משמרת לילה במכלאה.

[Tokyo U]

שמיכה של לילה כיסתה את העיר, חשמל מזמזם הזין תאורה ציבורית ושלטי נאור הציעו מין ובידור. הירח התבייש מאחורי עננים דלילים והעולם התחלק לשני סוגים של אנשים, הישנים והמרעישים. הרחוב מטונף ומצחין, צינורות חלודים, שברי בקבוקי אלכוהול מפוזרים על הרצפה ומהפחים בוקע ניחוח חריף של שלוליות שתן. העובדים הזרים מהמסעדה הזולה שמעבר לפינה נוהגים להשעין על הקירות המקולפים שקיות זבל מתפקעות ובתוכן עצמות דגים, בשר רקוב וטמפונים ספוגים משירותי הנשים. החתולים הרזים נוטים להתגרד, לרחרח קלות ולהתעלם מן הארוחות המעוכות הללו, גם להם נותרה שארית שחוקה של כבוד והם מעדיפים לצוד פרפרי לילה ומקקים פריכים.
אישה במעיל חום וצעיף אדום צועדת בין מוקשי האשפה, נעלי העקב מכים באבן והד הליכתה מתרוצץ באוויר. בסמטאות קיימת אקוסטיקה מצוינת לאוזן מוזיקלית אם כי כאשר מתרחש האונס השבועי באורח פלא איש אינו שומע.
האישה נושאת בידיה קופסת קרטון אטומה והיא עוצרת מדי פעם ומנסה לפענח את מספרי הבתים מבעד לכתובות המנופצות. ינשופה בנתה קן מקורי עכביש עבים וחוטי בגדים קרועים, הגוזלים שבקעו דרשו מזון בציוץ תובעני והיא האכילה אותם בעכבר גוסס שמצאה דרוס על הכביש. הגוזלים נשכו ממנו חלקים חיים בעוד הוא מפרכס ומחרחר, רעל המכרסמים שבדמו הפיל אותם למוות בעודם עדיין קורעים את קיבתו. אמם הינשופה צווחה קינה קודרת ונופפה בכנפיה. האישה איתרה את הכתובת שחיפשה.

ה מ כ ל א ה.

בעדינות היא נקשה בדלת. "מיאו" יללה קופסת הקרטון. "שקט!" אמרה לה אישה וצלצלה הפעמון. קולות וקללות בקעו מן הצד השני ושקשוק מכניקת מנעולים הובילה לפתיחה חלקית של הדלת החורקת.
"כן?" שאל יוליוס. "מה את רוצה? אני עסוק."
"הבאתי לקוחות." היא אמרה והניפה קלות את הקרטון.
הוא עיקם את פניו ועיניו התרוצצו, "תיכנסו." הוא אמר לבסוף.
הוא פתח את הדלת לרווחה והאישה ניגבה את רגליה על המדרגה ונכנסה פנימה. "תודה." היא אמרה וחייכה אליו. הוא נהם קלות והוביל אותה במסדרון חשוך.
"תיזהרי, אין פה אור, המנורות נשברו."
"אני רואה שאני לא רואה." היא גיחכה. גם בחושך היא ידעה שהוא מריח את גופה, בושם יקר מדי לאף הגס שלו. אם יעיז לגעת בה היא תעניש אותו.

