נבגד

[Etus]

נבגד / יובל "Etus" סרנה

"המעוניין אתה במשקה כלשהו?", היא שאלה אותי, בוחנת בעיניה הכחולות והנבונות.
"לא", עניתי בפשטות, מביט באי נוחות באש המעכלת את עצי היער באח.
"אינך צריך להרגיש לא בנוח", אמרה בחיוך, "איני נושכת".
"שאלי את שאלותיך, זמני קצר".
"איך היה מסעך?", שאלה, לוגמת מכוס היין אשר החזיקה בידה, מתרווחת בכסא המפואר והעתיק בו ישבה.
הבטתי סביב, מהרהר על תשובה. ביתה היה בית נעים ביותר, בקתה, באמצע היער. האח המפואר בער, מטיל חום נעים. הכסאות היו מצופים בריפוד רך, צבעו ארגמן, בעל משענת ארוכה וגבוהה כשל מלכים. מספר שולחנות היו מפוזרים בחדר האירוח, עשרות ניירות מונחים עליהם באי-סדר.
"מסעי לא עבר בסדר", עניתי, מסתכל בפניה. הייתה היא צעירה, בעלת תווי פנים חלקים ונאים. התקשטה היא במספר תכשיטים רבי-ערך ושמלה אדומה גלשה על עורה הצח. בידה הימינית החזיקה כוס יין אדום.
"ספר לי", ענתה, מביטה בי.
"היני עייף עתה. כידוע לך, הרגע חזרתי ממסעי. שלושה חודשים בביתו אינם מרנינים במיוחד. ומעייפים".
"אינך תשן עד שלא תספר לי מה התרחש בביתו. אני מכירה אותך, הינך מחפש זמן לחשוב אילו פרטים להסתיר מפני", ענתה, מחייכת, חושפת שיניים לבנות ומושלמות.
חייכתי אליה, מסמיק קמעה. הכירה היא אותי כבר מספר שנים, לצורך עבודות אשר הייתה צריכה שייעשו.
"הגעתי לביתו שבוע לאחר תחילת מסעי, לפני שלושה חודשים. שמעתי שמועות בדרכים כל-כך שהינו מחפש משרת נוסך. בתור משרת עבר," אמרתי, והבטתי בה בסלידה קלה, "לא היה קשה להתקבל לעבודה. במשך כחודש עבדתי באופן רגיל כמשרת, לא מתחיל לבצע את עבודתי, וזאת כדי שילמד לבטוח בי, וכדי שיראה שאיני מעוניין להרע לו".
"כמובן, המשך נא", אמרה.
"לאחר חודש עבודה, בה אף קיבלתי אות הצטיינות כמשרת, התחלתי את עבודתי. נהגתי לשרת רבות את השומרים, כך שהכניסה לחדרו בלילה לא היוותה בעייה מיוחדת – תירצתי את כניסתי בכך שרציתי להפתיעו בארוחת בוקר מפוארת. כששהיתי בחדרו, בחנתי את מגירות השולחן ואת המסמכים הפזורים על שולחנו – אך המכתב המבוקש לא נמצא", אמרתי, מהרהר בראשי היכן עלי להמשיך את סיפורי.
"אל תנסה להסתיר מפני פרטים – היני מכירה מבט זה", אמרה, בחוסר סבלנות קל.
כמובן שלא התייחסתי לאיום זה, שכן גם במשימות עברו אשר נתנה היא לי, שמעתי איום זה. איני העבד שלה – המידע שאני אחליט לספר, הוא זה שיסופר.
"לאחר שלא מצאתי את המכתב, יצאתי מחדרו, משאיר מאחורי מספר מטעמים אשר הבאתי מן חדר הבישול. הודיתי לשומרים, מעניק להם כמה משקאות משכרים לאות תודה, ופשרתי למיטתי. עייף מן היום, נרדמתי במהירות.
למחרת בבוקר, התעוררתי, מול עיני שלושה אקדחים. שלושה שומרים, אשר עמדו מסביב למיטתי, תפסו אותי בחוזקה, מרימים אותה, ומטיחים אותי בקיר.
'מה עשית לאדון?!', צעק אחד מהם, סכין בידו מייצרת חתך בבטני.
'איני יודע על מה הינם מדברים', אמרתי, בכל הכנות.
בכל אופן, הסתבר כי האוכל אשר השארתי לו בלילה היה מורעל – הוא נמצא מת במיטתו".
"כלומר, הרגת אותו?", אמרה אלי, מבטה מורשם.
"לא", אמרתי, זורק את ידי לאוויר, "באותו שלב לא ידעתי מי עשה זאת".
"אני שמחה לשמוע כי מצאת מי עשה זאת", אמרה, זעה באי נוחות בכסאה. "המשך".
"הושלכתי באותו יום לתא מעצר קטן ועלוב אשר נמצא במרתף הבית, מושאר לבדי עם מחשבותי. לאחר מספר שעות הגיע אחד השומרים, ושחרר אותי תוך כדי הודעה כי הרעל נמצא בחליפת האדון שככל הנראה התאבד.
שוחררתי, עם התנצלות, והמשכתי לשרת את תושבי הבית במשך חודש נוסף על מנת שאזכה באמונם בשנית.
