- This topic has 12 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 18 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
1
"עזוב אותך, אין דבר כזה", אמרתי בביטול.
"אני אומר לך שיש", מוטי ענה בלחש.
"ואני אומר לך שהאחרונה מתה לפני מאה שנה, אפילו ההורים שלי לא ראו אחת כזו", עניתי בביטחון.
"נשארה אחת", הוא המשיך לדבר בשקט והסתכל לצדדים כאילו מישהו עוקב אחריו, "ואני יודע איפה היא. אני מפחד ללכת לבד. בא לך לבוא איתי?". היה לו מין ברק מוזר בעיניים.
"השתגעת, אתה רוצה שיזרקו אותנו לכלא?" , צעקתי.
"תנמיך את הקול, אידיוט", הוא שלח יד לפה שלי כדי לסתום לי אותו, "נראה לי שלא הייתי צריך להגיד לך עם כל ההתלהבות המטופשת שלך".
"אבל מי סיפר לך עליה?", לחשתי.
"זה עובר מפה לאוזן. יש מעט מאד אנשים שיודעים על זה וגם אלו שיודעים לא מדברים על זה עם כל אחד. אתה יודע, אם אתה רואה אחת כזאת ולא מדווח, אתה נחשב משתף פעולה".
"לא רק אם אתה רואה, גם אם אתה שומע. ברגע שתגיד לי איפה היא גרה ואני שומר את זה בסוד אני בעצם עבריין".
"יופי, גיא, אז אתה יודע את החוק. אבל זה לא אוכל אותך? לא היית מת לראות דבר כזה במציאות?"אמא של מוטי ואחותו נכנסו בהפתעה לחדר שלו. כמה פעמים אפשר להגיד לבן אדם שבגיל עשרים וחמש הוא כבר לא צריך לגור אצל ההורים. כל פעם שהוא מתקרב להחלטה לעזוב את הבית הוא מתחיל עם כמה שזה חוסך לו כסף וזה שאין לו בעיה של פרטיות כי הבית ענק והוא גר בקומה משלו. נכון, הם גרים בארמון של שלוש קומות. אבל על איזה פרטיות הוא מדבר אם אמא שלו ואחותו הגדולה נכנסות סתם ככה לחדר. יש להם גם איזה עיקרון מטופש במשפחה הפרימיטיבית שלו שלא מפעילים את מנגנון סגירת הדלתות האוטומטי שמחייב הקשת קוד סודי לפני כניסה לחדר. כמו שאומרת אמא שלו: "אצלנו בבית אין סודות". כשגרתי עם ההורים תמיד השתמשנו במנגנון הזה. אפילו אמא שלי לא ידעה את הקוד הסודי. אני חושב שהיא לא נכנסה אליי לחדר מגיל עשר עד שעזבתי את הבית בגיל עשרים ושלוש.
שתי הנשים עמדו בפתח החדר.
"על מה אתם מתלחשים?", שאלה הימנית בחיוך.
"מי זאת אמא שלך?", לחשתי לו באוזן, "הימנית או השמאלית?"
"הימנית, אידיוט. כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה?", מוטי צעק בלחשוש אל תוך האוזן שלי.טוב, אני מודה, אני לא זוכר. גם ככה לא הייתי בא אליו הרבה הביתה. כל בחורה שהייתי מביא אליו הייתה עוברת חקירות אצל ההורים שלו לפני שהיינו מגיעים אליו לחדר. גם לא היה ממש מה לעשות אצלו כי ההורים שלו לא הסכימו שישחק בעולמות וירטואליים. גם לזה היה לאמא שלו משפט קבוע: "אני מאמינה בעולם הזה ולא בבריחה לעולמות אחרים. בתקופה שלי אנשים היו גולשים באינטרנט ולא בורחים מהמציאות". גולשים באינטרנט? פרימיטיבית, כבר אמרתי? לא יודע איך אנשים העבירו פעם את הזמן לפני שהמציאו את העולמות הוירטואליים. זה בא בצורה של קופסה מכוערת קטנה ושחורה שלא נראה כאילו היא שווה משהו כמו משכורת שנתית. ההורים שלי, במקום להשקיע בארמון לישון בו, השקיעו בעולמות וירטואליים לעצמם ולילדים. כשהיינו ילדים מוטי היה בא אליי לשחק ויכולנו לבחור מתוך שלושה עולמות: ג'ונגל, מרוצים ואבירים. לפני שאתה נכנס לעולם אתה בוחר תפקיד וזמן. בג'ונגל למשל הייתי בוחר בטרזן ומוטי היה בוחר באחד הקופים. היינו בוחרים שלושה ימי עולם וירטואלי שזה משהו כמו שלוש שעות עולם אמיתי. העולם הוירטואלי היה נראה ממש כמו עולם אמיתי ויכולת לעשות בו כל דבר שרק רצית. לא הייתה שום סכנה שיקרה לך משהו ותמיד יכולת לבקש אוכל, חימום ובכלל כל מה שצריך כדי לשרוד. היה גם אפשר לחזור לעולם האמיתי לפני שנגמר הזמן אבל לא עשינו את זה אף פעם. עכשיו,בגיל עשרים ושמונה, עבדתי קשה כדי לקנות את העולמות הכי טובים בשוק: "מלך האורגיות" ו- "נשיא ארה"ב". ב – "מלך האורגיות" הייתי משחק רק בתקופות שלא הייתה לי חברה, כמו עכשיו, כי חברות היו מאד מקנאות במה שהייתי עושה בעולם האורגיות הוירטואלי. ככה זה בנות, אפילו סקס עם מחשב נחשב בעיניהן כבגידה. השתדלתי לא להגזים עם מלך האורגיות כי בתקופות שהייתי משחק בעולם הזה לא כל כך חיפשתי חברה כי היה לי כל מה שרציתי בתוך העולם. בכלל, העולם האמיתי היה נראה הרבה יותר אפור ומדכא לעומת העולם הוירטואלי ככה שלא פלא שנפתחו מוסדות לגמילה של אנשים מהעולמות האלה ולאחרונה התחילו להישמע כל מיני קולות מהימין הקיצוני לאסור את השימוש בעולמות האלה. היו גם שמועות על אנשים שנכלאו בתוך עולמות וירטואליים והם מאושפזים בבתי חולים שמנסים להחזיר אותם לעולם האמיתי. לדעתי את השמועות המציאו כל הדתיים האלה שטענו שזה חילול הקודש להמציא עולם חלופי לעולם של בורא עולם. לך תסביר להם שאולי גן עדן היה בעצמו עולם וירטואלי. במחשבה שנייה, אולי העולם שלנו הוא סוג של עולם וירטואלי רק מדגם לא כל כך מתקדם.
הבטתי עוד פעם על אמא שלו ואחותו. אז אמא שלו זאת…רק לפני רגע הוא אמר לי. אה, זאת ההיא ששאלה על מה אנחנו מתלחשים. הימנית. טוב, אין לי זיכרון טוב לפרצופים. והפרצוף היה הדבר היחיד שהבדיל בינה לבין הבת שלה. ולא בגלל שהוא היה יותר מבוגר. הוא פשוט היה שונה. הם נראו באותו גיל, עשרים וחמש, למרות שאחותו הייתה בת עשרים ושמונה ואמא שלו בת חמישים ושלוש. מאז נכנס חוק היופי לתוקף זה היה הגיל הוויזואלי של כל הנשים באוכלוסיה. החל מגיל שמונה עשרה, כל האזרחים חויבו לעבור כל שנה, ניתוחים פלסטיים שישמרו את המראה הצעיר והיפה. לנשים אסור היה להיראות מעל גיל עשרים וחמש ולגברים מעל גיל שלושים. מכיוון שהניתוחים היו פשוטים (בכל זאת המאה העשרים ושלוש), העלות שלהם הייתה נמוכה, והחוק חייב כל אדם להפריש חלק מהשכר לביטוח יופי. בתחום היו שלוש רשתות לניתוחים פלסטיים שיכולת לבחור אחת מהן – אורנג'ינו, סלקונו ופלפונו. החוק נכנס לתוקף לפני מאה חמישים שנה וחל על כל האזרחים שבתאריך כניסתו לתוקף היו מתחת לגיל שמונה עשרה. אז עכשיו, אם אתם יודעים לעשות חשבון בלי מחשב, נשארנו במצב שאין בעולם נשים שנראות מעל גיל עשרים וחמש וגברים מעל גיל שלושים. אמא של מוטי ואחותו היו ממש דומות כי הן נותחו באותה רשת, אורנג'ינו. בעצם כל הנשים באוכלוסיה שנותחו באותה רשת היו זהות, למעט הבדלים קטנים. אני ומוטי אהבנו לשבת בבתי קפה ולנחש איפה מנותח כל בן אדם שעובר ברחוב. אם היינו משתכרים קצת אז גם היינו רצים אחרי בחורה ובודקים אם צדקנו. אחותי העדיפה את המראה של סלקונו והכריחה את אמא שלי לעשות את המנוי שם לכל המשפחה. היא אהבה חזה גדול ובסלקונו הרופאים היו שמים בדרך כלל 350 CC מינימום בחזה ואפשר היה לקבל עוד 50 CC חינם בכל שד אם המנוי היה משפחתי. לעומת זאת מנוי משפחתי באורנג'ינו כלל רק קופון לניתוח חינם כל שנה. אחות של מוטי עברה בינתיים רק הגדלת חזה ושאיבת שומן (דווקא אהבתי אותה יותר עם השומן) ואמא שלה כבר עברה כמעט את כל המגוון כמו הגדלת והרמת חזה, מתיחת פנים, מתיחת בטן, מתיחת צוואר, מילוי קמטים, ניתוח אף, הצמדת אוזניים, עיבוי שפתיים, מתיחת עפעפיים, הרמת מצח, הרמת גבות, סילוק ורידים בולטים, השתלת שיער, הצרת היקפים, החלקת עור, הקטנת עיניים, החלפת מרפקים, ואפילו השתלת סיליקון בתחת. הניתוחים במאה שלנו כבר היו ברמה כזאת שהם לא השאירו שום סימן אז לא משנה כמה ניתוחים עברת לא ממש ראו את זה עליך.
ההחלטה לגבי הניתוחים השנתיים שעל כל אדם לעבור התקבלה בוועדת המומחים של הרשת שהיית מנוי בה. הוועדה הייתה מחליטה איזה ניתוחים על האדם לעבור על מנת להשוות את גילו לממוצע הרצוי ולקרבו לקריטריון יופי ממוצע באוכלוסיה.היא הייתה מתכנסת אחת לשנה עבור כל אזרח מעל גיל שמונה עשרה. מכיוון שיש אנשים שבגיל עשרים נראים כמו בני ארבעים, הם היו צריכים לעבור ניתוחים בגילאים צעירים יותר משאר האוכלוסייה על מנת לשוות להם את הגיל הרצוי. הניתוחים התחלקו לניתוחי חובה וניתוחי רשות. ניתוחי הגיל והיופי הממוצע היו חובה על מנת להכחיד את המראה הזקן והמכוער. ניתוחי רשות נועדו לעשירים שרצו להיראות יפים יותר. אמא של מוטי צחקה שהיא לא עוברת שנה בלי ניתוח רשות אחד לפחות. אזרח לא יכול היה לסרב לניתוח חובה שהוחלט עליו בוועדת רשת הניתוחים אבל הייתה לו זכות ערעור לוועדה ממשלתית שהייתה הסמכות הקובעת האחרונה. הייתה הרבה ביקורת על החוק אבל השורה התחתונה היא שהוא שרד כבר מאה חמישים שנה והצליח להיפטר מכל הזקנים המקומטים באוכלוסיה. הרעיון מאחורי החוק נצמד לכלל האסתטי. העולם צריך להראות יפה וצעיר וכך גם בני האדם. כמו שהפרימיטיביים בעבר דאגו לטפח את הגנים הציבוריים על מנת שיהיה יותר כיף להסתובב בעיר, כך האדם המודרני המודע לתרומת היופי לבריאות הנפשית רוצה שיסתובבו רק אנשים יפים ברחוב. השילוב האופטימלי על מנת להבטיח זאת הוא ניתוחי הגיל והיופי. זקנים ומכוערים הם מעצבנים ולא רק הם צריכים לסבול את המראה של עצמם אלא כל האוכלוסייה שנתקלת בהם ברחוב. הם מהווים נטל כלכלי על האוכלוסייה ומעכבים את התפתחות החברה. אני נולדתי אחרי שכבר נעלמו כל הזקנים וממה ששמעתי אני מרחם על המסכנים שחיו לפני מאתיים ושלוש מאות שנה והיו צריכים לסבול את ההזדקנות של הגוף של עצמם ושל אחרים שהיו צריכים לסבול רק מלהסתכל עליהם.
"אז מה קורה פה, ילדים?", זה היה אבא של מוטי. כאן לפחות לא יכולתי להתבלבל כי למוטי לא היו אחים. אבא של מוטי היה בן חמישים ושבע ונראה, כמובן, בן שלושים. יחסית לרוב הגברים, הוא לא עבר הרבה ניתוחים. תמיד אהבתי לצחוק על מוטי שביום טוב הוא נראה יותר צעיר מאבא שלו. המידע על הניתוחים שכל אדם עובר הוא מסווג ואבא של מוטי, בניגוד לאשתו ואחותו, לא אהב לדבר על זה, אבל ממוטי אני יודע שהוא עבר ניתוח הקטנת חזה, השתלת שיער, מתיחת עור, מילוי קמטים, שיפוץ אונה ימנית, החלפת זרת שמאל, ואפילו ניתוח רשות אחד – הגדלת פין. איזה מזל שעד עכשיו עברתי נקי את כל הוועדות ועוד לא הכריחו אותי לעשות שום ניתוח.
"שום דבר", מוטי כבר התחיל להילחץ מזה שכל המשפחה שלו עומדת ובוהה בנו, "אנחנו בדיוק היינו בדרך החוצה לבית של גיא, נכון?", הוא הביט עליי.
"בשעה כזאת? השתגעתם?" אמא של מוטי התרגזה, "חשבתי שגיא נשאר לישון כאן. כבר עשר בלילה". בזמן שהיא דיברה אחות של מוטי הייתה עסוקה בלפזר עליה את אבקת האנטיקמט. כל אזרח חוייב לפזר החל מגיל שמונה עשרה אחת ליום את האבקה על גופו על מנת למנוע את הזדקנות העור. לפי העור של אמא של מוטי היא בטח הייתה גומרת כמה צנצנות על עצמה כל יום. פלא שהיא עוד לא הפכה לשלד.טוב, הייתה לה סיבה טובה להילחץ. החל משעה שש בערב נאסר על האזרחים לנסוע במכוניות פרטיות מתוך דאגה לביטחונם. בשעות הלילה הרחובות שרצו כנופיות עוני טרוריסטיות שבזזו ורצחו עוברי אורח תמימים שכל חטאם היה בכך שהרוויחו את לחמם בכבוד. המדינה העמידה לרשות הציבור רכבות עירוניות חשמליות ממוגנות שהיו מלוות בניידות משטרה. ברגל מותר היה להסתובב רק באזורי ביטחון מיוחדים שהיו סטריליים מעניים ונשמרו על ידי כוחות ביטחון מיוחדים של השלטון. האזורים המוגנים היו בעיקר מסלולי הרכבת ודרכים צרות שהובילו מהתחנות אל הבתים. למרות שהדרך מהבית של מוטי לבית שלי כללה רק שלוש תחנות ברכבת והליכה קצרה באזורים מוגנים, האימא הפחדנית של מוטי ניסתה לעצור אותנו.