נביחות כלבים צרודים קיבלו את פניהם כשנכנסו למכלאה, נושכים את סורגי הכלובים, עומדים על רגליהם האחוריות ומגרדים את הקירות השרוטים, חלקם מייבבים לעזרה, אכולי קרציות מטרפות ותולעי עיכול, שואפים להתפרע במשחק נשיכות ללא חוקים. כקונצרט שאגות דרקונים גוועים הם התחננו באגרסיביות לבשר נע ולחופש שוטטות. עשרות כלובים קצרים וקטנים, זה לצד זה וזה על גבי זה בצפיפות מחניקה ויעילה לכלב הקלסטרופובי. זוג או שלישייה בתוך כל אחד מקופסאות הפלדה ובין רגלי הכלבים המכופפים התכנסו פודלים מרוטים ופינצ'רים חולים, יצורי צעצוע ואונס לחיות הגדולות, שוכבים ברטיבות ריר ושתן, נושמים מתוך כאבי סימני הנשיכה על בטנם. היררכית אסירים אלימה בה החזק ניזון והזעיר מלקק את פצעיו.
"יופי של מקום יש לך," היא אמרה. מביטה בלברדור שחור ולסתו המדממת. "אם רק הייתה בריכה מחוממת והקיא הסמיך לא היה נוזל מהכלובים זה היה אתר תיירות חמישה כוכבים. תאלץ להסתפק בארבעה, אני מצטערת."
"אל תשחקי איתי," אמר יוליוס. "תפתחי את הקופסא."
היא הבחינה בצליעה קלה ברגל שמאל ונמנעה מלשאול, למען האמת ריח ההפרשות עודד אותה לסיים את עסקיה במהירות ולחזור לנשום אויר נקי. משולחן המתכת שבמרכז החדר היא פינתה סכין משומשת ומפתח שוודי והניחה את הקרטון. היא פתחה את השוליים והזמינה את יוליוס להציץ, הוא הביט פנימה וגירד את סנטרו.
"אלה חתולים," הוא אמר. "חתולים."
"עם כזה חוש הבחנה אתה יכול להיות וטרינר, מה עוד אתה יודע לזהות?"
"אלה חתולים, אני משלם רק על כלבים."
"חתול הוא בדיוק כמו כלב, אוכל, יושן, נובח. אין ממש הבדל."
"יש הבדל, אני פותח קופה רק על כלבים. את יכולה להשאיר אותם פה בתור אוכל. אני אשפוך אותם לקערות עם הבשר הטחון בתור ממתק לבולדוגים."
"אתה רוצה אותם בחינם? סחבתי אותם לחלק החינני הזה של העיר רק כדי לעשות את הדרך בחזרה, זקנה יותר בחצי שעה מבוזבזת ובלי שקל להראות לעצמי על המאמץ?"
הוא ניקה את אוזנו באצבע, " זאת המדיניות מותק. רק כלבים או קופים, דברים גדולים עם הרבה דם בתוכם. החתולים שלך מתים מהר ויש בהם הרבה עצמות. הם ישגעו את הכלבים ואני לא יוכל לישון בזמן העבודה, גברת, את עושה לי צרות. קחי אותם מפה או שתשאירי אותם בתור תוספת לארוחת ערב, אם היה לך אכפת מהם זה המקום האחרון שהיית מביאה אותם אליו, אז זהו."
היא קיפלה את אחד מכנפי הקרטון וליטפה את אחד החתלתולים באהבה.