ואז, הגיע יום הלוויה. הופתעתי קלות מכמות הזמן אשר עברה מאז מותו ועד ליום זה.
הגעתי לחדר הקודש אשר שכן בבית, מתיישב על אחד מן הכיסאות הרבים אשר הנוחו שם לתושבי הבית. בראש החדר, הונח ארון הקבורה שלו, פתוח לרווחה. לבש הוא חליפה שחורה ומהודרת לכבוד המוות, מבטו רך ונעים לעין. לאחר מספר דקות התחיל הטקס. הכומר, אשר גם כן היה שייך לתושבי הבית, הקריא את התפילה הרגילה. אני, אשר אינו מאמין בכוח עליון, בחנתי את גופתו בזמן זה. עטור היה הוא בדברי זהב רבים, כולם מעידים על כוחו הרב. בחליפתו השחורה היה כיס בו הייתה פיסת נייר מקופלת בצורת פרח. לא עבר זמן רב עד שגילתי כי היה זה המכתב אותו חיפשתי – ככל הנראה הוא קיפל את הנייר בצורת פרח, מוסווה מעיני כל".
"כן, הוא היה אחד האנשים המבריקים ביותר שפגשתי. המשך נא", אמרה.
"כמובן שלא היה באפשרותי לקחת את הפרח בזמן הלוויה, אך לא היה גם באפשרותי להמתין עד לסופה – שכן אז יקברו את גופתו עמוק בבטן האדמה.
הגעתי למסקנה כי זה היה הזמן לפעולה קיצונית. זו שתשחרר אותי מן הבית – אך עם זאת, סביר להניח, תשחרר אותי מן החיים", אמרתי, שותק לרגע קט.
"קמתי. פשוטו כמשמעו – קמתי באמצע הלוויה. שקט שרר מיד בחדר, גם קולו של הכומר נדם. הלכתי לקדמת החדר, שם היה מונח הארון, לבוש בחליפה שחורה ומהודרת, עניבה אדומה קשורה לצווארי. התקרבתי אליו, וחשתי בכל העיניים הננעצות בי. כל שהייתי צריך לעשות הוא לקחת את הפרח, וללכת לאחר. במידה והשומרים מנסים לעצור אותי, אני אשלוף אקדח אשר הסתרתי בכיסי, ולהורגם. אך לא הצלחתי לעשות זאת. עמדתי שם, נשימי עצורה, מביט בפניו. אך משהו לא היה בסדר…".
"מה לא היה בסדר?! ענה לי!", נקטעתי בגסות על ידיה, קולה מתוח ועיניה רציניות.
"אין זה היה הוא. הייתה זו בובת צמר, העתק מדוייק שלו, אשר הונחה שם בארון. מיד הבנתי כי זהו היה תרגיל – תושבי הבית חשדו בי מזה זמן מה.
הם חיכו לרגע זה – הם ידעו כי אני אחר המכתב, הם יעדו כי איני מאמין בכוח עליון. הם ידעו הכל. הייתה זו רק הצגה.
הסתובבתי לאחור, והבטתי בפניהם. מספר שומרים סגרו את היציאה מן הדלת.
'מה התועבה הזו?', קראתי אליהם, מקווה לצאת מן התסבוכת במילים.
'ומה התועבה הזו?', קרא אחד השומרים. הבטתי בפניו, כעסי עולה.
'אין אני תועבה! הינכם מחללים את המתים, עורכים טקס פני האל עם איש קודש!', צעקתי, פני אדומים.
'אינני איש דת', אמר האיש. הסתובבתי לאחור, מביט בפניו. הוא החל להסיר את כובעו, ולאחר מכן, מחה הוא את האיפור מעל פניו. זיהיתי אותו מיד – היה זה הוא", אמרתי לה, שותק, וממתין. היא קיבלה ככל הנראה קשה את החדשות הללו.
"אז משימתך נכשלה קליל, אני מבינה", אמרה, מביטה בי.
"לא – עוד לא סימתי את סיפורי. הרשי לי להמשיך", שאפתי מעט אוויר, והמשכתי.
"שררה שתיקה בחדר. הוא בחן אותי, מסתכל על בגדי, על ידיי ועל ראשי. השומרים הידקו את השמירה על דלת היציאה, שולפים אקדחים.
'אומגה', אמרתי אליו, מביט בו.
'חתול לבן', הוא ענה, דרוך, וממתין.
'חמש', אמרתי.
הוא הנהנן לכיווני, והורה בידו לשומרים לזוז מן הדלת.
'איש זה תחת חסותי. הוא ייצא ברגע זה מן הבית ללא פגע וללא שאלות מיותרות', הוא אמר לקהל האנשים ופנה אלי, 'לך עתה ידידי. בהצלחה'.
הנהנתי, לחצתי את ידו בקצרה, ושמתי פעמי בחזרה לכאן, אליך".
ברור היה מיד כי אינה הבינה את פירוש הסיפור. עיניה בחנו אותי, את החיוך הגדול אשר התפשט על פני. נראה כי היא חושבת, מנסה לפענח את הסיפור.
"מיד אשוב", הודיעה בקול, קמה מן כסאה, והלכה במהירות לחדר השירותים.