אבא של מוטי לא התערב ורק עמד בצד ופיהק. זה היה קצת מבלבל. לא היית מצפה מאדם בגיל שלושים להיות עייף בעשר בלילה אבל אבא של מוטי רק נראה בן שלושים ובעצם היה בן חמישים ושבע. העניין הוא שהגוף היה ממשיך להזדקן ולהירקב מבפנים אבל רק מבחוץ המשיך להיראות יפה. בטח עוד איזה מאה, מאתיים שנה יפתרו גם את זה. זה היה אפילו מצחיק. אי אפשר היה לזהות את הגיל במראה החיצוני אבל אפשר היה לקבל מושג לפי סגנון הדיבור וההתנהגות. ברחוב הסתובבו זוגות של נשים וגברים, בגילאי עשרים וחמש ושלושים, שהלכו באיטיות מעצבנת וכשהיית מדבר איתם היו עונים לך בסגנון דיבור של לפני ארבעים שנה. יכולת לראות בן אדם צעיר רץ ג'וגינג ומתמוטט על המדרכה ומסתבר שהוא היה כבר בן שמונים ושלוש וקיבל התקף לב. ברכבות החשמליות האוטומטיות אי אפשר היה לדעת מי מהעומדים הוא זקן ומי מהיושבים הוא צעיר אז אנשים הפסיקו לקום לזקנים. כדי למנוע בלבול הממשלה הנפיקה תגי גיל ממוחשבים לאנשים. במהלך היום לא היה חובה להסתובב עם תג הגיל, אבל ברגע שרצית שידעו את הגיל האמיתי שלך, כמו במקרה של הזקנים ברכבת, היית מצמיד אותו למצח. היו עוד המון מקרים מצחיקים כמו זה שהיית יכול להתחיל עם מישהי חתיכה ואחרי שיחת פלירטוט קצרה, היא מוציאה את תג הגיל ומראה לך שהיא בת שבעים וארבע. פעם ניהלתי רומן של חודשיים עם אחת כזו, כי לא ביקשתי לראות תג גיל. הסקס היה נראה לי קצת מוזר כי היא התנשמה והשתעלה הרבה אבל חוץ מזה היא די הצליחה לעבוד עליי. מאז אני מבקש לראות את התג כבר בפגישה השנייה.
מוטי נצמד אליי ולחש "אז מה, פחדן, אתה בא או לא?" האמת, שהייתי מוכן ללכת לכל מקום רק כדי לצאת מהחדר שלו, כשכל המשפחה המעצבנת שלו עומדת ומסתכלת עלינו.
"כן, אבל איך יוצאים מפה?" שאלתי. ההורים של מוטי ואחותו התקרבו כדי לנסות לשמוע מה אנחנו אומרים אחד לשני.
"אנחנו ניקח את החשמלית", מוטי אמר בביטחון."אתם לא לוקחים שום חשמלית", אימא של מוטי אמרה בפסקנות כאילו היא מדברת לשני ילדים בני שמונה, "אתם נשארים לישון כאן. גיא, אתה מוזמן לחזור לבד הביתה". טוב, אם הייתי שומע אותה מדברת ככה מהתחלה לא הייתי מתבלבל בינה לבין אחותו של מוטי. לא משנה כמה יתקדם העולם, הורים יישארו מעצבנים. "לא, זה בסדר", לא יכולתי להשאיר את מוטי לבד עם הסוהרים האלה, "אני אשאר כאן". כל המשפחה יצאה ואימא של מוטי דאגה לנעול את החדר עם הקוד המשפחתי הסודי.
2
"אני מרחם עליך", אמרתי למוטי, "איך אתה מסוגל להישאר בכלא הזה?"
"זה לא כלא, יש לי פה כל מה שאני רוצה", הוא בעצמו לא האמין למה שהוא אומר. הוא כל כך רצה שניסע למקום ההוא.
"כן? ולצאת מהחדר עכשיו אתה יכול?"
"לא", הוא מלמל. הבטתי בו ברחמים. איזה מסכן. בחור בגיל עשרים וארבע שלא יודע את הקוד הסודי של הדלתות בחדר שלו.
"אבל אני יכול", עניתי בחיוך.
"מה?", שוב ראיתי את הברק המוזר שלו בעיניים, "אתה יודע את הקוד הסודי?"
"במקרה, כן", נהניתי לענות אותו.
"אבל איך?"
"פעם אני עוד אגלה לך", אמרתי והתקדמתי לכוון הדלת. אף פעם אני לא אוכל לגלות לו. לפני כמה שנים, כשעדיין לא הכרתי אותו, פגשתי את אימא שלו באיזו מסיבה של גילאי עשרים פלוס. מאוחר יותר התברר לי שהיא הייתה בפרידה מבעלה בתקופה ההיא. בדרך כלל מבקשים להראות תגי גיל בכניסה למסיבות האלה אבל אימא שלו הצליחה להיכנס. היא נראתה פגז והזלתי ריר עליה כל הערב. הלכנו אליי לדירה ועשינו סקס מטורף כל הלילה. בבוקר היא הראתה לי את תג הגיל אבל לא כעסתי. זיינתי גוף של בת עשרים וחמש, מה איכפת לי אם היא בת חמישים ואחת. אפילו המשכנו לצאת איזה שבוע. בשבוע הזה הגענו אליה פעם אחת לדירה ואז היא גילתה לי את הקוד הסודי של הדלתות בבית. אחרי שבוע אמרתי לה שאני בעניין של קשר רציני ואיתה יהיה לי קצת קשה לממש את זה. היא די נעלבה ונראה לי שאחרי הקשר איתי היא חזרה לבעלה. בפעם הראשונה שמוטי הביא אותי אליו הביתה היא כמעט נחנקה. לא זיהיתי אותה כי היא הספיקה לעבור כמה עשרות ניתוחי גיל ויופי ששינו לה קצת את הצורה, אבל היא דאגה להזכיר לי. הסכמנו שהקשר בינינו יישאר הסוד שלנו. כאילו שהייתה לי ברירה."לא שכחת משהו?", אמרתי למוטי בנימה זועפת.
"מה?", הוא הביט בי בתחינה. אם זה ימשיך ככה צפוי לנו לילה קשה.
"אולי את התו גיל? אתה יודע, משעה שש בערב חובה להסתובב איתו".
"אה, נכון, תן לי רגע למצוא אותו". הוא הלך לחטט במגירות. בטח ייקח לו זמן. טוב, הוא בקושי יוצא מהבית בשעות האלה.הקשתי את הקוד הסודי אבל הדלת לא נפתחה. כבר פחדתי שאולי אימא של מוטי החליפה את הקוד אחרי שנפרדנו, אבל זה הצליח בניסיון שני. יצאנו מהבית על קצות האצבעות. בחוץ, בתוך המעלית האישית, הברק חזר לעיניים של מוטי. הוא התגבר במהירות על כל ההשפלה שאימא שלו העבירה אותנו שם. בסוף עוד אני אציע לו לעבור לגור איתי. ביציאה מהמעלית חיכו לנו מאבטחים של האזור המוגן שהביטו עלינו בעצבים. הם לא אהבו שמפרים את המנוחה שלהם בשעות כאלה. אחד מהם התלווה אלינו אל תחנת הרכבת החשמלית.
"אז מה, לאן נוסעים בשעה כזאת?" המאבטח הביט בנו בחשד.
זה לא היה צפוי. אומנם כבר עשר בלילה, אבל בכל זאת, הם לא אמורים לשאול שאלות מהסוג הזה. לאחרונה תפסו כמה אזרחים ששיתפו פעולה עם הטרוריסטים וכנראה התחילו לחקור נוסעים חשודים. כשרואים את מוטי הלחוץ הזה, אפשר להבין את המאבטח.
"פה קרוב, רק שלוש תחנות לבית שלי", עניתי במהירות לפני שמוטי יתעלף מלחץ.
"לבית שלך?" המאבטח לא נראה מרוצה מהתשובה, "אתם לא יודעים שמסוכן בשעות כאלה?"
"אחרי מה שעברנו בחיים אני לא חושב שבגילנו משהו עוד יכול להפחיד אותנו".
שיקרתי, אבל לא ראיתי דרך אחרת לצאת מהחקירה הזו. המאבטח סרק אותנו שוב במבטו, במיוחד את מוטי. אם הוא יעריך אותנו בפחות מגיל שלושים, אזי הוא אמור להאמין לי. אם יעריך אותנו בגיל שלושים, אזי באותה מידה אנחנו יכולים להיות בכל גיל אחר מבוגר יותר ואז הוא ייתן לנו את הכבוד המגיע לזקנים. הוא עצמו נראה מתקרב לשלושים. הוא לא יכול להיות יותר מזה כי השירות בצבא הוא עד הגיל הזה. זה מבטיח לנו שייתן לנו כבוד אם יחשוב שאנחנו זקנים. הוא המשיך להרהר. כנראה שסיבכתי לו את הפעילות החישובית במוח הנבוב שלו. בטח עוד רגע יבקש מאיתנו תווי גיל.החשמלית הגיעה והמאבטח נאלץ לוותר על העונג של ההתעללות בנו. עלינו במהירות. העברנו את היד ליד הכספון והתיישבנו. בפרק היד של כל אזרח הושתל מעגל אלקטרוני זעיר שהכיל את כל המידע עלינו כולל מצבנו הכספי. העברת פרק היד ליד הכספון איפשרה קיזוז מחיר הנסיעה כולל רישום מדויק של זהותנו במחשב הרכבת. לא הייתה בעיית מקום. מלבדנו היו שני אנשי עסקים שנראו מכובדים, איזה תימהוני אחד ומאבטח החשמלית שישב בכסא שהיה פעם כסא הנהג ולא נמצא בשימוש מאז תקופת המיחשוב הכולל של התחבורה, שהפכה את הנהגים למיותרים. לא הרבה מטורפים הסתובבו ברחובות בשעות כאלה. מוטי נראה כהרגלו, לחוץ וכל הזמן הביט לצדדים מחשש שעוקבים אחרינו. כאילו שאין לממשלה דברים יותר מעניינים לעשות מלבד לעקוב אחרי שני מוזרים. מה שבטוח, אם הממשלה כן הייתה יודעת לאן פנינו מועדות, אזי בוודאות היינו תחת מעקב עכשיו. גם אני נכנסתי ללחץ.
"אתה בטוח שאתה יודע איפה זה?", שאלתי, מנסה להיראות רגוע.
"בטח", ענה תוך שהוא מראה לי את הפתק עם הכתובת.
"אתה יודע שזה לא באזור המוגן?"
לא מספיק שאנחנו הולכים לעשות עבירה על החוק, אנחנו גם מסכנים את עצמנו באזור הפרוץ. הממשלה כבר הודיעה מזמן שאזורים שאינם מוגנים אינם בשליטתה ושוטטות בהם בשעות מאוחרות אסורה בהחלט והינה על אחריות האזרחים בלבד. מאבטחי הגבולות היו אמורים למנוע מעבר אזרחים לשטח הפרוץ אבל העלימו עין שכן אזרחים לא מעטים היו עוברים את הגבול בשעות הלילה לבתי זונות או לארוחות זולות במסעדות מעוררות גועל. מאז המצאת העולמות הוירטואליים בתי הזונות בשטח המוגן איבדו זכות קיום. במקום ללכת לזונה עלובה יכולת להיכנס לעולם "בית הזונות של מאדאם בובארי" ולבחור את מי שאתה רוצה מתי שאתה רוצה. בתי הזונות המשיכו להתקיים בשטח הפרוץ, שכן העניים לא יכלו להרשות לעצמם עולמות וירטואליים ונאלצו להסתפק בעגמומיות המתמדת של עולם המציאות היחיד שעמד לרשותם. שני אנשי העסקים ברכבת נראו בדרך לאיזה בית זונות של האזור הפרוץ. טוב, תמיד יש את המוזרים שמעדיפים את הדבר האמיתי."אז מה, זה פעם ראשונה שלך בשטח הפרוץ?", מוטי התגרה בי.
"מה פתאום? לי אין מי שינעל את החדר שלי בקוד סודי", עניתי בציניות.
פעם יצאתי תקופה מסוימת עם איזה ענייה שגרה באזור הפרוץ. מכיוון שהממשלה חייבה גם אותם לעבור ניתוחי יופי וגיל, הם נראו לא פחות טוב מאזרחים רגילים. הם כמובן לא יכלו להרשות לעצמם ניתוחי רשות, אבל גם מה שמקבלים בחבילה הבסיסית בכל רשת מספיק כדי להיראות צעיר ובעל יופי ממוצע. מאז חוק היופי לא היה להם את המראה המרופט האופייני לעניים בעידנים קודמים, כך שהם איבדו הרבה מהחמלה של האזרחים כלפיהם. הבחורה שיצאתי איתה לימדה אותי לזהות אותם שלא לפי המראה. היה להם מין מבט רעב כזה בעיניים. רעב ואכזרי. כשאין לך מה לאכול העטיפה התרבותית מתפוררת ונשארת החיה. לפעמים הבנתי אותם על שהפכו לטרוריסטים למרות שהממשלה שטפה לנו את המוח שאין שום הצדקה לטרור. כשיצאתי עם הענייה הייתי מביא לה קצת אוכל ובתמורה מקבל סקס. אז אני לא באמת יודע אם היא יצאה איתי מתוך אהבה. למזלי היא גרה רק איזה מאתיים מטר בתוך האיזור הפרוץ אז רצתי פשוט כל הדרך מהתחנה לבית שלה. לפעמים עניים היו נטפלים אליי אבל הם היו מאד חלשים והייתי מנפנף אותם בקלות. הקבוצות טרור היו פועלות לרוב בתוך האיזורים המוגנים והעדיפו פיגועים המוניים אז מהן דווקא פחות פחדתי."הבאת קצת אוכל?" שאלתי.
"אוכל? בשביל מה?" מוטי לא ממש תיפקד. הוא יותר מדי התלהב מכל ההרפתקה. המסכן בטח חושב שאנחנו באיזה עולם וירטואלי ולא בעולם אמיתי שאתה יכול לא לחזור הביתה.
"כדי לזרוק לעניים בזמן שנרוץ לדירה שלה. אם זה עמוק בתוך האיזור הפרוץ לא נחזיק מעמד בלי אוכל". אף פעם לא עשיתי את זה אבל שמעתי על זה מחברים. כדי להגיע לאיזורים מרוחקים בעומק השטח הפרוץ אתה מצטייד באוכל וכל פעם שאתה מרגיש שהעניים מתקרבים בכמות גדולה מכדי שתוכל לנפנף אותם, אתה זורק קצת על הרצפה. חלק גדול מהם מתנפל על האוכל, מתחילות מהומות בינם לבין עצמם על השאריות וזה משאיר לך קצת זמן לברוח.
"דבר בשקט", הוא הביט שוב לצדדים, "אל תדאג, נסתדר".
נראה לי שרק עכשיו הוא התחיל להבין למה הוא הכניס אותנו. מילא, אני, שכבר עברתי קצת דברים בחיים, אבל הילד של אמא הזה עוד יעשה במכנסיים. כל הגב של החולצה שלו התמלא זיעה והיא נראתה כמו סמרטוט שהדביקו לו על הגוף. אף פעם לא הבנתי איך הוא הגיע עד היום בלי איזה ניתוח חובה. הוא לא היה שמן אבל לא הייתה מזיקה לו שאיבת שומן ולדעתי גם האוזניים שלו היו מכוערות. הבנתי מאמא שלו שוועדת הרשת של אורנג'ינו קבעה לפני שנתיים שהוא צריך לעבור ניתוח יופי לשאיבת שומן אבל הם עירערו לוועדה הממשלתית והניתוח בוטל. אחרי שהייתי עם אמא שלו במיטה הבנתי שהיא יכולה לשכנע את מי שהיא רוצה במה שהיא רוצה. בטח כמה מחברי הוועדה התוודעו אליה מקרוב.דרך החלונות של הרכבת יכולנו לראות את משמרות ההגנה מפטרלים בגבול האיזור המוגן. מדי פעם מוטי הצביע על כל מיני עניים שקיבצו נדבות על הגבול בין האיזורים. חלק מהם שכבו בלי תנועה. אלה כנראה היו זקנים שלא שרדו את הרעב. בגבול עברה מכונת איסוף גופות והחיילים היו מעמיסים עליה את הגופות הזרוקות. לא בטוח שהם בדקו טוב שהבן אדם מת ולא ישן, או סתם זרוק באפיסת כוחות. המכונה הייתה טוחנת את האנשים ובתהליך כימי מיוחד מפיקה נוזל אנרגיה. בקצה המכונה היה משפך קטן וזרזיף של הנוזל כל הזמן נשפך ממנו. העניים היו רצים אחרי המכונה ונלחמים על הזכות למצוץ מתוך הפיה של המשפך. כשנכנסה המכונה לפעילות, הממשלה הציגה את זה לעניים כשיפור באיכות החיים שלהם והבטיחה שנוזל האנרגיה יפתור את בעיית הרעב שלהם. אבל, הסתבר שעל כל גופה שנטחנה המכונה הייתה מפיקה רק חצי ליטר מנוזל האנרגיה. בהתחלה הייתה התנגדות למכונה בטענה שזה לא מוסרי שאדם ישתה את המיץ שנעשה מהגופה של חבר שלו שמת כמה דקות לפני כן, אבל מכיוון שלעניים לא התייחסו בדיוק כמו לבני אדם, הטענה נדחתה בביטול. המכונה הייתה מלווה בחייל שהלך באיטיות לצידה ודאג שלא יהיו מהומות ליד המשפך על מנת שכל עני שזכה להגיע לפיה יוכל ליהנות ממנה לכמה שניות. אם הוא היה מגזים, החייל היה, כמובן, יורה בו ומעמיס אותו על המכונה. הבחור היה מוצא את עצמו בתור נוזל יוצא מהפייה שרק לפני רגע הגזים במציצתה.