"היה נעים להכיר אתכם," היא אמרה. "תשדלו למות מהר."
יוליוס ניסה לקחת את זרועה ולהראות לה את הדרך חזרה, היא משכה את ידה. "אל תיגע בי, קמצן סדיסט." היא אמרה וצעדה לבד לתוך המסדרון השחור עד שנשמעה חריקה ואחריה טריקה.
"זונה." סינן יוליוס למרות שידע שאם הייתה כזו היא הייתה דווקא כן הייתה נשארת והוא דווקא כן היה משלם.
הוא בחר חתלתול אקראי מהקופסא, מנומר ורזה. עיניים גדולות, ירוקות ועגולות הביטו בו וזנב מתוח החל להתפתל. "מאאו?" הוא שאל את יוליוס.
"אתה חמוד, מי חמוד? א ת ה חמוד!" קשקש אליו יוליוס ואז סגר את הגור המרוט באגרוף והניף את ידו מעלה.
"מי רוצה?" שאל את הכלבים.
צמד בוקסרים טפסו זה על זה וגירדו בציפורניהם את האוויר, גרגורי רעב נשמעו בחדר ונהמות קולניות, גולדן רטריבר נשך ברז מים מטפטף ואז נבח, טיפות של נוזל חום בקעו מפיו לאוויר. יוליוס הסתובב במקומו והראה את הפרס לכלל הכלובים. מבטם המהופנט ליווה את ידו בנביחות נרגשות. הוא ניגש לכלב חום, בן לאב ואם מגזעים חופשיים, וטלטל את החתלתול מול סורגי הכלוב. הכלב רחרח את הגור הבוהה, אפו הרטוב גישש בטן חתולית רכה ומנוקדת, הוא פער את פיו ונגס באוויר.
"אני מצטער," יוליוס משך את הגור משיני החיה והשפיל את עיניו. "המצפון שלי מונע ממני להיות אכזר." הוא ניגש לשולחן והניח את הגור, שמצדו התיישב והחל ללקק את זנבו הדקיק.
יוליוס כחכח בגרונו, נטל את הסכין החלודה ושייף אותה בשולחן. הוא מחץ את החתלתול תחת כף ידו, מונע ממנו תזוזה ומילוט. הוא הניף את הסכין מעלה, רועה גרמני מעורב בפינצ'ר השתולל והתפרע, מייבב לדם, יוליוס הניף את הסכין מטה למכה מדויקת למרכז עמוד השדרה ודם צעיר ניתז על בגדיו.
"חתלתולים לכולם!" הוא צעק וצחק, זורק רגל קטנה לכלוב שנאוצרים רחוק, משליך חלקים פנימיים לתוך סדקי ארגז הפודלים החולים. נביחות השתוללות רעמו בחדר כשיוליוס הקצב החובב ביתר איברי גורים, זורק חלקים חיים לכלובים ולקירות. גולגלות קטנות נשברו ברצפה ולשונות וכפות גירדו אבק בניסיון ללכוד נתח חם.
הגורים נסוגו לפינת קופסת הקרטון אבל יוליוס קטף אותם ממחבואם וקיצץ להנאתו, מזמזם מנגינה מהרדיו. ברקע הדהד קולם של אסירים מטורפים, פרוותם מטונפת, לשונם בין שיניהם הצהובות והם מצמצמים את עולמם לזקפת קיבה קשה משועבדת למזון טרי. ללא צלם אנוש, ללא צלם חיה.

