מתחת לאדמה

[מיכאל גלפרין]

טבריה, שנת 2050.
פלישת האנדואידים נמשכה. לא רק שהיא נמשכה, אלא רק גדלה והתחזקה. מופוס, שהיה מפקד פלוגת הרגלים של המחוז הצפוני, כבר הרגיש את העייפות מקוננת בו ובחייליו.
למופוס דבר לא חסר. מופוס חי בפרברי העיר חיפה, והיה מהאנשים היותר עמידים ויותר משפיעים ברחבי חיפה. מעליליו של מופוס כיועץ עיסקי בין- גלקתי היו מוכרות. פלנטות זרות סמכו על מופוס, והיו תלויות בו. מופוס נענה לצו הגיוס מפני שרצה להציל את הפלנטה שלו. יותר נכון, את ארצו שהתאחדה יחד עם שאר ארצות העולם. מאז שפלנטת הארץ זכתה למידע חדש ורב מסוגו במהפכת 2015, הרבה פלנטות חמדניות, ביניהן פלנטת האנדרואידים, ניסו לגזול אותו.
מבין הפלנטות היותר חזקות, הצליחה בפלישתה פלנטת האנדרואידים. היא הצליחה להקים מוצבים סמויים ברחבי כדור-הארץ ולהתחיל פלישה אינטנסיבית.
מופוס, שנורא אהב את הפלנטה שלו, למרות תפקידו הבין-גלקתי, התגייס מיד לצבא הציוויליזציה. בגלל השפעתו הרבה, הכח העליון שפיקד על הצבא החליט למנות אותו כמפקד פלוגת הצפון.
פלוגת הצפון הצליחה לעכב את פלישת האנדרואידים, ואף הצליחה להטביע את חלקם בים התיכון. רב המוצבים הצפוניים כבר חוסלו, ולמרות השמחה שקיננה בקרב חיילי הפלוגה העייפות לא איחרה להגיע.
כמו-כן, הצליחה פלוגת הצפון להשתלט על רכס העיר המשקיף לעבר הכנרת.מופוס כבר ראה בחייו את הכנרת, וברב הפעמים היא הייתה משמחת את רוחו. הפעם, סביב הכינרת שכנו איי-חורבות בלבד שסילקו את כל יופיה.
העננים מעל מחנה פלוגת הצפון המשיכו להתקדר. קבוצה של רחפים עברה מעליהם, מצויידת בכוונות לייזר, שהיוו את התרופה היחידה נגד האנדרואידים וספינות החלל שלהם. טוב, כמעט יחידה. לפי כיוון טיסתם, הבין מופוס שהם בדרכם לחזית מעל הבירה, ירושלים. לפתע יצרו הרחפים מעין מעגל מוזר בשמיים שמעל מחנה הפלוגה. עד-מהרה הבין מופוס את פשר הפעולה המוזרה.
"קומו וכוונו את נשקיכם. יש לנו מנת אנדרואידים לחסל!", פקד על חייליו.
חייליו קמו במהירות וכיוונו את נשקם, בדיוק כפי שאומנו ע"י מופוס. למעלה, בינתיים, באמצע המעגל הלא-כל-כך סימטרי שיצרו הרחפים, החלה נחיתתה של ספינת אנדרואידים. הספינה, שציפתה למלכודת הרחפים, זרקה את האנדרואידים מטה עם מצנחים, ואלו החלו יורים לעבר פלוגת הצפון.
הרחפים, שהבינו מה קרה, נסקו מעלה, לעבר ספינת האנדרואידים, והחלו יורים בספינה בעזרת כוונות הלייזר שלהם. מהר מאוד הם הכניעו את ספינת האנדרואידים וזו נפלה בקול נפץ חזק שהחריש את אוזני החיילים. כמו-כן, מחצה הספינה מספר אנדרואידים שריחפו עדיין באוויר באותה עת.
"יש לנו פחות מקקים להרוג! בואו נסיים את זה מהר!", צעק מופוס לחייליו והלחימה המשיכה.
כדור אנדרואידי תועה פגע בבטנו של מופוס בעת שצעק לחייליו. מופוס עף כמה מטרים אחורה והתעלף מהכאב. אך מופוס שב להכרתו מהר מאוד, בזכות מדיו הבלתי-חדירים שפותחו במיוחד לנוחות חיילי הציוויליזציה במלחמתם נגד האנדרואידים, ובכל זאת הוא לא הצליח לקום. לפתע ראה מופוס קרן אור לבנה שיצאה מפסגת ההר ופגעה בפלוגת האנדרואידים. זה לא דמה לדבר שראה מופוס בחייו. מופוס, עקב עירפולו שנגרם על-ידי הכדור, לא היה בטוח שראה את מה שראה. ממבט לעבר חייליו, מופוס הבין שהוא לא דמיין כלל. אבל לא היה זמן, ומופוס קם וסייע לחייליו לחסל את האנדרואידים האחרונים שנשארו. למופוס נדמה שהשמש זרחה לפתע שוב, אבל משהביט לעננים הם התקדרו להם בחזרה. האנדרואיד איתו נלחם מופוס היה כבר חלש, ומכה מכת רובו חיסלה את האנדרואיד מייד. שאר החיילים נחלו הצלחה דומה לשלו ולאחר שווידאו שכל פלוגת האנדרואידים חוסלה, הם ניגשו למופוס.
"מה עכשיו, המפקד?", שאל סגנו של מופוס, בי.
"אתם ראיתם את קרן האור הלבנה?", שאל את חייליו.
"כן!", אמרו חייליו בקול אחד.
מופוס פנה להביט סביבו. הקרן הלבנה נעלמה כלעומת שבאה.
"זריק, מריק ובי- בואו איתי לסיור", אמר מופוס, "כל השאר, בנו מחנה כאן. אנחנו נלון פה היום. אה, ותעיפו מכאן את כל המקקים האלו!".

