מתג בגב

[snake]

***
ראיתי שיש לי מתג בגב, אחרי שהגירוד הטריף – אוי, ונאלצתי להציץ בשתי מראות, תוך עיקום צוואר.
בדיוק נכנסה האחות וכמעט צרחתי בגלל שהייתי ערום לחלוטין.
היא יצאה, ודפקה שוב על הדלת – חיפשתי מכנסיים, ושכחתי לרגע מהמתג.

הרופא ישראלוב היה ממש מוכר, ואט, אט הזיכרון התחדד לגביו.
"אתה מרגיש טוב ?"
"אני מרגיש ממש חרא, ומה יש לי על הגב ?" שאלתי חרד.
הרופא והאחות הציצו זה בזאת, וחייכו.
" נו.. ראית את המתג ?"
" מה מתג ?" נצרדתי לפתע.

דר" ישראלוב הוא מסוג הרופאים הגבוהים, שמנמנים, הנראים תמיד בריאים וחכמים – דרך אגב הוא היה מנתח נאורולוגי מס' 1 בעולם, זכרתי זאת.
הוא התקרב והניח ידו בחביבות על כתפי.
" אדון משה, החלטנו להעביר, את המתג לגב, כדי שלא תוכל להגיע אליו. בעצם, אתחיל בכך שהתקנו לך מתג לניקוז הפרעות החשמליות בראשך, וכי בפעם האחרונה התעסקת איתו.. מה שגרם לתאונה… ברור ?"
עיני היו פעורות, ושפתי בקושי מלמלו " תחזור שנית ! "

" משה היקר, אתה חולה אפילטי מיוחד – אם זכור לך ?"
הנהנתי בראשי.
" עודף הצטברות חשמל גורם לך להתקפה קשה, נכון ?"
המשכתי להנהן.
"בשנת 2000, בנינו לך ממסר חשמלי למוח, שמנקז שדות חשמליים, את זה אתה זוכר ?"
פה כבר צעקתי " ממש לא זוכר שום דבר על מתג.. למה מתג ?"
" אני אמשיך ותירגע , אנחנו כבר עברנו את זה פעם " אמר דר' ישראלוב, וגורם לי לחרדה נוספת " מתי עברנו ? " נחרדתי.
" אז תשמע מר משה, כדי …."

אחרי הצהרים הגעתי הבית… מדוכא לחלוטין, ממורמר על מצבי.
אשתי נכנסת לחניה, ואני מוצא נחמה בעובדה, ששוב לוקח לה חמש דקות להתיישר בין הקווים.
הילד משחק, כאילו לא חזרתי מבית חולים – " תודה על החיוך".
הילדה בטיול מביה"ס.
אכלתי משהו, ככה יושב מול הטלוויזיה, חושב על הכל..
אח"כ הולך למקלחת תוהה, אם המתג לא יתקלקל במים.

למחרת הלכתי לעבוד.
לא הבנתי למה העלו אותי בדרגה – מאחראי מכונות צילום, לאחראי בדיקת חשבוניות.
כולם שאלו אם הכל בסדר, ובסוף הגיע הבוס, ושאל אם הבאתי פתק על ימי מחלה.
מסרתי לו, הוא הציץ משתאה בנוסח המודעת המחלה, גם אני השתאתי ששני ימי מחלה עברו בסה"כ.

הילדה הגיעה, האור של חיי, קצת שמחה וצחוק.
ישבתי איתה שעה, מספרת לי את כל מה שהיה, וכל התוכניות שלה.
בסוף הגיעה רותי החברה שלה, שתיהן ישבו וצחקו, ואני קצת השתעממתי, עד שלפתע עברו אלי.
" רותי, את יודעת שלאבא שלי יש מתג בגב "
שתיהן עמדו מאחורי, מדברות בהתרגשות, כשרותי כמעט מתעלפת מהתרגשות.
ההסבר של המתוקה שלי, היה שווה הרבה יותר מהסבריו של דר' ישראלוב.
גיליתי עניין בדבריה, וסוף כל סוף התחוורה לי תכליתו של המתג – התפקיד הוא למעשה להרוג אותי חשמלית, ומייד להדליק אותי מחדש. הכל עניין של הסכנה בהתקף אפילפטי… היא אומרת, שההתקף יכול לגרום לי לנזק לעצבים,.. ושהמתג פשוט משתק אותי לחלוטין, ומנקז את החשמל….

***

מול עיני הייתה תקרת בית החולים.
קפצתי מהמיטה, הרגשתי כאב בבטן.
המראה הגדולה הבהירה לי שיש לי מתג קטן על הבטן.

דוקטור ישראלוב נכנס, משום מה הרגשתי שאני שונא אותו.
" שלום משה! איך אתה מרגיש ?"
" מה זה ?" רעדתי והצבעתי על החזה.
" אההה… זה מתג בטחון, להגנת המתג שבגב ?"
אז קפץ לי הגירוד בגב, וידי בחשה מאחור " מה יש שם ?" אני חושב שאני צורח.
האחות נגשה מיד נתנה לי זריקה קטנה שסחררה אותי
" תירגע מר משה.. אני אסביר לך מההתחלה "
אני יושב מטושטש והוא מסביר לי שיש לי אפילפסיה… " ראבק !! את זה אני יודע.. ולמה מתג ?"
"אז, בשנת 2000, החלטנו להכניס לך מתג הצלה בחזה, כל פעם שאתה נופל בהתקף, מי שניגש אליך יכול, ללחוץ על הכפור, ולעצור את העוויתות המסוכנות. כך אנחנו מתגברים במהירות על הנזקים של ההתקפה וחייך נמשכים כרגיל ברגע שאתה מתעורר "
הוא נתן לי שנייה שתיים להתאפס, והצלחתי לשאול " אבל למה אני לא זוכר כלום ?"
" השתל המוחי שהוכנס בשנת 2000 , מאפשר לנו לשמור על חלק מתאי הזיכרון במצב חשמלי רגיל… קשה לי להסביר לך, אבל הפריקה החשמלית גורמת לטשטוש הזיכרון… אל דאגה, תוך כמה ימים הזיכרון שלך ילך וישתפר, ותחזור לזכור הכל "