כל הנוסעים כבר ירדו והמאבטח המנומנם שישב בקידמת הרכבת כבר התחיל, גם הוא, לחשוד בנו. התחום המוגן שהרכבת נכנסה אליו כלל מעט מאד בתים של אזרחים. זה היה תחום כמעט לא מאובטח והיו שמועות על כך שהממשלה עומדת לוותר בקרוב על שליטתה בו. האזרחים שגרו באזור הזה היו מיליונרים שקנו בעבר בתים בתקופה שהאזור נחשב ליוקרתי ביותר בעיר. הפרברים היוקרתיים המבודדים שילמו ראשונים את המחיר, מאז תחילת מתקפות הטרור של העניים. המאבטח לא הסיר את העיניים מאיתנו. לא נראינו מיליונרים וגם לא ילדים של מיליונרים. מוטי עם הבגדים של היורם עוד נראה כמו מעמד בינוני גבוה אבל אני עם הקרנבל של צבעים ששמתי על עצמי בהחלט עוררתי חשד.
מוטי לחץ עם בוהן ידו בנקודה קרובה לאוזנו הימנית.
"מה את רוצה, אימא?", הוא דיבר אל האוויר כאשר מנגנון מיוחד מנתב את גלי הקול חזרה אל המכשיר המותקן במוח ומשם אל הצד השני של השיחה. מסכן, היא בטח התעוררה וגילתה שהוא לא בחדר.
"אני ישן אצל גיא היום", לא יודע אם היה עוד יום בחייו שהוא שיקר כל כך הרבה.
"לא, אני לא יודע את הקוד הסודי של הדלתות. אני חייב לסיים, להתראות". הוא לחץ שוב עם הבוהן על הנקודה שבמוחו על מנת לנתק."עוד תחנה", מוטי פנה אליי, כדי שלא אטריד אותו עם שאלות על השיחה.
"למה שלא תנסה ליצור איתה קשר? אין לה דיבורית אישית?", שאלתי בשקט.
"לא. כבר אמרתי לך שהיא טבעית לגמרי".הדיבורית האישית הושתלה במוחם של כל האזרחים והעניים ושימשה תחליף לטלפון הנייד של פעם. חיוג מספרים עבר מן העולם, וכל שהיית צריך על מנת ליצור קשר עם אדם אחר היה ללחוץ על נקודה מסויימת בקירבת האוזן הימנית במוח ולהגות את השם המלא של נשוא השיחה. האדם המקבל את הפנייה היה חש בחום מסויים באונה הימנית ולוחץ באותה בנקודה במוחו על מנת לקבלה. בתהליך פשוט היינו יכולים לעדכן את "ספר הטלפונים" (עדיין קראו לו בשמו העתיק) של הדיבורית עם שמות חדשים ומספרי האזרח שלהם. עבור שמות שעדיין לא היו מעודכנים במאגר האישי שלך, יכולת פשוט להגיד את השם ולהיעזר בשירותים ממוחשבים לאיתור האדם אם יש כפילויות, או פשוט לאמר את מספר האזרח שלו, אם ידעת אותו. אם אין לה דיבורית, אזי קשה מאד לאתר אותה, שכן יחד עם הדיבורית היה מותקן גם מכשיר הצפנה לוויני ששידר את מיקומך בכל רגע נתון למוקד ממשלתי. כך הממשלה משיגה שליטה מלאה על האזרחים, ובמיוחד על העניים, כשיש צורך באיתור אדם על מנת להביאו לניתוחי יופי וגיל.
"חוץ מזה, אין לי מושג מה השם שלה ואני גם לא בטוח שיש לה בכלל מספר אזרח", המשיך בחוסר מנוחה.
אז זה העניין. רק ככה היא הצליחה להיחלץ מידה של הממשלה. לא הייתה שום דרך אחרת. גם אם היא הוציאה את הדיבורית ומכשיר האיתור, הממשלה לא הייתה נחה עד שהייתה מוצאת אותה. אם היא לא רשומה במאגר המידע של האזרחים, אזי היא בעצם לא קיימת מבחינת הממשלה. אבל איך היא נמלטה ממספר האזרח? רק דרך אחת – אמא שלה ילדה אותה בשיטות הפרימיטיביות. בימינו נשים כבר לא "נכנסו להריון". זוג שחשק בילד היה מגיע למעבדה, מוסר דגימת זרע וביצית ואחרי כתשעה חודשים מקבל תינוק שגודל במתקני עובר מלאכותיים. כל דרך אחרת להבאת ילדים לעולם נאסרה, על מנת שלממשלה תהיה שליטה מלאה על קצב גידול האוכלוסין. גם העניים התיישרו לפי הזרם, שכן זו הייתה הדרך היחידה לקבל תמיכה מהממשלה. יכול להיות שאמא שלה הייתה שייכת כנראה לכת המורדים שנקראה "הטבעיים". הכת הקימה לפני כשבעים שנה גטו סגור באזור הפרוץ והציבה שמירה על מנת לא לאפשר לכוחות ההגנה לחדור. אנשי הגטו ניתקו כל מגע עם המדינה ובעזרת גאון מטורף ביצעו ניתוחים פולשניים על מנת להסיר מעצמם את הדיבוריות האישיות ומכשירי האיתור, נכנסו להריון בשיטה הישנה, והתנגדו לניתוחי יופי וגיל. הממשלה שראתה בכך תקדים מסוכן להרמת ראש של העניים, הטילה מצור צבאי על הגטו. לאחר שבוע של קרבות עיקשים החלו מרידות נוספות ברחבי המדינה והממשלה הנואשת בחרה בפתרון האחרון. פצצת גרעין ממוקדת הוטלה על הגטו וכתשה את כל אלפי העניים שלחמו שם. המרד נבלם והעיתונים ניהלו במשך חודשים דיונים על המוסריות שבהטלת הפצצה אך לאחר מכן ירדה הפרשה מהכותרות. אבל לא יכול להיות שהיא הייתה נצר של "הטבעיים". כולם נהרגו שם, כולל הגאון המטורף שהיה היחיד שהחזיק את הידע איך לשלוף את הדיבורית ומכשיר האיתור מהמוח.
בקידמת הרכבת מתחת למושבים בהם ישבו קודם לכן אנשי העסקים הייתה זרוקה שקית עם תפוחים. כנראה אחד מאנשי העסקים הביא איתו אוכל לעניים ושכח אותה. היא יכולה להציל אותנו. הרכבת עצרה. מרגע העצירה יש שלושים שניות עד שהדלתות נסגרות והרכבת ממשיכה. התקדמתי באיטיות אל השקית. המאבטח החשדן לא הסיר ממני את מבטו. התכופפתי אל השקית מתחת למושבים.
"מה בדיוק אתה חושב שאתה עושה?" הוא שאל בתקיפות.
"השארתי פה משהו קודם", עניתי במהירות.
"לא ישבת פה קודם", הוא ענה בחיוך אווילי.
"דווקא כן. היית עם הגב אליי", שיקרתי.
"אפשר לבדוק את זה. רוצה לצפות יחד איתי בסרט?" כל רכבת הכילה מצלמות שתיעדו כל תנועה בתוכה. נשמע צפצוף. הדלתות עומדות להיסגר עוד חמש שניות. לקחתי את השקית במהירות, זרקתי אותה למוטי וצעקתי לו "תפוס!" המאבטח צעק "עצור!" אבל קפצתי לדלת כשאני מושך את מוטי ההמום יחד איתי החוצה. הדלתות נסגרו אחרינו והמאבטח הדביק את הפרצוף האידיוטי שלו לחלון ועשה לי תנועה שאומרת "אתה עוד תשלם על זה".3
ירדנו באזור שומם. מספר ספסלים שבורים עליהם ישבו המאבטחים בחוסר מעש ורצועת אספלט לא מתוחזקת עם פנס רחוב בודד ייצגו את מה שנקרא "תחנת הרכבת". אחד המאבטחים קם והתקרב אלינו. לפי הדרגות הוא כנראה היה מפקד התחנה. הוא בטח כבר מכיר את כל מי שיורד בתחנה הזו.
"אתם בטוחים שאתם במקום הנכון?", הוא שאל.
"זה איזור מוגן, לא? יש בעיה עם זה?" עניתי בציניות.
"אנחנו לבית ההוא שם", מוטי ניסה לעזור והצביע על הבית היחיד שנראה במרחק כמאתיים מטר מאיתנו.
"כן?" הוא הישהה את ההמשך מבין שתפס אותנו בשקר, "מה יש לכם לעשות בבית נטוש?"
אני חייב להוציא אותנו מזה. ברגע שהוא ראה אותי עומד כמו טיפש עם השקית תפוחים הוא כבר הבין שאנחנו נכנסים לאיזר הפרוץ.
"אנחנו הולכים לבקר חבר באזור הפרוץ", אמרתי.
"יש לכם חברים באזור הפרוץ? מעניין".
"הוא…" גימגמתי, "הוא עבר לשם ממש לא מזמן. הוא פשט את הרגל", לא ידעתי מה אני אומר אבל קראתי בעתונים שחלק מהאנשים שאיבדו את הכסף שלהם ולא יכלו להחזיק דירות באזור המוגן, עברו לאזור הפרוץ.
"אה, כן? מסכן. יש לי חבר מכוחות האבטחה שזה קרה לו. היה מהמר כפייתי והפסיד הכל", הוא גילה אמפטיה. יכול להיות שנגעתי בנקודה רגישה.
"אז אנחנו יכולים ללכת?" אמרתי בחצי חיוך. מוטי רק הביט באדמה ולא הוציא מילה. מאז השקר שלו הוא כבר פחד לפתוח את הפה.
"אתם צריכים מאבטח אישי?" שאל בשקט. היה ידוע שכוחות האבטחה עושים כסף שחור בליווי אישי של אזרחים אל תחומי השטח הפרוץ. זה היה יקר מאד ולמרות שפחדתי לא רציתי שמאבטח יגיע למקום שאליו היו מועדות פנינו.
"לא", עניתי, "תודה רבה, אבל אנחנו סטודנטים ואין לנו הרבה כסף".
"נעשה לכם הנחה", הוא הניח את ידו באבהיות על כתפי.
"לא, תודה, באמת, אנחנו נסתדר. אולי פעם הבאה. בטח נתחיל לבוא לפה הרבה".
"טוב", הוריד את היד מכתפי באכזבה, "אז שיהיה לכם בהצלחה. אתם יודעים שהרכבת האחרונה עוזבת עוד שעה?"
"כן", עניתי במהירות ומשכתי את מוטי איתי, "ותודה רבה לך".נשארנו לבד. התחילה רוח חמימה של סוף הקיץ. מוטי הביט בי במבט מעריץ על זה שהצלחתי להוציא אותנו מהתסבוכת. הוא חייב לקחת את עצמו בידיים אחרת לא נעבור את הלילה הזה.
"אתה יודע את המיקום המדויק?", שאלתי.
"כן, זה רשום על הפתק". התקרבנו לפנס התאורה היחיד שהיה בקצה תחנת הרכבת. על הפתק הייתה רשומה נקודת הציון של היעד שלנו. נקודות הציון החליפו את הכתובות של פעם. כבר לא היו רחובות ומספרי בתים אלא פשוט נקודות ציון. שמות רחובות היו דרכים נוחות להתמצאות של בני אדם אך מאז העולם מוחשב כמעט לחלוטין ואין בהם כבר צורך. לחצתי על הנקודה באונה הימנית במוח והפעם עם הזרת כדי לציין מיקום ולא שיחה. מילמלתי בשקט את הנקודה וחיכיתי עד קבלת אישור. צפצוף קטן של המכשיר אישר שהנקודה נקלטה. נרגעתי ונתתי למכשיר האיתור לשלוט במוח שלי. הרגשתי קור פנימי. המספר 1537 עלה במחשבתי. הוא ציין את המרחק במטרים לנקודת היעד. התחלתי לזוז במעגל עד שתחושת חום מענגת השתלטה על גופי. זה הסימן שאני עומד בכיוון הנכון.מוטי עשה כמוני אבל משום מה הגוף שלו הופנה לכיוון אחר. הוא בטח טעה במספר עם כל הלחץ שלו. הוא ניסה עוד פעם והפעם עמד לידי כאשר פניו מופנים לאותו כיוון. המכשיר פועל על ידי חימום הגוף ברגע שהוא מופנה ליעד הנכון. ניתן לפנות לכיוונים אחרים אבל עד שלא תבטל את פעולת מכשיר האיתור, כל פנייה לכיוון לא נכון אמורה להעביר קרירות קלה בגופך על מנת שתבין שאתה בכיוון הלא נכון."מה המספר שעבר לך בראש?", שאלתי לוודא שלא טעה שוב.
"1537", הוא ענה בלחש.
"יפה. אתה יכול לדבר יותר בקול רם. לא נראה לי שיש מכשירי האזנה בשממה הזאת", אמרתי כאילו אני יודע על מה אני מדבר.התחלנו ללכת מהר. יש לנו שעה להספיק לתפוס את הרכבת האחרונה. האזור נראה שומם לחלוטין. שטחי חולות גדולים עם בניינים שנמצאים במרחקים גדולים אחד מהשני. הרוח הקיצית התחזקה וגרגרי חול מילאו לנו את העיניים. באזור הפרוץ מזג האוויר לא נשלט על ידי הממשלה. כבר שכחתי איך זה ללכת במזג אוויר שאין לך מושג איך הוא עומד להשתנות בדקה הקרובה. תחושת אין אונים החלה להשתלט עליי. החיים באזור המוגן היו ממוחשבים ברמה כזאת שכל סטייה קטנה מתוכו אל העולם ה"אמיתי" הכניסה אותי לפחדים. אני רעב. כנראה השממה המבודדת והריחוק מהבית גרמו לי להרגיש כמו חיה שלא יודעת מתי יבוא מקור האוכל הבא אל פיה. הבטתי פנימה אל תוך שקית התפוחים. בסך הכל שלושה, אבל אדומים ומגרים. אני יכול לאכול אחד אבל יש לי הרגשה שנצטרך את כולם. אני אתאפק. ליד הבניין הראשון כבר ראינו הסתודדות די גדולה של עניים וכוחות גדולים של מאבטחים יוצאים ונכנסים. זה היה נראה כאילו כולם פונו מהבניין. כשהתקרבנו כבר יכולנו לשמוע צרחות ויריות מאחת הקומות. כנראה באו לקחת בכוח איזה "מבוקש". "מבוקש" היה הכינוי לפעילים בקבוצות הטרור של העניים. חלק מהם הבחינו בנו אבל היו עסוקים באירוע. לפי המרחק שנשאר היה נראה שפנינו מועדות אל המבנה השלישי. ליד הבניין השני שוב הייתה הסתודדות די גדולה של כמה בחורים צעירים. הם עמדו סביב ניידת ניתוחים שבאה לאסוף כנראה עני שלא הופיע לוועדת הניתוחים במועד. חלקם הבחינו בנו והחלו מתקרבים במהירות לכיוונינו. הבגדים המעונבים של מוטי מסגירים אותנו. הם החלו לרוץ כשראו שאנחנו מגבירים צעדים. נשארו כמאתיים מטר עד הבניין השלישי. לפי התגברות תחושת החום הבנתי שזה אכן היעד. כשמונה גברים היו כבר כמה עשרות מטרים מאחורינו. הם היו מיומנים יותר מאיתנו בהליכה בחולות הטובעניים של המדבר הזה.
"בוא", צעקתי למוטי ומשכתי אותו לרוץ איתי.
העניים סגרו עלינו את המרחק. אלה שהיו לבושים מתוכם נראו כמעט זהה. הם לבשו כל מיני שקים חומים שתפרו מתוך משלוחי בד שקיבלו מהמממשלה אחת לחודש. חלקם היה כמעט ערום לגמרי מלבד תחתוני שק שכיסו על איבר המים שלהם. עדיין נותרה מעט בושה בחיות האלה. הם היו שילוב מעניין של עור שזוף ואבקת חול לבנה שכיסתה את כל הגוף שלהם. כל כמה מטרים אחד מהם התמוטט באפיסת כוחות. כנראה זקנים רעבים שרק נראים כמו בחורים בגלל הניתוחים. נשארנו עם שלושה שהיו כנראה צעירים אמיתיים ורצו מהר יותר מאיתנו. זרקתי תפוח מהשקית. שני עניים קפצו עליו והחלו לריב ביניהם. הם כמעט אכלו אחד את השני לפני שהגיעו לתפוח. נשארנו עם אחד. הוא לא וויתר. הוא כנראה ראה את השקית ביד שלי ורצה את כולה. אבל אני חייב להשאיר משהו לדרך חזרה. הוא הדביק אותנו ותפס את מוטי ביד. מוטי התאבן ונעמד. זה כנראה היה המגע הראשון שלו בחיים עם עניים. נתתי למוטי את השקית, זינקתי על העני ונפלנו יחד על החולות. "רוץ", אמרתי למוטי. הוא המשיך לעמוד. "רוץ, אני כבר מגיע", צרחתי עליו כשהעני רוכב עליי. מוטי הוציא את אחד משני התפוחים האחרונים שנשארו בשקית וזרק אותו למרחק. העני עזב אותי ורץ לכיוון התפוח."אידיוט, למה עשית את זה? נשאר לנו רק תפוח אחד", הייתי בטירוף.
