- This topic has 19 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 15 שנים, 2 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
והנה שוב אני מקטרת. קיטרתי פה רבות (יש רגעים מסוימים שבהם אני מתחילה להרגיש כאילו הפורום הזה הוא הבלוג שלי. אילו רק הוא לא היה כל כך חד נושאי) על צורת העבודה של הוועד: יותר מדי אחריות על יותר מדי פרויקטים של האגודה מרוכזת בידי חברי(ות) הוועד, שכורעות תחת הנטל ונשחקות קשות, וחלק ניכר מפעילי האגודה נשארים מחוץ למעגל העשייה. זה מנציח כמה דברים ממש גרועים, כמו הנטייה של חברי(ות) הוועד לאסוף לעצמם יותר ויותר תפקידים עד שהם לא מסוגלים לתפקד (גם אני חטאתי בזה נוראות, ואני לא בטוחה שזכור לי חבר ועד שלא חטא בזה), כמו הזנחה וגרירה של פרויקטים (כי דברים נסחבים בזמן שחבר הוועד האחראי עליהם – שכל החוטים בידיו – עסוק בדברים ה*אחרים* שהוא אחראי להם) ונתק מפעילי האגודה.
אני רוצה להציע שינוי בדפוסי החשיבה והעבודה של האגודה: אני רוצה להציע שכל פרויקט "גדול" של האגודה (פרס גפן, פרס עינת, השנתון, אתר האגודה, קשרי פעילים – אני מתמקדת בנושאים שקרובים ללבי, אבל ברור שיש עוד) יחייב גיוס צוות עבודה/ועדה שיהיה אחראי לפרויקט, ושלפחות חלק מהגיוס אליו יהיה פומבי (הווה אומר, דרך הודעות ברשימת הדיוור, בפורום זה או בכל פורום אחר שתבחר האגודה לפתוח לנושא, וכד'). לא חבר ועד אחד (או פעיל אחד) שזה תפקידו, שכל האחריות בידיו ושכשהוא לא יכול לעבוד, הכל קורס, אלא קבוצת פעילים, עם חלוקת תפקידים ברורה וידיעה ברורה למי מעבירים איזו אחריות כשאחד הפעילים בה לא פנוי.
מאחר שגיוס "סתם" הרבה פעמים לא עובד, אני מאמינה שהדרך שכן תעבוד היא לפתוח דיון בנושא הרלוונטי בפורום האגודה בכל פעם שדרוש צוות כזה, תוך ציון שבנוסף לדיון בנושא, מחפשים אנשים שמעוניינים להשתתף באחריות. אנשים בדרך כלל נוטים יותר להתנדב כשהנושא המדובר נמצא בדיון.
מה זה ישיג?
1. הורדת העומס מעל חברי הוועד או הפעילים שלוקחים אחריות לתחום מסוים.
2. הבטחת רצף עבודה על התחומים השונים גם כאשר אחד הפעילים האחראים לא פנוי.
3. נגישות גבוהה יותר של פעילי האגודה למידע על פעילויות האגודה *בזמן שהן נעשות*.
4. שמירה על חיבור מתמיד של פעילי האגודה לתחומי העיסוק השונים, ודאגה לכך שכל פעיל שמתאים ומעוניין לעסוק בתחום מסוים, יהיה מודע לקיומו, יוכל להתנדב אליו ולהשפיע עליו.
-
-
-
-
לא, אני באמת לא מבינה. אם הייתי מחכה ל"תהליכים" שיניבו פירות (במשך חודשים) על כל אחד ואחד מהפרויקטים שעשיתי אי פעם, אף אחד מהם לא היה מתבצע.
בבקשה הסבר, ליאת: למה כל דבר צריך לקחת כמה חודשים? למה אי אפשר פשוט להבין שצריך שינוי, ו*לעשות*? נגיד, כשאחת מחברות הוועד קורסת תחת העומס, למה לא לנצל את ההזדמנות ולהחליט, אוקיי, הנה הזדמנות נהדרת לניסוי פיילוט של עבודה בצוות, הבה נגייס צוות שיקח על עצמו לפחות אחד מהפרויקטים שלה ונראה איך זה עובד?
