נדודי שינה – סיפור מתוך אתר הבית

[רז קולר]

סיפור זה הוא מתוך אתר הבית של רז קולר, "אומנות להמונים"
http://www.art4all.up.co.il

"זהו זה! לא עוד! עכשיו אני חייב לעשות משהו!"
כך קרא אלון ראלי בתסכול בשעת בוקר מוקדמת. אלון, (שכל חבריו קראו לו 'לוני'), כבר מספר שבועות מתעורר כל בוקר כשהוא חבול בצורה זו או אחרת. בדרך כלל מדובר בשריטות שטחיות, לפעמים סימן כחול אחד או שניים, אך הבוקר המצב באמת כבר יצא משליטה. הבוקר הוא גילה חתך מדמם בזרועו הימנית. לא חתך עמוק במיוחד, לא כזה שעלול לגרום לאיזושהי בעיה רצינית, אך זה היה הקש ששבר את גב הגמל. החתך הבא עלול להיות רציני ואולי גם במקום רגיש יותר. לכן החליט אלון שהוא חייב לעשות משהו.
"אני בטח הולך בשינה." הוא אמר כמה שעות מאוחר יותר לחברו הטוב ביותר, חלי, כשהיו בבית הספר. היתה זו שנתם הראשונה בתיכון העירוני.
"סביר להניח שזה העניין. ראיתי משהו על זה בטלוויזיה." אמר חלי, "אתה בטח פשוט מתהלך בבית ונתקע בחפצים, ואפילו לא שם לב לזה עד שאתה מתעורר."
"זה בדיוק מה שאני חשבתי." אמר אלון, "אבל הדבר שהכי מוזר זה שהמצעים של המיטה אף פעם לא הפוכים."
"מה זאת אומרת?"
"אם אני קם מהמיטה, הולך בבית ואז חוזר לישון, היית מצפה שהסדין יזוז קצת, או השמיכה תיפול או משהו כזה, אבל שום דבר כזה לא קורה. המיטה מסודרת כאילו לא זזתי כל הלילה."
"אז מה אתה מתכוון לעשות בנידון?"
"אני רוצה לראות בדיוק מה קורה איתי בלילה. אני מתכוון להציב את המצלמה שאבא שלי נתן לי ליומ'הולדת, ואז נראה בדיוק מה קורה פה."
"מתי אתה מתכוון לעשות את זה?"
"הלילה!"

וכך היה. בשעה אחת עשרה וחצי בלילה, בדיוק לפני שאלון הלך לישון, הוא הציב את מצלמת הוידאו שלו על השולחן בחדרו, שניצב בדיוק אל מול המיטה. כך עדשת המצלמה קלטה את המיטה כולה. אז הוא נכנס למיטה ותוך דקות ספורות נרדם.
כשהגיע הבוקר הוא שוב התעורר חבוט ושרוט, והחליט לא לחכות לסוף הלימודים ולבדוק מיד את המצלמה. הוא חיבר אותה לטלוויזיה וצפה במה שהוקלט.
בחמשת הדקות הראשונות, שום דבר מיוחד לא קרה. הסרט הראה את אלון ישן כמו כל אדם נורמלי על פני הכוכב. אך אז קרה דבר מוזר.
"מה קורה פה?" מלמל אלון בעודו בוהה במסך. הוא יכול היה לחוש את פיו מתייבש בעודו מסתכל.
אור לבן פרץ מתוך המיטה. אור מסנוור במיוחד. אור שסביר להניח שהיה מעיר אותו. ואז דבר מוזר עוד יותר קרה. אלון פשוט שקע אל תוך המיטה. כך, באיטיות כאילו היתה מעלית, שקע אל תוך הסדין השחור, המזרן הכחול והעץ, ונעלם. והאור הלבן נעלם גם הוא, אך אלון חשב שהוא יכול לראות חור שנוצר במרכז המיטה.
"אלוהים!" הוא קרא, התלבש במהירות ורץ לבית הספר כדי לספר לחלי את שקרה.

"לוני, אם אתה מסתלבט עלי, זו ההסתלבטות הכי מפגרת שאי-פעם ניסית!" אמר חלי כשאלון סיים את סיפורו.
"חלי, אני נשבע לך שזו האמת!" אמר אלון, "אם אתה באמת לא מאמין לי, בוא איתי עכשיו הביתה ותראה בעצמך את הסרט!"
"בסדר, בוא נלך." אמר חלי.
"עכשיו? באמצע היום?" אמר אלון, "אנחנו נהיה בבעיה."
"מה קרה? מפחד שאני אגלה שאתה מבלבל ת'מוח?"
"טוב, בסדר! בוא נלך!"
ובזאת שני הנערים עזבו את בית הספר והלכו אל ביתו של אלון. וכשחלי ראה את הקלטת, גם הוא יכול היה להרגיש בפיו מתייבש בעודו צופה, והוא גם יכול היה לחוש בצבע עוזב את פניו.
"מה אתה חושב שקורה שם?" הוא שאל לבסוף לאחר מספר דקות של שתיקה.
"לא יודע, אבל אני רוצה לברר! בשביל זה אני צריך אותך."
"מה אתה רוצה ממני?"
"אני רוצה שתהיה פה בלילה ותשמור עלי כשאני ישן ותגיד לי בדיוק מה קורה." אמר אלון.
"אוקי, נשמע סביר. ככה אני אוכל להעיר אותך כשזה מתחיל."
"בדיוק! ואז כבר נחליט מה נעשה."
"טוב, תן לי רק לדבר עם ההורים שלי על זה, ואני אגיע לפה אחרי הצהריים."

ואחרי הצהריים חלי באמת הגיע אל חברו. הם דיברו, שיחקו ב"פלייסטישן" וראו טלוויזיה כפי שהיו עושים בדרך כלל, אך אף אחד מהם לא היה באמת מרוכז בפעילויות הללו. אלה היו רק תירוצים להעביר את הזמן. כל שהשניים חיכו לו היה הלילה והמאורעות שהוא יביא עימו.
ולבסוף, לאחר תקופה שנראתה לשניים כמו נצח, הלילה הגיע. בדרך כלל אלון היה פותח את המיטה שלו למצב זוגי והם היו חולקים בה. הפעם, מסיבות מובנות, חלי ישן בשק שינה לרגלי המיטה.
"זכור. אל תירדם, ותעיר אותי כשזה מתחיל." אמר אלון לחברו.
"בטח, לוני. לילה טוב." ענה חלי.
אלון כיסה את עצמו ועצם את עיניו. הוא היה מעט נרגש ולכן נדרשה לו כמעט חצי שעה כדי להירדם, וחלי החל להשתעמם ופחד שירדם בעצמו. אך לבסוף אלון נרדם וכעבור חמש דקות האור הלבן בקע ממיטתו. חלי קם על רגליו והיה צריך להגן על עיניו המסונוורות. מבין ידיו הוא ראה את חברו השוקע לאיטו אל תוך המיטה.
"לוני! לוני, קום!" הוא קרא, אך אלון נשאר ישן כמקודם. חלי שלך את ידו וניער את חברו, אך דבר לא עזר. אלון ישן ושקע עוד ועוד אל תוך מיטתו.
"לוני! קום! עכשיו! קום!" ניסה חלי, אך לשוא. חברו שקע עוד ועוד במיטתו, עד שנעלם כליל ואיתו גם האור הלבן.
"אוי, לא! מה לעשות?" מלמל חלי בפחד, ואז הוא הבחין כי חור מוזר עדיין היה במיטה. זה נראה כמו ים שחור שגוונים סגולים נעו בו כמו קווי מים. בתנועה מהוססת הוא הכניס את ידו, ולא הרגיש דבר. היה זה כמו לגעת באוויר.
"טוב. אם הוא יכול, גם אני." הוא אמר לעצמו, ולמרות פחדו האדיר, קפץ אל תוך המיטה ונעלם בתוך החור השחור.