"הוא היה הורג אותך, היה לו סכין מתחת לחולצה", מוטי דיבר בשקט כאילו שכל יום הוא רואה סכינים ועניים.בינתיים, העני שלא זכה בתפוח הראשון שנזרק, כבר התקרב אלינו. התחלנו לרוץ לבניין. ליד הכניסה צעקתי למוטי "נתפצל. אתה רוץ לבניין ואני אבוא מסביב". לקחתי לו את השקית עם התפוח מהיד על מנת למשוך את העני. היה לי קצת נסיון במרדפים האלה מאיזה עולם וירטואלי שפעם שיחקתי בו שנקרא "שוטרים ועניים" אבל מאז עבר די הרבה זמן וכבר הספקתי להתמכר ל – "מלך האורגיות". מוטי נכנס לבניין ואני פניתי ימינה. תחושת החום התחלפה בתחושה קרירה שמעידה על כיוון לא נכון. העני תפס אותי בצוואר ומשך אותי אחורה ושנינו נפלנו. הוא כבר היה תשוש מהמריבה על התפוח ומכל הריצה הזו. קמתי במהירות ובעטתי בו בבטן. לפי איך שהוא התקפל הוא בטח כבר היה מעל גיל חמישים. המשכתי לרוץ מסביב חש בתחושת החום חוזרת עד שנכנסתי לבניין. ניטרלתי את מכשיר האיתור בלחיצה נוספת עם הזרת על אותה הנקודה במוח.
4
מוטי חיכה לי בפנים. הוא חיבק אותי כאילו חזרתי משדה הקרב. אם אמא שלו הייתה יודעת איפה הוא מבלה. התמלאתי חול בכל הגוף מהנפילה שם בחוץ. המקלחת תצטרך לחכות. עמדנו לפני המדרגות.
"יש לך מושג מה עושים עם הדבר הזה?", מוטי הצביע על המדרגות.
לא הייתה סיבה לאדם שלא יצא מימיו מהשטח המוגן לדעת מה זה מדרגות. בשטח המוגן כל המבנים כבר נבנו בשיטה החדישה. גורדי שחקים נטולי מדרגות כאשר מעליות אישיות מובילות כל אזרח ישירות לדירה שלו. אני קצת היכרתי את המבנים הישנים מסרטים ומהחברה הענייה הזאת שהייתה לי שגרה בקומה רביעית ואחרי כל טיפוס לבית שלה הצטערתי שיצא לי להכיר אותה. בתקופת המרד הגדול של העניים הם השתלטו כמעט על כל המבנים הישנים בשטח הפרוץ אחרי שחיו בשממות במשך שנים ללא קורת גג. האזרחים נאלצו להצטופף בתוך השטחים המוגנים ואז גם נקבעו הגבולות בין השטחים המוגנים לשטחים הפרוצים. הממשלה השקיעה אך ורק בשטחים המוגנים וכך נוצר המצב שבעוד השטחים המוגנים ייצגו דרך חיים של המאה העשרים ושלוש, הרי השטחים הפרוצים דמו יותר לצורת החיים הפרימיטיבית של המאה העשרים.
"לא רשום לך עוד כלום על הפתק?"
"רשום קומה 2 דירה 5 ועוד משהו לא ברור", קרא בלי להבין מה זה אומר.
"טוב, אז צריך לעלות במדרגות האלה שתי קומות ולדפוק בדלת שמופיעה עליה הסיפרה 5", הסברתי לו כמו לילד קטן.
"ומה זה?" הוא התקרב לדלת פתוחה של מעלית עתיקה.
"עזוב, אתה לא רוצה לדעת, בדרך חזרה אני אסביר לך", הפניתי אותו חזרה לכיוון המדרגות.מוטי רעד כולו. הוא בטח כבר הצטער על כל ההרפתקה. לא נורא, זה יחשל אותו. הוא הציל את החיים שלי שם עם העני אז אני אדאג להוציא אותו שלם מהלילה הזה. הסתכלתי לו בעיניים וראיתי את הפחד. לחצתי לו את היד ברכות.
"אם אתה לא רוצה, לא חייבים לעלות"
"אז בשביל מה הגענו עד כאן?", הוא חייך. נו, אני רואה שהחברות איתי בשנים האחרונות נושאת פירות.בקומה הראשונה שתיים מתוך שלוש דלתות היו פתוחות לרווחה. הבניין נראה נטוש. רק עכשיו עבר לי בראש שיכול להיות שזאת מלכודת. כבר היו סיפורים על מקרי רצח של אזרחים בשטחים הפרוצים אבל אף פעם לא ייחסתי להם יותר מדי חשיבות. באותה מידה זאת יכולה להיות מזימה של הממשלה לבדוק נאמנות של אזרחים תמימים. מוטי הבטיח שהמקור שנתן לו את הפתק היה חבר טוב שלו שהיה כאן בעצמו, אבל היום אי אפשר לסמוך על אף אחד.
הוא נעמד מול הסיפרה 5 ולא הבין מה הוא אמור לעשות. הוא מעולם לא דפק על דלת לפני כן. דפקתי על הדלת בשקט. לא הייתה תשובה. כל הדרך הזאת ובסוף עוד יתברר שזאת לא מלכודת אלא סתם עבדו עלינו ואין פה אף אחד. דפקתי שוב, הפעם חזק יותר.
"מי שם?", זה היה קול של בחורה צעירה.
"אנחנו מוזמנים", אמרתי. זה היה המשפט הכי הגיוני שעלה בדעתי.
"אין כאן אף אחד", היא צעקה.
"תן לי את הפתק", אמרתי בחוסר סבלנות.ליד המיקום של הדירה היה רשום בכתב קטן "עבט". זאת הייתה כנראה הסיסמה "טבע" הפוך. בטח חבר של מוטי אמר לו את זה אבל הוא היה עסוק מדי בלפנטז מה הוא עומד לראות כאן.
"עבט", צעקתי. מוטי הסתכל עליי כאילו נפלתי על הראש.
"מה אמרת?" היא שאלה, הפעם בקול שקט יותר.
"עבט", חזרתי באיטיות על המילה תוך שאני מקרב את השפתיים לדלת.הדלת נפתחה. בחורה צעירה כבת עשרים ושתיים עמדה בפתח. היא הייתה לבושה בסגנון פשוט אך לא בסמרטוטים של עניים. ג'ינס חדש וחולצת טריקו פירחונית. במראה הזה היא הייתה יכולה להסתובב באזור המוגן מבלי שיעלו עליה.
"בבקשה, תיכנסו", היא אמרה, ויצאה החוצה לבדוק שאין אף אחד שעקב אחרינו.
נכנסנו דרך מסדרון צר לסלון קטן. הדירה הייתה מטופחת יפה יחסית לבית של עניים. רוב הריהוט היה ישן כמו שכבר לא רואים בשטח המוגן, אבל נראה באיכות טובה. זה היה ממש דומה לבית של עשירים באיזר המוגן שרכשו המון ענתיקות כי אהבו את המראה האותנטי. רק שכאן זה היה אמיתי. במרכז עמד על שטיח מלבני שולחן עגול מעץ איכותי, לידו ספה כחולה, ומולה שני כסאות קש. שידה קטנה עמדה ליד הקיר ועליה תמונות עתיקות. הסלון היה מרכז הדירה. מסדרון נוסף הוביל ממנו אל המטבח והשירותים. דלת קטנה שהובילה לחדר נוסף הייתה סגורה. עמדנו וחיכינו לבחורה.
"אני מקווה שלא הבאת אותי בשביל לראות את הבחורה הזאת", אמרתי לו בלחש.
"אל תדאג, אני אומר לך שהיא צריכה להיות פה", ענה בלי להסתכל עליי כי הבחורה כבר נכנסה.
"אתם יכולים לשבת", היא אמרה בנימוס. התיישבנו על הכסאות הבודדים שהיו שם.
"אפשר להציע לכם משהו לשתות?", היא חייכה.
אחרי כל הריצה הזאת בחולות נהייתי די צמא אבל לא העזתי להגיד "כן". מי יודע מה ישימו לי כאן בשתייה. מוטי הספיק להגיד "כן" לפני שסימנתי לו להגיד "לא" והבחורה יצאה למטבח וחזרה עם קנקן לימונדה ושתי כוסות. היא מזגה לשנינו ומוטי שתה את הכוס שלו בשלוק אחד."אפשר לקבל את הכסף?", היא המשיכה באותה נימה בה הציעה לנו לשתות.
על זה לא חשבתי. כסף. הרי הם לא עושים את זה בחינם. כל הכסף שלי נמצא במעגל האלקטרוני ביד שלי וידוע שבשטח הפרוץ מכיוון שאין להם את מכשירי הכספון הם המשיכו לנהל את הפעילוות הכלכלית במטבעות שהממשלה הנפיקה במיוחד לצרכים שלהם. בעבר היו כספונים מיוחדים שמהירו מכסף אלקטרוני למטבעות אך מאז שהאזרחים לא הורשו באופן רישמי להיכנס לשטחים הפרוצים נוטרלו כספונים אלה מפעילות. הדרך היחידה להשיג מטבעות היה לשחד את המאבטחים. היית צריך להצמיד את פרק היד שלך לזה של המאבטח על מנת להעביר את הסכום המבוקש בין המעגלים האלקטרוניים ובתמורה המאבטח היית מקבל מטבעות מוזהבות לפי שער חליפין שהתחלף לפי השעה והמצב רוח של המאבטח. מוטי הכניס יד לכיס ושלף משם עשרה מטבעות מוזהבים. אז הוא לא היה כזה המום כמו שחשבתי. לפחות את זה הוא לא שכח. זה היה שווה בערך לשכר של שישה חודשי עבודה לפי שער חליפין לא מחמיר מדי. הבחורה התיישבה על הספה מולנו וספרה את המטבעות באיטיות. לאחר שסיימה היא חייכה וקמה מהספה."תרגישו בנוח" היא יצאה במסדרון לכוון המטבח.
אני ומוטי הבטנו אחד על השני בשתיקה. לא היה צריך לדבר. אם הדלת הסגורה תיפתח וייצא משם מה שאני חושב שעומד לצאת משם, הכל היה שווה את הסיכון. ואת הכסף של מוטי. עברו כבר שלוש דקות וכלום לא קרה. הבית היה שקט. לא נשמעה שום תזוזה. אולי הבחורה ברחה מאיזו דלת אחורית נסתרת. אני לא הפסדתי הרבה אבל מוטי יצטרך להסביר לאן נעלמו החסכונות של ההורים שלו. חמש דקות וכלום. הרכבת האחרונה יוצאת עוד שלושים דקות. בהנחה של עשרים דקות הליכה מהירה לתחנה נשארו לנו רק עשר דקות כאן.
"אם כלום לא קורה עוד חמש דקות, אנחנו עפים מכאן", אמרתי למוטי בשקט.
"תעוף אתה, אני נשאר", הוא אמר בעצבים. גיבור גדול. אין לו סיכוי להישאר בחיים אם הוא חוזר לבד. ואז גם אין לו רכבת והעניים יאכלו אותו חי כאן. הם יעשו ממנו מטעמים. אם לא תהיה ברירה, אני אגרור אותו איתי. אמא שלו עוד יכולה לסבול את אובדן הכסף אבל אובדן הבן, זה כבר יותר מדי. ובסוף עוד יאשימו אותי שאני פי -
-
אז בסוף יש לך סיפור
אבל כמה ייסורים אתה מעביר את הקורא עד שאתה מספר אותו
החצי הראשון כולו מסלקות מידע: יש לך אינפורמציה להעביר, ותעביר אותה בלי תלות האם כאן זה המקום או הזמן לקורא לקבל אותה.
בנית לך עולם. יופי של עולם. אתה לא צריך לתת לקורא מאה אחוז מהפרטים שלו, מספיק שאתה יודע אותם, ונותן רק את אלו שהכרחיים לעלילה.
ויש לך תחושות לגביו. זה גם יופי, כי אם לך לא אכפת מהעולם שלך, לקורא בטח לא יהיה אכפת.
אבל הדרך שלך להעביר את המידע לגבי העולם הזה, ולהעביר את התחושות שלך לגבי העולם הזה, היא דרך בעייתית.
אנחנו מדברים על שני החברים האלו שיוצאים לעשות מהלך אסור ולצפות בזקנה.
למה לא להגיד מראש מה המעשה האסור, ואז המחשבות על העולם המוגבל והמנותח תהיינה יותר טבעיות, לדוגמה הוא יחשוב שזה מוזר לו שקיימת מישהי טבעית, וינסה להזכר במשהו שלמד מבית הספר.
בכלל, כאדם צעיר יחסית, הוא חושב המון על העבר המאד רחוק. זה באג.
עד כמה אתה חושב על דברים שקרו לפני מאתיים שלוש מאות שנה? נניח המצאת הקיטור? המהפכה התעשייתית? פעם ביום, בשבוע, בחודש? לא נראה לי שלעתים יותר קרובות מאשר פעם בשנה, וגם אז הפרטים טיפה מטושטשים.
אז מצבו של המספר אמור להיות דומה לזה: הוא יחיה בהווה, עם נגיעות קלילות של השוואה לעבר, וודאי שלא תוך הרצאה מתמדת על מצב החוק והרפואה של תקופתו.עוד משהו. אנושיות, ייחוד. כאדם שאכפת לו מאחרים (על פי הצהרתו הוא רוצה שתהיה לו חברה), מוזר שהוא מתייחס לחברתו לשעבר כאל "הענייה" ולא קורא לה בשם.
עוד משהו. על העוני. אתה מתאר עוני כרעב ללחם. בעולם כזה רעב הוא גורם, אבל לא בהכרח גורם יחיד. בפירמידת הצרכים של מאסלאו בחרת את הדרגה הראשונה, והגדרת אדם עני כאדם שהצורך הזה לא מתמלא אצלו. אבל ישנם גם צרכים אחרים שעניים יסבלו מהם: בית הגנה ועוד. בעצם בהטפלות שלך לגורם אחד אתה הופך את העניים לחד מימדיים שטוחים ולא אמינים. או שכאן המטרה שלך לגרום לכך שהקורא ישנא את דמות המספר בגלל הגזענות שלה.
מרגע שהם נפגשים עם הזקנה הסיפור משתפר.
אולי בגלל שמסלקות המידע מועברות בטכניקה של שיחה/הרצאה ולא של רצף מידע שקוטע את העלילה. כמו כן יש תחושות שהמספר חש, דבר שלא קרה כמעט עד לשם.אני במקומך הייתי מתחילה כמעט מהסוף, לא משאירה את העבירה שהם עומדים לבצע כסוד אלא מראש אומרת שהם הולכים לבקר זקנה, ומקצצת המון המון המון במסלקות המידע, להשאיר רק מה שבאמת חיוני.
או, עוד משהו. השמות של חברות היופי. דאחקה מיותרת לחלוטין. -
אם האמא של מוטי נתנה לגיא את הקוד שנועל את הבית, והיא הרי מכירה את גיא – איך היא לא חושבת מראש שהוא ישתמש בו כדי לברוח עם מוטי? חשבת על זה?
הסיפור מעניין, אבל כמו שהעירו לך אחרים, עמוס בחזרות ובהצהרות של מה שאמור להיות מובן מעבר לשורות. לפעמים נראה כאילו עמדת המספר היא של אחד שבא מזמנינו אל העתיד, ולא של אחד שחי שם.
הסוף חזק ומרגש.
