- This topic has 14 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 5 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
קשה לי לומר אם אני אוהבת את הסיפור הזה או לא, אבל הוא "כתב את עצמו" היום, אז חשבתי שזה לא יהיה נורא לפרסם אותו בפורום הרעב לאחרונה. קראתי לו "נהר" אבל אני לא מרגישה שזה שם טוב במיוחד למעשה ממש אין לי רעיון לשם.
"איי!"
"ששש… אל תצעקי. זה כואב רק בהתחלה."
"זה שורף לי."
"זה שורף נעים."
נועם ונעמי ישבו בבוסתן של בית האבן וטפטפו שעווה על כפות ידיהם. הם לקחו נרות חנוכה, הדליקו אותם ונתנו לחלב החם לטפטף על ידיהם. נועם כבר עשה את זה פעמים רבות. זה כאב אבל רק קצת, ואחרי שכל היד כוסתה בחלב צבעוני הוא היה מקלף אותו. הצד השני היה חלק והיה אפשר לראות בו חריצים עדינים של קווי הידיים.
"זה קו הרגש," הוא אמר והצביע על וריד כחלחל במקשת השעווה ההפוכה.
נעמי התבוננה בכף ידו והשוותה בין קו הרגש על פני היד, לבין השתקפותו הכחלחלה.
"עכשיו תורך," אמר נועם ובאצבעו הטווה את הקו על כף ידה. "אין לך מה לפחד…"אבא של נועם היה תמיד חוזר מאוחר, וההורים של נעמי גם. הרבה פעמים היא היתה כבר נשארת לישון אצל נועם. היה להם את כל הזמן שבעולם לעשות כל מה שרצו. אבל בסוף זה התחיל לשעמם אותם לטפטף חלב ונועם התרגז שנעמי מלכלכת את ריצפת הבוסתן. השמש כבר החלה עושה דרכה מערבה כאשר הם יצאו לטייל בואדי "הנעלם". באוויר עמד ריח מתוק של פריחה ופירות, וקרני השמש ריצדו בין העלים. הם פילסו את דרכם לאט בתוך הצמחייה הסבוכה.
"בוא נעמיד פנים שאנחנו מטיילים בארץ לא מוכרת," הציעה נעמי.
"אין לי כח למשחקים של ילדים," אמר נועם בזעף.
"אז מה אתה כן רוצה?"
נועם לא ענה לה ונעמי החליטה שהם כן חוקרים. הם חוקרים שיוצאים לגלות ארצות חדשות.הדרך התפתלה מטה כשלפתע שני החוקרים הגיעו לחבל ארץ לא מוכר. בינות סלעים שחורים וגבוהים הם ראו נהר זורם, וצבעו לבן. החוקרים ירדו אל הנהר והביטו בנוזל הסמיך שזרם בנחת בתוכו. ציפורים צבעוניות עופפו מנתרות בין הסלעים. נעמי התבוננה מהופנטת בציפור בגווני כתום שניקרה בגזע עץ כחול, מעבר לנהר.
"אני נכנס לנהר," אמר נועם וזרק את הסנדלים הצידה. הוא טבל את כף רגלו בנהר וההבעה שנפרשה על פניו העידה על הפתעתו. הוא הוציא את כף רגלו והנוזל הלבן נשאר דבוק לה! הוא דדה מקפץ לעבר נעמי שמהרה לשלוף זכוכית מגדלת מיוחדת שיכולה לזהות חומרים שונים.
"זה דבק," אמרה נעמי.
"לא, זה לא דבק. זה חלב, כמו חלב של נרות." אמר נועם. "תראי, את יכולה לקלף אותו ממני."
נעמי נגעה בשעווה החלקה ואצבעותיה החליקו סביב קרסולו של נועם.
"נהר של חלב… את קולטת?"
נועם הוריד את הבגדים והניח אותם על סלע שחור שהזדקר סמוך לגדת הנהר. נעמי היתה נבוכה, היא קברה את ראשה בין ברכיה. נועם צחק.
"זהו. את יכולה להסתכל. אני כבר בפנים."
נועם ישב בתוך הלבן וכל גופו בהק. הוא הרים למעלה יד מצופה בשעווה. נשען לאחור והראה לה רגל. הוא אפילו קם לרגע, ולמרות שנכנס עירום כולו, כעת ציפה את גופו קרום לבנבן.
"בואי פנימה, זה נהדר!"
"אני אחקור את הנהר מכאן," אמרה נעמי מבויישת.
"תפסיקי לשחק לרגע ופשוט תנסי. זה… מדהים כמה שזה חלקלק."
נעמי התקרבה.
"נראה לי שכדאי שתצא. זה תכף ידבק אליך ככה שלא נוכל לקלף את זה. יש לנהר גם ריח משונה," אמרה נעמי, אבל לעצמה חשבה שזה דווקא ריח נעים… כמו של עוגה…
אבל נועם צחק. הוא צחק וצחק. והוא לא רצה לצאת.