הוא מצא עצמו נופל ישר לאדמה בחבטה כואבת.
"אם זה רק היה קצת גבוה יותר, זה יכול היה להיות מסוכן." הוא חשב לעצמו בעודו קם ומנקה את בגדיו ומהחול והדשא שדבקו בהם. אך אז עלתה בו השאלה, עד כמה גבוה זה היה? הוא הביט למעלה אך ראה רק שמיים כחולים ונקיים מעננים. ואז הוא הביט סביבו.
הוא ניצב בשטח פתוח רחב ידיים. גבעות דשא ירוקות נראו מכל עבר, ובאופק שממזרח אליו נראה יער עבה. היה זה אמצע היום, והיה זה יום יפה. השמש חייכה והציפורים שרקו. רוח קרירה דאגה שהטמפרטורה תהיה בדיוק כפי שהיא צריכה להיות כדי שלא יהיה חם או קר מדי.
והנה, כמה מאות מטרים מלפניו, ישוב על סוס חום ולבוש במדים שנראו כאילו הוציאו אותם מהפקה הוליוודית לעלילה שמתרחשת בימי הביניים, אלון ראלי, חברו הטוב. הוא הביט אל האופק, אל עבר טירה גדולה שעמדה על ראשו של הר, ואז החל לדהור למקום במהירות.
"לוני! לוני! חכה לי!" קרא חלי, אך חברו לא שמע. חלי החל לרוץ אחר חברו, כשהוא יודע שזהו קרב אבוד מראש, כיוון שלא היה לו כל סיכוי להתחרות בסוס הדוהר. אך להפתעתו, התקדמותו היתה די מהירה. לא מהירה כמו הסוס כמובן, אך די מהירה כדי שלא יאבד אותו.
"מעולם לא ידעתי שאני מסוגל לרוץ מהר כל-כך!" הוא חשב לעצמו, "אני צריך להצטרף לאיזושהי נבחרת!"
הוא עקב אחרי חברו עד שראה אותו נעלם בתוך מערה חצובה בהר שעליו ניצבה הטירה. כעבור כמה דקות גם הוא נכנס למערה. הוא שמע מבפנים קולות רבים ורעש איום. קולות של שאגות, צעקות, ומדי פעם גל חום מילא את האוויר.
המערה היתה גדולה מאוד, יותר גדולה מכל מערה שחלי אי-פעם ראה בטלוויזיה. היא הכילה הרבה מאוד סלעים גדולים, אשר בחסותם היה ניתן להתגנב פנימה. הוא עשה זאת בדיוק, עד אשר הגיע לחברו. אז מעט הצבע שעוד נותר בפניו, נעלם גם הוא.
חברו החזיק בידיו חרב גדולה ומגן, ונלחם בדרקון אדיר מימדים. הדרקון ניסה להכות בו שוב ושוב בכפותיו, זנבו או בזרנוק האש שלו, אך אלון הראה מיומנות יוצאת דופן בחרב, במגן וברגליו.
"אלון!" קרא חלי ממקום מחבואו. אלון סובב את ראשו לרגע וראה אותו עומד מאחורי סלע גדול.
"מי אתה?!" הוא קרא בעודו חוזר להילחם במפלצת.
"מה זאת אומרת?! זה חלי!"
"חלי?! אני לא מכיר שום חלי! צא מכאן מיד! זה מסו…" הצורך להתחמק מעוד זרנוק של אש קטע את משפטו, ואז, "זה מסוכן לאזרחים! צא מכאן!"
"אבל אנחנו חברים! מה קרה לך?!"
"אל תפריע לי!"
"לוני! זה אני, חלי!"
"אם אנחנו חברים," אמר אלון בעודו קופץ מעל לזנבו של הדרקון ונועץ בו את חרבו, "אז תפסיק להוציא אותי מהריכוז!"
הדרקון נהם בזעם וזרק את כפו על גופו של אלון, מעיף את זה אל הקיר כאילו היה עשוי מניר. אך אלון, להפתעתו של חלי, קם מיד על רגליו.
"אתה בסדר?!" שאל חלי.
"חיה ארורה!" קרא אלון והסתער על הדרקון.
חלי הביט בהם נלחמים עוד זמן מה, אך שלפתע נשמע צלצול אדיר ברחבי המקום. זה הזכיר לחלי את הפעמון שמצלצל בין הסיבובים בקרבות אגרוף.
"זה לא נגמר, דרקון!" קרא אלון אל החיה, "אני עוד אחזור לסיים את העבודה!"
ועם זאת הוא עלה בחזרה על סוסו, ודהר מחוץ למערה.
"חכה לי!" קרא חלי ורץ בעקבות חברו.
הוא רץ אחריו עד אשר שניהם עצרו לא רחוק מהמקום בו הופיעו, לצילו של עץ גדול.
"לוני, מה קורה כאן?"
"תראה, חבר, אני לא יודע מי אתה," אמר אלון בעודו יורד מסוסו ושולף שמיכה מגולגלת שנקשרה אל האוכף, "אבל אני מאוד אעריך זאת אם תפסיק להפריע לי!"
"אבל אנחנו חברים! אתה לא זוכר?"
"אני מאוד מצטער, אך לא! אינני זוכר אותך!" אמר לוני ופרש את השמיכה לרגלי העץ.
"אוקי, אז לפחות תאמר לי למה נלחמת בדרקון ההוא?" שאל חלי.
"מה זאת אומרת? אני תמיד נלחם בדרקון ההוא."
"אוקי, אבל למה?"
"כי אני רוצה להיכנס לטירה!"
"למה?"
"כי אני צריך להרוג את המכשף שגר בטירה! איזה שאלות, באמת!" אמר אלון והתיישב על השמיכה.
"אז למה אתה לא פשוט נכנס לטירה?"
"כי צריך קודם להרוג את הדרקון, חכמולוג!"
"למה? הוא שומר על הטירה?"
"למה שיעשה כזה דבר? אתה חושב שאין לו דברים יותר טובים לעשות?"
"אז למה לעזאזל אתה רוצה להרוג אותו?!" שאל חלי בתסכול.
"כי רק אחרי שהורגים אותו נכנסים לטירה!" ענה אלון בחוסר סבלנות.
"אבל למה, אם הוא לא שומר על הטירה?!"
"כי ככה זה! אולי עכשיו תעזוב אותי?! זה לא הזמן לשאול שאלות!"
"אז איזה זמן זה?"
"זה הזמן לישון!" אמר אלון ועם זאת הוא נשכב על השמיכה ונרדם מיד.
"לוני! לוני, תתעורר!" ניסה חלי אך דבר לא העיר אותו. וכעבור מספר שניות, אותו אור לבן קבע מתוך השמיכה, ואלון החל לשקוע לאיטו אל תוכה ואל בטן האדמה. כשהוא נעלם, גם הפעם נותר אותו חור מוזר, וחלי קפץ דרכו.
שניהם הופיעו בחדרו של אלון, והשעה היתה שעת בוקר. חלי שוב פגע ברצפה בחבטה כבדה.
"בוקר טוב." אמר אלון ושפשף את עיניו. "נו? קרה משהו?"

