ניגון עתיק (מתוקן)

[ח.א.]

[התנצלות: לאחר קריאה חוזרת של סיפורי הבחנתי שמכמה בחינות ישנם פרטים שאינם מובנים באופן בסיסי מבחינת העלילה, ונדרש תיקון קל כדי להבהיר אותם. זוהי הגירסא המתוקנת ואני מתנצל מראש על כך שאני שולח גירסא נוספת תוך פחות משבוע. תודה.]

מיתרי הכינור רטטו באוויר. הפרק הראשון של הקונצ'רטו של מנדלסון נשמע כמעט מיוסר מדי, והנגנים, ככל שנפעמו, זעו בכסאותיהם באי-נוחות.
החזרה הייתה מצוינת. הם שבו וניגנו את כל הפרקים ללא הפסקה, המנצח לא הביט לשמאלו, לא העיר הערות אל החלל הריק בו תלה הכינור בזוית בלתי מורגשת כמעט והתנודד קלות על כתף בלתי נראית. אם צמצמת מבטך היטב, יכול היית להבחין בהפרעות קלות באוויר מעל המיתרים ובקצה הקשת, מעין השתברויות של האור שכמעט וניתן היה לחוש בהן באצבעות הרפאים.
משהו היה שלא כשורה. הם חשו בכך מתחילת החזרה, איזו תחושת קבס קלה שגרמה להם לנגן מעט ביתר דחיפות. הכנר הראשון, הסמוך ביותר לנוכחות שלצד המנצח, תקע עיניו בתווים שמולו למרות שהכיר את התפקיד בעל פה מאז היותו בן חמש עשרה. המנצח הזעיף פניו אך לא הורה לנגנים לחדול. לא מהם עלה הצליל הזר, בזאת היה בטוח; כשהביט בפניהם נדמה היה לו שאיש אינו חש בכך, אך כשהגיעו לסולו וכל הנגנים השתתקו ראה אותם מציצים זה בזה ולאחר מכן, בפנים מבוהלות, בחלל הריק שלשמאלו.
תחושת אשם תלתה בחלל האוויר.
רחש. הד קל על כל מגע במיתרי הכינור. אי-שם היה מי שייבב כמו כלב נשחט, ראותיו עומדות לפקוע מכאב וזעם, אך בעד מסכים על גבי מסכים הגיע אליהם רק צל-צילה של הזעקה. המנצח הזעיף פניו וקם ממושבו, נפנה לשמאלו לומר דבר-מה. רגע לאחר מכן ניתרו כל הנגנים על רגליהם באימה. בצריחת מיתרים זינקה הקשת בחלל האוויר, הושלכה כחץ היישר ביניהם עד שפגע עקבהּ במצחו של האבובן שצנח ארצה ללא הכרה. רגע קפאו כולם בדממה הפתאומית של קדנצה שנקטעה. המנצח הביט ללא הגה בגוף הכינור המתהפך לאיטו באוויר, גבו הקמור כלפי מעלה ומיתריו פונים אל האדמה, הולך וקרב אליו עד שכמעט ונגע כפתור הספית במצחו. אז הונף הכינור להתנפץ על הפנים השנואות, השלוות.
פניו של המנצח נותרו חסרות הבעה, מלבד זוית פיו שנטתה בלגלוג. "באמת," אמר, והכינור קפא. הנגנים זיהו היטב את הנזיפה הרכה שבקול העמוק. זעף הברזל הסמוי העלה לא פעם זעה קרה על ידיהם. "האם מר אויסטרך הנכבד שכח שהוא אוחז סטרדיווריוס בידיו?"
היד העלומה הלופתת את צואר הכלי רעדה. אי-שם באודיטוריום הריק נשמעה חריקת כסא עץ על רצפת הלינוליאום.

בעלת האוב הגישה לו קפה, והוא הרגיש בו את המרירות של משקה שהוכן כלאחר יד. המנצח לא ביקש שיאהבו אותו, אבל ממנה ציפה להבנה. כשהביט בעיניה ראה בהן תיעוב כבוש של מי ששילמו לו די כסף לאלץ אותו לנהוג בניגוד למצפונו.
"מתי הקונצרט?" שאלה, והוא לגם לאט, כמנסה לדחות את הקץ, וכשהשיב את הכוס לשולחן העץ הרעוע אמר, "עוד שבוע."
"אויסטרך. 1974," אמרה בעלת האוב. ידיה המגוידות נחו, קעורות, על השולחן, כאילו מנסה לתפוס משהו שיחמוק ממנה עוד רגע אם תאבד את הריכוז. הוא הביט מוקסם בידיים האלו. היה בהן כוח שלעולם לא יהיה בידיו. "הזהרתי אותך. מועד הפטירה קרוב מדי. התקף לב הוא לא… מוות נוח."
"תזמורת הקונצרטחבאו תפסו לי את פגניני – " אבל אז הבחין בצחוק בעיניה. היא קמה מן השולחן, ניגשה אל המכתבה המאובקת והשליכה לעברו מכתב כתוב ברישול, בהולנדית. היא אמרה, "זה מהקולגה שלי באמסטרדם שאחראית עליו."
עיניו רפרפו במהירות על השורות החפוזות, המלוכסנות, מלאות החרדה, ההולכות ומתרחקות מן השוליים. כשסיים הניח את המכתב באטיות על השולחן.
ידיו הזיעו.
"ואיפה הוא עכשיו?" שאל, והנגנים, אם היו שומעים אותו עכשיו, לא היו מזהים את קולו.
בעלת האוב משכה בכתפיה. "חזר אל השטן, אל האלוהים. אני לא יודעת מאיפה הם באים."
"והקולגה שלך… היא טובה?"
"הייתה," אמרה בעלת האוב.
ואחרי כן, לדממה שביניהם, הוסיפה, "אני רוצה שתלך עכשיו."
"את – "
"אני מציעה לך לא לדאוג לי." קולה היה קר, סופי. "אני מציעה שתתחיל לדאוג לקולגות שלך. אני מציעה שתתחיל לדאוג לעצמך."