מופוס עלה עם חייליו לעבר פסגת ההר. הם בכלל לא ידעו איזה יופי קסום מחכה להם למעלה. כשהם הגיעו לפיסגה, הם גילו להפתעתם חורשת עצים צבעונית. ירוק העד של העצים נראה כאילו כובש את כל הפסגה. כשהם נכנסו בינות לעצים, העמק לפתע נצבע בצבעים: השמיים התבהרו, הכנרת נצבעה בכחול וצמחייה ירוקה כסתה את רכסי ההרים. מלבד זאת גם גופות האנדרואידים נעלמו כלא היו ואופטימיות מילאה את מופוס ואת חייליו. הם לא הצליחו להוריד את מבטם מהנוף המרהיב שסימא את עיניהם העייפות ממלחמות.
"הפתח לגן-עדן", התלוצץ בי.
לפתע נפערה פסגת ההר ומופוס שלא חיכה לזה נפל פנימה, אל תוך ההר. מופוס ניסה לצעוק לעזרה בעודו ממשיך בנפילתו הפתאומית מטה, אך דבר לא עזר והוא המשיך בנפילתו מטה. 'תודה לך אלי, על ששמרת עליי', חשב מופוס ועצם את עיניו כמתכונן למוות, בדיוק כפי שאימנו אותו. אז הגיעה החבטה הלא צפויה. מופוס פקח את עיניו כמופתע ואל מול פניו נגלתה מערכת מערות שהוארה בלפידי-אש. מופוס ראה יצורים שונים. מהסיפורים שבהם התעניין, סיפורים על עולמות עתיקים, הוא ידע שיצורים קסומים אלו הם גמדים, אלפים, בני-אדם וזוטונים. מה שעוד יותר הפתיע את מופוס הייתה העובדה שהם כולם פועלים יחד, כאשר בכל הסיפורים הם מתוארים כגזעים הנלחמים אחד נגד השני. הזוטונים פיקחו על העבודה. כמו-כן היו שם דרקונים יפיפיים, עם ציורים מדהימים על גבם, שהיו קשורים לקירות השיש של המערה. עבודתם המשיכה כרגיל, כאילו אלו לא הבחינו כלל באורח הלא-קרוי. המערות עוצבו בעזרת גרזני חלמיש, כך נדמה למופוס, שיצרו בעבודה מאוד מאומצת צורה מדהימה שטרם נראתה ע"י אדם. מופוס התקשה להאמין שניתן להחביא כזה יופי מתחת לרכס הרים כל-כך צנוע. עם זאת, מופוס לא הצליח להאמין שהוא נקלע לעולם מיושן כלשהו. כלוחם, מופוס המשיך לחשוד, חושב שאולי הוא גילה את אחד מהמוצבים המוסווים של האנדרואידים. מופוס קם, וניגש אל האלף הראשון שראה.
"שלום. תוכל לומר לי היכן אני נמצא?", שאל אותו מופוס.
"מה זאת אומרת?! ישמרוך האלים! איבדת את זכרונך?", החזיר לו האלף בדאגה.
"מה?! מה זאת אומרת??", שאל מופוס בפליאה. הוא לא ציפה לשאלה זאת כלל.
"חיריק, בו וקח את מופוס. עלינו לטפל בו. הוא לא זוכר דבר!", צעק האלף לגמד שעמד במרחק צעדים ממנו וליטש חרב שסימאה את עיני המתבונן בה.
"לעזאזל! הדרקון פגע בו?", שאל חיריק שהתקרב לעבר מופוס.
"מאיפה אתם יודעים את שמי?!", שאל מופוס, שעיניו עמדו לצאת מחוריהן בכל רגע.
"דריל, הוא באמת שכח! הדרקון המטומטם פגע בו! בוא, מופוס, תן לי לטפל בך", אמר חיריק בקול מודאג.
"לא! מה פתאום?! מי אתם? איפה אני?", התנגד מופוס.
הגמד משך את מופוס הלוחם. מופוס התפלא על כוחו הרב של הגמד, על שהצליח למשוך אותו למרות ההתנגדות. אבל מופוס, שהיה יגע מהמלחמה, הפסיק להתנגד. חיריק לקח את מופוס לחדר צדדי בהיכל המערות, אליו נקלע מופוס, ושם הושיב אותו ונתן לו שיקוי, אותו מופוס לא הכיר.
"רגע. מה זה?", שאל מופוס, שחשד כמו תמיד.
"תשתה את זה! זה יעזור לך", אמר הגמד.
"לא רוצה! היכן אני?!", צעק מופוס על הגמד התמים.
"אתה נמצא ב'היכל הברית', להזכירך. כולנו חברים כאן: אלפים, גמדים ובני-אדם. אנחנו בונים לעצמנו עיר תחת לאדמה, היכן שבטוח. יהיה לנו צבא משלנו, דרקונים משלנו וכפר משלנו. מה, אינך זוכר?!", הסביר ברוגע הגמד.
"לא! אינכם קיימים, אתם קיימים רק בספרים!", התנגד מופוס.
"אין טעם להתכחש. אתה נמצא מעבר לגבולות הדימיון המובן. תן לי להראות את הסימן על הזרוע שלך, כדי שתיזכר בכול".
הגמד הפשיל את שרוול מדי הצבא של מופוס וגילה תחתו את סמל צבא הציוויליזציה שהיה חקוק על זרוע של כל חייל בצבא הציוויליזציה. חיריק התרחק ממופוס ואז ברח מהחדר. מופוס ניסה לקרוא לו בחזרה, אך היה זה לשווא. כעבור רגע קט, חזר חיריק לחדר עם שני אלפים לוחמים שהיו מצויידים במגני קשקשים ועם זוטון. הזוטון ניגש למופוס והביט על זרועו.
"הוא לא משלנו! חיריק, סגור את הדלת!", ציווה הזוטון על הגמד.
"מי אתה?", שאל הזוטון.
"אני מופוס, חייל צבא הציוויליזציה", ענה מופוס.
"מהו צבא הציוויליזציה?", המשיך הזוטון בחקירתו בצורה קרה ומתנכרת.
"אינני יכול לספר לך!", ענה מופוס.
הזוטון סתר למופוס. כשמופוס ניסה להתקוטט עם הזוטון החוצפן החיילים האלפים חסמו את דרכו והושיבו אותו חזרה במקומו.
"אני חוזר. מהו צבא הציוויליזציה?", המשיך בקור הזוטון.