לאחר שחלי סיפר לחברו את אשר קרה, הם החלו לנתח את המצב ולנסות להבין מה קורה פה.
"תראה, אני חושב שהבנתי את זה:" אמר חלי, "אתה למעשה חי בשני עולמות. כשאתה ישן בעולם שלנו, אתה ער בעולם השני, שבו יש לך חיים אחרים לגמרי ואתה בכלל אל זוכר את חיי העולם הזה. כשאתה ער בעולם ההוא, אתה ישן בעולם הזה, וגם פה החיים שלך מנותקים לגמרי מהעולם ההוא, למעט השריטות והחבלות שנגמרות כתוצאה מהלחימה בדרקון ההוא."
"אבל לפי התיאור שלך בעולם ההוא גם האישיות שלי שונה. אני נשמע די מעצבן." אמר אלון.
"אבל זה רק הגיוני!" אמר חלי ואז הוסיף, "שהאישיות שלך שונה, אני מתכוון. לא שאתה מעצבן…"
"מה זאת אומרת?"
"אם כל החיים חיית חיים אחרים, אז בחיים האחרים האישיות שלך תהיה שונה כי היא הושפעה ממצבים אחרים!"
"יש בזה היגיון. אבל איך זה קרה? ומה זה החיים האלה שבהם אני כל הזמן מנסה להרוג איזה דרקון?!"
"לא יודע, אבל צריך לציין לשבח את יכולות הלחימה שלך."
"יופי, אני כולי נרגש! ביחוד בהתחשב בעובדה שאני בכלל לא זוכר את זה!"
"תראה, אני מציע שנעשה את זה שוב הלילה, ואולי הפעם יקרה משהו חדש שיגרום לנו להבין מה קורה פה. אני חושב שאם יש מפתח להבנת המצב הזה, איך זה קרה לך ואיך זה קורה, אז הוא נמצא בעולם ההוא, ולא בעולם הזה."
"נשמע נכון." אמר אלון, "בסדר נעשה זאת שוב."