לא ברור לי למה מפגש הפעילים באייקון צריך להיות סיבה לדחות ולדחות ולדחות דברים. מדברים על המפגש הזה כבר לא מעט זמן – אז מה, כל הזמן הזה כל שיפור אפשרי צריך להישאר על הולד? ואז – מה? יהיה דיון, יעלו רעיונות, ואז יתחילו לטחון את הרעיונות ולנסח תוכניות ולחכות שאולי, עוד כמה חודשים, עוד תוכנית תתבצע?
הזמן של פורום האגודה, צר לי לומר, הרבה יותר דומה לזמן של העולם האמיתי מאשר זמן הוועד – שבו ארבעה חודשים זה פרק זמן סביר לחלוטין כדי להתחיל לחשוב על ביצוע שינוי כלשהו, כשבזמן הזה דברים נהרסים, נשרפים והולכים לאיבוד. בזמן של פורום האגודה, אם *עכשיו* חברת ועד אחת עמוסה מדי, *עכשיו* הפרויקטים שלה הולכים לאיבוד בגלל חוסר יכולת להשקיע בהם כראוי, ו*עכשיו* הזמן לנסות לתקן את זה. וזה הרבה יותר הגיוני מאשר לחכות כמה חודשים ואלוהים יודע כמה ישיבות להסקת מסקנות לגבי צעדים שאולי אפשר לנקוט מתישהו במהרה בימינו אמן עוד כמה חודשים. -
את רוצה שאני אענה לך על סמך הימים האחרונים, או על סמך החצי שנה האחרונה שבה הייתי בועד האגודה?
כי על סמך הימים האחרונים, אני רואה בעיקר אחת שכל הזמן קובלת בפורום על כך שאני עמוסה מדי וקורסת תחת העומס (תודה לך על זה, דרך אגב – מאוד מחמם את הלב לקרוא על זה שוב ושוב ושוב ושוב) אבל לא אומרת שום דבר לי באופן אישי.
על סמך הימים האחרונים אני שומעת על מיליון אנשים שמדברים מסביב לחברי הועד, אבל לא מדברים איתנו באופן אישי, אלא שולחים אנשים אחרים לעשות את זה בשבילם.
על סמך החודשים בהם אני בועד לא ראיתי הרבה אנשים שהתנדבו לעשות דברים *לפני* הדרך החדשה והברורה שהועד התווה, ואותם אנשים זוכים בעיקר לקיתונות של צוננים וביקורת על מה שהם לא עשו, לא על מה שהם עושים.
אני שומעת הרבה ביקורת מכיוונך על איך כל דבר צריך להיות, והרבה רוב דומם שאולי מסכים איתך, אבל לא אומר הרבה מעבר לזה.
כמה אנשים מקוראי הפורום הזה קפצו ואמרו "אני רוצה לעשות כך וכך" ומישהו אמר להם "לא", הא?!
כמה אנשים התנדבו לעבודה כפוית הטובה של לעבוד מול הסגל המנהל של אייקון בקידום הפרויקטים החשובים האלה שאת מציעה להקים להם צוות עבודה, כשאת יוצאת מנקודת ההנחה שצוות עבודה מנהל את עצמו ולא צריך בכלל מישהו שידחוף אותו?
אבל כמה פעמים קבלת על כל יוזמה שנעשית בימים האחרונים, ואמרת זה לא מספיק מהר, זה לא מספיק טוב, או פשוט – זה לא מספיק?
מצד אחד את אומרת שחברות הועד עמוסות, מצד שני את רוצה שנתחיל לנהל פרויקטים וצוותי עבודה בסדר גודל עצום, כאילו שניהול צוות מתנדבים לא גוזל זמן ועבודה.