"זהו הצבא של העולם המאוחד!", צעק מופוס.
הזוטון הביט במופוס בקור-רוח.
"'העולם המאוחד'? מה כוונתך?", שאל הזוטון בטון מסוקרן.
"העולם החדש היה מחולק למדינות שונות ברחבי הפלנטה. אחרי מהפכת 2015 כל המדינות התאחדו והכלכלה התאחדה", ענה בקור מופוס.
"מדינות? מהפכת 2015? שקרן! שקרן מטונף!", צעק עליו הזוטון. הוא סתר לו שוב. "אין מדינות. יש אימפריות! אין מהפכות. ישנם דרקונים שחיים בחוץ והם מספיקים בכדי להחזיק אימפריות שלמות!".
לפתע נפתחה דלת החדר. לתוך החדר נכנס זקן עם שפם לבן.
"עזוב אותו!", ציווה על הזוטון.
"ברשותך, הוד מלכותך", אמר הזוטון וקד קידה עמוקה.
"צאו מכאן כולכם!", ציווה על כל הנוכחים, ומופוס נשאר עם הזקן בלבד.
"אני מבין אותך. אינך צריך לפחד, גם אני הגעתי מאיפה שאתה הגעת", אמר הזקן ברכות והתיישב לצד מופוס.
"באמת? אז מהו המקום הזה?", שאל מופוס.
"בוא נעשה הסכם. אתה תספר לי מה קורה בעולם המציאותי, ואני אספר לך כל מה שתרצה".
"אין בעיה. כפי שאתה אמור לדעת, כל המדינות התאחדו לאחר מהפכת 2015…"
"את זה אני כבר שמעתי בשיחתך עם הזוטון. מה חדש?"
"ובכן, אנדרואידים תקפו אותנו. יותר נכון כבשו אותנו בעזרת התנחלויות מוסוות. הם הקימו כאן מוצבים מבלי שנדע על-כך. כשהגיע הזמן הם פשוט תקפו את כולנו. כל הפלנטה הפכה לאיי-חורבות. אבל המלחמה מתקרבת לקיצה".
"ידו של מי על העליונה?"
"שלנו! אנחנו ננצח!".
"איך נכנסת לכאן?", מיהר הזקן להחליף נושא.
"אינני יודע. מה שאני יודע זה שראיתי קרן אור לבנה שחיסלה את מחצית מפלוגת האנדרואידים בה לחמה פלוגתי. אח"כ עליתי עם כמה מחיילי לעבר מקור הקרן וראיתי את היופי שהקיף את פסגת ההר. כשהסתכלתי לעבר העמק, הכל נצבע לפתע גם-כן ואז פתאום… פתאום נפלתי! נפלתי לכאן!".
"בסדר, אני אענה לך על כל השאלות. לוע ההר כאן, הוא שער זמן, שלא רק מחזיר אדם שנופל לתוכו בזמן, אבל גם מחליף מימד. האם אתה זוכר את כל סיפורי המד"ב והפנטזיה שמכרו לנו?"
"כן, מעניינים. אבל איך כל זה קשור?"
"שאר המימדים שלנו הם מימדי פנטזיה שונים, עם דמויות מכל מיני סיפורי פנטזיה המוכרים לנו. אבל משום-מה, מסיבה שעוד לא למדתי, הם בעלי יכולת להשפיע על המימד המציאותי והם מכירים בנו כאנשים מהמימד שלהם!".
"אמרת למדתי?"
"כן. אני הגעתי לכאן גם, אבל כמטייל ולא כחייל. גם אני נפלתי לכאן. הם אמרו שהם מכירים אותי, למרות שאני ראיתי אותם לראשונה. אבל בגלל שהיו לי הרבה בעיות אז, החלטתי לזרום איתם ואמרתי להם שגם אני מכיר אותם. אחר-כך עבדתי פה, עד שזכיתי באמונם והפכתי לשליטם. מאז אני רק חוקר את מערכת הזמן והמימדים, ומה שכרגע סיפרתי לך, היה הדבר היחיד שהצלחתי למצוא".
"אינך רוצה לחזור? התקדמנו בצורה אינטנסיבית מאז".
"לא. למעשה, אני שם, רק שאין לי שליטה על עצמי במימד שלך. בעצם, למה שאתה לא תשאר כאן איתי? אני אטפל בך כאח!".
"אינני יכול לנטוש את חיילי, למרות שההצעה שלך מאוד מפתה… רגע! אמרת שיש לכם שליטה על המימד שלי?"
"כן. למה?"
"למה שלא תעזור לי לחסל את האנדרואידים ולהטות את כף המוזניים לטובתנו?"
"איך?"
"בעזרת דרקוניך!".
"לצערי לא אוכל להיעתר לבקשתך".
"למה? הרי אמרת שאתה בעל השפעה במימד שלי. מה הבעיה?"
"אם אנחנו עושים זאת בכוונה, אתה לא תוכל לחזור. אנחנו נהרוס את מחזוריות הזמן וכל המימד שלך ישתנה. אתה תהיה בן-אדם אחר במימדך ולא תהיה מודע לכך, ולכן הנפש שלך לא תדע לאיזה גוף עליה לחזור. אתה לא תוכל להיות את עצמך, והנפש המיוסרת שלך תסתובב בינות לאנשים עד שיום אחד היא תחוסל. האם כך ברצונך למות?"
"טוב. הפעם נוותר. התוכל להראות לי את עצמי במימד הזה?"
"בהחלט".
הזקן לקח את מופוס למעמקי היכל המערות ושם ראה מופוס העתק מדוייק שלו עצמו, חתיכה מבשרו שלו, מלטש חרב".
"וואו… זה… אה… ז-זה אני!", נשנק מופוס.
"האם לא הקשבת לדברי? אבל עכשיו, לצערי ידידי, עליך לחזור, כל עוד לא מאוחר מדי", ענה הזקן.
"איך?", שאל מופוס.
"אני ארדים אותך בעזרת שיקוי, והדרקון של יירק אותך החוצה, חזרה לפלוגתך", ענה הזקן. שניהם נכנסו לאותו חדר צדדי ממנו יצאו רגעים ספורים לפני-כן והזקן נתן למופוס את השיקוי על-גבי עלה ירוק-עד. מופוס לגם מהעלה, ונשכב על המיטה.
"מסור לכולם דרישה לחיי נצח ממני", אמר הזקן.
"טוב… אבל רגע! מהו שמך?", שאל מופוס.
"בי! היה נעים להכירך, מופוס, להתראות!", ענה הזקן.
"אבל… אבל… בי הוא סגני!", אמר מופוס, אך כבר היה מאוחר משהספיק להרדם.