וכך קרה שבאותו הלילה שוב ישן חלי אצל חברו בשק שינה לרגלי המיטה, ושוב חיכו השניים לבאות. הפעם נדרש לאלון אף יותר זמן להירדם מאחר והיה אף עוד יותר נרגש מאמש, אך לבסוף הוא נרדם וכמה דקות לאחר מכן כל העניין חזר על עצמו. אור לבן בקע מהמיטה, אלון שקע אל תוכה עד שנעלם, האור נעלם גם הוא ובמרכז המיטה היה חור שנראה כמו ים כהה.
חלי קפץ הפעם מבלי לחשוש, ושוב נחבט על האדמה המלוכלכת. הוא קם במהירות וחיפש את חברו באופק בעודו מנקה מעצמו את האדמה והדשא. הוא ראה את חברו בדיוק על אותה גבעה שבה ראה אותו יום לפני, רכוב על אותו הסוס ומביט על אותה טירה. כעבור מספר שניות, הוא שוב החל לדהור אל עבר המערה שלרגלי ההר שעליו ניצבה הטירה, וחלי רץ בכל כוחו בעקבותיו.
כמה דקות לאחר שאלון וסוסו נעלמו בתוך המערה, חלי הגיע גם הוא. הדבר הראשון שהוא שם-לב אליו היתה העובדה שהפעם לא נשמעו כל רעשים מתוך המערה.
"אולי הדרקון כבר הספיק לחסל אותו?" הוא שאל את עצמו בעודו מתקדם בצעדים מהוססים כשהוא דואג להתחבא מאחורי הסלעים. בשלב מסוים היה נדמה לו שהוא שומע רעש של… קוביות. כן, לא היה ספק. ככל שהוא התקדם, כך זה נשמע יותר בבירור. מישהו שיחק משחק קוביה כלשהו.
לבסוף הוא הגיע אל המקום שבו היה חברו, ועיניו נפערו לרווחה. אלון ישב על כיסא עץ, רכון אל עבר שולחן כשממולו ישב אותו דרקון איום, אותה מפלצת, לבוש בחליפה מחויטת, משקפיים עגולים לעיניו וסיגר גדול בפיו. הם שיחקו שש-בש.
"מה לעזאזל קורה כאן?" שאל חלי. אלון הביט בו, אך הדרקון כלל לא הראה סימן לכך ששמע אותו.
"אוי לא! זה שוב פעם אתה!" אמר אלון, "מה אתה עושה, עוקב אחרי?" הוא זרק את הקוביות. יצא לו ארבע וחמש. לא מה שהוא קיווה לו, אך לא רע. הוא הזיז את כליו, והדרקון תפס את הקוביות.
"מה קורה כאן?!" חזר חלי, "למה אתם לא נלחמים?!"
"מה זאת אומרת?" שאל אלון. לדרקון יצא שש-שש, והוא נראה מרוצה מאוד. הוא הזיז את כליו ושוב תפס את הקוביה.
"מה זאת אומרת, 'מה זאת אומרת'?" אמר חלי, "למה אתם לא נלחמים?! אתה לא רוצה להיכנס לטירה?"
"בודאי שאני רוצה." אמר אלון. לדרקון יצא עכשיו רק שלוש ושתיים, וזה בכלל לא עזר לו. אלון לקח את הקוביות בידו. "אבל מה יעזור לי להיכנס היום?"
"מה רע בהיום?" שאל חלי.
אלון נאנח. "תגיד, אם אני מבטיח לענות לך על מספר שאלות, אתה מבטיח ללכת?"
"אני נשבע!" אמר חלי.
"בסדר! כן!" קרא אלון. יצא לו שש-שש.
"למה אתם לא נלחמים היום?" שאל שוב חלי.
"מה זאת אומרת? איזו שאלה טפשית! היום יום שבת!"
"אז מה?"
"מה 'אז מה'? אז כולם ישנים! כולם נחים! אפילו המכשף שבטירה ישן. אוי לא!" גם לדרקון יצא שש-שש. יצאו לו הרבה כאלו. הוא ניצח.
"אז זו לא תהיה הזדמנות מושלמת להיכנס לטירה ולהרוג את המכשף בזמן שהוא נח?"
"תגיד לי, מאיזו עיר עלובה באת, אה?" שאל אלון, "לא לימדו אתכם כלום בבית הספר?! זה יום שבת, ואף אחד לא עוסק בפעילות השבועית שלו ביום שבת! זה הכל!"
"אז למה אתה משחק עם הדרקון שש-בש?!" שאל חלי.
"כי הדרקון הזה לא יודע שח!" ענה אלון וזרק את הקוביות. לא רע. חמש-חמש. זה מה שהוא רצה. אולי עוד היה לו סיכוי.
"אני לא מבין! אתם הרי מנסים להרוג זה את זה!" אמר חלי.
"אבל זה רק בימי חול." אמר אלון, "אף פעם לא בשבת!"
"אני לא מבין מה הולך פה!" אמר חלי בתסכול, ובפעם הראשונה הביט בו הדרקון.
הוא הוציא את הסיגר מפיו, נשף עשן ואמר, "אל תנסה להבין זאת, ילד. גם אני בעצמי כבר לא נסה להבין את החלומות שלי."
ליבו של חלי ביצע זינוק בקירבו. "מה זאת אומרת?"
הדרקון חזר אל המשחק, זרק את הקוביות, הזיז את כליו, עישן את הסיגר ומלמל, "וזהו חלום מוזר ביותר. אני חייב להפסיק ללכת לישון על בטן מלאה. אבל אני חושב שבכל מקרה אני עומד להתעורר."
ובאותו רגע החלה האדמה לרעוד. אבנים שמנות נפלו מתקרת המערה והכל הזדעזע, אך דבר זה לא הפריע כהוא זה לאלון ולדרקון, אשר המשיכו לשחק.
חלי רץ אל מחוץ למערה ונשימתו נעתקה למראה עיניו. הוא יכול היה לראות חושך שחור מתקדם אליהם בגל אדיר. כלום שחור שאכל כל מה שבדרכו, אפילו את השמים עצמם. כל העולם עמד להיחרב על-ידי החושך הזה, הכלום הזה, והיער ממזרח כבר החל להעלם.
הוא רץ בחזרה אל תוך המערה ותפס בידו של חברו.
"בוא, אנחנו חייבים ללכת עכשיו!"
"אבל אני באמצע המשחק! זה יום שבת!" אמר אלון. מסביבם אבנים נפלו ללא הפסק, וחלי התאמץ בכל כוחו שלא ליפול מרוב רעידותיה של האדמה.
"המקום נעלם! הדרקון מתעורר! חייבים לחזור לעולם שלנו!" הוא קרא.
"לא ביום שבת!" קרא אלון בכעס.
חלי חשב מעט ואמר, "עכשיו זה לא הזמן למשחקים!"
"באמת? אז איזה זמן זה?" שאל אלון.
"הזמן לישון!"
"מה אתה אומר? כל-כך מוקדם? מוזר, לא שמעתי את הפעמון."
"אני שמעתי אותו. עכשיו הזמן לישון!" אמר חלי.
"טוב, אם כך עלי ללכת." אמר אלון ופנה אל הדרקון, "אבל אני אחזור! ובפעם הבאה לא תהיה כל-כך בר-מזל!" ועם זאת הוא קפץ על סוסו, ודהר מחוץ למערה. חלי רץ בעקבותיו עד שהגיעו אל העץ. אז הוציא אלון את השמיכה, ופרש אותה מתחת לעץ. הכלום השחור היה קרוב עד מאוד.
במערה, הדרקון כלל לא שם לב למתרחש. הוא זרק את הקוביות והזיז את כליו ואז אמר לאוויר, "תורך." הקוביות התרוממו באוויר ונזרקו על-ידי כוח בלתי נראה על הלוח. לאחר מכן אותו כוח בלתי נראה גם דאג להזיז את הכלים.
"באמת חלום מוזר ביותר…" מלמל הדרקון והשליך את הקוביות.
"אתה חייב להירדם עכשיו!" צעק חלי. הכלום השחור עמד להגיע אליהם בשניות הקרובות. הוא יכול היה לשמוע את שאגתו הנוראית ומחרישת האוזניים.
"בסדר! בסדר! תפסיק לצעוק כל-כך הרבה! לילה טוב!" אמר אלון, נשכב על השמיכה ונרדם תוך שניה. כעבור מספר שניות, האור הלבן בקע ואלון החל לשקוע.
"נו! נו כבר!" צעק חלי שראה את הכלום השחור כעת ממש לרגלי העץ. העץ החל להשמיע קולות פצפוץ כשהכלום השחור נגע בו.
לבסוף, כשהעץ כבר כמעט נעלם, אלון נעלם גם הוא, וחלי קפץ דרך החור.
הם שוב הופיעו בחדרו של אלון, ושוב אלון התעורר ושאל, "נו? משהו מיוחד קרה?"

אלון מאוד לא אהב את מה שחברו סיפר לו. זה היה מוזר מדי, ויותר מזה, זה צמרר אותו עד ללשד עצמותיו.
"אז העולם ההוא היה חלום של הדרקון הזה?" הוא שאל.
"כנראה. ככה אני הבנתי."
"ועכשיו הוא התעורר והעולם נעלם." אמר אלון.
"בדיוק. אז כנראה שזה לא יקרה לך יותר."
"אני מקווה שאתה צודק. אבל זה עדיין לא מסביר איך החיים שלי נקשרו לחלומות של הדרקון הזה מלכתחילה?"
"את זה גם אני לא יודע." אמר חלי, "זה מוזר. אבל זה משהו שכנראה לעולם לא באמת נדע."
היתה שתיקה ארוכה וחלי הבחין כי פניו של חברו אינן רגועות.
"מה קרה?" הוא שאל.
"פשוט חשבתי מחשבה מפחידה מאוד." אמר אלון.
"מה חשבת?"
"מה אם… וכמובן שזה לא יכול להיות, אבל בכל זאת רק לשם הדיון, מה אם… אם…" הוא בלע את רוקו ואמר, "אם הדרקון לא באמת התעורר?"
"מה זאת אומרת?"
"מה אם העולם שלנו הוא גם חלק מהחלום שלו? מה אם עצם הריסתו של העולם ההוא, זה רק חלק מהחלום שלו והוא עוד לא התעורר? מה אם כשהוא התעורר גם אנחנו נעלם?"
"לא נראה לי הגיוני, ומשתי סיבות:" אמר חלי, "דבר ראשון, אני יודע שהעולם ההוא היה עולם החלומות שלו, לכן אין סיכוי שאני טועה. דבר שני, אין שום דבר יוצא דופן או מוזר בעולם שלנו כדי לתת את הרושם שזה חלום. הרי בחלומות הכל מוזר ומשוגע, ואצלנו הכלל כל-כך משעמם."
"אתה צודק." אמר אלון.
"כן." צחק חלי, "רק השבוע הרי שוב נבחר דוב פרוותי ורוד לראשות הממלכה, וזה היה הדבר הכי צפוי בעולם!"
באותו רגע נשמע קול צלצול חזק כל-כך, עד שכל העולם שמע אותו בו זמנית, ושניה אחר-כך העולם כבר לא היה קיים.