"בואי פנימה נעמי," נועם קם ואחז בידה מושך אותה פנימה.
"לא…"
"נו בואי."
"אבל…"
"תורידי את הבגדים. אני לא אסתכל. מבטיח."
נעמי נשארה בחולצה ותחתונים פרחוניים. היא נכנסה לנהר במהירות. התחושה של החלב על עורה היתה… מוזרה. גם נעימה. במורד הבטן נעמי חשה חרדה קלה.
"זה כמו לשחות בתוך פודינג וניל," נועם אמר שוחה סביבה במעגלים. נעמי לא אמרה דבר. העיניים הירוקות שלו זהרו בשמש השוקעת. היא חייכה אליו. הם יכלו להיות זוג חוקרים פעם. לצאת לטיולים ארוכים. אפילו עם הילדים.
נועם נעלם. היא הסתובבה מביטה בדאגה מצד לצד. ואז הוא עלה מתוך השעווה ותפס את המותניים שלה בזרועותיו. נעמי קפצה. הפנים שלו היו מלאים בחלב.
"אמה אי אי!" הוא אמר.
"אתה דפוק…" נעמי אמרה והחלה מקלפת את החלב מהפנים שלו. מסביב העיניים שלו. מהפה שלו. ובאותו זמן שהיא ליטפה את פניו, מנקה אותם, ידיו ליטפו את אותה. נעמי רעדה.
"אני יוצאת," היא אמרה.
היא הסתתרה מאחורי סלע שחור משונן וקילפה את השעווה. השעווה נשרה מגופה בקלילות. אחר כך היא התלבשה. ברקיע כבר היה ניתן לראות כוכבים.
"נועם, צא ובוא נלך. נחזור… לחקור מחר," היא אמרה בתחינה. הנהר זהר בלבן ובעבע בריח וניל. הציפורים נעלמו ודממה עמוקה השתררה בארץ החדשה.
העיניים של נועם היו אפלות כעת וקולו נמוך:
"תלכי נעמי פחדנומי, אני כבר אחזור. אני אפגוש אותך בבית. ממילא אני לא יכול להתלבש כשאת עומדת ומסתכלת עלי… נכון?"
נעמי פנתה ללכת. היא עזבה את הסלעים השחורים המשוננים שכעת נראו מאיימים. היא עזבה את נהר השעווה. היא עזבה את הארץ החדשה והמפחידה וטיפסה במעלה ההר. אט אט הסבך הפך מוכר וקולות אנושיים הגיעו לאוזניה. היא חכתה לנועם בבוסתן, מדליקה את הנרות שנותרו כדי להאיר את הערב.לבסוף נועם חזר והוא נראה לנעמי בודד יותר מתמיד. הוא לא אמר לה כלום רק נכנס לבית, נשכב על הספה בסלון ונרדם. אבא שלו חזר לקראת חצות והחליט להשאיר אותם לישון בסלון. הוא עזר לנעמי לסדר את המיטה המתקפלת לצד הספה ושטף את הכלים במטבח. נעמי שכבה בחשכה והאזינה לקולות של הלילה… היא לא התגעגעה הביתה שלה אבל היא היתה עצובה. הנשימות של נועם היו סדורות ורגועות אך כשהסתובבה והביטה בעיניו גילתה שהן פקוחות. הם הביטו אחד לשני בעיניים, כמו בתחרויות שהיו עושים כשהיו ילדים. אבל אחרת. נעמי הושיטה יד מהוססת והסירה מהלחי של נועם פיסת שעווה שנותרה דבוקה אליה. היא המשיכה להסיר פיסות שעווה בלתי נראות גם מהשיער שלו עד עלות השחר.
-
לא יכול לומר שאהבתי את הסיפור- היה קשה לי להתחבר אליו. לא ממש עניין אותי מה קורה.
בנוסף, יש בעיה של גיל הגיבורים. מצד אחד, הם אומרים בפירוש שהם לא ילדים- מצד שני, הרמה של המתח המיני שביניהם נראתה לי מאד בוסרית- כך שהם מאד צעירים. לחילופין, יכולתי לדמיין אותם בוגרים לחלוטין, עם מתח מיני מלא- אבל זה כמובן לא מתאים לכל השאר.
וקצת עניינים סגנוניים- יש יותר מדי "של": חלב של נרות, נהר של חלב, הפני שלו היו מלאים חלב, את החלב מהפנים שלו, העיניים שלו, הפה שלו, אבא שלו, הביתה שלה, הנשימות של נועם, מהלחי של נועם, מהשיער שלו. זה קביל, אבל יש הרגשה שזה יותר מדי.
וגם- "ידיו ליטפו את אותה"
-
-
אבל הסיפור בהחלט הזוי משהו. לא ממש סגור על עצמו; אנטיתזה לסגנון שאני בדרך כלל אוהב, המחושב, השקול. אבל הוא כתוב מצוין, זורם, מסקרן, ומחזיר אותי לימים שיכלתי להרגיש באמת.
"באותו הזמן" – עדיף "בזמן ש…".