וכמו שאמרו, הדאחקות עם הסלולרי מיותרות. -
-
היי סארומן,
הביקורת היא כללית מדי ולא עוזרת לי או לסיפור להשתפר. הבנתי שנשברת באמצע, הסיפור אכן מייגע. יש עלילה שהיא במשפט אחד זוג חברים שהולכים לבקר זקנה בעולם בו אין כבר זקנים אלא רק אנשים מנותחים. אשמח לקבל ממך הגדרה של מהי "קלישאה" ודוגמא לשתיים-שלוש "קלישאת" שעונות על הגדרתך בסיפור על מנת שאוכל להשתפר. אשמח להפניות לדברים שכתבת על מנת שאוכל להשתפר. זהו נסיוני הראשון במד"ב (אני לרוב כותב סיפורים רגילים ואתה יכול למצוא אותי תחת השם הזה באתר http://www.stage.co.il) אז באמת יכול להיות שהכתיבה שלי בתחום היא "קלישאית". אשמח אם תציץ בתגובות מתחת שנתנו דגמאות מדוייקות לליקויים, סובייקטיביים כמובן, בסיפור.
בתודה מראש,
אמיר נתן -
1. היא לא נותנת לו את הקוד כי היא שכחה שהיא עשתה את זה. הם יצאו רק שבוע וזה היה מזמן.
2. מקבל את ההערה הנכונה מאד לגבי עמדת המספר. אתקן זאת.
3. הדאחקה של הסלולרי הצחיקה אותי אבל כנראה לא הצחיקה מגיבה נוספת כאן. כנראה אוריד אותה. הרעיון שלי היה שאתה כלוא בבחירת הניתוחים בין שלוש תאגידי ענק בדיוק כמו שהיום חלק מהשיוך האישי שלנו הוא לאיזה חברת סלולר אנחנו מנויים. אבל כמו שאמרתי, כנראה שאוריד את זה. ככה הסיפור פחות אוניברסלי ולא אוכל לעשות כסף מהפיכתו לתסריט ומכירתו להוליווד
תודה על התגובה,
אמיר -
1. הערה נכונה מאד לגבי עמדת המספר. פעם ראשונה שיצא לי לכתוב סיפור מד"ב למרות שלא התכוונתי שיהיה כזה מלכתחילה. אתקן זאת ואעביר את המידע על העולם בצורה אחרת (כנראה דיאלוגים ופעולות).
2. העובדה שלא קרא לחברה הענייה בשם היא שהאנשים באיזר המוגן לא ממש מתייחסים לאנשי האזור הפרוץ כבני אדם. אנושיות היא תכונה נחמדה אבל גם בהסבר על המכונה לטחינת גופות שבגבול די ברור שהיא לא מופנית כלפי האזרחים שם. בדיוק כמו שמתנחלים יכולים להיות אנושיים לתושבי הוילות שגרים לידם אבל להתנהג כמו פראי אדם למיליוני ה"אנשים" שגרים בשטחים המוחזקים. המספר שלי הוא לא יותר טוב מאחרים. אין לו תכונות נעלות וגם הוא כמו כולם סולד מהעניים. הוא יצא עם החברה לצורכי סקס בלבד.
3. הערה נכונה לגבי העניים. עם זאת, מצויין שהם חיו בשממות והשתלטו על בניינים נטושים. הקורא לא אמור לשנוא את המספר אלא להבין שהעניים בעולם בעצם לא קיימים. הם טפילים על גב האוכלוסיה שבאזור המוגן שהמספר הוא רק נציג נאמן שלה.
4. לגבי חברות היופי עניתי בתגובה אחרת
5. מה שאני הולך לעשות:
– הסיפור יקוצר משמעותית (ראי תגובת הבחור שהתייאש באמצע למרות שלא היה לו משהו אחר מעניין להגיד חוץ מאמירה כללית שאין עלילה והסיפור"קלישאי")
– העברת המידע תהיה באמצעת דיאלוגים.פעולות
– חלק העלילה מהיציאה מהבית ועד ההגעה לזקנה ייעלם או יקוצר משמעותית
– אפרסם אותו שוב כאן (מקווה שיהיה לך את הכוח לקרוא את הגירסא השנייה, מבטיח שהיא תהיה קצרה בהרבה) וגם באתר במה חדשה שם יש לי כבר די הרבה סיפורים שחלקם זכו לביקורות יפות.תודה על תגובתך המפורטת,
אמיר נתן -
אני מסכימה עם הקודמים לגבי האורך והכנסת כל המידע על העולם בצורה שלמעשה קוטעת את הסיפור ומאוד מיגעת.
רציתי להעיר הערה קטנה על חוסר עקביות: מצד אחד המספר אומר שכשהיו ילדים, מוטי בא אליו הביתה לשחק בעולמות וירטואליים, מצד שני הוא שכב עם אמא של מוטי לפני שהכיר אותו. זה נראה כאילו כל הסיפור עם האמא נוסף אחר כך כדי למצוא דרך לצאת מהחדר.
דבר אחר – בתור בית שאין בו סודות ויש התנגדות עקרונית לנעילת דלתות, זה צרם לי שהיא עצמה נועלת אותו בחדר. בכלל, כל הקטע המשפחתי לא תרם לסיפור, לדעתי, פרט לכך שהסביר את מצב הניתוחים.
ואחרון חביב, המספר הוא מצד אחד מאוד אסרטיבי, יודע לצאת מצרות, אמיץ ויפה תואר. מצד שני הוא נותן למוטי לשכנע אותו אותו בשתי מילים לעשות משהו שהוא לא רצה. ומוטי זה, שהיה כל כך משכנע ומוכן לכל צרה, הופך בפסקה אחר כך לבחור חסר חוט שדרה שנשלט על ידי אמא שלו ולא יודע להסתדר בעולם. במילים אחרות – הדמויות לא היו מוגדרות מספיק עבורי ולא עקביות. -
1. אני שוב מופתע מזה שיש קוראים לסיפור המתיש ולכן כל הכבוד
2. לגבי האורך והכנסת המידע – מתוקן בגירסה החדשה שתצא לאור בקרוב…
3. צודקת לגבי עניין חוסר העקביות . בגירסה החדשה ההיכרות שלו עם מוטי היא רק מגיל מבוגר יותר.
4. ההתנגדות העקרונית לנעילת דלתות היא בבית של המספר ולא בבית של מוטי, בו הם נמצאים. אבדוק אם לא הבהרתי את זה טוב בסיפור.
5. גם אני חשבתי על עניין חוסר העקביות אבל העניין הוא כזה. מוטי הוא מה"מתלהבים". אלה שאין להם מושג איך לממש את המטרה אבל יודעים שהם רוצים לעשות את זה. הוא מאד רוצה לראות את הזקנה אבל פוחד פחד מוות מזה. כולנו מכירים את אלה שבדיבורים הם גדולים מצד שני במעשים אין להם מושג ומוטי הוא בערך כזה. לעומתו המספר הוא טיפוס יותר ריאליסטי שסקרן לא פחות ממוטי לראות את זקנה אבל לוקח בחשבון את המסע המסוכן אל הבית שלה. יכול להיות שההשתכנעות שלו, אכן, קלה מדי. אני אבדוק את זה.תודה רבהעל תגובתך
אמיר
-
גירסה חדשה לסיפור. השם שונה לשם "הזקנה האחרונה"
"עזוב אותך, אין דבר כזה", אמרתי בביטול.
"אני אומר לך שיש", מוטי ענה בלחש.
"ואני אומר לך שהאחרונה מתה לפני מאה שנה, אפילו ההורים שלי לא ראו אחת כזו", עניתי בביטחון.
"נשארה אחת", הוא המשיך לדבר בשקט והסתכל לצדדים כאילו מישהו עוקב אחריו, "ואני יודע איפה היא. באזור הפרוץ. אני מפחד ללכת לבד. בא לך לבוא איתי?". היה לו מין ברק מוזר בעיניים.
"אבל מי סיפר לך עליה?", לחשתי.
"זה עובר מפה לאוזן. יש מעט מאד אנשים שיודעים על זה וגם אלו שיודעים לא מדברים על זה עם כל אחד. אתה יודע, אם אתה רואה אחת כזאת ולא מדווח, אתה נחשב משתף פעולה".
"לא רק אם אתה רואה, גם אם אתה שומע. ברגע שתגיד לי איפה היא גרה ואני שומר את זה בסוד אני בעצם עבריין".
"יופי, גיא, אז אתה יודע את החוק. אבל זה לא אוכל אותך? לא היית מת לראות דבר כזה במציאות?"אמא של מוטי ואחותו נכנסו בהפתעה לחדר שלו. כמה פעמים אפשר להגיד לבן אדם שבגיל עשרים וחמש הוא כבר לא צריך לגור אצל ההורים. כל פעם שהוא מתקרב להחלטה לעזוב את הבית הוא מתחיל עם כמה שזה חוסך לו כסף וזה שאין לו בעיה של פרטיות כי הבית ענק והוא גר בקומה משלו. נכון, הם גרים בארמון של שלוש קומות. אבל על איזה פרטיות הוא מדבר אם אמא שלו ואחותו הגדולה נכנסות סתם ככה לחדר. יש להם גם איזה עיקרון מטופש במשפחה הפרימיטיבית שלו שלא מפעילים את מנגנון סגירת הדלתות האוטומטי. כמו שאומרת אמא שלו, "אצלנו בבית אין סודות". כשגרתי עם ההורים תמיד השתמשנו במנגנון הזה. אפילו אמא שלי לא ידעה את הקוד הסודי. אני חושב שהיא לא נכנסה אליי לחדר מגיל עשר עד שעזבתי את הבית בגיל עשרים ושלוש.
"על מה אתם מתלחשים?", שאלה הימנית בחיוך.
"מי זאת אמא שלך?", לחשתי לו באוזן, "הימנית או השמאלית?"
"הימנית, אידיוט. כמה פעמים אני צריך להגיד לך את זה?", מוטי צעק בלחשוש אל תוך האוזן שלי.טוב, אין לי זיכרון טוב לפרצופים. והפרצוף היה הדבר היחיד שהבדיל בינה לבין הבת שלה. ולא בגלל שהוא היה יותר מבוגר. הוא פשוט היה שונה. הן מנותחות באותה רשת ונראו כמעט זהות ובאותו גיל מראה, עשרים וחמש, למרות שאחותו הייתה בת עשרים ושמונה ואמא שלו בת חמישים ושלוש.
"אני רוצה שמוטי יילך לישון מוקדם היום כי מחר יש לנו וועדת יופי", אמרה האמא.
"אבל אמא, כבר אמרתי לך שאני רוצה שנעבור לרשת אחרת", מוטי ענה ביבבה חלושה.
"בינתיים אנחנו מנויים ברשת הזאת כי יש להם את הדילים הכי טובים. כבר הספקת לשכוח שאחותך קיבלה 50 סי סי סיליקון נוספים בכל שד רק בגלל שעשינו שם מנוי לשנה?"
"כן, אבל מה זה עוזר לי אמא? הם רוצים לעשות לי ניתוח שאיבת שומן".
"אל תדאג חמוד. גם אם הם יחליטו על הניתוח אפשר לערער לוועדה הממשלתית. ויש לי השפעה מיוחדת על חברי הוועדה שם" היא חייכה והביטה לאחור לוודא שבעלה לא שומע, "חוץ מזה, לגיא יש אוזניים מכוערות ואני לא רואה שהם חייבו אותו לעבור ניתוח עד עכשיו".
"זה כי גיא מנוי ברשת אחרת, אמא". נכון, הרשת שלי הייתה ידועה כיותר מקילה בענייני הניתוחים אבל מצד שני גם קצת יותר יקרה. הרשת של המשפחה של מוטי הייתה מחמירה ואחותו כבר עברה הגדלת חזה ושאיבת שומן (דווקא אהבתי אותה יותר עם השומן). אמא שלו, לעומת זאת, כבר עברה כמעט את כל המגוון כמו הגדלת והרמת חזה, מתיחת פנים, מתיחת בטן, מתיחת צוואר, מילוי קמטים, ניתוח אף, הצמדת אוזניים, עיבוי שפתיים, מתיחת עפעפיים, הרמת מצח, הרמת גבות, סילוק ורידים בולטים, השתלת שיער, הצרת היקפים, החלקת עור, הקטנת עיניים, החלפת מרפקים, ואפילו השתלת סיליקון בתחת. איך רואים שהן מנותחות באותה רשת."חוץ מזה", הוספתי, "ניתוח אוזניים זה ניתוח רשות ולא חובה. בהנחייה הממשלתית האחרונה בנושא של ניתוחים הוא עבר מחובה לרשות".
"אתה יודע, גיא חמודי", היא חייכה בערמומיות, "שאין שנה שאני עוברת בלי ניתוח רשות אחד לפחות".
"טוב, את אשה", ניסיתי לא להישמע שובינסט, "גברים כמעט לא מנצלים את ניתוחי הרשות. ניתוחי הרשות גם הרבה יותר יקרים ואני, להזכירך, סטודנט".
"אז אולי כדאי שתתחילו לנצל אותם כי נמאס לנו להסתובב עם סחבות".
"אמרת משהו?", זה היה אבא של מוטי שהגיע מהעבודה. כאן לפחות לא יכולתי להתבלבל כי למוטי לא היו אחים.
"בדיוק סיפרתי להם כמה אני אוהבת אותך", היא חיבקה את בעלה במלאכותיות. ביחד, היא בגיל מראה של עשרים וחמש והוא בגיל מראה של שלושים, הם נראו כמו זוג צעיר חמוד.
"אתה בא איתנו לוועדת רשת של מוטי מחר?"
"מחר זה בקשר לניתוחי יופי או מראה צעיר?", הוא ענה בחוסר עניין בולט.
"יופי. אתה יודע כמה הם לחצו שנה שעברה לעשות לו שאיבת שומן. אנחנו צריכים להיות שם לתמוך בו".
"שיעשה את זה וגמרנו. אם הוא לא יעשה את זה עכשיו בוועדת יופי זה יבוא לו עוד כמה שנים בוועדת מראה צעיר. אני חושב שכדאי לגמור עם זה". בא לי להקיא מכל הדיבורים האלה על ניתוחים. איזה מזל שעד עכשיו עברתי נקי את כל הוועדות.
"לא", מוטי ענה בתקיפות, "אני לא עושה שום ניתוח. לא עכשיו".
"חמוד", אבא של מוטי היה עייף, "זה לא נתון לשליטתנו כל כך. אמא הצליחה לדחות את הגזירה שנה שעברה אבל לא כל שנה יהיה לך מזל".
"אני צריכה לפחד יותר מכולכם", אחות של מוטי התערבה, "בוועדה האחרונה שלי קיבלתי מהשופטים גיל מראה ממוצע של עשרים וארבע שזה רק שנה מתחת למקסימום. השנה נראה לי שאני בטוח יקבל איזה שניים שלושה ניתוחי מראה צעיר. מזל שבקריטריון של היופי אני הרבה מעל הממוצע אז בעניין הזה יש לי כמה שנים של שקט". כן, אחותו באמת נראתה טוב. כל שנה היא נראתה לי יותר, אבל הניתוח חזה האחרון שלה שבר אותי סופית. אני חייב להשיג אותה.
"אמא", למוטי נמאס כבר מהשיחה המשפחתית, "אני הולך לישון אצל גיא". מסכן, הוא נשמע כמו ילד בן שמונה שמבקש מאמא שלו אישור לישון אצל החבר.
"בשעה כזאת? השתגעתם?" אמא של מוטי התרגזה, "חשבתי שגיא נשאר לישון כאן".
"עם כל הטרור שהעניים המלוכלכים האלה מפעילים שם בחוץ גם אני חושב שזה לא רעיון טוב", האבא התערב בנימה של אחד שמבין מה קורה בעולם.
"אנחנו ניסע בחשמלית", אמרתי.
"ברור שבחשמלית", היא התפרצה, "אם לא שמת לב, כבר עשר בלילה. שעתיים מאז שנכנס עוצר רכבים פרטיים. אבל גם בחשמלית אני מפחדת".
"אמא", מוטי ממש רצה לצאת, "החשמליות כבר מלוות בניידות משטרה מלפני חודש. בחודש הזה לא הייתה שום פעולת טרור שקשורה לנסיעה בחשמלית".
"ומי אמר שלא תהייה אחת היום?", איזה לחוצה פרנואידית.
"אתם לא נוסעים במקרה לאיזור הפרוץ?", אבא של מוטי שאל בחשדנות.
"השתגעת?", שיקרתי, "מה יש לנו לחפש שם? עניים מגעילים ובניינים של המאה העשרים?"
"דווקא שמעתי שיש שם בתי זונות לא רעים", הוא קרץ לאישתו.
"אולי שכחת, אבל יש לי את כבר את העולם הוירטואלי 'מלך האורגיות'. אני ממש לא במצב שאני צריך זונות. אבל מוטי…"
"גם אני לא", מוטי לא אהב את ההומור. החנון הזה גם לא הסכים להיכנס איתי לעולם של "מלך האורגיות". שיחפש בחורות בשוק. כמו שהוא נראה, על הגבול הנמוך של ממוצע היופי ועם עשרות ניתוחי חובה בדרך, לא יהיו עליו הרבה קופצות.