מופוס התעורר. בי, כסגנו הפעם, רכן מעליו.
"בי! איפה… איפה לעזאזל אנחנו?!", שאל מופוס. סביבו נתלו על הקירות סורקי לייזר מתקדמים, שבהם נעזרו בניתוחים. אור החדר הקלוש סינוור את פניו של מופוס.
"בבית-החולים. אתה נפצעת בקרב היריות על הגבעה, שכחת?", ענה בי.
"המלחמה לא הסתיימה! עלינו לחזור! מה אתה מבזבז כאן את הזמן?! חזור לשדה הקרב ועזור לי לקום, אני בא איתך!".
"המלחמה הסתיימה, המפקד".
"הסתיימה?! לא ייתכן! מי ניצח?".
"אחרי קרב היריות על הגבעה, כל שאר החזיתות בארץ הקדומה נחלו הצלחה. מסתבר ששאר צבאות העולם כבר סיימו את המלחמה מזמן, ואנחנו היינו בין החזיתות היחידות! היית מאמין? אנחנו נצחנו! אנחנו נצחנו…" פניו של בי החלו מתפרקות אט-אט, עד שעל פניו של בי הופיעו פנים חדשות. פנים של אנדרואיד!
מופוס התעורר מייד, וחוש הלוחם ניצת בקרבו. מופוס קם ממיטתו ושלח בעיטה לעבר פני האנדרואיד.