הו, כן, התוכנית מתקדמת כמתוכנן, חשבתי לעצמי. כמובן, כבכל דיווח אשר סיפרתי לה, הסתרתי פרטים. הפעם, הסתרתי כי הייתה לי שיחה איתו, שיחה בזמן שנכנסתי לחדרו בלילה. כן… שיחה עמוקה הייתה זו, בהחלט.
לאחר זמן קצר שמעתי את דלת השירותים נפתחת. מן חדר השירותים הופיעה היא, יפה מתמיד, נינוחה ונעמה לעין. היא התיישבה, הרימה את כוס היין שלה מן הרצפה בידה הימינית.
"אני מניחה שהינך עייף. בוא, שכב. אעזור לך להרגע", אמרה אלי, חושפת את שיניה הלבנות, מביטה בי.
בחנתי אותה שנית, ניסיתי להבחין בפרטים הקטנים. אותו שפתון, בגד דומה, חיוך דומה… אך יד שונה.
"הו, כן, תרגיעי אותי. התקראי נא לאחותך בחדר השירותים?", אמרתי, מביט בשעשוע בפרצוף האימה אשר נפרס על פניה.
"על… על… על מה הינך מדבר?", שאלה, זעה נוטפת מפניה, מאלצת חיוך.
"קראי לאחותך", חזרתי על דברי, בתקיפות.
היא הביטה בי, קוראת את מחשבותי.
"צאי!", קראה היא, וקמה מכסאה. עשיתי זאת גם כן.
מישהי, לבושה בשמלה אדומה, אודם אדום ומספר תכשיטים, יצאה מן חדר השירותים, פרצופה היה בדיוק כמו זה שמדברת אלי ברגע זה.
"אחיות תאומות, כן… אם כך, הוא צדק. נוצלתי כל השנים הללו", אמרתי, מבט שנאה נפרס על פני.
שתיהן התקרבו זו לזו, מביטות בי במבט קר ונוקב.
"עליך להבין…", החלה לומר את מהן, אך קטעתי את דבריה.
"אינני צריך להבין דבר. אומנתי כאיש המסוגל לרצוח, ועתה, ארצח את מאמניי".
שלפתי סכין קצרה מכיסי, מחזיק אותה בידי כשעודני מביט בהן. היה ברור לי כי הן לא ילכו לאדמה ללא מאבק כלשהו.
נעתי צעד חד לכיוונן, אוחז בחוזקה בנדן הסכין, מביט בעיניהן בשנאה גואה. איך עיניהן לא היו מפוחדות כלל, אלא משועשעות, מחייכות. דבר זה העלה את זעמי – שחררתי זעקת זעם מקפיאת דם, והסתערתי לכיוונן עם סכין שלופה, מוכן לשסע כל דבר הנקרא בדרך. אך במקום שחור יווצר בלבן, במקום שדם ייספג בבגדתי, הילה כחולה הופיעה סביבן, ונפלתי לאחור.
"כסיל. הבנתך מאז ומתמיד בקסם הייתה קטנה", אמרו שתיהן פה אחד, מחייכות.
"איני מכחיש זאת. אך ראשי חכם בהרבה מראשכן – היני יודע שקסם יכול להיווצר אך ורק מחומר אשר נכנס לגוף. וכמו כן, אני יודע כי תמיד שתיתן את אותו הין בכל פעם שהגעתי אליכן – אמצעי הגנה, למקרה ואגלה", אמרתי אליהן, ומיד זינקתי לכיוון כוס היין.
"לא!", הן צעקו, אך היה זה מאוחר מדי. שתיתי בלגימה אחת את שארית כוס היין האדום אשר היה מונח ליד הכסא. הרגשתי את הקסם זורם בעורקי, הרגשתי את הקסם פועם בי, הרגשתי את הקסם מגן עלי.
"עתה אנו שווים. סכין, או אף כדור אקדח לא יוכלו לעבור בעד מגן זה. מה הינך מתכנן לעשות?", אמרו הן אלי, בטון כועס.
"אני שתיתי את היין עתה, אתן שתיתן אותו לפני רבע השעה. הגנתכם תפוג קודם", אמרתי, מגמגם קמעה. לא ידעתי האם זה כלל היה נכון.
הן הביטו בי, ולאחר מספר שניות, הן התיישבו בכיסאות ליד האח, ממתינות. נעמדתי במקום, סכיני בידי, מביט בהן בכל הריכוז אשר היה לי, לא מסיר את עיני לשנייה. חיפשתי אחר הבעת פנים מבוהלת, הבעת פנים אשר תופיע לשבריר שנייה, כשהגנתן תעלם.
ולבסוף, לאחר שעה, זו הגיעה. התקרבתי אליהן.
"עתה, מות תמותו", אמרתי.
"אין באפשרותנו להתגונן מפניך. קדימה, הרוג אותנו. אך זכור, אמנם בגדנו בך, אך כמו כן היצלנו אותך מן הרחוב כשהיית ילד קטן", אמרה אחת מהן,מביטה עדיין באח הבוער.
לא היה אכפת לי מכך שהן הצילו אותו, כל שרציתי היה להורגן. נקמה – זו הייתה מהות חיי, כך אומנתי.
היה זה מהיר. הסכין חדרה בעד עורן החלק והנעים. דם נשפך מן העורק, ממלא את החדר בריח חזק. הבטתי בהן לרגע קט, ויצאתי מן הבקתה.