יוליוס רחץ את ידיו בשירותים המאולתרים ובדק את פניו במראה. הוא משך נייר טואלט רטוב וניקה את הנקודה האדומה על לחיו. "יוליוס מלך החיות." הוא אמר לעצמו וניגש לשבת על ספת העור המוזנחת ולקרוא עיתון מאתמול. הכלבים נחו בכלובים, מעכלים את מזונם, עדיין רעבים, צלעותיהם צמודות לעורם בשעת הנשימה. חכמים דיו לזכור שאין להפריע לאדון לאחר שעת הסעודה. מזון תמורת דממה, הקיסר יוליוס מחשל אותם לשקט. זו העסקה והכלבים הטיפשים שלא למדו זאת פגשו את הסכין ולשונם נכרתה כי במכלאה יש רק צדק אחד והוא אף פעם לא עובד לטובתו של ההולך על ארבע. אילוף ואלימות התגודדו להם יחדיו תחת המשטר הדיקטטורי של רייך הקרציות.

הכלבים גירדו עצמם ועקבו אחרי תנועת החרקים, דוברמן ודלמטי שיחקו זה בזנבו של זה, מדי פעם יללה בודדה פילחה את הדממה ויוליוס הפנה מבט מאיים ואז המשיך לעיין בתוצאות הספורט. הוא זמזם מנגינה מסרטון פרסומת לחיתולים ודפדף במדורים השונים, מדי פעם מתעכב לכתבה. זו הייתה עבודה טובה אם כי כבר היו לו טובות יותר, למשל כשעבד כשומר מקררים במכון הפתולוגי במסלול הנקרופילי אבל בסופו של דבר התגמול הכספי והתענוג במילוי תפקידו הפך אותו למאושר. לקוחות היו בשפע ומוניטין לא חסר לו, חברות קוסמטיקה ידועות ששמרו במחשכים מחלקות ניסוי לתכשירי יופי, מרתפי הפקולטות לרפואה באוניברסיטאות , מסעדות אקזוטיות, נערים מחוצ'קנים שאספו דמי כיס וכעת הגיעו לשכור חדר ולבתק את קרום המוסר במעט התעללות קלאסית של גיל הנעורים.
אי שם מתהלך כלב עם ליפסטיק רעיל על שפתיו ויוליוס ראה בכך גאווה מקצועית.
בית המטבחים המתורבת שלו סיפק דלק לתעשיית הזוועה המתפתחת. הרבה כסף, הרבה הנאה, מה יש היה לא לאהוב פה? הכלובים רוצפו בהפרשות ושלוליות מרוחות ועליהן טביעות רגליים וציפורניים. הנושא לא הטריד את הלקוחות ולכן לא הטריד את יוליוס, הוא מצץ אצבע והעביר דף בעיתון היישר למדורי ההצעות הקורצות. עיניו התמקדו בפרסומות מגוונות לבידור מיני רדיופוני או ערב מהנה בחברתה של סטודנטית שופעת, כחולת עיניים מארחת בביתה, בלונדינית אירופאית עושה הכל, שחומה בת 19 תיתן לך לילה שלא תשכח, צלצל ותגמור, תגמור ותחזור, בעלות שיחה סוללרית, רווקות מחפשות הגשמת פנטזיות, נערות נימפומניות רוצות אותך עכשיו.
דווקא אותך, דווקא עכשיו. במדור שבסוף העיתון אף אחת לא סובלת מכאבי ראש.
יוליוס מלקק את שפתיו ומושך את החוט המסולסל של הטלפון הישן. הוא בוחר מספר, כל מספר. מחייג, טועה ומנתק, מחייג שנית וממתין. צלצול עונה לו, האסקי סיברי עיוור נעמד על רגליו האחוריות ודחק את אפו מחוץ לסורגים, מרחרח את החמצן, לבראדור צבעוני וצולע מסמן טרטוריה על ראשו של פינצ'ר זאב.
יוליוס שוקל לנתק ולהחליף חרמנות באלימות אבל. . .
"שלום לך, הגעת לקו החם של דיבורים וסקס, מייד תיכנס לעולם של פנטזיות והנאות מנשים רגילות הרעבות למין רטוב, רק איתך. אם הנך מתחת לגיל 18, נתק עכשיו."

הקול נעים, רך ומתוק. לשון זהב רוטטת וסוכר שפתיים. יוליוס מאזין והקול מבקשת שילחץ על הספרה אחת על מנת להמשיך. הוא לוחץ פעמיים.
"לוידויים ופנטזיות מנשים לחץ אחד,
לפתיחת תיבה קולית להגשמת פנטזיות לחץ שתיים.
אם הנך מתחת לגיל 18, נתק עכשיו."

יוליוס מתעלם מרעשי הכרסום סביבו, תפיחה מוכרת צומחת תחת המכנסיים ודם מוזרם למפשעה. מפה אין דרך חזרה. רק על ידי ניקוז נוזלים.
הוא מקיש אחד.
"למין אחד על אחד לחץ אחד,
למשחקי שליטה, מלכה ועבד, לחץ שתיים,
לשלישייה לחץ שלוש,
לאדון, שפחה ואזיקים לחץ על ארבע,
לנשים צעירות לחץ חמש,
לנשים שאוהבות נשים לחץ שש,
לגברים שאוהבים גברים לחץ שבע,
אם הנך מתחת לגיל 18, נתק עכשיו."

הוא מקיש אחד. זה המקש הקל ביותר מאחר ואצבעו מונחת עליו מלכתחילה.
בכי של כלב קטן מסיט אותו חזרה למפתן המציאות, אחד מגורי האשפתות מתגעגע לאימא. הכלבים מכורבלים זה בזה, מוצאים נחמה בחום גוף ופרווה. בנמנום כנוע הם מפהקים ומשנים תנוחות. יוליוס מעסה את המפשעה ושוקע בעולם של הורמונים טלפוניים.