*

הדרקון פקח עיניים עייפות ושלח כף אל השעון המעורר. היה זה לילה נורא נוסף. זה כבר כמה לילות שהוא חולם חלומות מוזרים ולא ישן טוב. הוא פיהק פיהוק שהיה מפחיד אפילו את האדם האמיץ ביותר וקם ממיטתו. השעה היתה שעת בוקר, והגיע הזמן ללכת לעבודה.
"טלוויזיה מחורבנת…" הוא מלמל לבבואתו שבמראה בעודו מצחצח את שיניו, "מכניסה לי רעיונות אדיוטיים לראש… גורמת לי לחלום על בני-אדם… מחר אני מנתק את הכבלים…"
הוא ירק אל תוך הכיור.

[גל]

במקום "הכל היה חלום שלי" זה "העולם שלנו הוא חלום של מישהו אחר". לא רעיון חדש במיוחד.
אודה ואתוודה שחששתי אף לגרוע יותר – ברגעים מסויימים חששתי שמדובר על כך שהוא נשאב לעולם מו"ד או לתוך משחק מחשב.

מבחינת סגנון – בעוד המספר מעביר את הסיפור בשפה טיפה מיושנת (פשוט – קראתי לא מזמן את "סודות הכנעאידים" והסגנון די דומה), הרי שהשפה בה לוני וחלי מדברים היא הרבה יותר יומיומית ועכשווית.

[NY]

א. המספר מנסה להשתמש בשפה נמלצת אך נכשל. ביחוד בולטות צרימות כשימוש תכוף מדי (ולאו דוקא נכון) במלה "אשר", משפטים מסורבלים ומעברים חדים בין סגנון נמלץ ליומיומי.
ב. ליקוי זה האחרון מופיע רבות גם בדיאלוג של הגיבורים.
ג. שימוש מסורבל ולא נכון בזמנים – ביחוד בפסקת הפתיחה. תחליט – או הווה, או עבר.
ד. הראה – אל תסביר. כולנו קראנו ספרים הרבה, וגיבור שפיו מתייבש מרוב תדהמה לא בדיוק מרגש אותנו. ספר לנו משהו מדהים ומפתיע, בכיף, אבל כל רגשות התדהמה של הגיבורים לא יעזרו אלא להגחיך אותם אם הדבר שקורה לא ממש מפתיע אותנו, הקוראים.
ה. למעט מקרי חירום, אל תשתמש ב-ו' החיבור בתחילת משפט. במקום זאת תוכל לעשות שני דברים: לשים פסיק (במקום נקודה) לפניה, או לוותר עליה.
ו. אל תחזור על תיאורים. זה נורא. בהתחלה מתייבש פיו של הראשון, ואז של השני, ואז ההוא מחוויר, ואז השני… גם אם נעזוב את הקלישאתיות, זה מעצבן. חזרה על מוטיבים היא דבר שראוי לעשות בזהירות יתרה, וגם אז רצוי שהם לא יהיו קלישאות.
ז. בעיות פיסוק.
ח. על הרעיון לא אכביר מילים – גל הביע את דעתי במדויק. עם זאת, כסיפור שכל מטרתו היא הפואנטה בסוף, הסיפור ארוך בערך פי שלוש מהרצוי לו.

דוגמאות מחכימות:
"אלון… כבר מספר שבועות מתעורר" ("זה מספר שבועות היה אלון מתעורר" או "במשך השבועות האחרונים היה אלון מתעורר"); "לא כזה שעלול לגרום לאיזושהי בעיה" (מסורבל. אפשר: "לא כזה העלול לגרום לבעיה כלשהי"); "והחליט לא לחכות" ("והחליט שלא לחכות"); "אור שסביר להניח שהיה מעיר אותו" (אולי "אור שהיה אמור להעיר אותו, מן הסתם"); "ובזאת שני הנערים עזבו את בית הספר" ("ובזאת עזבו שני הנערים את בית הספר"); "וכשחלי ראה את הקלטת, גם הוא יכול היה להרגיש… והוא גם יכול היה לחוש…" (מסורבל! אולי: "חלי צפה בקלטת ולא אמר דבר, אך אלון הבחין שפניו החווירו." ניסוח שנמנע מסרבול ומחזרה על מוטיב הפה המתייבש, ומעביר את החוורון באופן אחר מעט, כדי לגוון); "ואחרי הצהריים חלי באמת הגיע אל חברו" (מסורבל. אולי: "בא אחר הצהריים ואיתו, אכן, רלי" או "אותו אחר צהריים אכן הגיע רלי אל אלון" – והמהדרין יוסיפו "ובידו משהו" או משהו…); "ולבסוף, לאחר תקופה שנראתה" וכו': "לבסוף, לאחר תקופה שנראתה" וכו'. בלי ו' החיבור); "חברו שקע עוד ועוד במיטתו" (ביטוי שחוזר פעמיים כמעט במדויק. דבר כזה עושים אך וקר באם יש לו משמעות כבירה כלשהי לגבי הסיפור – דבר שלא קורה כאן); "ואז הוא הבחין כי חור מוזר עדיין היה במיטה" ("ואז הבחין כי החור המוזר עדיין היה במיטה"); "זה נראה כמו ים שחור" ("הוא נראה כמו ים שחור"); "הוא מצא עצמו נופל ישר לאדמה…" ("הוא מצא עצמו נופל לאדמה"); טוב, די. יש גבול.

[???]

לא כל דבר חייב להיכתב בשפת אבשלום קור, ואני אישית מעדיפה לקרוא דברים בשפה קלה. אהבתי יותר את הניסוחים המקוריים, מאשר הניסוחיים המתנשאים ומנסים להישמע גבוהים שאתה הצעת!
הסיפור היה כיפיי, שזה הרבה יותר ממה שאני יכולה להגיד על יותר מדי ספרי מד"ב מהוללים. נהנתי לקרוא אותו, ואותי הסוף כן הפתיע ובכלל לא נראה לי קלישאי. חשבתי דווקא שהוא מחוכם!
אם אתם יודעים כל-כך טוב לכתוב ספרים וסיפורים, למה אתם לא מוציאים בעצמכם רב מכר אדיר ונהיים מליונרים?! הרי אתם כל-כך חכמים…

[אבישי 1]

[NY]

יש לי גשר קטן שאני מוכן למכור לך, בזיל הזול, קילומטר או שניים מערבית לטיילת ת"א.

באשר לשאר – חוששני כי את, בדומה מאד למחבר הסיפור (המממ… מעניין!), לא תדעי שפה נכונה מהי גם לו תיפול זו על ראשך מגובה חמש קומות. ^שפה נכונה^ להבדיל מ"שפה מתנשאת" או "שפה של אבשלום קור". אך אל חשש – מסתבר כי גם אנשי הוצאות הספרים זיהו ללא קושי את מהות (וכמות, אללי) כישוריו של כותב הטקסט שלמעלה, ולראיה יחסם הידוע והקבוע ליצירתו.