אליך.

"אז זהו סיפורי, אדוני", אמרתי לאדוני, מביט בו.
"יפה. סיימת את משימתך, אם כך", אמר הוא לי.
"אכן כן. אך, כמובן, הסתרתי מפניך פרט אחד", הוספתי.
"ומהו פרט זה?".
"הן אמרו לי משהו עליך לפני מותן…. כן, הן בהחלט אמרו לי משהו…", אמרתי, ושלפתי את סכיני מן הנדן.

[אלפא דראקו]

הסיפור הזה בעייתי גם בתוכן וגם בכתיבה.

הכתיבה בעייתית באופן בו היא משלבת כתיבה כביכול גבוהה כמו "התקשטה היא במספר תכשיטים" עם מספר רב של שגיאות כתיב מהסוג של "אינך תשן" ו- "היני".

הכתיבה ה"גבוהה", נועדה אולי לשרת את התוכן אשר יועד להיות כנראה מין תקציר של עלילת תככים ורמייה בסגנון רומנים ישנים, אבל התוצאה הסופית מבולבלת מדי. אי אפשר לדחוס כל כך הרבה תככים בכל כך מעט שורות… יש כאן מעט מדי שלבים בשביל סולם גבוה מדי…

גם אין כאן כך כך הרבה מדע-בדיוני, בעצם…

[???]

ראשית הסיפור עצמו – לא הצלחתי ממש להתעניין בו/להבין אותו/שניהם ביחד. אבל אולי מסיבה כלשהי לא הצלחתי להיות מספיק מרוכזת בקריאה.

הייתי שמחה אם היית כותב בפיסקה אחת ובמילים פשוטות את הרעיון שמאחורי הסיפור, ואז יהיה אפשר לבדוק:
1. האם הסיפור שכתבת תומך ברעיון שהיה לך
2. האם הרעיון ה"עירום" לבדו, מספיק מעניין כדי שתכתוב עליו סיפור. (כי אם לא – כל המילים לקישוט לא יעזרו, ואם כן – אפשר לבדוק איך ומה אפשר לשפר בסיפור הכתוב).

שנית, לא נהניתי מסגנון הכתיבה (אבל אולי זה עניין של טעם).
"התקשטה היא…" "ישבה היא…" וכולי. למה להתגנדר במקום לכתוב ישר? או יותר נכון למה להתגנדר *כל הזמן*? וגם: איך ההתגנדרות הזאת עוזרת לך לספר את הסיפור?

[מאת]

תגובות