"חזרתי מהעבודה, אאאי, אני חייבת מקלחת. כל הגברים הסתכלו עלי כל היום במשרד ונעשיתי רטובה רק מהמבטים המחרמנים שלהם. נכנסת לאמבטיה ואני מכפתרת את החולצה, השדיים שלי סגורים בחזייה אדומה, מבקשים להתפרץ החוצה, אני מורידה אותה ומלטפת לעצמי את הפטמות. הן מזדקרות מול המראה ואני מרטיבה את הצוואר עם קצת מים קרים. אז אני מפזרת את השיער והוא גולש ומסתיר את החזה. אני יפה, שיער שחור ארוך וחלק, עור בהיר, עיניים ירוקות וחיוך ששום גבר לא יכול לעמוד בפניו. שדיים מלאים ועגולים, הם מקפצים כשאני הולכת, ופטמות בולטות. יש לי רגליים ארוכות ואני מביטה בהם עכשיו כשאני מתפשטת. אני משגעת גברים, אני יודעת את זה, שולטת בהם, אבל עמוק בפנים אני רק רוצה מישהו שיכנס לתוכי חזק. אולי זה אתה? אני עירומה ונכנסת למקלחת. בוחרת במים קרים אבל אני כולי חמה, ממש רותחת. אני מסבנת את הבטן, מנקה את כולי. עכשיו אני מוקצפת ונעים לי כל כך. היד שלי מלטפת את הבטן ויורדת למטה, אני מגולחת והאצבע חודרת רק קצת אבל מספיק בשביל לגרום לי לרעוד ולהישען על הקיר השקוף של המקלחת. השדיים שלי נמחצים בזכוכית ואני מתחילה לאונן, בהתחלה באיטיות ואז יותר מהר. ממששת את עצמי. אני מגורה לגמרי, גונחת. מדמיינת משהו עבה וגברי בתוכי, שאני פתוחה ואתה גוהר מעלי, שנינו נאנחים, אני רוצה לגמור, מתנשפת ונושפת, תכף הולכת להתפוצץ, אני רוצה לצרוח, שלוש אצבעות נכנסות ויוצאות בקצב מהיר. אני עוצמת עיניים ומתמכרת, מרגישה חום בין הרגליים. טיפות קרות זורמות לי בין השדיים אני מתחילה להרגיש זיקוקים מתלקחים בפנים אבל פתאום רעש מהסלון. אני נבהלת ומפסיקה. אני אמורה להיות לבד בבית, מי שם? אני סוגרת את הברז ועוטפת את עצמי במגבת. כשאני יוצאת לסלון אני רואה אותו. זה פורץ והוא מחזיק את הטלוויזיה שלי. הוא נראה בדיוק כמוך. הוא אומר לי להרים את הידיים, אני מצייתת כמו כלבה טובה והמגבת נופלת לרצפה. אני חשופה והוא מסתכל על הגוף הרטוב והמושלם שלי, הוא מתקרב. . . טווווווווווווווווווווווווווווווווווווו"

"מה? מי? שילמתי כסף!" ממלמל לעצמו יוליוס בתסכול מופתע ומאזין לקו המנותק. "תחזרי! אני צריך אותך מותק!! תחזרי!!!." הוא מתחנן לאפרכסת ואז מביט בה לשלוש שניות וטורק, מיואש. דווקא עכשיו והוא היה כל כך קרוב, בתחתוניו לא נותר חלל פנוי. עיניו מתרוצצות לחיפוש אשמים ומולו משתעשע חתלתול ג'ינג'י בחוט הטלפון, מזנק עליו ומושך בטפריו הזערוריים. טרף טלפוני נעים.
זעם מצטבר ביוליוס והוא מתרומם. נהמות עידוד נשמעות מהכלובים, בולדוג מלוכלך מלקק את שפתיו דרך לסתו המעוותת.
"לא ילדים," אומר להם יוליוס. "זה שייך לי. תורי לאכול."