ולסיום – תמהני מי בדיוק סיפר לך שאיני מיליונר.

[???]

מעולם לא שמעתי על אדם כה אכול בקנאה ורגשי נחיתות, עד כי הוא תוקף את יוצרה של יצירה כלשהי באופן אישי, רק מכיוון שלא אהב את מה שכתב. איזה אדם נלוז וטיפש. ומאיפה בכלל אתה יודע מה יחסם של אנשי הוצאות הספרים ליצירותיו של הסופר? ומאיפה בכלל אתה מכיר את יצירותיו?
וכמובן שלא היתה תשובה בתגובתך לשאלה "למה שלא תכתוב ספר רב-מכר בינלאומי בעצמך, אם אתה יודע כל-כך טוב איך עושים זאת?"
אבל זה בסדר, אני מכירה את הטיפוסים שכמותך, וסביר שלא תענה על זה כלל וכלל כי התשובה אינה קיימת. ואם כן תענה, זו תהיה תשובת התחמקות אווילית, האופינית לכסיל שכמוך. אתה ודומיך, ששורצים בפורומים השונים ברחבי האינטרנט (לא שאני מתפלאת, גם אני לא הייתי רוצה שיראו את פרצופי עם השטויות שאתה אומר), הסיבה העיקרית שבגללה אני בדרך כלל לא משתתפת בדיונים (למעט פעמים מעטות בהן הכסילות גורמת לסבלנותי לפקוע).
הייתי אומרת לך שאני כן אוהבת את עבודותיו של סופר זה, כמו גם אנשים אחרים, אבל זה לא ישנה דבר וחצי דבר. הרי טיפוסים כמוך תמיד חושבים שהם הסגנים של אלוהים, ולכן דעתם, ודעתם לבדה, היא הקובעת. אין "על טעם ועל ריח אין להתווכח", אין "היופי הוא בעיני המתבונן", אלא רק הם יודעים מה היא איכות, ורק הם יקבעו זאת. אני בטוחה שאתה מחזיק מתחת לכרית עותק של "זן ואומנות אחזקת האופנוע", כי הוא נכתב במיוחד בשביל חמורי גרם שכמוך.

טוב, מה עוד נותר להגיד? חבל.

נ.ב. מקווה שהעברית מספיק גבוהה עבורך…

[גל מבולבל]

אה… הוא פרסם קישור לאתר שלו, וגם הפרק הראשון של ספרו פורסם באתר האגודה.
וכן, יחסם של עורכי המד"ב לספרו של רז ידוע, לפחות לאלו ששורצים בפורום אורט.
לפרסם סיפורים גרועים זו לא חכמה. וכן, הסיפור של רז הוא רע למדי, לא רק מבחינת ניסוחים, אלא גם מבחינת רעיון – רעיון שנטחן כבר ביותר מדי סיפורי מדב ופנטסיה. בפורום הזה נמצאים אנשים ש*קצת* מכירים את תחום המד"ב. ורעיון לא מקורי כבר לא עושה עלינו רושם, אלא אם כן יש לו ערך מוסף כלשהו, או כתוב בצורה מדהימה. וזה לא המקרה.

אה, ותשובה לשאלתך "למה שלא תכתוב ספר…" – ממתי מבקר ספרות צריך להיות גם סופר? והאם ל*קהל הקוראים* אסור לומר מילה רעה על ספר או סיפור רק כיוון שהם עצמם לא כותבים?
אני גם כותב סיפורים. אני לא מתיימר להיות סופר טוב. אולי בינוני בקושי. אבל לפחות יש לי מידה כלשהי של ביקורתיות שמונעת ממני לפרסם סיפורים את אותם סיפורים בינוניים, ואם אני כבר מפרסם, אז אני מקבל ביקורת ברוח טובה.

[NY]

נאלצתי לעשות היכרות מעמיקה מדי עם יצירתו של הנ"ל ואף קראתי את "ספרו" מההתחלה ועד הסוף, למרות רגשותיה העזים של קיבתי בנדון.
באשר ליחסם של אנשי הוצאות הספרים וכו' – הרי שאני יודע זאת גם מדברי המחבר עצמו, וגם מדבריהם של כמה אנשי הוצאות שיצא לי, בעוונותי, להכיר אישית. אלה האחרונים תיארו את ה"יצירה" הנ"ל במילים כה נמרצות ובוטות, עד כי, למרות היותן נכונות באופן ציורי למדי, הרי שאין את נפשי להביאן כאן, מחשש להשחתת הנוער.

ולא – למרבה הצער השפה בה השתמשת אינה נכונה מספיק, ואפילו תקוותי הקלושה כי תשכילי להבדיל בין "שפה גבוהה" ל"שפה נכונה" נגוזה לה בעשן תגובתך. אללי, חוששני כי את ומחבר הסיפור (בהנחה המתירנית שהנכם ישויות נפרדות) תאלצו למצוא עיסוק אחר. שמעתי שדרושים פועלי בניין.

[שלמקו]

במשך כל זמן קריאת הסיפור הייתה לי הרגשהנ לא נוחה. ההרגשה נבעה באופן ישיר מהסגנון, סגנון שפשוט נשמע מאולץ. אין לי בעיה לקרוא שפה גבוהה. אין לי בעיה לקרוא שפה יומיומית. אבל משהו בסגנון של הסיפור פשוט צרם לי, פעם אחרי פעם. זו שפה שהיא כמעט נכונה, אבל לא בדיוק. לא נראה שהיא באה לכותב בטבעיות, ובהתאמה- היא בהחלט לא באה בטבעיות לקורא.

בקשר לסיפור עצמו: הסיפור דווקא התחיל לא רע, קצת צפוי ולא חדשני מספיק, אבל סביר. הרעיון של אדם בעל חיים כפולים הוא מוכר, אבל הוא דווקא לא כל כך משומש, ובהחלט יכול לשמש בסיס לסיפור לא רע בפני עצמו (אפילו אם מתברר שהאדם בחלום הוא גיבור של מו"ד). אבל הסוף, הסוף פשוט הרס הכל. הרעיון "אולי העולם שלנו הוא חלום של מישהו אחר" היה נהדר כשהוא הוזכר ב"עליסה בארץ המראה". אבל מאז, שימוש ברעיון הזה צריך להוסיף משהו, איזו נקודת מבט חדשה, משהו שיעלה אותו מעבר לקלישאה (וכמובן, הוא חייב להעשות באופן מושלם מבחינת הסגנון. סיפור מעולה וחדשני יכול עוד לשרוד עם סגנון לקוי. סיפור קלישאי דורש את הרמה הגבוהה ביותר בכל שאר החלקים). הסיום של הסיפור הזה היה חסר תוכן לחלוטין. וכדי להוסיף חטא על פשע, בא המשפט על הדוב הוורוד. משפט כזה גורם לקורא לחשוב שהכותב חושב שהוא אידיוט, שלא יבין שהעולם הוא חלום אלא אם כן הוא יהיה מגוחך לחלוטין.