חזרתי הביתה עם אשתי, היא מחייכת בהבנה, ואני כמעט ונחנק מבושה " אלוהים אדירים, איך היא יכולה לסבול אותי ?"
כשעלינו הביתה, לפני שפתחה את הדלת שאלתי " לא הבנתי למה יש לי שני מתגים ?"
היא שתקה קצת, ונכנסה והתחילה להכין לי ספל קפה…
תוך שהיא מניחה את הקפה, והעוגיות שאני אוהב התחילה :
" אתה מבטיח שלא תכעס ? "
הבטחתי שלא אכעס, אבל לפתע אני שומע בכי מאחורי.
המתוקה שלי נכנסת בוכה.
" מה קורה מותק? "
" אני מצטערת, הכל באשמתי.. אני ורותי שיחקנו בכפתור…" ושוב פרצה בבכי… ואני הבנתי.
במקום העבודה, הביטו בי ברחמנות משום מה… רציתי להגיד להם, שזאת הייתה טעות, ואני אוהב את הילדה שלי כל כך, בכלל זה לא כל כך נורא.
בצהרים החלטתי, שנמאס לי מהבעות ההשתתפות בצער המלוות בחיוך מאחורי הגב – קמתי והודעתי שאני הולך מוקדם הביתה.

לא הבנתי מדוע הרכב של אשתי נמצא בבית, חשבתי שאולי היא חזרה, לאיזה סידור מיוחד, ששכחה לעדכן אותי – טוב!, נו ? הרי יצור מרחף כמוני בין חיים למוות, אולי אפילו שכח.
היה נדמה לי ששמעתי קולות, הלכתי לכיוון חדר השינה.
אשתי נעמדה מולי בעיניים פקוחות, מנסה להתלבש.
" מה קורה ? למה את בבית ?" שאלתי כשאני מריח ריח בושם גברי בחדר.
היא התקרבה אלי בעיניים פעורות, והניחה יד על החזה – היה נדמה לי שהרגשתי משב רוח מאחור.

***

זינקתי מהמיטה הלבנה, והתקרבתי בבעתה למראה – היה לי משהו על הכתף.
צרחתי כמו משוגע, והאחות ודר' ישראלי, נכנסו.
" מה זה ?" צרחתי והצבעתי על הנורה שעל כתפי "
" זה כדי, לאותת כי ניתן ללחוץ על המתג בגב "
" מה מתג בגב ?" צרחתי, מחפש את המתג עם היד.
" שב ! שב! מר משה, אני אסביר "

כשהגעתי הבית, ישבתי מדוכא במטבח כשמסביבי כל בני המשפחה.
" אבא זה לא נורא, לא יראו את המנורה מתחת לחולצה " אמרה מתוקתי, ילדתי.
אשתי מדדה בסקרנות את החולצה, וניסתה בכל מיני אופנים למתוח את הצווארון.
היורש עמד בצד מהורהר – כבודו החליט סוף כל סוף, שאביו נמצא במטבח ולא במחשב.
הוא בדק את המתגים והתעלם מהנורה.
הוא היה מהורהר, מה שהתחיל להדאיג.

כך חלף לו השבוע, ואפילו בעבודה, התחילו להשתעמם מהנורה שעל כתפי.
ואט, אט הזכרונות התחילו לחזור… שנת 2001, בעיית קצר בים המלח.,, שנת 2002, נסיון התאבדות ראשון… לעזאזל רעדתי מפחד כשחשבתי על אותה התאבדות, בסה"כ הייתי קצת בדכאון, ושיחקתי עם הכפתור…. שנת 2003, כבר לא זכרתי הרבה.

כשהגעתי הבית, הרגשתי משהו מוזר, הילד עמד במסדרון וחיוך מסתורי על פניו " אבא יש לי הפתעה !"
לו יש הפתעה ולי יש צמרמורת, שגורמת לשערותי לסמור כמו קיפוד.
הוא ניגש לחדר וחוזר עם שלט טלוויזיה.
אני נוגע בשיער ובאמת מרגיש מתח חשמלי…. מאיפה לעזאזל מגיע המתח חשמל לשיער? אני רואה אותו מתעסק בשלט…

***
בית החולים אסותא היכן שעובד דר' ישראלוב, שוכן ליד גן קטן.
מייד זיהיתי דרך החלון, לפי הנדנדות האדומות.
הייתה לי הרגשה, שלא כדאי לקום מהמיטה, משהו רע יקרה.
המשכתי להציץ, לעבר הציפורים המזמרות בחוץ, שקיפצו בין חוטי החשמל לאדן החלון.

[מאת]

תגובות