מצד אחד את אומרת שאין תקשורת בין הועד לפעילים, ומצד שני את בעצמך מעדיפה לדבר עם אנשים אחרים, ולא עם הועד.לא ברור לי למה את חושבת שאם יוקם עכשיו צוות עבודה על פרס גפן, לדוגמה, הוא ייראה אחרת.
עוד יותר לא ברור לי הזלזול המופגן שלך במה שיקרה אחרי מפגש הפעילים, ביוזמים שלו, במי שהתנדבה לקחת על עצמה את התוכנית השנתית, ובאופן כללי בכל מי שיתנדב לזה.אי אפשר לחכות שבועיים כדי לעשות דברים בצורה מסודרת? ברצינות?!
כל דבר חייב להיות במיידיות שלוקח לכתוב תגובה בפורום? זה לא עובד ככה בעולם האמיתי.
בעוד שבועיים, יתקיים מפגש פעילים באייקון. במפגש הזה תוצג תוכנית עבודה מסודרת, יוצגו הפרויקטים שאנחנו רוצות לעבוד עליהם השנה ונקשיב למה שהפעילים רוצים – זה המקום בשביל זה. אני לא יודעת כמה פעמים עוד אפשר לומר את זה.
-
אז את צודקת, זה היה אכן שבועיים.
כמה זמן מפגש הפעילים הזה בתכנון? כמה חודשים כמו כלום. המייל הראשון ש*אני* קיבלתי מליאת בנושא היה בתחילת יולי (כלומר, חודשיים וחצי פלוס), וכבר נעשו דברים לפני אותו מייל. וכל התקופה הזאת, אני שומעת שוב ושוב, על כל דבר שבעייתי בקשר בין הוועד והפעילים, "כן, נכון, אבל אה! כשיהיה מפגש הפעילים! אז, עולם חדש ומופלא יקום מן האפר!"
ככה זה עובד? משאירים הכל על הולד כמה חודשים כי בעוד כמה חודשים נעשה מפגש שמטרתו לטפל בכל הבעיות?ואילו רק עכשיו היית קורסת תחת העומס, ניחא. זה רק עכשיו, עדי? זה שבוחטה ענקית של סיפורי פרס עינת לא הגיעה לשופטים עד אתמול והיום (שזה אומר, אגב, שהשופטים מוצאים את עצמם נאלצים לקרוא את כל הבוחטה הזאת בבת אחת. השופטים, אני חייבת לציין, לא מאד מרוצים מזה, במיוחד לא אלה מביניהם שבדיוק עכשיו עוברים דירה וזה לא ממש מתאים להם שפתאום הערמה הזאת צונחת להם על הראש בבת אחת, ועוד אחרי תום הדדליין המקורי), ושאנשים התחילו להתלונן בפורומים על זה שהם לא מקבלים אישור לסיפורים ששלחו – זה מעכשיו? את רוצה להגיד לי שעד עכשיו לא היה לך זמן לגייס צוות?
ורבאק, את מדברת על זה כאילו שלנהל צוות זה מינימום לנהל תאגיד בינלאומי. תעשי לי טובה, עדי. מספיק פעמים ניהלתי צוותים בחיים שלי, גם במסגרת האגודה. זה דורש הרבה פחות עבודה בתכתובות מייל וטלפונים מאשר לנסות לכבות את כל השרפות שנשארות כשאת מנסה לטפל לבד בחמש מאות דברים שונים בבת אחת.
