכיר לי שוב איך זה הולך עם מהירויות מעל למהירות האור… על חלל אמרת.. קיפול מרחב… היפר מנוע…

[Boojie]

לא חסרים אנשים שמסוגלים להתמודד עם מה שהם רואים כתאוריות הגיוניות, אבל מתקשים עם לימוד של אוסף נוסחאות שלא ממש קשורות זו לזו.
מזכיר לי את הימים שבהם למדתי בבית הספר (טפו!) ו… אהמ… לא הייתי תלמידה ממש טובה, כי שנאתי ללמוד. לפיכך, במתמטיקה לא למדתי כלום, ובכל מבחן מצאתי את עצמי מפתחת מחדש את כל ההוכחות מאפס מתוך דף הנוסחאות. עברתי, איכשהו, עד שהגיע השלב שגם הפסקתי להגיע למבחנים…
אז אני בשום אופן לא מנסה לרמוז שיש בי ולו שביב מהגאונות של אותו יואל, אבל הנקודה היא שזה באמת ייתכן, שיש די והותר אנשים שמסתדרים טוב מאד עם עקרונות גדולים אבל לא מסתדרים עם נוסחאות קטנות.

[???]

אז תגידי Mage: The Ascension ונגמור עניין.
העניין ברור – *עכשיו*. הדוגמטיות של הרב ועוזרו לא כל כך ברורה בהתחלה. לא קריטי.
יופי של סיפור.

[Boojie]

[טרי רוז]

[???]

כמו שכבר כתבתי כאשר הסיפור פורסם באיי.או.אל – תורת האינפורמציה.

בכל מקרה הוא היה צריך ללמוד חומר שווה ערך לחומר הדחוס פחות האינפורמציה שבמשוואה שלו. אפשר לפתור את זה על ידי ההנחה שהוא מראש ידע את כל המתמטיקה ודווקא המשוואה הייתה "המפתח", אמצעי הפענוח, ולא להפך.

למעשה המתמטיקה מעצם הויתה מתבססת על הרבה מאוד הנחות יסוד שהן שרירותיות ממש (קוראים להן אקסיומות) אשר מגדירות באופן פורמלי תורה לוגית. ה"משפטים" וה"הוכחות" מהווים למעשה פסוקים הנובעים מהאקסיומות באופן לוגי. למעשה ניתן להחליף את המתמטיקאי ב"יוצר משפטים אוטומטי" (אני חושב שהדבר כבר נוסה) אשר מייצר באופן לוגי (אפשר גם רקורסיבי, אגב, בהתייחס לסיפור) משפטים הנובעים מהתורה. אלא מה? לא ברור איך לגרום לו לייצר משפטים "מעניינים".

כמו בסיפור של פרספוני (שבו הרעיון היה שאם כותבים את המתמטיקה בבסיס 6 מפענחים את משמעות הקיום, רעיון די דומה לרעיון בסיפור הזה), ההנחה שאם תצליח להבין את "המשמעות" של ההנחות השרירותיות של המתמטיקה תוכל לשלוט בעולם וכו' נראה לי די מבזה את האנושות. האם זה האידיאל העליון של היקום? מהבחינה הזו הסיפור קרוב יותר לנקודת מבט מיסטית מאשר מדעית.

[אבישי]

Mage הוא משחק תפקידים בעולם מודרני שבו הקסם קיים, בצורה מאוד מיוחדת. מה שהיוצרים של מייג' עשו, כמו שהם עושים תמיד, זה ככה: במקום להחליט על דרך אחת לקסם, הם פשוט החליטו ש*הכל* הוא קסם ו*הכל* עובד – *אם בשביל הקוסם יש לזה משמעות*. כלומר, אם אותי לימדו להטיל כדור אש ע"י נוסחאות וקמעות, אני קוסם; מצד שני, אם לימדו אותי לעשות האקינג למציאות, לקחת אובייקט מסוג "אש" ולשנות את המיקום שלו כך שיצא מתוך ידי, גם אז אני קוסם. ואם אני מאמין שתפילה לרוח האש תגרום לה לבכות מעל המקום בו אני נמצא, אני עדיין קוסם, כמו גם אם בניתי להביור – גם אז אני קוסם.
כל זה לא כל כך קשור, זה פשוט נורא יפה וחבל שתפסידי. מה שכן קשור לענייננו זה המאבק בדוגמה, שקיים באופן מאוד חזק במייג'. הדוגמה זה הדבר העיקרי שמתנגד לקסם ולקוסמים, שכן על פי הדוגמה למעשה אי אפשר לעשות שום דבר שהוא לא על פי הספר – וכל קסם הוא בניגוד לספר.
עוד דבר שקשור במייג' הוא ההתעלות (Ascention). ההתעלות, בתור האידיאל הסופי של קוסמים, היא ההבנה הגורפת של העקרון הגדול שמאחורי הכל, כך שאין לקוסם עוד צורך בדיציפלינה המסויימת שלו (נוסחאות וקמעות, תכנות, אמונה ברוחות וכו') אלא הוא יכול לשנות את המציאות כאוות נפשו כיוון שהוא מבין את כולה. מה שיואל עושה בסוף הסיפור מזכיר מאוד התעלות, ובכלל כל הדמות שלו (וכל סגנון הסיפור) מזכירים Virtual Adepts – מסורת אחת של קוסמים, שנעזרת בתכנות, מתמטיקה, אלגוריתמים ותפעול אינפורמציה ע"מ להטיל קסמים.
מעניין אם הכותב מודע לעניין…