"טוב, מספיק עם דיבורים על האיזור הפרוץ", אמרה הלחוצה, "אתם נשארים כאן וזהו. מוטי לא לשכוח לפזר את אבקת האנטיקמט לפני שאתה הולך לישון", היא פיזרה על עצמה כל כך הרבה מהאבקה הזאת שפלא שהעור שלה לא התאדה עדיין, "בוועדה האחרונה שלך הם התחילו לדבר על ניתוח החלקת עור. תלמד מאבא שלך", היא ליטפה את הגבר החסון המשועמם שעמד לידה, "הניתוח הראשון שלו היה בגיל שלושים ושש. ברור לך שעד הגיל הזה הוא היה נראה כמו בן שלושים? ואתה עוד לא בן עשרים ושש וכבר מדברים איתך על ניתוחים. מה אני אעשה איתך?"
"כלום, אמא", מוטי הרגיש מושפל לידי.
"אני אשאר לישון פה", התערבתי להציל אותו. מוטי הביט עליי בכעס.
"יופי, גיא", אמא של מוטי הייתה מרוצה, "תמיד ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך. בואו", היא סימנה לבת שלה ובעלה, "ניתן לילדים קצת שקט. תלכו לישון מוקדם. אנחנו קמים בשבע לוועדה" . היא יצאה אחרונה ודאגה לנעול את החדר עם הקוד הסודי."אני מרחם עליך", אמרתי למוטי, "איך אתה מסוגל להישאר בכלא הזה?"
"זה לא כלא, יש לי פה כל מה שאני רוצה", הוא בעצמו לא האמין למה שהוא אומר. הוא כל כך רצה שניסע למקום ההוא.
"כן? ולצאת מהחדר עכשיו אתה יכול?"
"לא", הוא מלמל. הבטתי בו ברחמים. איזה מסכן. בחור בגיל עשרים וארבע שלא יודע את הקוד הסודי של הדלתות בחדר שלו.
"אבל אני יכול", עניתי בחיוך.
"מה?", שוב ראיתי את הברק המוזר שלו בעיניים, "אתה יודע את הקוד הסודי?"
"במקרה, כן", נהניתי לענות אותו.
"אבל איך?"
"פעם אני עוד אגלה לך", אמרתי והתקדמתי לכוון הדלת.אף פעם אני לא אוכל לגלות לו. לפני כמה שנים, כשעדיין לא הכרתי אותו, פגשתי את אימא שלו באיזו מסיבה של גילאי עשרים פלוס. מאוחר יותר התברר לי שהיא הייתה בפרידה מבעלה בתקופה ההיא. בדרך כלל מבקשים להראות תגי גיל בכניסה למסיבות האלה אבל אימא שלו הצליחה להיכנס. היא נראתה פגז והזלתי ריר עליה כל הערב. הלכנו אליי לדירה ועשינו סקס מטורף כל הלילה. בבוקר היא הראתה לי את תג הגיל אבל לא כעסתי. זיינתי גוף של בת עשרים וחמש, מה איכפת לי אם היא בת חמישים ואחת. אפילו המשכנו לצאת איזה שבוע. בשבוע הזה הגענו אליה פעם אחת לדירה ואז היא גילתה לי את הקוד הסודי של הדלתות בבית. אחרי שבוע אמרתי לה שאני בעניין של קשר רציני ואיתה יהיה לי קצת קשה לממש את זה. היא די נעלבה ונראה לי שאחרי הקשר איתי היא חזרה לבעלה. מאז אני מבקש לראות את תג הגיל של כל בחורה שאני יוצא איתה לפני הסקס. בפעם הראשונה שמוטי הביא אותי אליו הביתה אמא שלו כמעט נחנקה. לא זיהיתי אותה כי היא הספיקה לעבור כמה עשרות ניתוחי מראה צעיר ויופי ששינו לה קצת את הצורה, אבל היא דאגה להזכיר לי. הסכמנו שהקשר בינינו יישאר הסוד שלנו. כאילו שהייתה לי ברירה.
עצרתי לפני שהקשתי את הקוד הסודי.
"מוטי, אתה בטוח שאתה רוצה ללכת לשם?"
"בטח. למה, אתה מפחד? אתה לא מת לראות את זה?"
"אני כן. אבל אתה חייב להבין שאנחנו לוקחים סיכון", רציתי להיות בטוח שמוטי יודע למה אנחנו נכנסים.
"אני יודע. אבל אני סומך עליך. לא הייתי עושה את זה לבד", הוא חייך. בטח שלא. לבד הוא אפילו לא היה יוצא מהחדר.הקשתי את הקוד הסודי אבל הדלת לא נפתחה. כבר פחדתי שאולי אימא של מוטי החליפה את הקוד אחרי שנפרדנו, אבל זה הצליח בניסיון שני. יצאנו מהבית על קצות האצבעות. בחוץ, בתוך המעלית האישית, הברק חזר לעיניים של מוטי. הוא התגבר במהירות על כל ההשפלה שאימא שלו העבירה אותנו שם. בסוף עוד אני אציע לו לעבור לגור איתי. ביציאה מהמעלית חיכו לנו מאבטחים של האזור המוגן שהביטו עלינו בעצבים. הם לא אהבו שמפרים את המנוחה שלהם בשעות כאלה. אחד מהם התלווה אלינו אל תחנת הרכבת החשמלית.
===
"אז מה, לאן נוסעים בשעה כזאת?" המאבטח הביט בנו בחשד.
זה לא היה צפוי. אומנם כבר עשר בלילה, אבל בכל זאת, הם לא אמורים לשאול שאלות מהסוג הזה. לאחרונה תפסו כמה אזרחים ששיתפו פעולה עם הטרוריסטים וכנראה התחילו לחקור נוסעים חשודים. כשרואים את מוטי הלחוץ הזה, אפשר להבין את המאבטח.
"פה קרוב, רק שלוש תחנות לבית שלי", עניתי במהירות לפני שמוטי יתעלף מלחץ.
"לבית שלך?" המאבטח לא נראה מרוצה מהתשובה, "אתם לא יודעים שמסוכן בשעות כאלה?"
"אחרי מה שעברנו בחיים אני לא חושב שבגילנו משהו עוד יכול להפחיד אותנו".
שיקרתי, אבל לא ראיתי דרך אחרת לצאת מהחקירה הזו. המאבטח סרק אותנו שוב במבטו, במיוחד את מוטי. אם הוא יעריך אותנו בפחות מגיל שלושים, אזי הוא אמור להבין ששיקרתי. אם יעריך אותנו בגיל מראה שלושים, אזי באותה מידה אנחנו יכולים להיות בכל גיל אחר מבוגר יותר ואז הוא ייתן לנו את הכבוד המגיע לזקנים. הוא עצמו נראה מתקרב לשלושים. הוא לא יכול להיות יותר מזה כי השירות בצבא הוא עד הגיל הזה. זה מבטיח לנו שייתן לנו כבוד אם יחשוב שאנחנו זקנים. הוא המשיך להרהר. כנראה שסיבכתי לו את הפעילות החישובית במוח הנבוב שלו. בטח עוד רגע יבקש מאיתנו תגי גיל.החשמלית הגיעה והמאבטח נאלץ לוותר על העונג של ההתעללות בנו. עלינו במהירות. החשמלית הייתה עמוסה. מאז נכנס חוק העוצר לתוקף, התחבורה הציבורית עדיין לא סיפקה מענה לאזרחים הרבים שלא יכלו לנסוע במכוניות הפרטיות. התפנו שני מקומות ומיהרנו לתפוס אותם. בחור ובחורה שנראו בגיל המראה הממוצע, שלושים ועשרים וחמש, התקרבו אלינו והציגו תגי גיל. הוא היה בן שבעים ושלוש והיא בת שישים ושמונה. נו, אין מה לעשות, צריך לתת כבוד לזקנים. הם אומנם נראים צעירים אבל מבפנים הם רקובים בדיוק כמו הגיל האמיתי שלהם.
"לא לקחנו אוכל", לחשתי למוטי אחרי שראיתי כמה אנשים עומדים עם שקיות אוכל קטנות.
"למה צריך אוכל?", מוטי שאל בתמימות.
" כדי לזרוק לעניים בזמן שנרוץ לדירה שלה. רק ככה אתה יכול להוריד את העלוקות האלה מהגב שלך. אם זה עמוק בתוך האיזור הפרוץ לא נחזיק מעמד בלי אוכל".
"איך אתה יודע כל כך הרבה? היית שם פעם?", מוטי שאל בשקט, כאילו אנחנו שני בלשים במשימה חשאית.
"מה נראה לך? שנועלים לי את החדר עם קוד סודי?", עניתי בציניות, "בטח שהייתי. אפילו יצאתי עם מישהי משם".
"יצאת עם מישהי משם? איזה תותח. שווה?"
"ועוד איך. מזל שבמיסים שאנחנו משלמים מממנים גם להם ניתוחי חובה אחרת היינו צריכים להיתקע רק עם המפונקות היבשות מהאיזור המוגן. שם גם זה הרבה יותר פשוט. אתה מביא אוכל ומקבל סקס. לא צריך להיות שנון, רגיש, ספונטני, בעל חוש הומור".
"ולא פחדת מהטרוריסטים?"
"לא. רוב הפעולות שלהם היו עד עכשיו באיזור המוגן. חוץ מזה הם מעדיפים פיגועים המוניים. להיטפל לאידיוט שיוצא עם איזה ענייה לא יוציא להם שם טוב".
"מה זאת המשאית הזו? ", הוא הצביע החוצה, "חשבתי שאסור לרכבים להסתובב בשעה כזו".
"זה לא רכב של אזרחים, אידיוט. אנחנו ליד הגבול עם האיזור הפרוץ. זאת משאית טחינת גופות."
"טחינת גופות? של מי?"
"של העניים. אתה לא רואה כמה זרוקים שם על הגבול? בטח מתו מרעב. המאבטחים אוספים אותם וזורקים אותם למשאית".
"אז מה עושים כל העניים שרצים מאחוריה ומנסים לשתות מהמשפך בקצה?"
"המשאית טוחנת את הגופות ומפיקה נוזל אנרגיה. כוס מהנוזל הזה יכולה להחזיק אותך יום שלם. מאיפה חשבת שמפיקים את "מי גן העדן" שאבא שלך כל כך אוהב?"
"תראה, תראה שם, המאבטח ירה במסכן ההוא", הוא הצביע לעני שהיה זרוק ליד המשאית. אחד המאבטחים הרים את הגופה והעמיס אותה על המשאית. עוד רגע יהפוך הוא עצמו לנוזל. חברים שלו כבר חיכו לשתות אותו.
"בטח הוא הגזים בשתייה מהמשפך. לא משנה כמה מזהירים אותם, הם ממשיכים להתנהג כמו ברברים".
"מסכנים, הם חיים שם כמו חיות בשטח הפרוץ".
"הם הזמינו את זה על עצמם. אם לא המרד הגדול לפני מאה חמישים שנה הם היו חיים טוב עד היום. עד אז עוד הממשלה עוד השקיעה בשטחים שלהם. מאז שהמרד דוכא והקימו את האזור המוגן, הזמן כאילו נעצר שם. הם עוד חיים כמו במאה העשרים. אתה יודע שיש משפחה ענייה שגרה בדירה שסבא שלי גר פעם?"
"מה, הוא גר באזור הפרוץ?"
"עוד לפני שזה היה אזור פרוץ. הרי במרד הם השתלטו על בניינים ורק אז האזרחים נדחקו בתוך האזור המוגן".
"אז זה כאילו אנחנו הולכים אחורה בזמן איזה שלוש מאות שנה", מוטי פלט בהשתאות. לא יזיק לו להתעדכן בהיסטוריה פעם בכמה שנים.כל הנוסעים כבר ירדו והמאבטח המנומנם שישב בקידמת הרכבת כבר התחיל, גם הוא, לחשוד בנו. התחום המוגן שהרכבת נכנסה אליו כלל מעט מאד בתים של אזרחים. זה היה תחום כמעט לא מאובטח והיו שמועות על כך שהממשלה עומדת לוותר בקרוב על שליטתה בו. האזרחים שגרו באזור הזה היו מיליונרים שקנו בעבר בתים בתקופה שהאזור נחשב ליוקרתי ביותר בעיר. המאבטח לא הסיר את העיניים מאיתנו. לא נראינו מיליונרים וגם לא ילדים של מיליונרים. מוטי עם הבגדים של היורם עוד נראה כמו מעמד בינוני גבוה אבל אני עם הקרנבל של צבעים ששמתי על עצמי בהחלט עוררתי חשד. מוטי סימן לי שתחנה הבאה אנחנו יורדים. התקדמנו לכיוון היציאה. הרמתי שקית עם תפוחים שהייתה זרוקה מתחת לאחד המושבים. העפתי מבט מזלזל במאבטח החשדן וקפצנו החוצה. ירדנו באזור שומם. מספר ספסלים שבורים עליהם ישבו המאבטחים בחוסר מעש ורצועת אספלט לא מתוחזקת עם פנס רחוב בודד ייצגו את מה שנקרא "תחנת הרכבת". אחד המאבטחים קם והתקרב אלינו. לפי הדרגות הוא כנראה היה מפקד התחנה. הוא בטח כבר מכיר את כל מי שיורד בתחנה הזו.
"אתם בטוחים שאתם במקום הנכון?", הוא שאל.
"זה איזור מוגן, לא? יש בעיה עם זה?" עניתי בציניות.
"אנחנו לבית ההוא שם", מוטי ניסה לעזור והצביע על הבית היחיד שנראה במרחק כמאתיים מטר מאיתנו.
"כן?" הוא הישהה את ההמשך מבין שתפס אותנו בשקר, "מה יש לכם לעשות בבית נטוש?"
אני חייב להוציא אותנו מזה. ברגע שהוא ראה אותי עומד כמו טיפש עם השקית תפוחים הוא כבר הבין שאנחנו נכנסים לאיזר הפרוץ.
"אנחנו הולכים לבקר חבר באזור הפרוץ", אמרתי.
"יש לכם חברים באזור הפרוץ? מעניין".
"הוא…" גימגמתי, "הוא עבר לשם ממש לא מזמן. הוא פשט את הרגל".
"אה, כן? מסכן. יש לי חבר מכוחות האבטחה שזה קרה לו. היה מהמר כפייתי והפסיד הכל", הוא גילה אמפטיה. יכול להיות שנגעתי בנקודה רגישה.
"אז אנחנו יכולים ללכת?" אמרתי בחצי חיוך. מוטי רק הביט באדמה ולא הוציא מילה. מאז השקר שלו הוא כבר פחד לפתוח את הפה.
"אתם צריכים מאבטח אישי?" שאל בשקט. זה יקר מאד ולמרות שפחדתי לא רציתי שמאבטח יגיע למקום שאליו היו מועדות פנינו.
"לא", עניתי, "תודה רבה, אבל אנחנו סטודנטים ואין לנו הרבה כסף".
"נעשה לכם הנחה", הוא הניח את ידו באבהיות על כתפי.
"לא, תודה, באמת, אנחנו נסתדר. אבל אתה יכול אולי להגיד לנו איך אנחנו מגיעים לשם", לקחתי ממוטי את הפתק והראיתי לו.
"טוב", הוריד את היד מכתפי באכזבה וחכך בדעתו אם הוא רוצה לעזור, "אתם הולכים מזרחה בשטח החולי עד שתגיעו לאיזור עם מספר בניינים. הבניין השלישי הוא הבניין שאתם צריכים. אתם יודעים שהרכבת האחרונה עוזבת עוד שעה?"
