- This topic has 10 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
נילילי
מאת: עדי דבירכל מי שנכנס לחדר שלי בפעם הראשונה מתלהב הכי הרבה מפסלון קטן של שדונת קטנה ויפה שיושבת על קצה המדף. שיערה שחור חלק וארוך, אוזניה ארוכות ומחודדות, גופה שברירי, רזה ועדין, פיה ורדרד ומתוק, לא מחייך אך גם לא עצוב. עיניה החומות מלוכסנות וענקיות לעומת ראשה, מבטה צופה ישר אל עבר האופק ומעט מזוגג, ונדמה שהיא חולמת בהקיץ על משהו רחוק.
"היא מדהימה!" אומרים לי כולם. "היא נראית כל כך אמיתית." ואז הם שואלים היכן קניתי אותה. אני מספרת להם שקניתי אותה בחנות שאנטי קרובה, כזו שמייבאת כל מיני דברים מהמזרח הרחוק. אבל זו רק חלק מהאמת.
כשהגעתי אז לחנות ההיא, לא מצאתי דבר שמצא חן בעיני. המוכר, אדם מבוגר מאוד עם זקן עבות שהזכיר לי את תיאוריו של מרלין הקוסם, שאל במה הוא יוכל לעזור לי. עניתי שאני מחפשת משהו מיוחד.
"כל מה שיש בחנות הוא מיוחד." ענה הזקן בגאווה, "הכל ייבוא אישי מהמקומות האקזוטיים ביותר בעולם."
"נחמד מאוד," מלמלתי ביובש, "אבל אני מחפשת משהו באמת מיוחד. אתה מבין, אני אוהבת שלכל פסלון שלי יהיה ממש אופי משלו, איזשהו ניצוץ אישיות בעיניים." הסברתי.
הזקן בחן אותי בחשדנות מהורהרת ואז פניו אורו. הוא הסתכל סביב, מוודא שאין עוד אנשים בחנות. "את יודעת מה, יש לי בדיוק את מה שאת מחפשת." הוא קרץ לי, וסימן לי לבוא בעקבותיו.
ספקנית אך מסוקרנת הלכתי אחריו אל חדר אחורי המשמש מחסן. הוא פתח כספת, ולמרבה פליאתי, הוציא ממנה את פסלון השדונת היפה ביותר שראיתי מאודי. "זה מדהים!" קראתי, "היא נראית כל כך אמיתית."
"כן." אמר. "זה מכיוון שהיא באמת אמיתית." הוא ראה את מבטי המשתומם, והחל לספר לי את סיפורה הטראגי של נילילי.
נילילי הייתה השדונת היפה והחביבה מכל השדוניות שבעמק התלתן. היא הייתה מלאת שמחת חיים, תמימות נעורים ואהבה. היא הייתה מפזזת לה בעמק וצחוקה מצטלצל למרחקים. תמיד עזרה לכל נזקק, וכולם אהבוה.
האביב הגיע, וכמו בכל שנה נערך בעמק התלתן פסטיבל גדול. כל שדוני העמק התלבשו בבגדים חגיגיים, ערכו מרוצים ותחרויות שונות כגון אפיית ואכילת עוגות, ריקודים ואירועים נוספים. נילילי, בתו של השופט העליון הנערץ נבחרה להתחיל ראשונה במשחק התופסת. כיסו את עיניה, ושדונים צעירים חגו סביבה, מתגרים בה, בורחים וצוחקים. משועשעת היא גיששה בידיה באוויר כשפנתה לעבר הקולות. מישהו משך קלות בשיערה, ונילילי הסתובבה והספיקה לתפסו. היא הורידה את כיסוי עיניה, ומולה עמד ריקו. שדון צעיר, עליז וחסר דאגות שהיה ידוע בקולו הצלול ושירתו היפה. הוא חייך במבוכה, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהי הצליחה לתפסו במשחק זה. מסביב נשמעו קולות צחוק וקריאות שונות. נילילי הסמיקה, והגישה לו את כיסוי העיניים. ריקו לקח אותו ממנה, ידו נוגעת בידה לרגע קט, וכיסה את עיניו בחן אצילי ובחיוך שובבי. השדוניות הצעירות התקרבו והסתדרו סביבו והמשחק המשיך. מיד עם סיום המשחק, עלו לרחבה קבוצת נגנים והחלו מנגנים שיר קצבי ומשעשע. הצעירים הצטרפו למחולות בשמחה. תוך כדי ריקוד, קרב ריקו לנילילי והזמין אותה להצטרף אליו ואל קבוצת חברים לשחייה לילית בנהר. היא נענתה ברצון.