האדמוני הקטן הביט לשחקים המוצללים כשיד מחוספסת ירדה מן האפלה וקטפה אותו. יוליוס החליט להשקיע בעינוי אטרקטיבי, החתלתול הרוויח מוות ארוך בזכות ולא בחסד. הקטנטן התפתל וילל, חש שמישהו גדול ממנו חורש רעות על אדמת גורלו. יוליוס פתח דלת מתכת חלודה ויצא לחצר. טל חצות טפטף על ראשם, הישר מתוך לילה שחור וסמיך. בין אופניים חלודות ללא גלגלים ודוד שמש שבור ומעוך החצר הייתה בור אשפה מאולתר וצמחו בה פרחי זבל בשפע. כיכבו בה אוצרות שונים כגון כיורים משומשים, תחתונים מצופים בשכבות ירוקות של עובש ועוגות שזופות של לשלשת יונים. מהמכלאה אולי נדף ניחוח חריף של צחנה משכרת – מטשטשת אבל החצר שברה את השיא בניפוץ נחיריים.
מאחד הבתים הרחוקים נשמע קול נגינת כינור, הצליל התרחב לתוך האוויר הקר כנטע של אומנות כנה בביצה של אוננות בזפת, יללת גרונו הלבן של מלאך בין שרשרת הרי הגעש של גיהינום מודרני מלנכולי.
יוליוס קרב את החתלתול ולחש לאוזנו דברי מתיקה מזויפים, החתלתול מתח את רגליו הדקות ושלף ציפורניים מתריסות. יוליוס הרחיק את פניו מסכנת השריטה וזרק את הקטנטן לתוך דוד השמש. החתלתול נחבט פנימה והתכרבל ליד קרש עץ, מפוחד ורועד.
"אתה יודע לשחות?" הוא שאל אותו. "אף פעם לא ידעתי אם חתולים יודעים לשחות. אני יודע שהם יודעים לטבוע, אני לא צריך לדעת יותר. קקה קטן."
"מיאו." ענה החתול.
יוליוס חיבר צינור הפלסטיק לברז מטפטף ואז כיוון את קצה הזרנוק לתוך דוד השמש, מים פרצו מחוץ לצינור ולתוך הדוד, ממלאים את הדפנות בגלים משפריצים. החתול והקרש צפו ויוליוס כיוון את זרם לפרצופו המייבב של החתול השוקע.
הג'ינג'י נופף בכפותיו הרטובות כשנדחף עמוק, ריאותיו הזעירות נתמלאו נוזל מלוכלך והוא צלל כאבן, עיניו פקוחות ובועות בוקעות מאפו. לרגע פג הוא ניסה להילחם לחייו, להגיב מול כוחות חונקים אבל שריריו החלשים נכנעו והוא הרפה. חייו הקצרים והעצובים נבלעו במים עכורים.
"זהו," אמר יוליוס. "עכשיו אנחנו שווים. שלא תעיז יותר לנתק לי שיחות ארוטיות." הוא זרק הצידה את הצינור וסובב חזרה את הברז, כי גם בשעת התעללות בחיות נחותות יש לזכור לחסוך במים. כשסגר אחריו את דלת המתכת צפה ועלתה גופה אדמונית. בובת פרווה מרוקנת מתנועה. הכינור המשיך לנגן ברקע, משמיע קינה לעולם סתום. עשיר בסיומות.

שבט הכלבים קיבל את יוליוס בהתלהבות נבחנית, מריח רצח על בגדיו. זאב מעורב גירד את אוזנו ופשפש שמנמן הועף לרצפה, יוליוס דרך עליו.
הוא שקל לטלפן חזרה למזכירה המינית ולהאזין לסוף הסיפור אך קמצנותו הרבה עצרה אותו. יש דרכים טובות ומהירות יותר להגיע לפורקן, גם בלי לשאוב כסף מהכיס.
"אני צריך זיון, אני אקבל זיון." הוא עודד את עצמו ונכנס למסדרון החשוך, מחפש את המפתח הנכון בצרור ופותח את דלת צדדית.
בפנים, בחדר ללא חלונות וריהוט רק מנורה סדוקה תלויה על חוט חשמל חשוף, השתרע כלב סנט ברנרד עתיר שומנים. שכוב על בטנו ולשונו דבוקה לרצפה. "בארני" קראו לו והוא סבל מאוטיזם מתקדם והפרעות אכילה. יוליוס משך את החגורה והפשיל את המכנסיים.
"התגעגעת אלי, שמן?" הוא שאל את האוטיסט המתנשף. בארני העניק לו מבט חלול.

רוח חדרה מהמרווח שבדלת והמנורה התנדנדה. צללים משתנים הבזיקו בין קירות החדר כשיוליוס הניע את האגן ונאנח, מדי פעם קילל ומשך את שיערותיו הנתלשות של בארני ולאחר שניות קצרות של זיעה וזעזועים הוא השתנק ופרק את התחמושת העיסתית לפי הטבעת של הכלב הכבד. יוליוס כרע על ברכיו ואז התאושש, קם ולבש חזרה את מכנסיו. הוא בעט בצלעותיו המרופדות של בארני כאות תודה והכלב התעלם כהרגלו והמשיך להתנשף. יוליוס ניגב את אפו ויצא מהחדר.