"כן", עניתי במהירות ומשכתי את מוטי איתי, "ותודה רבה לך".===
נשארנו לבד. התחילה רוח חמימה של סוף הקיץ. מוטי הביט בי במבט מעריץ על זה שהצלחתי להוציא אותנו מהתסבוכת. הוא חייב לקחת את עצמו בידיים אחרת לא נעבור את הלילה הזה. התחלנו ללכת מהר. האזור נראה שומם לחלוטין. שטחי חולות אינסופיים עם שיחים נמוכים. הרוח הקיצית התחזקה וגרגרי חול מילאו לנו את העיניים. אני רעב. כנראה השממה המבודדת והריחוק מהבית גרמו לי להרגיש כמו חיה שלא יודעת מתי יבוא מקור האוכל הבא אל פיה. הבטתי פנימה אל תוך שקית התפוחים. בסך הכל שלושה, אבל אדומים ומגרים. אני יכול לאכול אחד אבל יש לי הרגשה שנצטרך את כולם. אני אתאפק. ליד הבניין הראשון כבר ראינו הסתודדות די גדולה של עניים וכוחות גדולים של מאבטחים יוצאים ונכנסים. זה היה נראה כאילו כולם פונו מהבניין. כשהתקרבנו כבר יכולנו לשמוע צרחות ויריות מאחת הקומות. כנראה באו לקחת בכוח איזה "מבוקש". חלק מהם הבחינו בנו אבל היו עסוקים באירוע. ליד הבניין השני שוב הייתה הסתודדות די גדולה של כמה בחורים צעירים. הם עמדו סביב ניידת ניתוחים שבאה לאסוף כנראה עני שלא הופיע לוועדת הניתוחים במועד. חלקם הבחינו בנו והחלו מתקרבים במהירות לכיוונינו. הם החלו לרוץ כשראו שאנחנו מגבירים צעדים. נשארו כמאתיים מטר עד הבניין השלישי. כשמונה גברים היו כבר כמה עשרות מטרים מאחורינו. הם היו מיומנים יותר מאיתנו בהליכה בחולות הטובעניים של המדבר הזה. התחלנו לרוץ. העניים סגרו עלינו את המרחק. אלה שהיו לבושים מתוכם נראו כמעט זהה. הם לבשו כל מיני שקים חומים שתפרו מתוך משלוחי בד שקיבלו מהמממשלה אחת לחודש. חלקם היה כמעט ערום לגמרי מלבד תחתוני שק שכיסו על איבר המין שלהם. עדיין נותרה מעט בושה בחיות האלה. הם היו שילוב מעניין של עור שזוף ואבקת חול לבנה שכיסתה את כל הגוף שלהם. כל כמה מטרים אחד מהם התמוטט באפיסת כוחות. כנראה זקנים רעבים שרק נראים כמו בחורים בגלל הניתוחים. נשארנו עם שלושה שהיו כנראה צעירים אמיתיים ורצו מהר יותר מאיתנו. זרקתי תפוח מהשקית. שני עניים קפצו עליו והחלו לריב ביניהם. הם כמעט אכלו אחד את השני לפני שהגיעו לתפוח. נשארנו עם אחד. הוא לא וויתר. הוא כנראה ראה את השקית ביד שלי ורצה את כולה. אבל אני חייב להשאיר משהו לדרך חזרה. הוא הדביק אותנו ותפס את מוטי ביד. מוטי התאבן ונעמד. זה כנראה היה המגע הראשון שלו בחיים עם עניים. נתתי למוטי את השקית, זינקתי על העני ונפלנו יחד על החולות. "רוץ", אמרתי למוטי. הוא המשיך לעמוד. "רוץ, אני כבר מגיע", צרחתי עליו כשהעני רוכב עליי. מוטי הוציא את אחד משני התפוחים האחרונים שנשארו בשקית וזרק אותו למרחק. העני עזב אותי ורץ לכיוון התפוח.
"אידיוט, למה עשית את זה? נשאר לנו רק תפוח אחד", הייתי בטירוף.
"הוא היה הורג אותך, היה לו סכין מתחת לחולצה", מוטי דיבר בשקט כאילו שכל יום הוא רואה סכינים ועניים.בינתיים, העני שלא זכה בתפוח הראשון שנזרק, כבר התקרב אלינו. התחלנו לרוץ לבניין. ליד הכניסה צעקתי למוטי "נתפצל. אתה רוץ לבניין ואני אבוא מסביב". לקחתי לו את השקית עם התפוח מהיד על מנת למשוך את העני. היה לי קצת נסיון במרדפים האלה מאיזה עולם וירטואלי שפעם שיחקתי בו שנקרא "שוטרים ועניים" אבל מאז עבר די הרבה זמן וכבר הספקתי להתמכר ל – "מלך האורגיות". מוטי נכנס לבניין ואני פניתי ימינה. העני תפס אותי בצוואר ומשך אותי אחורה ושנינו נפלנו. הוא כבר היה תשוש מהמריבה על התפוח ומכל הריצה הזו. קמתי במהירות ובעטתי בו בבטן. לפי איך שהוא התקפל הוא בטח כבר היה מעל גיל חמישים. נכנסתי לבניין. מוטי חיכה לי בפנים. הוא חיבק אותי כאילו חזרתי משדה הקרב. אם אמא שלו הייתה יודעת איפה הוא מבלה. התמלאתי חול בכל הגוף מהנפילה שם בחוץ. המקלחת תצטרך לחכות. מוטי רעד כולו. הוא בטח כבר הצטער על כל ההרפתקה. לא נורא, זה יחשל אותו. הוא הציל את החיים שלי שם עם העני אז אני אדאג להוציא אותו שלם מהלילה הזה. הסתכלתי לו בעיניים וראיתי את הפחד. טפחתי לו קלות על השכם.
"אם אתה לא רוצה, לא חייבים לעלות".
"אז בשביל מה הגענו עד כאן? אבל איך עולים?", הוא חייך. נו, אני רואה שהחברות איתי בשנים האחרונות נושאת פירות.
"במדרגות האלה", הצבעתי אל הגרם מדרגות שעמדנו מולו.
"אין מעליות אישיות לדירות?", מוטי שאל שוב בתמימות של ילד.
"לא, טמבל, המעליות האישיות הן פיתוח של המאה עשרים ושתיים. כל המבנים בשטחים הפרוצים הם מהמאה העשרים"בקומה הראשונה שתיים מתוך שלוש דלתות היו פתוחות לרווחה. הבניין נראה נטוש. רק עכשיו עבר לי בראש שיכול להיות שזאת מלכודת. כבר היו סיפורים על מקרי רצח של אזרחים בשטחים הפרוצים אבל אף פעם לא ייחסתי להם יותר מדי חשיבות. מוטי הבטיח שהמקור שנתן לו את הפתק היה חבר טוב שלו שהיה כאן בעצמו, אבל אי אפשר לסמוך על אף אחד. מוטי עצר אותי כשהגענו לדלת עליה הייתה הסיפרה חמש. כנראה זה היה כתוב לו על הפתק. דפקתי על הדלת בשקט. לא הייתה תשובה. כל הדרך הזאת ובסוף עוד יתברר שזאת לא מלכודת אלא סתם עבדו עלינו ואין פה אף אחד. דפקתי שוב, הפעם חזק יותר.
"מי שם?", זה היה קול של בחורה צעירה.
"אנחנו מוזמנים", אמרתי. זה היה המשפט הכי הגיוני שעלה בדעתי.
"אין כאן אף אחד", היא צעקה.
"מזג אוויר יפה", מוטי צעק אל הדלת הסגורה. מה קרה לו, הוא נפל על הראש?הדלת נפתחה. הסתבר שזו הייתה הסיסמה. בחורה צעירה כבת עשרים ושתיים עמדה בפתח. היא הייתה לבושה בסגנון פשוט אך לא בסמרטוטים של עניים. ג'ינס חדש וחולצת טריקו פירחונית. במראה הזה היא הייתה יכולה להסתובב באזור המוגן מבלי שיעלו עליה.
"בבקשה, תיכנסו", היא אמרה, ויצאה החוצה לבדוק שאין אף אחד שעקב אחרינו.
נכנסנו דרך מסדרון צר לסלון קטן. הדירה הייתה מטופחת יפה יחסית לבית של עניים. רוב הריהוט היה ישן כמו שכבר לא רואים בשטח המוגן, אבל נראה באיכות טובה. זה היה ממש דומה לבית של עשירים באיזר המוגן שרכשו המון ענתיקות כי אהבו את המראה האותנטי. רק שכאן זה היה אמיתי. במרכז עמד על שטיח מלבני שולחן עגול מעץ איכותי, לידו ספה כחולה, ומולה שני כסאות קש. שידה קטנה עמדה ליד הקיר ועליה תמונות עתיקות. הסלון היה מרכז הדירה. מסדרון נוסף הוביל ממנו אל המטבח והשירותים. דלת קטנה שהובילה לחדר נוסף הייתה סגורה. עמדנו וחיכינו לבחורה.
"אני מקווה שלא הבאת אותי בשביל לראות את הבחורה הזאת", אמרתי לו בלחש.
"אל תדאג, אני אומר לך שהיא צריכה להיות פה", ענה בלי להסתכל עליי כי הבחורה כבר נכנסה.
"אתם יכולים לשבת", היא אמרה בנימוס. התיישבנו על הכסאות הבודדים שהיו שם.
"אפשר להציע לכם משהו לשתות?", היא חייכה. איזה נימוס. יותר מדי נחמד כאן. תיכף תבוא המכה.
הבחורה יצאה למטבח וחזרה עם קנקן לימונדה ושתי כוסות. היא מזגה לשנינו ומוטי שתה את הכוס שלו בשלוק אחד.
"אפשר לקבל את הכסף?", היא המשיכה באותה נימה בה הציעה לנו לשתות. המכה הגיעה.
על זה לא חשבתי. כסף. הרי הם לא עושים את זה בחינם. מוטי הצמיד את היד שלו למכשיר גבייה, שהבחורה הגישה לו, ותיקתק את הסכום. נדלקה נורה שמורה שהמכשיר קיזז את הסכום מהמעגל האלקטרוני שמותקן בפרק היד של מוטי. לאחר שסיימה היא חייכה וקמה מהספה.
"תרגישו בנוח" היא יצאה במסדרון לכוון המטבח.
"כמה תיקתקת?" שאלתי את מוטי בשקט.
"עזוב, זה עניין שלי", הוא אמר באדישות. בטח הרבה אחרת הוא היה אומר. המסכן גם חי על ההורים שלו אז הוא בטח גם ייצטרך להסביר להם לאן נעלם סכום גדול מהחשבון המישפחתי.הבטנו אחד על השני בשתיקה. לא היה צריך לדבר. אם הדלת הסגורה תיפתח וייצא משם מה שאני חושב שעומד לצאת משם, הכל היה שווה את הסיכון. ואת הכסף של מוטי. עברו כבר שלוש דקות וכלום לא קרה. הבית היה שקט. לא נשמעה שום תזוזה. אולי הבחורה ברחה מאיזו דלת אחורית נסתרת. אני לא הפסדתי הרבה אבל מוטי יצטרך להסביר להורים שלו מה קרה עם הכסף. חמש דקות וכלום. הרכבת האחרונה יוצאת עוד שלושים דקות. בהנחה של עשרים דקות הליכה מהירה לתחנה נשארו לנו רק עשר דקות כאן.
"אם כלום לא קורה עוד חמש דקות, אנחנו עפים מכאן", אמרתי למוטי בשקט.
"תעוף אתה, אני נשאר", הוא אמר בעצבים. גיבור גדול. אין לו סיכוי להישאר בחיים אם הוא חוזר לבד. ואז גם אין לו רכבת והעניים יאכלו אותו חי כאן. הם יעשו ממנו מטעמים. אם לא תהיה ברירה, אני אגרור אותו איתי. אמא שלו עוד יכולה לסבול את אובדן הכסף אבל אובדן הבן, זה כבר יותר מדי. ובסוף עוד יאשימו אותי שאני פיתתי אותו.
"תראה, מוטי –"הדלת נפתחה.
===
מהחדר יצא יצור עם חלוק. אין לי מילה אחרת לתאר את מה שזה היה. זה בטוח לא היה בן אדם. היצור התקדם באיטיות מפחידה והתיישב מולנו על הספה. הוא היה לבוש חלוק אדום מהודר שלא הסתדר טוב עם הצבע החיוור של העור שלו.
"שלום לכם", היצור אמר בנועם.
הוא מדבר. אני לא מאמין. גם כששמעתי על היצורים האלה לא האמנתי שהיו קיימים וחשבתי שרק הפחידו אותנו איתם כדי שנעבור את הניתוחים.
"מה קרה? לא מלמדים לדבר שם באיזור המוגן? נהייתם עצלנים מדי לפתוח את הפה? אוליגם בשביל זה יש למדענים איזה רעיון? מחשבות בטלפתיה או משהו כזה?"
המשכנו לבהות. מוטי היה מכווץ כולו. אם הוא היה פה לבד הוא כבר היה שוכב מעולף. והם לא היו מביאים לו מים.
"מירה, כמה פעמים כבר אמרתי לך שכדאי שנעשה הגבלת גיל? הצעירים לא עומדים בזה ואני מרגישה מצחיק", היצור דיבר אל הבחורה הצעירה שחזרה לסלון מהמטבח ועמדה מאחורינו.
"טוב, ילדים, שילמתם אז לפחות מגיע לכם הסבר. אני, מה שקוראים, זקנה".
"בן כמה אתה?", שאלתי במהירות.
"אתה מתכוון 'בת כמה את'. אני בן אדם ממין נקבה בן שבעים וחמש שנה".
שבעים וחמש שנה. היא נראית בת שמונה מאות. סבתא שלי היא בת שמונים ושלוש והיא נראית בת עשרים וחמש. ככה צריך להיראות בן אדם. לא כמו דינוזאור. על דינוזאורים כבר ידעתי יותר מאשר על זקנים אמיתיים כי לימדו עליהם בשיעורי היסטוריה. זקנים אמיתיים, בהנחייה ממשלתית, לא היו בתוכניות הלימוד וגם אסור היה לפתח עולמות וירטואליים שהם מופיעים בהם. פעם פיתחו באופן לא חוקי משחק וירטואלי שנקרא "מהומה בבית אבות" אבל המפתחים נכלאו לכל החיים וכמה עשרות אזרחים ששיחקו במשחק נעלמו באופן מיסתורי.
"טוב, אז אתם רוצים לדעת עוד משהו? אני לא מאמינה שהגעתם עד כאן רק כדי לבהות בי. אתם יכולים לשאול הכל".
טוב, היא צודקת. צריך לצאת מההלם כמה שיותר מהר. אחרי הכל מוטי השקיע פה את כל חסכונותיו מחייו הבוגרים. היא נראתה כמו סמרטוט ריצפה ישן ויבש מקומט מכל המיים שעברו בו. לא היה לה כמעט שיער ופיסות פדחת מבחילות צמחו פרא ליד האוזניים. הצוואר היה רופס ונראה כאילו עוד רגע הראש עומד ליפול מהמקום. הגוף שפוף כאילו רוצה להתאחד עם הרצפה. כשהיא פתחה את הפה היה אפשר לראות שהוא כמעט ריק משיניים למעט פיסות בודדות אחרות שנראו כמו חורבות. לא יודע מה היה מתחת לחלוק אבל זה לא נראה כמו חזה. הידיים שביצבצו מעבר לחלוק נראו כמו שני צינורות חלודים ועקומים. היא צריכה איזה חמישים ניתוחים כדי לחזור להיראות בת עשרים וחמש. הנסיון שלה להתאפר רק הבליט יותר את הגועל של המראה הכללי. ומאז שהיא נכנסה לסלון נהיה די מסריח עם ריח שבחיים לא הרחתי כמוהו. אמרו לי שעור מת של זקנים היה מפיץ ריח. אז איך הם יכלו לחיות עם עצמם?"לא עשית אף פעם ניתוחים?", מוטי הפתיע ושאל.
"הו, אז אתה יודע לדבר בחור צעיר. לא. לא עשיתי אפילו ניתוח אחד. אני, מה שנקרא, טבעית לגמרי".
"ואבקת אנטיקמט?", הוספתי לשאול.
"חס ושלום", היא ענתה בחיוך, "טוב לי עם מה שהטבע נתן לי".
"אבל זה חובה", אמרתי במהירות.
"שמעתם על הטבעיים?", שאלה בשקט. מוטי לא הגיב אבל אני הינהנתי.
"כת שהקימה לפני כשבעים שנה גטו סגור באזור הפרוץ", היא הסבירה למוטי, "הם ניתקו כל מגע עם המדינה, נכנסו להריון בשיטה הישנה כשהעובר עוד נישא ברחם האישה לפני שכפו על האזרחים מעבר לרחם מלאכותי על מנת לשלוט על הילודה, והתנגדו לניתוחי יופי ומראה צעיר. הממשלה המקוללת שלכם לא אהבה את זה. הם פחדו שהציבור יבין שיש דרך אחרת. הם הטילו מצור צבאי על הגטו. אחרי שהחלו מרידות נוספות במדינה, הממשלה פחדה מהפיכה. הם הטילו פצצת גרעין ממוקדת על כל הגטו וכתשו את כולם".
"אז איך את כאן?" שאלתי.
"אמא שלי הבריחה אותי לפני ההפצצה. היא רצתה שאני אמשיך את הדרך שלהם. המטפלת שלי דאגה להסתיר אותי כל הילדות על מנת שהממשלה לא תעלה על עקבותיי" .