הרשי לי להרגיעך: את תמשיכי לשמוע ממני קיטורים. אני חושבת שכבר הסברתי לך את זה פעם, ונראה לי שלא הפנמת. לא, אני לא אשתוק. אני לא אשתוק כשוועד האגודה לא מצליח להבין שהוא לא אמור לקחת על עצמו, לגמרי לבד, ארגון של חמישה מיליון דברים – תוך מידור מוחלט של פעילי האגודה מהדברים האלה, כי לא צריך, זה בסדר, הוועד כבר מטפל בהם – ולא מרגיש שום צורך לשנות את זה *עכשיו*, כי למה למהר, יש מפגש פעילים באייקון, אז בואו ניקח על עצמנו עוד כמה דברים, נמדר את פעילי האגודה האחרים עוד קצת, ובאותה הזדמנות גם לא נצליח לעמוד בעומס ודברים ייהרסו.
אני גם לא אשתוק כשאני רואה עבודה של שנים הולכת לאיבוד מפני שלא עושים אותה כמו שצריך, או לא עושים אותה בכלל. אז למה את מתאמצת? את ברצינות חושבת שתצליחי לגרום לי להגיד, "וואלה, עדי צודקת, צריך לתת לוועד לקחת את הזמן שלו, הרי זה לא כאילו משהו מכל זה דחוף, הרי זה לא כאילו משהו מכל זה *קורס עכשיו*, והרי זה לא כאילו הקריסה הזאת הולכת ונבנית כבר חודשים?"
לא יקרה, עדי. באמת שלא יקרה. את יכולה להפסיק לנסות להשתיק אותי. או שתמשיכי, לא באמת אכפת לי. המנטרה שלכן, "תנו לנו זמן", די מצחיקה אותי, האמת. כאילו, אני בשמחה הייתי נותנת לכן שנתיים, שלוש, חמש, כמה שאתן רוצות כדי לעשות הכל בניחותא ובשלווה. אני רק חוששת, את יודעת, שהמציאות הרבה פחות סבלנית ממני, ולא משנה כמה תבקשי ממנה "תני לי זמן", אם לא תעשי דברים *עכשיו*, היא פשוט תמוטט לך את המגדלים שלך. ולכי תקימי אותם מחדש אחר כך.
-
יש בעיה בקשר עם הפעילים. אני לא חושבת שיש למישהו ספק לגבי זה. הבעיה לא כאן מהיום, ועלו כבר שלל פתרונות בשבילה (מישהו אמר פורום פעילים סגור?). כרגע, מתארגנת יוזמה ליצירת מפגשי פעילים וגוף פעילים – יוזמה שתתחיל במפגש בכנס המד"ב הכי גדול בנמצא. זה דבר אחד.
אבל בואי נסתכל רגע על הטענה שלך שכלום חוץ מזה לא קורה:
היו תלונות על כך שהועד לא מגיב מספיק בפורום. הועד מינה דוברת שתסתובב בפורום, ושלוש מתוך ארבע חברותיו מגיבות בו באופן קבוע, בין אם הן נהנות מכך או לא.
היו תלונות על כך שהפרוטוקולים לא מפורטים מספיק. הפרוטוקול האחרון שיצא היה מפורט עד כאב.
היו תלונות על כך שמידע לא עובר לחברי האגודה בטענה שהוא רגיש. מידע רגיש הועבר לאחרונה במייל מיוחד לחברי האגודה, למרות רגישותו, במאמץ לשמור את ערוצי המידע פתוחים.
נושא הקשר עם הפעילים לא רק הופיע שמצע של כל חברת ועד, הוא גם עולה, בשלל צורותיו, בכל ישיבת ועד. מתוכננים שני פרויקטים גדולים של האגודה שיוקדשו לו (בניית גוף פעילים, ושיפור האינטראקציה האינטרנטית). על שניהם נערכת עבודה שוטפת, בתוך ומחוץ לועד. שניהם גם בדיון עם הפעילים ברגע זה, ממש כאן בפורום.אז כן, זה לוקח *זמן*. וכן, הרבה שאלות מקבלות את התשובה "אחרי שנדבר על זה במפגש הפעילים". אבל יודעת משהו? אני בטוחה שאם היינו מקבלות החלטה לפניו, *מישהו* היה קופץ וצועק שמה זה, למה לא מדברים על זה עם הפעילים קודם?!