"מופוס! מופוס, תתעורר! מה את עושה?!", צעק בי לאוזנו של מפקדו.
מופוס התעורר. שוב.
"בי? בי?! האם זה אתה?!", שאל מופוס בחשד, וידו נשלחה לעבר הסכין החבויה תחת אפוד המגן.
"מי עוד?! סבתא שלי?", החזיר בציניות בי. מופוס הכיר את הציניות הזו ושיחרר את הסכין.
"אוך! כל-כך טוב לראותך!", אמר מופוס וחיבק את סגנו.
"גם אותך. במיוחד כשאתה מנסה לקטול אותי עם הבעיטות שלך", ענה בי וצחק.
"רגע בי. המלחמה נסתיימה, נכון?"
"כן. איך ידעת?!"
"זה לא רלוונטי. מי ניצח? מי?".
"אנחנו!".
"אנחנו?"
"אנחנו, כן, אנחנו!"
"עכשיו עוד יותר טוב לראות אותך", אמר מופוס וקם ממיטתו. על מופוס וסגנוחלף רגע שחלף על כל-כך הרבה לוחמים לפניהם. רגע של שמחה, של הקלה ושל עייפות. שניהם רקדו, עד שנכנס רופא לחדר ואמר לבי שעל מפקדו עדיין לנוח. זה קרה לרבים כמוהם, לא רק להם. רבים כמוהם, במימד הזה ובמימד האחר… האחר…