"אז אין לך מספר אזרח?", שאלתי.
"נכון. הממשלה לא יודעת על קיומי. והיא גם לא תדע על כל הילדים והנכדים שלי. אנחנו נמשיך את דרכם של הטבעיים בדרך שקטה יותר. ניידות הניתוחים לא יגיעו לילדים או לנכדים שלי. נכון, מירה, מתוקה של סבתא?" מירה חייכה, התיישבה לידה על הספה וליטפה אותה.
"לא שאנחנו עומדים לעשות את זה אבל את לא מפחדת שנלשין עלייך?", שאלתי בחשש אבל זה סיקרן אותי.
"אנחנו קשורים לקבוצת טרור", מירה ענתה לפני שסבתא שלה פתחה את הפה, "מי שמלשין לא יזכה לחיות יותר משבוע לאחר מכן. אני לא חושבת שכדאי לקחת את הסיכון".
"זהו", הזקנה המשיכה, "אתם נראים המומים. מוזר לכם לראות פרפר חופשי שהממשלה לא הצליחה לגעת בו?" קצת מוזר לשמוע את המילה "חופשי" מאדם שנראה שהטבע שולט בו והפך אותו ליצור מבחיל.
"זה לא מפריע לך?" שאלתי בפחד.
"מה לא מפריע לי?" המשיכה בנועם, למרות שהשאלות הפכו ליותר חודרניות ככל שהתרגלתי למראה שלה.
"להיראות ככה. את, לא יודע איך להגיד את זה, אבל את…"
"מה? מכוערת? מגעילה? מרופטת?"
"אפשר להגדיר את זה ככה", חייכתי אל מוטי שהינהן בהסכמה.
"נכון. אבל אני טיבעית. טיבעית לגמרי. טוב לי עם מה שאני. אני מאמינה שזאת הדרך הנכונה. אני חושבת, וכך חשבו כל הטבעיים, שהתערבות בתהליכי הטבע מזיקה לנו יותר מאשר מועילה לנו".
"אני לא מסכים", פה היו לי תשובות מוכנות מהלימודים, "ההתערבות המדעית רק הועילה לאדם. היא דיכאה מחלות. היא פתרה בעיות נפשיות. היא הפכה את החיים לנוחים יותר. לטובים יותר".
"שטויות. עד גבול מסויים אני מסכימה איתך. אבל הגבול הזה עבר מזמן. המדע לא היה צריך להתערב בצורה כל כך בוטה במראה של האדם. האדם הוא מכלול. הוא מורכב מנפש וגוף. המראה שלך הוא מה שאתה. צורת ההזדקנות שלך היא האמת שלך. אנחנו רוצים שליטה על חיינו. על המראה שלנו".
"אבל המראה שלך מפריע לך ולסביבה. אני צריך לממן את העליבות בקיומית שלך עם כספי המיסים שלי. אנשים נגעלים מלראות אותך. את מדמיינת איך העולם היה נראה אם הוא היה מלא באנשים כמוך?", הייתי קצת בוטה אבל זו הייתה הזדמנות בלתי רגילה ללמוד על הלך החשיבה של הטבעיים שחשבתי שכבר נכחדו מהעולם.
"כמו שהוא היה צריך להיראות. אמיתי".
"אמיתי", הגיתי את המילה בזילזול, "את משתמשת במילה הזאת כאילו יש בה איזה ערך מוחלט. האמת טובה עד גבול מסויים. לפעמים יותר טוב לא לדעת את האמת. אם האמת שלך היא להיות חולה, מכוערת, מסריחה, מגעילה אז למה שהמדע לא יעזור לך לשקר? וחוץ מזה מי קבע שהמדע משקר? אולי המראה שלך עכשיו הוא לא טיבעי? אולי את עיוות של הטבע והמדע בסך הכל עוזר לך לחזור להיראות נורמלי? את מתייחסת לטבע כאילו הוא מילה נרדפת לאמת. אם הטבע מאמלל אנשים כי הוא הופך אותם ל-,תסלחי לי על המילה, סמרטוטים, אז למה שהמדע לא יתערב?"
"אני לא מרגישה אומללה. אני מרגישה מאושרת עם מה שאני. המדע קשר בין אושר פנימי לבין מראה יפה. אנשים לא חייבים להיות יפים וצעירים כדי להיות מאושרים".
"אבל את פוגעת באושר שלי כשאת נראית כמו דינוזאור", כבר לא בררתי את המלים. עוד מעט אנחנו צריכים לחזור וכדאי אולי שמישהו יגיד לה את האמת בפנים.
"אני פוגעת באושר שלך כי גם אצלך פועלת ההתניה של יפה שווה טוב שווה אושר. אתם מחפשים את היופי בחיצוניות. במראה. בנוחות. ולא בפנימיות. ברגע שתלמד להביט בתוכי פנימה תראה דברים שיעשו אותך למאושר".
"אני לא מאמין בכל הזיבולי שכל האלה. אני מביט בך ורואה סמרטוט ריצפה. אני לא מסוגל לראות את הנפש שלך. אין לי עכשיו כמה שנים כדי לתהות על קנקנך. כשאת עוברת ברחוב אז האזרח שעובר מולך לא יודע כלום עלייך. הוא רק יודע שאת מגעילה ומכוערת וזה עושה לו רע."
"ואני חושבת שמה שעושה לו רע זה שאני מזכירה לו את המוות".
"כולנו יודעים שאנחנו עומדים למות", אמרתי בשקט.
"אבל אתם לא מקבלים את זה. אתם מנסים להילחם נגד זה. אתם לא רגועים. אתם עושים הכל כדי לשמר את המראה הצעיר. היפה. אבל אתם ממשיכים להירקב מבפנים. יש לך סבתא?"
"כן", לא אהבתי את השאלה.
"סבתא שלך, שתחיה, נראית מבפנים בדיוק כמוני."
"זה רק עניין של זמן. למדע כבר יש פריצות דרך משמעותיות בתחום הנפש ופנים הגוף. אני מאמין שהנכדים שלי כבר יהיו צעירים הן מבפנים והן מבחוץ".
"ומה אז? חיי נצח?"
"יכול להיות. את לא רואה את היתרונות? אין יותר מוות. אין יותר עצב. אין יותר נכויות. אין יותר מפגרים. יש רק אנשים טובים, יפים, צעירים שחיים לנצח. רק מלחשוב על זה נהיה לי טוב".
"נהיה לך טוב כי אתה לא מסכים עם מעגל החיים והמוות. באנו לכדור הזה כאורחים לתקופה קצרה. לא כדי להישאר בו לנצח. המוות גורם לנו להעריך את החיים. לכל דבר יש את הניגוד שלו. המוות הוא לא דבר רע. הוא סוף שנועד לפנות מקום להתחלות חדשות".
"ומה אם יהיה מקום לכולם? מה אם זה לא יבוא על חשבון אף אחד? מה אם כולם יוכלו לחיות לנצח ולהיראות צעירים ויפים לעד? מה תעשי אז? תתמכי בהמתות אקראיות של אזרחים כדי להכניס את המוות בכוח לתמונה? או תעמדי על זה שאת רוצה שהבן של מירה יהיה מפגר בשיכלו כי זה מה שהטבע רצה?"
"אני לא רואה שיש מקום לכולם בעולם שלכם. קל לך לדבר בתור אחד שחי בשטח המוגן"
"זה לא לעניין. תסתכלי קדימה. הרי זה עניין של זמן עד שהפערים הכלכליים יפתרו והאיזור הפרוץ יתאחד עם המוגן. אני שואל אותך מה תעשי בהנחה שהאדם יוכל להרשות לכל אחד רמת חיים טובה, חיי נצח ויופי. מה תעשי אז?"
"אני לא יכולה להסביר את זה במילים. זאת האמת הפנימית שלי. אני חשה סלידה מכל הצביעות הזאת. כשאני רואה אישה בת שמונים שנראית בת עשרים וחמש אני חשה גועל. היא לא אמורה להיראות ככה".
"מי קבע איך היא אמורה להיראות? היא לא אמורה להיראות ככה כי את מקובעת מחשבתית. היא גם לא אמורה להיראות כמו מפלצת. תהליכי הבלאי של הטבע הם רק הצעה לאדם. האדם יכול לקבל אותה או לא לקבל אותה. מרבית בני האדם לא היו בכלל אמורים לעבור את גיל חמישים. המדע איפשר את ההזדקנות, אז מתפקידו גם לדאוג שזה יהיה בצורה יפה. קבלי את זה. המדע ניצח. את נלחמת מלחמה אבודה. האושר קיים ביופי, בנצחיות."
"לא האושר שלי", היא הזילה דמעות. כנראה הרבה זמן היא לא פגשה מישהו שהתעמת איתה. לא נורא, היא מקבלת מספיק כסף בשביל זה.
"אני חושבת שהתערבות הגסה בתהליכי הטבע היא לא נכונה. שההזדקנות החיצונית היא חלק מתהליכים הרמוניים של הטבע. היא כמו הגשם שבא בסוף הקיץ שגם בזה פגעתם באמצעות השליטה על מזג האוויר. אתם לא מבינים שעל ידי כל השאיפה הזאת לנצחיות, ליופי, לנוחות אתם פוגעים בתהליכים נפשיים מאד עדינים שמהווים את המיכלול של הנפש האנושית. אתם לא מוכנים לסבול כיעור, פיגור או חולי. הפכתם לחסרי חמלה".
"לא יהיה לנו צורך בחמלה אם לא יהיו מוגבלים בעולם".
"אתם צריכים חמלה. אתם צריכים ללמוד לחיות עם כל המגרעות של הטבע. זה מה שהופך את הנפש האנושית ליפה כל כך. ההבנה שלה שבכל משהו שהוא לכאורה מכוער חיצונית יש משהו יפה. מדובר פה על רבדים מאד עמוקים של הקיום שלנו שאתם מוותרים עליהם לגמרי. זאת היא כל מהות האדם. אתם מקרבים אותנו בצעדי ענק להיות מחשבים אנושיים".
"אני בטוח שהמפגר, החולה או הזקן לא יקנה את סיפור הרבדים העמוקים שלך. הוא רוצה להיות בריא ויפה. ממש לא מעניין אותו שתכונות מסויימות יאבדו למין האנושי. את רוצה להמשיך להחזיק איזו תמונה מזוייפת של אישיות האדם שיש לך ואת המחיר של הפנטזיה שלך צריכים לשלם כל האנשים המסכנים שיאמינו שצריך לתת לטבע לעשות את שלו. לפי הגישה שלך אפשר לחזור לתקופת המערות. אז היינו הכי טבעיים. את בסך הכל נלחמת נגד ההתפתחות הטיבעית של העולם. האדם הוא חלק מהטבע ומה שהוא משיג באמצעות שיכלו הוא גם חלק מהטבע. השורה התחתונה היא שאני רואה מולי מישהי מקומטת, שדופה, חולה, קומלת, ותסלחי לי שוב על המילה הבוטה, מכוערת".
"הזיקנה היא לא רק מכוערת", התקשתה להגות את המילים, "אם לא מנסים להילחם בה בכוח היא יכולה להיות יפה. אם תלמד להביט טוב בזקן תיראה נסיון, הבנה. בכל קמט יש סיפור חיים שלם".
"אני רואה כיעור, אני רואה מחלות, אני רואה מוות, אני רואה אומללות", אמרתי בגסות.
היא לא ענתה. השתררה שתיקה."את יכולה להתפשט?", זה היה מוטי. אני רואה שהבן אדם רוצה תמורה מלאה לכספו.
"בוודאי", ענתה בנועם למרות הסערה הנפשית שהייתה נתונה בתוכה, "זה חלק מהעיסקה,לא? מירה את מוכנה לעזור לי עם החלוק?"
היא קמה בכבדות מהספה ומירה פתחה את החלוק והורידה אותו באיטיות. אפילו להתפשט היא לא מסוגלת לבד.היא הייתה עירומה לגמרי. מזל שהתאפקתי מלאכול קודם את התפוח. עכשיו כבר הייתי מקיא הכל. היישרתי מבט אל החזה. זה לא היה חזה לפי ההגדרה התיקנית שלו. אלו היו שני שקים שטוחים ומרופטים, מעוותים וחסרי חיים. מדהים איך דבר שפעם עמד, ויתר לחלוטין על תפקידו הראשוני ועכשיו רוצה להיניק את הפרחים באדמה. מה שהיה אמור להיות פיטמה נראה כמו נקודה כהה מגעילה שמתוכה יוצא איזה קוץ עקום. הגוף היה מלא נקודות חומות. בטח איזה פריחה. הבטן כמעט נצמדה לגב. הרגליים כבר לא היו שייכות למחלקת בני האדם. אני חושב ששלדים היו יכולים להתחבר איתה בקלות. אל הפות העדפתי להסתכל רק לאלפית השנייה. היה שם איזה ג'ונגל מבעית של שיערות שלא קשורות לשום דבר. בטח הריח המסריח שמילא את הסלון יצא משם. זה היה המראה האנושי בשיא עליבותו. אני מתקשה להאמין איך הייתי יכול לחיות בעולם לפני שנחקק בו חוק היופי. נשארו לנו שתי דקות אז החלטתי להמר על כל הקופה.
"אפשר לגעת?", שאלתי. מירה עיקמה את הפרצוף. כנראה עברתי את הגבול.
"בוודאי, כמו שאמרתי הכל פתוח", הזקנה המשיכה לענות בנועם. היה בדיבור שלה משהו מאד רגוע ונינוח. כמעט ולא שומעים אנשים מדברים ככה בעולם התזזיתי בו אנו חיים. זה היה כאילו היה לה את כל הזמן שבעולם למרות שהמוות מתדפק על דלתות השלד שלה.התקרבתי אל הספה והתיישבתי על השולחן. מוטי נעמד לידי. הוא לא רצה לגעת אבל הוא רצה לראות מה אני עושה. הריח איים למוטט אותי. הפסקתי לנשום. העברתי את האצבעות ברכות על הפנים המקומטות. עצמתי את העיניים. היה משהו נעים במגע. מעולם לא נגעתי בעור לא חלק לפני כן. הקמטים מילאו כל פינה בעור. החיספוס שלהם נעם למגע ידי. עברתי לאוזניים הבלויות ומשם לשיער המדובלל. ליטפתי אותה. פתאום נהיה לי קצת עצוב עליה. הייתי יותר מדי בוטה בשיחה. פקחתי את העיניים. עינינו הצטלבו. ראיתי שם משהו חזק, אמיתי, יפה. ראיתי שם חיים. הורדתי את הידיים באיטיות לכוון הצוואר המחוספס ומשם אל החזה. אספתי את השקים הקמלים ברכות בידיי. ליטפתי אותם. ניתוחי הרמת והגדלת חזה היו הנפוצים ביותר בניתוחי החובה. זה אפילו לא היה ניתוח רשות. לא היו בחורות מעל גיל שמונה עשרה בלי חזה שלא היה גדול ועומד יפה. לא ידעתי בכלל מה התחושה של חזה טיבעי. העברתי את האצבעות באיטיות על השדיים מלמעלה ועד לפיטמה. הבטתי בה שוב. נרגעתי כשראיתי שהיא מחייכת. ירדתי מהשולחן והתיישבתי על הברכיים. מירה נראתה כאילו היא עומדת להתערב כל רגע, אבל הזקנה הניחה עליה את ידה שלא תפריע. קירבתי את פי אל אחת הפטמות. מקרוב כבר יכולתי לראות ששיערות שחורות קצרות השתרגו מתוכה. עצמתי שוב את העיניים. הצמדתי את פי אל הפיטמה ומצצתי. תחושה חדשה מילאה אותי. הרגשה שלא חוויתי בכל חיי. העולם קפא מלכת. הרגשתי שאני יונק חיים. נצמדתי אליה בכוח וחיבקתי אותה כשאני לא מפסיק למצוץ לרגע. היא השתרעה לאחור על הספה. העולם איבד משמעות. הרגשתי כמו תינוק. כאילו הסירו מחיצה מעל עיניי שסימאה אותי עד לרגע זה. דמעות החלו לזלוג מעיניי. הרמתי את ראשי. הצלחתי לראות מעבר לקמטים. היא הביטה בי בחיוך אלוהי. קירבה את פניה אליי ובעדינות אינסופית ליקקה לי את אחת הדמעות. היא המשיכה עם הלשון מהדמעה לאורך הלחי עד השפתיים. פתחתי את הפה והזמנתי אותה לצלול אל תוכו. התאחדנו לאחד בנשיקה. בכיתי כמו תינוק. הפסקתי לחיות. ריחפתי בעולם. לא פחדתי מהמוות. ראיתי את האור.
-
-
-