למן אותו יום בילו כמעט את כל זמנם ביחד. הם היו יוצאים לטיולים בסביבתם ויותר מכל אהבו להתבודד בפינה שקטה ליד מפל הקשת, שם היו מדברים וצוחקים. הוא היה שר לה, והיא יכלה להקשיב לו במשך שעות, מוקסמת מקולו. יום אחד, אזר ריקו מספיק אומץ ונישק אותה. נשיקה זו שינתה את כל מסלול חייהם, כי כששפתותיהם נפגשו, הזמן עמד מלכת ועצי היער עצרו את נשימתם בהתרגשות. הם התאהבו, וככל שעבר הזמן אהבתם גברה יותר ויותר. היא נעשתה חזקה יותר מאור השמש, עוצמתית יותר ממפולת שלגים ועדינה ומתוקה כאם המחבקת את בנה אשר אך נולד.
כאשר הציגו זוג האוהבים את בקשתם להינשא בפני אביה של נילילי, הוא קימט את מצחו בהרהור. הוא אמנם ראה עד כמה הם אוהבים זה את זו, אך דאג לעתידם. לריקו היה לב רחום וחכמת חיים, אולם לא היה מיומן באף אחת ממלאכות השדונים. הוא לא ידע לתפור בגדים מעלי תלתן, מעולם לא הצליח לבשל אוכל ראוי לאכילה וגם לא היה חזק מספיק בכדי להצטרף למשמר ההגנה על העמק. אמנם שירתו של ריקו הביאה שמחה לכל השדונים בעמק, אך שמחה זה לא מקצוע.
אביה של נילילי החליט להזמין את ריקו אליו לשיחה בארבע עיניים. השיחה נמשכה שעות מספר, ובסופה יצא ריקו מרוגש ונלהב.
נילילי ניגשה אליו להוטה. "נו, מה הוא אמר?"
"הוא מוכן שנתחתן בתנאי שאמצא תעסוקה הולמת."
"ו… הוא הציע משהו?"
ריקו גיחך במבוכה. "הוא חושב שאוכל להיות השופט העליון הבא." אמר, עדיין מתפלא שלא חלם כל זאת.
"אתה?! שופט עליון?!" הופתעה השדונת.
ריקו צחק. "זו בדיוק הייתה התגובה שלי. ואז הוא שאל אותי חידה." נילילי הנהנה. היא שמעה על החידה העתיקה. בכדי להיות שופט עליון על המועמד לפתור תוך שנה אחת את החידה העתיקה הסודית, ונאסר עליו לשאול מישהו אחר לתשובה. "אם אפתור אותה," המשיך ריקו, "אוכל מיד להתחיל לעבוד בתור עוזרו, ואחר כך להחליפו."
"הו, זה נפלא!" הם התחבקו.
הלבנה התמלאה וקטנה שוב. ריקו מצא עבודה בכרם, והימים התנהלו בסיפוק ורווחה. נראה היה שאין שדון מאושר ממנו, ורק נילילי שמה לב שככל שהימים עוברים ריקו נעשה יותר מדוכדך, מכונס בעצמו וטרוד במחשבות. בכל פעם ששאלה אותו על כך, היה מחייך באושר ומחבקה.
"איך אוכל להיות מדוכדך כשיש לי אותך?" היה עונה.
ימים נוספים חלפו, וריקו החל להיעלם ליער בזמנו הפנוי. ומדי שבוע הוארכו שעות היעלמותו.
בוקר אחד, התברר לנילילי שריקו לא חזר לביתו בלילה, ומודאגת יצאה לחפשו. היא מצאה אותו בפינה האהובה שלהם ליד מפל הקשת, יושב, מחבק את ברכיו, עיניו האדומות בוהות במפל המים ולבו כבד עליו. היא ניגשה אליו וחיבקה אותו.
"ריקו, מה קרה?" שאלה בחשש.
ריקו הרים את ראשו אליה ונשם נשימה עמוקה לפני שדיבר. "זו החידה העתיקה. איני יודע את התשובה." אמר בכאב.
"ריקו, זה בסדר. לא כל אחד מצליח לפתור אותה." ניסתה נילילי לנחמו.
"זה רודף אותי. אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על זה." אמר מעונה. הוא שפשף את עיניו והעביר את ידיו בשערו בתסכול.
נילילי חשבה מה להגיד. "אה… לפעמים דווקא כשנרגעים ומפסיקים לחשוב על שאלה מטרידה, התשובה מגיעה לבד."
'הלוואי שיכולתי לעזור לו.' חשבה בעצב.