[???]

מה לא.
מד"ב – חייזרים פולשים, מקקים זדוניים הזוממים להשתלט על כדור הארץ.
פנטזיה – אלפים, זוטונים וגמדים.
מד"ב – שערי זמן ומימדים מתחלפים.
פנטזיה – דרקונים.

שכחנו משהו? יש עוד פריט ז'אנרי שלא נעשה בו שימוש?

אם כן, ביקורת ראשונה – דחסת לתוך הסיפור ערב רב של אלמנטים שלא מתחברים ומציגים את כל המאורעות באור מגוחך.

בן כמה אתה? עשרים? שלושים? ארבעים? גם אם אתה חושש שאתה לא תזכה לחיות בשנת 2050, בעוד 46 שנים, הילדים שלך ודאי וודאי שיחיו אז. אתה חושב שלאחד מהם יקראו מופוס? אתה תתן לבת שלך להתחתן עם מישהו שקוראים לו מופוס?

אם כן, ביקורת שניה – הסיפור לא הופך להיות "עתידני" ו"בדיוני" אם לאנשים יש שמות מוזרים. בטח ובטח שלא אם זה מתרחש בישראל בעוד 50 שנה.

"מדיו הבלתי חדירים"? מה זה? לכולם יש כאלו? אז למה הם מתקשים לנצח? איך האנדרואידים הצליחו לפלוש? למה לאנדרואידים אין מדים בלתי חדירים? למה האנדרואידים שולחים רק ספינה אחת שתילחם כנגד רחפות רבות של הפלנטה המאוחדת המצוידות בכונות לייזר?

אם כן, ביקורת שלישית – הסיפור לא מתקבל טוב אם חלק מהדמויות מתנהגות בטיפשות ובטימטום. במיוחד לא חייזרים טיפשים שפולשים לכדור הארץ.

וכיצד זה מופוס, שהוא כזכור יועץ בין-גלקטי, הצליח לאמן את חייליו בתורת הלחימה? הוא היה יועץ צבאי?

אם כן, ביקורות רביעית – אם זה לא סיפור על סופרמן, יועץ בין גלקטי אינו מאמן חיילים ואח"כ מוביל אותם לקרב. חוסר הגיון פנימי פוגם באמינות.

"מופוס, שנורא אהב את הפלנטה שלו" – לא.
"איבדת את זכרונך?" החזיר לו האלף בדאגה. – לא.
… המשיך הזוטון בצורה קרה ומתנכרת … שאל הזוטון בטון מסוקרן – לא.

אם כן, ביקורת חמישית – סגנון, סגנון, סגנון.
א. סגנון. שפת המספר נמוכה מדי, ללא הצדקה. נורא אהב? נורא?
ב. סגנון. אנשים, גם זוטונים, מדברים. שואלים. עונים. הם לא מחזירים.
ג. סגנון. אם אתה לא מצליח להכניס בתוך הטקסט קור וניכור, יש לך בעיה. קישוט הטקסט במילות תואר אינו פותר את הבעייה ויוצר אחת חדשה. אם אתה לא מצליח להכניס לתוך הטקסט טון מסוקרן, יש לך בעייה. הראה את הטון המסוקרן, אל תגיד שהוא קיים.
דוגמה?
"מה אתה אומר?" שאל הגמד, ופער את עיניו לרווחה. – כן.
"מה אתה אומר?" שאל הגמד בפליאה. – לא.

"מה אתה אומר?" שאל הגמד. הוא הניח את ידו על פיו ופיהק. – כן.
"מה אתה אומר?" שאל הגמד בטון עייף ומשועמם.

"מה אתה אומר?" שאל הגמד. הוא רכן מעט לפנים, עיניו נוצצות. – כן.
"מה אתה אומר?" שאל הגמד בטון מסוקרן ומתעניין. – לא.

למרבה השימחה, הסיפור סובל מכשלים ידועים ומוכרים, שניתן להתגבר עליהם בקלות. אני ממליץ לך לקרוא את לקסיקון טרקי סיטי שקישור אליו מופיע באתר זה, ולתקן את הסיפור בהתאם.

[Sherlock]

על הסבלנות, אני נשברתי בפסקה השלישית.
קפטן שרלוק מצדיע בהערכה

[מאת]

תגובות