"אמה אי אי" – מה? לא ברור, קצת שובר את הקסם.
"לבסוף נועם חזר" – עדיף "לבסוף חזר נועם", או "כשחזר נועם לבסוף, …"אבל אין טעם לתקן כאן. זה פרגמנט הזוי, והקסם שלו הוא בספונטניות שלו. מראה משהו על מה שהולך לך בראש, וגם זה משהו.
-
-
-
-
ג'י ברוכה הבאה למועדון התת-מודע… שהדברים המציקים הם התחושות שלא עוברות כראוי… והמשפט שאת רוצה לומר מבעבע כחומצה מאכלת בבטן.
אני אנסה להעיז קצת…
ההתחלה בעייתית ולא ממוקדת בהתייחס לאמצע הסיפור שמרמז על מצב אחר לגמרי. לדעתי, יש שוני בין חלב הנר בתפיסה לבין נהר של שעווה. משום מה, נדמה לי שחסר כאן שלב, או אולי שלב השעמום התמוסס מול משהו אחר שרצית להגיד. ההתמודדות מול משהו משותף שמקרב בין שניהם יוצר מצב של ציפיה משני מכיווני ראיה שונים. את זוויות הראיה האלה צריך לפתח, להבין מהיכן באה האהבה הזו ולמה היא כל-כך משכרת את נועם ולמה נעמי נמשכת אחריו.האם ההסחפות מפריעה לה?
האם איבוד השליטה מפריע לה?אין ספק שנוצר כאן תהליך של התעוררות והתחדשות… אבל בסופו של דבר איני יודע מי החדש ומי הישן… מי באמת יצא שונה מהנהר.
ושאלה אחרונה, מה היא רואה בו בעצם?
-
-
לפני שבוע, התחוור לי לרגע, ששני הסיפורים האחרונים שפירסמתי באתר, ועוד סיפור שקשה לי מאד להמשיך… עוסקים במידה מעוותת ומעוררת חלחלה, בי. הדבר שהדהים אותי – איך מתוך המצוקות הללו, הצלחתי בכלל להגיע לסיפור. איך הצלחתי להתנתק מהתת-מודע ולהשליך את הכל על דמות שיש לה רצונות ומאווים משלה, ועדיין תחושותיה ותסכוליה מקבילים בצורה מאיימת לשלי.
מנסיוני הדל, הניכור לסיפור נובע, מכך שרטשת אותו במידה כזו שאת כבר לא מסוגלת לזהות אותו. תחזרי למקורות… ויהיו לך תשובות.
-
לדעתי הסיפור אינו מבושל מספיק. נראה לי, עוד לפני שקראתי את רצף התגובות כאן, כי מדובר ברעיון גלמי, אפילו *סצנה* גלמית, שהועלו אל הכתב בחפזה מסוימת.
הצעותי:
1. לפרסם כאן סיפורים רק לאחר שחלפה יממה מרגע סיום כתיבתם (עדיף יותר – "צמחוקר", למשל, פורסם כאן כמעט שבוע לאחר שנכתב ולאחר שעבר כחמש עריכות, ואפילו אלה הספיקו רק בדוחק).
2. לדעתי אין חיה כזו "לא הייתי צריכה לכתוב". לכתוב צריך כל הזמן. לפרסם? זה כבר עניין אחר. אני חושב שיש בסיפור גרעין של עניין, אך כדאי היה להשקיע בו יותר.לסיום – עניין סגנוני קטן: אני מעדיף "לבסוף חזר נועם" על "לבסוף נועם חזר", שכן הוא "חזר לבסוף" ולא "נועם לבסוף". יום טוב!
-
אני אתקן:
"הימים בהם היה אפשר לטבוע ברגש אמיתי, בניגוד לתקופת היובש-הרגשי הזו, השואבת דליים על גבי דליים ממי-התהום של הנוסטלגיה."
זה מן-הסתם יעבור, ואולי יבוא משהו אחר. בינתיים, בכל מקרה, קצת חבל לי על כל רגע שעובר באפרוריות הזו.וכדי להמנע מאוף-טופיק לגמרי: אני שמח שאת שמחה שאהבתי. ולמה את מופתעת? איזה מין שם קניתי לי? או שזה רק בגלל דעתך שלך על הסיפור?
-
-
-
מצד אחד זה כתוב טוב וברצף.
מן הצד השני הסיפור לא הולך לשום מקום. סתם קורה להם משהו, שלא רק שאינו מוסבר גם אינו מעניין ואינו מעורר אצל הדמויות שום דבר שיגרום לי להאמין שהן אמיתיות ושיגרום לי להתחבר איתן.
ובכל זאת, הסיפור בנוי יפה.אז אני לא ממש סגורה על עצמי.
מה שכן, ההתחלה – החלק הריאלי יותר בסיפור – היתה הרבה יותר טובה מהחלק הפנטסטי שלו.
-
גם לי זה היה נדמה שזה ככה, אבל זה מתחדש ומשתנה. באמת.