הוא שתק, נושך את שפתו ומבטו מרוחק. לאחר כמה רגעים הרכין את ראשו. "עלי לעזוב." אמר לבסוף בשקט ובכאב.
הבשורה המרה נפלה על ראשה של נילילי כרעם ביום בהיר ופיה נפתח בתדהמה. היא הסתכלה עליו בבלבול ובפחד.
מבטו היה מיוסר. "אם אשאר כאן לעולם לא אפתור את החידה העתיקה. עלי ללכת ולחפש את התשובה במקומות אחרים. אולי אלך אל הנביאה הסגולה."
"אבל זה רחוק כל כך!"
"אני יודע," הוא ליטף את לחיה בתוגה, "אבל אומרים שהיא עונה בלי ששואלים אותה, וזה בדיוק מה שאני צריך. זה המקום היחיד בו אוכל לקבל תשובה."
עיניה של נילילי החלו מתמלאות דמעות. "אבל… כבר מצאת עבודה ו…"
"הקשיבי לי, נילילי," הוא הסתובב לעברה, לפת את שתי ידיה, הסתכל בעיניה ודיבר בטון החלטי אם כי מריר, "אני לא רוצה לעבוד בכרם כל חיי. וחוץ מזה, אביך מאמין בי, הוא חושב שאוכל להיות שופט עליון טוב. אני לא רוצה לעזוב, את חשובה לי יותר מכל דבר. בבקשה, אל תבכי." התחנן בעודו מוחה את דמעותיה מלחיה הלחה. היא לא הייתה מסוגלת לענות לו.
"לא אכפת לי אם לא תהיה שופט." מלמלה בקול שבור מבעד לדמעות.
"נילילי, קיבלתי הזדמנות של פעם בחיים. הזדמנות לתת לך את החיים שמגיעים לך. אני חייב לדעת אם אני מתאים לזה או לא. אני חייב לנסות. לא אוכל לסלוח לעצמי אם אוותר." נילילי הנהנה בהכנעה, וחיבקה אותו תוך כדי בכי. הוא ליטף את שיערה החלק כמשי שגלש עד אמצע גבה, והם נשארו כך זמן שנראה כנצח.
יומיים לאחר מכן, עם שחר, פסעו נילילי וריקו יד ביד עד לקצה היער, שם נעצרו. ריקו הניח את תרמילו על האדמה ואסף את נילילי בזרועותיו בחיבוק משכר חושים, מנסה לספוג את תחושת מגעה, את ריחה, את קצב פעימות לבה ואת אהבתה. הם התנשקו ארוכות.
"אני אוהב אותך כל כך, נילילי." אמר בהשתוקקות.
"ואני אוהבת אותך." ענתה בערגה.
"אחזור מהר ככל שאוכל, אני נשבע."
"אחכה לך כל זמן שיידרש." נשבעה בחזרה.
ריקו הכתיף את תרמילו ונשק שוב על שפתיה של נילילי. הוא הלך כמה צעדים ואז סובב אליה את ראשו, חייך אליה חיוך אחרון, אותו חיוך שובב ומאושר שראתה על פניו פעמים כה רבות, ונעלם בעובי היער.
ימים רבים חלפו, ואיש לא שמע דבר מריקו, היכן היה ומה עבר עליו. נילילי הייתה יושבת בכל יום על ענף עץ גבוה, צופה למרחק ומחכה לאהובה שיחזור. ככל שהתקרב המועד האחרון לפתרון החידה, והסיכוי שריקו יחזור עלה, כך חיכתה לו נילילי זמן רב יותר על הענף, קופצת בציפייה מכל תנועת ורשרוש עלים. ביום האחרון, לא זזה ממקומה. כאשר שקעה השמש וריקו עדיין לא הופיע, התאכזבה נילילי עמוקות. היא התעצבה על כך שהוא כבר לא יוכל להיות השופט העליון ויותר מכך התעצבה על שלא ראתה אותו. אך בהיותה בטוחה שהוא מאחר רק בקצת, לא יכלה לעזוב את מקומה. היא הרגישה שאותו הרגע בו תסתובב יהיה הרגע שבו הוא יופיע, לכן נשארה ישובה על הענף דרוכה וצופה. מאחר שהיא לא הסכימה לחזור לביתה, הוריה וחבריה הביאו לה אוכל ושתייה. רחמים נכמרו על הנערה בלבותיהם של שדוני העמק, ולאחר זמן מה יצאה משלחת מיוחדת של חברי המשמר לחפש את השדון האובד.
יום אחד, קרב אל נילילי מפקד המשמר ומבט קודר על פניו. הוא הודיע לנילילי בצער שמשלחת המשמר חזרה ובידה חדשות רעות. טרול יער ראה את ריקו נתפס בקורי עכביש. הוא ניסה להשתחרר, ולחם באומץ נגד העכביש אך היה זה קרב אבוד מראש.