איכשהו הרסתי את מה שרציתי לומר. אם העניין מעניין אותך, אני אשמח להמשיך בדיון. כדאי, זו תיאוריה שלפחות מבחינתי נראית מאוד, מאוד יפה.

-אבישי

[אבישי]

חשבת שתיפטר ממני?
חשבתי שהבנת את העניין כבר בתגובה לתגובה (זוכר… פעם… פורומגירות…)?
נו, אז יום טוב לך.
אולי תפרסם פה את "היאחזות"?

[Boojie]

אמנם כישוף לסוגיו הוא לא הצד החזק שלי, אבל לא חסרו תאוריות כישוף אמיתיות שאמרו בדיוק את זה – ולמעשה גם בימינו בהמון אסכולות מיסטיות כלי הכישוף נחשבים בסך הכל הדרך של המשתמש בהם להתחבר עם הכוחות האמיתיים בדרך שהוא מסוגל להאמין בה.
גם המאבק בדוגמה הוא, המממ, קצת ישן. דוגמה מעצם מהותה היא כוח כופה שמסרב להכיר באפשרויות אחרות, וזה קורה גם בעולם המדע האמיתי של ימינו, לא רק במשחקים ובסיפורים…

[???]

כתוב לא רע בכלל, אך מעט צפוי. (במיוחד עבור אלא שראו את הסרט Pie שעוסק במשהו כמעט זהה)

[???]

ברור שהרעיונות הם לא "מקוריים" או "חדשניים". ובכל זאת, משהו בסיפור מאוד מאוד רומז לצורה המסויימת של הרעיונות הללו שמוצגת במייג'.
אני הכרתי את הנושא לראשונה דרך המשחק (למרות שלא באמת יצא לי לשחק), ולמרות שאני לא מכיר אותו ממקום אחר אני די בטוח שאין הרבה מקורות שעוסקים בנושא בכזה עומק – כלומר, *זו התורה*. בטח שיש תורות אחרות שמשתמשות בראייה הזו כרקע, ואז מציגות את הדיציפלינה שלהן; אני חושב שיש הרבה פחות תורות שעצם הרעיון הוא הדיציפלינה שלהן. בקשר לדוגמה, ברור שדוגמה היא רעה גם בלי שמישהו יבוא ויאמר לך את זה. המילה "דוגמה" נושאת את המטען השלילי איתה (כלומר, "דוגמה = הפן השלילי של דבקות בידוע, במוכר ובקיים" ולא "דוגמה = דבקות בידוע, במוכר ובקיים"). ובכל זאת, בעולם של מייג' יש גוף אנושי שמייצג את הדוגמה, ושנאבק לשמור עליה *כמטרה מוצהרת*. כלומר, לא כתוצא לוואי ("על מנת להמשיך בעבודתי אני חייב לשמור על הדוגמה") אלא כעיסוק ("עבודתי היא לשמור על הדוגמה"). אני שוב לא כל כך ברור; מצטער.

בקיצור: הרעיונות עצמם לא בלעדיים למייג'; הצורה שבה הם משולבים בכל זאת מאוד מזכירה אותו (הדיציפלינה, הדוגמה, ההתעלות וכו'). אם מישהו היה רוצה לשים את הסיפור הזה בתוך ספר של מייג', כהמחשה של הרעיונות המוצגים שם, הוא היה צריך לעשות מעט מאוד שינויים.
בלי קשר, שווה לקרוא את מייג', אפילו אם לא כדי לשחק. הוא כתוב טוב.

אבישי
שלא מבין איך פתאום הוא נהיה דבר המפרסם

[Boojie]

לטובת אלה שלא ראו אותו?

[fff]

שאלה:
e, עד כמה שידוע לי, הוא מספר שנמצא בתוך יחסים רבים בעולם המתימטיקה, וגם במדעים מדוייקים אחרים. גם פַּי הוא מספר שכזה. אני תמיד מצאתי בזה משהו קצת מיסטי. מה דעתך, האם זה בגלל שהעולם מתבסס על חוקים ברורים ואני נוטה לחלום, או שיש בזה משהו?