עצה קטנה, אם אפשר: למרות שהסופר כבר הוציא ספר לאור, אולי זה יהיה רעיון טוב שהוא ישלח סיפור או שניים לחלומות באספמיה. צוות הלקטורים והעורכים, למרות שחלקו כבר הגיב בפתיל הזה, הנו עדיין צוות מקצועי למחצה ומוכשר. אולי הם יוכלו לפרט בדיוק היכן נקודות הכשל.

[גל]

להצעתך לשלוח את הסיפור לחלומות.
אני לא יודע איך פועלים הלקטורים האחרים, אבל לי בתור לקטור, אין זמן לנתח כל סיפור ולתת עצות מועילות.
לכל היותר אני כותב הערה או שתיים לעורכת, אם אני חושב שהסיפור שווה את זה.
המקום לביקורת מפורטת הוא בדיוק כאן או בפורומי מדב אחרים (אורט ותפוז, בעיקר).

[NY]

כולי תקווה שבדיוק סיפורים כאלה יסוננו החוצה עוד בטרם התחלנו את תהליך הבחירה עצמו.
נכון, עבודה באספמיה היא עבודת קודש, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לאכול את *כל* מה שזורקים עלינו…

[גל]

[שלמקו]

[???]

למרות שזמן רב אני קוראת באדיקות את הסיפורים המתפרסמים כאן זו הפעם הראשונה שהצליחו לגרום לי להגיב.
עלוב נפש את אומרת
למה?
כי הוא העז בחוצפתו הרבה לא לאהוב את הסיפור ( הגרוע במיוחד אני חייבת להודות)
כי במקרה טרח לכתוב דברים של טעם והערות אמיתיות על הסיפור שבינהם גם עצות שיכול מר קולר היקר ללמוד מהם הרבה במיוחד מאחר ומר NY הוא אחד הכותבים היותר מוכשרים שניתקלתי בהם בפורום הזה.
ומצד שני קשה מאוד לפספס את העובדה שכנראה יש קירבה אישית גדולה מאוד בינך לבין הכותב ויש מן ההגיון בחשדם של אלו שחושבים שאתם אותו אדם ואז ביקורת שלילית אכן פוגעת בבטן הרכה ומעוררת התפרצות זועמת ונטולת מחשבה כמו זו שנתת כאן.
ואולי את סתם אדם שלא יזהה דברים של טעם גם יפלו עליו מגוה חמש קומות ( אם יושה לי להשתמש בדימוייו של NY )

ברור לי שהתפרצות הזעם הבאה תהיה כלפי משום שהעזתי גם אני לשלול את גאונותו של מר קולר.
מעניין ,
בפעם הבאה תטעני גם שהאחרים על כך בהוצאות הספרים דחו את סיפרו מאחר והם לא מבינים כלום בעצמם ( שזו הרי הדרך לזכות במקצוע)
ואולי יש לך טענות אחרות לשלוף מן הכובע אך הם לא ישנו את העובדות:
הסיפור אינו מוצלח.
אכן יש בו שגיעות לשוניות ( ושוב לא מדובר על שפה גבוהה ונמוכה אלה על עברית תקנית)
הביקורת שנתנה היתה עניינית ומועילה (אם כמובן אותו אדם שאליו היא היתה מיועדת היה יודע לקבל ביקורת ולא מפרש אותה מיד כפקפוק בגאוניותו הברורה )
התגובה לביקורת היתה ילדותית ולא לעניין

[???]

[שלמקו]

מי, בדעתו השפויה, יסנגר על NY?

[???]

זה לא נראה לכם כ"התפרצות זעם"
הכעס נבע מזה שNY תוקף את כל מי שלא מסכים עם דעתו, למקרה שלא שמתם לב, הוא גם תקף אותי. מצטערת שתקפתי את הגורו שלכם יותר מדי חזק, אבל לפעמים יש כאלה שמצליחים להוציא אותי מכלי. לא מקובלים עלי אנשים שיוצאים בהכרזה "זה לא טוב. נקודה." כשמדובר באומנות, כי אין דבר כזה, ולא מפתיע שלא עניתם על 90 אחוז ממה שכתבתי. האם שמעתם פעם על "היופי בעיני המתבונן" וכו'?

לא, לא כל אדם בעל דיעה צריך לעסוק בתחום, אך מישהו שמתיימתר לדעת כל-כך הרבה על כיצד ספר אמור להיכתב, נשאלת השאלה הברורה "מדוע אין הוא עוסק זאת בעצמו?" וזאת מפני שהוא כנראה מחזיק את הנוסחה להצלחה בתחום, ואם יכתוב ספר ספר זה יהיה כזו הצלחה שתגרום להארי פוטר להראות כמו כישלון חרוץ.
אני, לדוגמא, יכולה להעיד על איזו מוזיקה אני אוהבת, שירים שאני אוהבת, זמרים שאני אוהבת, אך אינני יכולה לומר מה "איכותי" ומה לא. אינני מוזיקאית, לא מבינה דבר וחצי דבר במוזיקה, ולכן לא אומר דיעה שכזו.

אם ברצונכם לראות ביקורת ראויה לשמה, אני מציעה לכם ללכת לביקרות של שלמקו, ולקרוא כיצד מבקר שברצונו לתת עצה וביקורת בונה ולא סתם לכסח בסגנון "וואו, כמה שאני צודק ומגניב!" צריך להתנסח.
במילים אחרות: תתבגרו.

נ.ב חלק מכם (חסידיו של NY אני מניחה), הניחו שאני לא אמיתית. כמה נמוך עוד ניתן להגיע, ושאלוהים יעזור לכם, זה כל מה שיש לי לומר על זה.

ודרך אגב, בלונדה:
אל תדאגי, "יושה" לך להשתמש בדימוייו של NY, זאת כי לפי צורת הכתיבה שלך, לא תצליחי למצוא דיומיים משל עצמך. בכל זאת בלונדה… תלמדי לכתוב לפני שאת מכתיבה לאחרים מה לעשות.

אני מוותרת. אין טעם להתווכח עם פלצנות שכזו, ולא ממש אכפת לי מה תגיבו על ההודעה הזו.

[שלמקו]

ורק דבר אחד: יש אנשים שהסיבה שהם לא מוציאים ספר הוא בגלל שהם לא רוצים, לא בגלל שהם לא יכולים, בגלל שהם לא חושבים שיש להם מספיק חומר טוב בשביל להוציא ספר (כן, יש אנשים שהם לא גרפומנים, וכותבים רק כשזה משהו טוב). ניר הוא אחד מאלו שבהחלט יכול לכתוב ברמה של ספר, כשנחה עליו הרוח.

ודרך אגב, NY, גל ואנוכי, שלושתנו שלחנו יצירות לאותו מגזין, "חלומות באספמיה", ולשלושתנו ביחד פורסמו עד עכשיו 7.5 יצירות. זה מספיק קרוב לספר, לדעתי, לעכשיו.