אנחנו עובדות על הקשר עם הפעילים ומנסות לשפר אותו. כן, יש עוד מקום לשיפור. אבל לטעון שכלום לא נעשה זה לא רק ממש לא נכון, זה גם זלזול צורב בכל המאמצים שאנחנו עושות, ואנחנו עושות הרבה מאמצים. -
והייתי מציעה שעוד לפני מפגש הפעילים (שהוא דבר נפלא, אבל לא כל מי שחשקה נפשו בפעילות יצליח להגיע אליו) תוצג רשימה של מיזמים חשובים לאגודה שראוי לטפל בהם בפורמט ציוותי, כך שאנשים יוכלו לבחון באיזה מהמיזמים מתאים להם לקחת חלק. אני יכולה לחשוב בשליפה על פרס עינת, פרס גפן, השנתון והרמת הכנסים המתוכננים לשנה הבאה ואני משוכנעת שחברות הועד יוכלו לדווח על עוד כמה וכמה מיזמים שמשוועים לצוות שיקדם אותם.
ולפני שמישהו נכנס להתקף חרדה – עבודת צוות כזה נעשית בעיקרה בוירטואליה. יש פגישות, רצוי שיהיו פגישות, אם אפשר ויש זמן יהיו אפילו הרבה פגישות, אבל בהחלט אפשר להרים מיזם גם בלי אלו.
-
זה לא קשר עם פעילים. זה הודעות לאזרח.
ואני חושבת שהרבה מאד נעשה. למעשה, אין לי ספק שהוועד עמוס בטירוף ועושה המון, ברמות לא אנושיות. וזה, למקרה שלא שמת לב, חלק ממה שמפריע לי. הוועד עושה יותר מדי, בינו לבין עצמו, מחלק בינו לבין עצמו הכל. ואז מדווח. והקשר עם הפעילים לא טוב, אז הוא משפר את הדיווח. והקשר עם הפעילים עדיין לא טוב, אז הוא מדווח עוד יותר. ועדיין, הקשר עם הפעילים מחורבן, אז הוא מגביר את מאמצי הדיווח עוד קצת. ועדיין עמוס. ועדיין עושה הכל בעצמו. ועדיין פעילים מנותקים ממרכז העשייה בדיוק מהסיבה הזאת.
שיפור הדיווח לא יתקן את הבעיה. דיווח זה חד כיווני, זה לא באמת עוזר, כל עוד הפעילים לא חלק ממה שקורה. זה שווה בערך כמו לשמוע חדשות ברדיו על מה שהממשלה עושה. זה לא אומר שאת חלק מהעשייה, זה רק אומר שמדווחים לך.
ושוב, קחו את הזמן שלכן, חופשי. כמה שאתן רוצות. רוצות שלושה חודשים? סבבה. רק תזכרו שבזמן הזה, כדור הארץ ממשיך להסתובב, הזמן ממשיך לחלוף, ודברים ממשיכים להשתנות. האנטרופיה גוברת. ובמקרה של האגודה, שמעי, האנטרופיה שאנחנו נתונים בה היא מצב בעייתי מאד.
ואגב, רק לציין משהו שנדמה לי שאנשים טועים לגביו: פורום הפעילים הסגור – הראשון ההוא – עבד *מצוין* כשניהלתי אותו. אנשים גויסו, היו שפע של דיונים ושפע של רעיונות, אנשים התנדבו לעשות דברים, ומאחר שטרחתי לשלוח עדכונים לפעילים על נושאי דיון, הוא שקק פעילות. מה קרה אחר כך כבר נתון לפרשנות, אבל זה היה אחלה פורום עד אז, שבהחלט היה בדרך להתפתח לדבר שרצינו שיהיה. למרבה הצער, הוא לא זכה להגיע לשלב הניהול העצמי שבו הוא היה אמור להבשיל, אבל שיהיה.