[???]

סרט מעולה. רוצי לראות.

מתמטיקאי גאון שמתעסק בתורת המספרים (ולא בתורת הקודים כמו בסיפור הזה) מנסה למצוא נוסחה השולטת בתנודות הבורסה (עושים את זה כל פעם שמגלים ענף מתמטי חדש ולמען האמת נוצרים מודלים כלכליים די מעניינים). מתברר שבנוסחה הזו חושקת גם חברת השקעות לא ממש מוסרית וקהילה דתית קבלית והמתמטיקאי שלנו נקלע למערבולת בין האינטרסים של הקבוצות השונות.

אני חושב שהאתר שלו נמצא ב- pithemovie.com.

וציטוט לא מדויק מהסרט:

When I was a little child my mother always told me not to look directly at the sun, so when I was six, I did.

יש לי את פס הקול שלו, אגב, גם טוב מאוד.

[???]

יש שני דברים שונים "העולם" ו"המתמטיקה".

המספרים עליהם אתה מדבר נפוצים בתחומים של תורת המספרים ובאנליזה מתמטית. המשותף לשתיהן הוא ההתבססות על סט אקסיומות הנקרא "אקסיומות פיאנו". אקסיומות אלה הן שרירותיות במובן המתמטי אבל יש איזושהי הרגשה שהן משקפות ממשות פיסיקלית כלשהי ולכן אומרות משהו לגבי ה"עולם". אבל מבחינה מתמטית הדבר חסר משמעות.

בתורות מתמטיות המתבססות על אקסיומות אחרות לעיתים אין כלל שימוש למושג "מספר" ולא כל שכן למספרים "מיוחדים" כמו המספרים שציינת. המספרים הללו מופיעים רבות בענפי מתמטיקה המבוססים על תורת המספרים.

ההסבר שאני נתתי הוא די שטחי ובעצם אפשר לנסח יותר במדויק את ה"הרגשה" שאקסיומות פיאנו משקפות בדרך כלשהי את המציאות הפיסיקלית. אולי כדאי לך לפתוח ספר העוסק ב"יסודות המתמטיקה" אם ברצונך להעמיק בנושא.

[???]

אפשר לראות את התוכן המתמטי-אינפורמטיבי של הסיפור מכמה זוויות.
לדעתי, ראיה של דחיסה והצפנה מורכבת עם מערכת סימנים רחבה יותר ממערכת הסימנים המקורית, יכולה לתת בסיס סביר לרעיון תיאורטי שבסיפור (או לפחות לסיספונד שלו).
אין לי כוונה לעשות כמעשה אסימוב ב"מסע המופלא 2" ולגבב תיאוריות על תיאוריות עד שהקורא יישבר ויגיד "טוב, אולי זה יכול להיות, תעזבו אותי וזהו"…
הייתי רוצה להגיב בנושא הרעיון של הסיפור כפי שהבנת אותו.
נקודת הראיה של הסיפור אינה מדעית, וגם אין לה כל רצון להיות מדעית.
מצד שני, לדעתי אין בסיפור כל יומרה להיות סיפור מיסטי.
הרעיון הוא לא, "מי שמבין את המיספרים מבין את היקום", אולי זו בדיוק הגישה שהסיפור מתנגד לה.
שם הסיפור נגזר מפרדוכס החץ של זנון (ללא כל איזכור בסיפור, זו הייתה אסוציאציה אישית שלי) והניסיון שלי היה לתת לסיפור אמירה פילוסופית ולא מדעית או מיסטית (שתי קצוות שמיוצגים בסיפור).
גיבור הסיפור, שמתנדנד בין המדע למיסטיקה, נידחף ע"י החוויה של הפיענוח הרקורסיבי.
החוויה הזו היא רק קטליזטור, אין לה משמעות מסטית בפני עצמה אולם היא מאפשרת לו להתנתק מהשכבות השונות של ההבנה האנושית ולהבין שבבסיסן הן חסרות משמעות אמיתית (אולי בדומה במקצת להסבר המעניין על אקסיומות מתמטיות שמופיע בהמשך הפתיל).
החוויה של הגיבור מובילה אותו לעבר נקודה אטומרית של זמן מרחב והבנה (מכאן שם הסיפור), אך כשהוא חוזר, הוא חוזר ללא כל בשורה מסטית (אולי כפרפרזה על נקודת ההתחלה של "כה אמר זרטוסטרה").
זה המסר שניסיתי להעביר, חוסר ההבדל בין התפיסות השונות שיוצר מעין מצב זן של "מו" – חוסר משמעות שמתוכה נובעת המשמעות.
ברמה נוספת ניסיתי גם לטעון כנגד נטיית הקיבעון של זרמים שונים, הרואה רק את דבריהם כאמת ואת כל השאר כסילוף.

[מאת]

תגובות