(עכשיו אני מזמין את בוג'י, נראה איך היא תגיב)

[איה]

דווקא בתור אחת שדי מכירה את רז, ומאמינה שפוטנציאל דווקא יש לו, כקוראת מהצד אני לא מבינה על מה הכעס והזעם. ניר אמר בהודעתו הראשונה דברים לגיטימיים למדי, והערות די בונות לדעתי. התגובה שלך אכן היתה ילדותית כפי שטענת כלפי ניר (הפוסל במומו וכו)

אלא אם את זועקת וזועמת על סמך היכרות אישית קודמם עם ניר, ובמקרה כזה אקח את דברי בחזרה

[Boojie]

יש דברים שבאמת אין טעם להגיב עליהם. פשוט חבל על הזמן, ולא במובן החיובי של הביטוי.
אני מתפלאת שערימת ההשמצות המכוערת והלא רלוונטית ההיא לא נמחקה (ולמי שלא הבין, לשם שינוי אני *לא* מתייחסת למה שניר כתב). לא משהו שראוי להופיע בפורום הזה.

[Boojie]

של וינסנט? סתם, הזכיר לי.

[גל]

התעטשויות וכד'

[גל]

[NY]

אני מקפיד, בדרך כלל, לצרף הערה על כל סיפור. תנו לי עוד עשרה גליונות של אספמיה וכבר יהיה לי מספיק חומר לספר!
מצד שני, ההערות ההן משמשות כמעין שסתום בטחון, להבטיח שלא אתפוצץ, ועל כן לא כדאי לתתן בידי הכותבים עצמם, שכן עלול להגרם להם נזק נפשי בלתי הפיך.
המממם. במחשבה שניה, אולי כדאי לתתן ל*חלק* מהם…

[Ange noir]

[יעל]

מעניין, כשאני שלחתי לפה סיפור בפעם הראשונה ושלחתי חברה שלי לקרוא ולהגיב, היא נורא כעסה על הסיפור, כי היא חשבה שהוא כתוב ברמה יותר נמוכה ממה שהיא רגילה אליו ממני, והאנשים פה בפורום היו צריכים להרגיע אותה ולהגיד שזה לא עד כדי כך גרוע כמו שהיא כתבה בביקורת…

כמו ש NY אמר במקום אחר, יש אנשים שאינם יודעים עד כמה בני מזל הם.

ודעתי על הסיפור סוכמה היטב למעלה בידי אחרים.

[???]

אבל להבה ו NY זה לא אותו הבן אדם?

[גל]

[השועל בכרם]

מנסיוננו הדל עד כה, כותבי סיפורים אינם אוהבים לקבל ביקורת על יצירתם. במיוחד הם לא אוהבים הסברים מפורטים מדוע יצירתם איננה ראויה לפירסום. את חוסר אהבתם הם מביעים בדרך כלל בצורה מילולית די בוטה ועל כן אינני רואה תועלת במשלוח סיפור אלינו כדי לקבל הערות.

ובכל זאת, אם מישהו רוצה לנסות זאת, אני מציע לו לשלוח אחת מיצירותיו אל מערכת חלומות באספמיה בעילום שם, ולצורך כך לפתוח תיבת אי-מייל חדשה. אמנם כבר עכשיו הלקטורים מקבלים את הסיפורים ללא ציון שם המחבר, אבל כדי להניח את דעתו של הכותב הפוטנציאלי אני מציע לו להעלים את שמו גם מהעורכת הראשית. אני אישית מאוד סומך עליה ועל יושרה המקצועי, אבל בעידן זה של חשדנות מצד כותבים שיצירותהם נפסלות, אולי ראוי כי יעמידו את עצמם למבחן בעילום שם, וכך לא יוכלו לטעון לאחר מכן כי יצירתם נפסלה רק בגלל שמם.

ולבסוף, הלקטורים והעורכים של חלומות באספמיה אינם מייצגים בהכרח את דעת קהל חובבי המד"ב הישראלי, ובחירותיהם אינן מתיימרות לקבוע מסמרות בעניין איכות ראויה. *אבל*, מי שרוצה לכתוב סיפור מוזמן תחילה לקרוא את כל הסיפורים שפורסמו עד כה בחלומות באספמיה (40 במספר). אם ימצא שלפחות *חלק* מהסיפורים הם לטעמו, סימן הוא שטעמם של הלקטורים והעורכים והעורכת הראשית אכן רחב ומקיף *גם* את מה שהוא אוהב, והוא מוזמן לנסות ולשלוח סיפור פרי עטו אלינו. אם ימצא שאף לא אחד מהסיפורים שפורסמו הוא לטעמו, אות וסימן הוא כי טעמם של הנוגעים בדבר שונה מטעמו הוא, וייתכן כי אין כל טעם לשלוח אלינו סיפור.

[השועל בכרם]

באופן אישי, לא שיחקתי מעולם מו"ד, לא קראתי סיפורים של מו"ד, והאלמנטים בסיפור לא היו קלישאתיים עבורי. *אבל* קראתי מספיק סיפורי מד"ב של "ואז התעוררתי" כדי שהפואנטה הזו תחשב בעיניי לשחוקה. ואם כל זאת, הייתי מוכן לקבל את הסיפור למרות הסוף השחוק, לו היה בסיפור עצמו משהו נוסף. משהו מעניין. משהו מפתיע. לצערי, לא היה דבר מאלו. יתרה מזאת, השפה נשמעת מאולצת. משפט כמו "השולחן שניצב בדיוק אל מול המיטה" לא נשמע טבעי. מילא אם זה היה הסגנון השולט בכל הסיפור ובדמויות, אבל המעברים בין הסגנונות פשוט מכבידים על הקריאה.
משפט כמו "לאחר שחלי סיפר לחברו את אשר קרה, הם החלו לנתח את המצב ולנסות להבין מה קורה פה" הוא משפט קלאסי המדגים את הבעייה. ההתחלה מנסה לדמות שפה גבוהה (את אשר קרה), ההמשך הינו סביר (לנתח את המצב) אבל הסוף יורד ממש נמוך (מה קורה פה).
נסה לדמות שני אנשים הנכנסים לחדר. האחד אומר "ספר לי אדוני את אשר קרה" והשני אומר "מה קורה פה". הם נשמעים כמו שני אנשים שונים, בעלי סגנונות שונים, נכון? במקרה שלך שני המשפטים נאמרים על ידי אותו אדם – על ידי המחבר – וזה מאוד צורם.

לסיכום? יש הרבה מקום לשיפור.

[רני]

[???]

[איה]

לא. ללהבה ולך יש את אותו שרת/ספק אינטרנט ואילו לNY יש אחר.
בעצם יש ארבעה אנשים בדיון הזה עם אותו שרת. הממממ…

[יעל]

זה לא מפתיע שיש באותו דיון כמה אנשים שמקבלים שירות מבזק בינלאומי.

גם אני מקבלת מהם שירות, ואני מבטיחה לך שאני אדם עצמאי נטול ניקים אחרים בדיון זה.

[מאת]

תגובות