החדשות נלחשו מפה לאוזן. במהירות האור.
ששה ימים לאחר מכן בדק המנצח אימיילים. הוא קיבל תמונות מחבר. אלו לא היו תמונות שהוא רצה לראות, אבל הוא לא יכול היה להתיק עיניו מהן. הכנר הראשון של תזמורת הקונצרטחבאו שנעלם אתמול נמצא סוף כל סוף לאחר חיפושים קדחתניים. המנצח זיהה את פניו בעיקר מפני שעיני הגוויה לא הושחתו. "זה היה זול. זאת הייתה ארוחת חינם. חטאנו," כתב עמיתו למקצוע, והכעיס אותו בסנטימנטליות שלו.
המנצח פסע הלוך ושוב בחדרו. שיקולים ושיקולים שכנגד.
הוא התקשר לבעלת האוב.
"אני מבטל את הקונצרט," אמר לה. "כמה תקחי כדי להחזיר אותו?"
הוא שמע אותה משתנקת, משתעלת, משועשעת עד יאוש. צחוקהּ צרם באוזניו כמו מיתר פוקע. "נפנוף ביד והמוסיקה מפסיקה, אה?" הוא שמע אותה יורקת בבוז. "התרינו בכם. המנגינה שאנחנו מעוררות נגמרת כשהנגנים בוחרים לשתוק – "
הקו התנתק.
המנצח צלצל שוב.
ושוב.
בפעם השלישית ענה לו קול זר.
הקול אמר, "מחר אתה איתי."

אחת לאחת, כיסה הערב את ערי הבירה ברחבי העולם, ונשא בכנפיו את זעם הקהל. הדלתות היו סגורות. בקופות רעדו קופאיות והכריזו פעם אחר פעם שקונצרט הערב בוטל. מה זאת אומרת, שאל הקהל. בושה, אמר הקהל, ודרש לדבר עם המנהל.
הקסם סחרר אותם. נכון, הם לא ראו את הידיים של הכנר, את הידיים של הפסנתרן. כלים מרחפים באוויר. מנענעים ופדלים נעים חרש בכוחות עצמם. אבל האיכות.
כבר חצי שנה שכח הקהל את המבצעים החיים, והתיישב בטלפונים סלולריים מכובים ובעיניים עצומות להתענג על האגדות שקמו לתחייה, על צלילים זכים, מפעימים. לשמוע את אויסטרך, את קרייזלר, את רחמנינוב ואת שנאבל, את יואכים מנגן את הקונצ'רטו של בראהמס, ופעם אחת בפירנצה, בקונצרט ששודר ברחבי העולם, את ויולדי מנגן כמו שד את אחד הקונצ'רטי לכינור שלו עצמו.
היום עמד הקהל בחוץ והסתער על הקופות ואוויר הערב התמלא ניחוח בשמים יוקרתיים וצעקות.
בפנים, הייתה דממה.
קפואים, ישבו הנגנים שורות שורות, כליהם שמוטים לרגליהם. קפוא, ישב המנצח למולם. ברוב האולמות נדמה היה שכל חברי התזמורת נעצרו באמצע ויכוח, ידיהם מורמות, קפוצות באגרופים, פניהם מעוותות מכעס ואימה, אך בחלק מאולמות הקונצרטים היו הנגנים ישובים על הבמה בראשים כפופים, בידיים שמוטות, בשלווה של קהילה שהלכה לעולמה בעודה מקבלת עליה את הדין. פה ושם היו מקומות ריקים.
אלו שנותרו בבתיהם לא ענו לשיחות נכנסות. הותירו את כלי הנגינה בנרתיקיהם. צפו בטלויזיה, או ישבו בוהים במרקע הריק או בשמיים. היו ששכבו. איש מהם לא עמד. אין עומדים נוכח ציפיה כשלהם.
ידיים בלתי נראות מילאו את הלילה.

[shif29]

טוב, קראתי פעמיים והבנתי את הסיפור. (אני מקווה)
מאוד מעניין, קודם כל, ומפורט. וכתוב יפה.
אני חושבת שאולי בחרת למקד את הסיפור במשהו שלא בהכרח היו מתמקדים בו במציאות שיצרת אם הייתה כזו, ואני אסביר:
הרעיון שתיזמורות חיות מנגנות עם מלחינים ידועים מתים, והנגנים בהן נתונים לרודנותם ואכזריותם, הוא מקסים, אבל במציאות שלנו, להיות חבר בתזמורת זה להיות נתון לרודנות ואכזריות גדולות לא פחות, ואפילו מקרי רצח היו בעקבות זאת בעבר. יכול להיות שקהילה שזכתה להחיות את היוצרים או הנגנים הידועים הייתה מתייחסת בסובלנות רבה יותר לזעם רצחני שמתעורר עקב טעויות או זיופים, ופשוט דורשת מהנגנים להיות הרבה הרבה יותר טובים.
מה שאני אומרת זה שאולי כדאי לך לבדוק, איך המצב ממנו מיהר המנצח לברוח להשבית קונצרט בגללו, יעבוד כאחד מנתוני הפתיחה. ולאן בחירה כזו תביא את הסיפור…
אותי הפתיעה מהירות הוויתור, בעיקר עקב דרישת הקהל, וזו בעיני הנקודה הבעייתית של הסיפור.

[מאת]

תגובות