-
אבל בשנה שעברה היו כמה נסיונות לגייס ככה כוח אדם, ולא תמיד זה הצליח. מצד שני, נראה כאילו הפורום *הזה* מתחיל לחזור לתפקוד, אז אולי זה יצליח יותר טוב.
מצד שני, צריך לדעתי להיות במקום בולט באתר קישור שכתוב בו "רוצה ליזום פעילות? לחץ כאן!" ושם יהיה הסבר ומייל האגודה באופן ברור, ואולי רשימת הדברים שכרגע נעשים (למרות שיהיה קצת מסובך לתחזק את זה).
מצד שלישי, יש בעיה אחרת שאני לא יודעת אם יהיה אפשר לפתור ולא משנה עד כמה הקשר עם הפעילים יהיה מעולה. לפעמים יש נישות שכדי שאנשים ידעו שצריך לסגור אותן, צריך להיות קצת מעורים במה שקורה. לא תמיד האנשים העוסקים במלאכה יודעים שצריך לחפש מישהו כי הם לא שמים לב שחסרה הנישה. ואי אפשר לעדכן את חברי האגודה בכל פרט ופרט של כל פרוייקט ופרוייקט. זה בלתי אפשרי.
למשל בנושא השנתון, בגלל שהייתי מעורבת בשלבי ההפקה שלו (תרמתי סיפור, עשיתי הגהות) שמתי לב שאין מענה למכירה לציבור הרחב בשיווק ישיר. חשבתי שזה משהו שאני מסוגלת לטפל בו ומיד שלחתי מייל לועד ובו התנדבתי לעשות את זה. והועד מיד אמר לי, "לכי על זה". אבל אם לא הייתי בתוך זה, לא בטוח שהייתי חושבת על הפינה הזו שצריך לסגור, ומאחר שכל השאר חשבו בעיקר על הפצה לחנויות, לא בטוח שמישהו אחר היה חושב על זה כדי להתחיל לחפש מתנדבים.
אלה הדברים שנורא קל לבוא אחר כך בדיעבד ולשאול, "איך זה שלא חשבתם שצריך מישהו? למה לא חיפשתם אף אחד?" אבל לפעמים בזמן אמת פשוט לא חושבים עליהם. -
שלפחות לגבי העברת הסיפורים לשופטים, הרוב המוחלט אכן הגיע בימים חמישי ושישי. זה שמרבית הסיפורים הגיעו סמוך לדד-ליין (לשעבר) לא מפתיע, וכן – אולי אם היינו מפרסמות את התחרות ביתר שאת היו מגיעות בוחטות של סיפורים גם לפני כן.
אני מודה שכאשר לקחתי על עצמי את ניהול התחרות חשבתי שיהיה לי הרבה יותר זמן פנוי, מה שלא קרה, ודברים התעכבו. לפעמים הם אפילו התעכבו הרבה – אני מצטערת ומתנצלת על זה. וגם, החל מהשבוע לילי תחליף אותי כמנהלת התחרות (תודה לילי
).יעל
-
שאני מסכימה איתך – הם קטנים, הם נסתרים, ונורא קל לא לשים לב אליהם.
הבעיה היא שכרגע, כנורמה, שום דבר לא פועל ככה. מתי בפעם האחרונה ראית שוועד האגודה מנסה לגייס אנשים לצורך כל תחום שהוא עוסק בו (מלבד כנסים, שבהם גיוס מתנדבים הוא סטנדרט אבל לאו דווקא קשור לפעילי *האגודה*), ולא מקרב חבריו הקרובים? זה נראה כאילו כל פעם שיש תחום שדורש טיפול, ברירת המחדל היא להפיל את זה על חבר הוועד הקרוב ביותר, שמנסה לסחוב הכל על כתפיו, לבד, דבר שהוא מטורף לחלוטין, במיוחד בוועד מצומק כמו הנוכחי. הפעילים אפילו לא מקבלים הזדמנות *לדעת* שיש דברים שהם עשויים לרצות להיות מעורבים בהם. אם את לא קרובה במקרה למי שעושה את הדברים, ככה שאת שומעת על זה ממנו או שהוא פונה אלייך אישית, את לא פעילה. -
גם בפורום וגם במכתב החודשי, והיו כמה וכמה נושאים חשובים שלגביהם איש לא התנדב, או שהתנדבו אנשים לא כל כך מתאימים.