נילילי מיאנה להאמין. ממתי אפשר להאמין לטרול יער? הם יאמרו כל דבר ובלבד שזה יגרום סבל לכל מי שאינו טרול. ואף אם דיבר אמת, הוא בוודאי שאינו מבדיל בין סוגי השדונים הקיימים, ולכן אי אפשר להיות בטוח את מי הוא ראה. ריקו נשבע שיחזור, והיא נשבעה שתחכה לו וכך תעשה.
"הניחו לי!" הייתה מצווה על חבריה והוריה, שהתחננו בפניה לחזור לביתה, "לא. לא אזוז עד שיחזור." התעקשה, והמשדלים נאלצו לחזור כלעומת שבאו. נילילי נשארה לבדה, יושבת על אותו ענף, צופה למרחק ומחכה לאהובה בעקשנות עיוורת. היא כבר לא נדרכה בציפייה מכל רשרוש עלים, את האוכל שהביאו לה לא אכלה, ויותר לא נראה החיוך על פניה.
העונות חלפו. הגיע החורף ועמו השלג, ונילילי קפאה במקומה. גם כשחזר הקיץ והפשיר את השלגים היא עדיין לא זזה מתנוחתה. העונות התחלפו ושבו פעמים רבות, היער צמח, תינוקות נולדו, גדלו והולידו תינוקות משלהם, ונילילי כמו בקסם עדיין נראתה בדיוק כמו ביום בו קיבלה את הבשורה על מותו של ריקו, אך היא כבר לא יכלה לזוז יותר לעולם גם אם רצתה. תמיד בתנוחה זו, יושבת, ידיה נחות בצדי גופה ומבטה הצופה קדימה אל האופק.
"בתנוחה זו מצאתי אותה באחד הטיולים שלי." סיים המוכר הזקן את סיפורו, "בתחילה רק בהיתי בה מהופנט. אחר כך, ניסיתי לעזור לה, אך שום דבר לא עזר. אז החלטתי לקחת אותה עמי. הבאתי אותה לכל מרפא ומכשף שאני מכיר, אך ריפוייה הוא בלתי אפשרי מכיוון שהיא עצמה אינה רוצה בכך. כל מה שנוכל לעשות למענה עכשיו זה לתת לה בית חם ואהבה."
"הו! אני אשמור עליה מכל משמר!" הבטחתי בעיניים נוצצות מדמעות של התרגשות.
הזקן חייך חיוך שבע רצון ושם את נילילי בידי. הוא אפילו לא ביקש כסף תמורתה. -
-
-
אחת הסיבות – לא הסיבה העיקרית, אבל אחת מהן – להקמת פורום זה היתה לחסוך ממני את עגמת הנפש הכרוכה במכתבי דחיה. אני קורא את כל הסיפורים המופיעים בפורום, גם את אלה שאיני מזכה בתגובה (מיד או כלל). לו הייתי חושב שהסיפור ראוי לפרסום, הריני להבטיחך שלא הייתי שומר זאת בסוד.
הבעיות העיקריות שאני מוצא בסיפור הן: גישתן הפטליסטית של הדמויות (כתירוץ לקידום העלילה), קיום רקע לא הגיוני במיוחד כתירוץ לעלילה, דרמטיות יתר, עלילה נטולת עניין, סיפור מסגרת מיותר. בסופו של דבר, בסיום הקריאה, לא הצלחתי למצוא בסיפור דבר שיגרום לי לעניין, לרגש או לעניין בגורלה של מי מהדמויות.
סגנון הכתיבה, עם זאת, סביר בהחלט. -
-
"סיפורים שישאו חן בעיני עורכי האתר והמימד העשירי יפורסמו בכתבי העת הללו, בהתאם (ברשות המחברים, כמובן)."
כלומר – עורכי שני כתבי העת הללו מעיינים בתוכן הפורום ובוחרים ממנו לעתים סיפורים לפרסום. לכל מי שאינו סופר/כותב מוכר (בקהילה או בכלל) מומלץ לפרסם את סיפוריו כאן (לאחר קריאת כללי הפורום, כמובן) ולא לשלוח אותם לעורך האתר ולעורך המימד. אם סיפורו ראוי לפרסום, לדעת אחד מהעורכים הללו, הוא יבקש מהכותב אישור לפרסם אותו בכתב העת. אם לאו – לפחות יזכה הכותב לביקורת, למען ישתפר בסיפורו הבא. -
-
-
-
-
-