אני מסכימה שצריך לשפר את המנגנון הזה, אבל אי אפשר לצאת מנקודת הנחה שעל כל משימה ימצא בקלות מישהו שיקח אותה על עצמו. זו חלק מהסיבה שהועד עמוס, חברי ועד לוקחים על עצמם משימות שאף אחד אחר לא התנדב אליהן.
-
כשלא מערבים את חברי האגודה בשום דבר, ברור שאף אחד לא יתנדב. מעט מדי אנשים קוראים בפורום הזה, המון אנשים לא טורחים לפתוח את המכתב החודשי בכלל (כולל אותי, הרבה פעמים, אני בושה לומר) – ובלי תחושת מעורבות, איך אנשים בכלל יראו כשיש קול קורא? וגם אם יראו, למה שתעניין אותם מודעת דרושים על משהו שאין להם בו שום מעורבות רגשית?
עכשיו, תחשבי על מה שקרה בתקופת פורום הפעילים. את אולי לא זוכרת את זה, אבל אנשים התנדבו שם על ימין ועל שמאל, ובדרך כלל זה קרה כי התנהל דיון על פרויקט מסוים או שעלה רעיון מסוים, וכמעט תמיד קם מישהו ואמר שהוא מתנדב לעשות את זה. כי כשאנשים מעורבים במה שקורה, אנשים מתנדבים.
-
-
-
יש דוגמה מסוימת, שהפרפסקטיבה שלי (הפרספקטיבה של האדם שגייס פעילים, שלח עדכונים על דיונים וביצע את עבודת הניהול הכללית של הפורום) אומרת שעבדה טוב עד כמה שאפשר לרצות ממשהו חדש בשלבי הרצה שעוד לא צבר מומנטום.
אפשר לשאול למה כואב לך שאני מדברת על פורום הפעילים הישן? כי הוועד אחר כך חירב אותו עד היסוד במדיניות ניהול שהנימוס מחייב אותי לא לומר את דעתי עליה? כי באגודה קרו דברים נורא לא נעימים וזה התבטא גם בפורום? או שאולי סתם מפריע לך שאנשים מסתמכים על דוגמאות מהעבר? -
-
לא רק שאתה לא קורא נכון, אתה גם לא מסיק נכון ממה שאתה קורא.
ראשית, לא אמרתי לנעמי דבר על זה שההיסטוריה אינה חשובה. אמרתי לה שאני לא יכולה להסיק מעברה המפואר על יכולת הביצוע שלה כרגע. לנעמי יש רקורד ענקי בקהילה, ואף אחד לא יקח את הרקורד הזה. הרקורד הזה פירושו ניסיון, ופירושו יכולת עשייה מוכחת. אבל: בתקופת הלימודים שלה היא כמעט לא הייתה פעילה בקהילה, מחוסר זמן. הרקורד שלה, עם כל הניסיון והקשרים וההערכה שנלווים אליו, היה שם. הזמן הפנוי – לא. מה זה אומר לנו? שהרקורד לא רלוונטי? לא, הוא אומר לנו שאי אפשר להסיק ממנו מסקנות מלאות – אנחנו צריכים לדעת גם את המשתנים העכשוויים.
ושנית, אם הסקת מהדברים שקראת שאני טוענת שלא צריך ללמוד מהעבר, אויש, קובי, אתה כל כך צריך להשתחרר מהצבא. הוא עושה דברים רעים למוח שלך.
-