במסדרון הוא נעל את הדלת ואז נעצר. רעש בלתי צפוי הקיף אותו, שקט מוחלט. לא נביחה, לא גרגור, לא שיוף ציפורניים. עשרות הכלבים שבצד השני של המסדרון לא פלטו שבריר של קול. לרגע חשב שאיבד את שמיעתו. הוא חונך להאמין שאוננות מופרזת עלולה להוביל לעיוורון. חירשות הייתה קרובה מספיק עבור התיאוריה. הוא התקדם בחשכה, כמעט מצפה לראות כמה רוטווילרים שמוטי זנב מזנקים מאחורי השולחן, עם שלט "הפתעה" בין הלסתות וכובעי מסיבה מחודדים, צועקים עבורו "האו!" ומציעים מתנות עטופות.
הוא גיחך לעצמו ואז ניכנס למכלאה.
החיוך נמחק. עקצוץ קר תקף את עמוד השדרה והוא פער את פיו ונישען על משקוף הדלת.
עשרות כלבים מתים שכבו בכלוביהם, פרצופיהם שסועים ובטנם פתוחה. זבובים התגודדו מעל לקיבותיהם הפתוחות ועלוקות שחומות מצצו את סימני מחלות המעיים בתוך החיות הפתוחות. עיני הכלבים הקרועים היו פעורות ושלוליות של דם נטפו תחת כל לסת שבורה וחור נגיסה. חלקם עדיין פרכס בעיוות שרירים. קבר אחים שעירים באורגיית מוות אלימה שהחלה והסתיימה בטווח הזמן של אקט מיני אחד.
שתי דקות עד שנכנס לחדר, עשר שניות התפשטות וארבעים שניות של חידוד העיפרון בתחת של בארני.
מי יכול להרוג ולטעום כל כך הרבה כלבים טורפים בכל כך מעט זמן?

"מיאו." אמר החתלתול האדמוני וניער את פרוותו. הוא התיישב והשתעל, יורק חלקיק זנב דוברמן שנתקע בשיניים הטוחנות.
הוא פסע אל יוליוס, מפיו בצבצו שני ניבים חדים ומוכתמים. כפות רגליו הרכות הותירו מאחוריו שובל דם של עקבות חמודים, זנבו זקוף ושפמו רוטט.
יוליוס נפל והחתלתול התקרב. יוליוס זחל לאחור והחתלתול הושיט את כפו.
הוא ניער את עצמו ודחף את גבולות אי ההגיון הצידה, קם ורץ חזרה אל המסדרון. דלת היציאה חיכתה לו, הוא גישש בחושך אחרי המפתח הנכון, יללה סקרנית נשמעה מאחוריו ועיניים צהובות נצצו מתוך האפלה.
"אלוהים, תאאציל אותי." לחש יוליוס וצייר באוויר סימני צלב על החזה. ניסה גם מגן דויד אך החושך והפאניקה בלבלו אותו. הוא הצליח למצוא את המפתח הנכון אבל בטרם החדיר אותו למנעול נפתחה הדלת מעצמה.

"חתולים עדיפים על כלבים, הם מנקים את עצמם, הם עצמיים ואף פעם לא מחרבנים בסלון, מקסימום בתוך העציץ. אתה חייב לסכים, לא?" שאלה האישה במעיל חום וצעיף אדום. החתלתול האדמוני רץ בין רגליו של יוליוס וזינק לידיה הפרוסות של האישה. היא חיבקה את החתלתול והצמידה אותו ללחייה בחיבה.
"ה-הוא ההרג את הככלבים." גמגם יוליוס והצביע.
"מה פתאום. זו חתולה, לא חתול. אל תתבלבל בעובדות. היא הרגה, לא הוא הרג. ואתה עוד אמור להיות סוחר איברים מקצועי. תתבייש."
"ממה עכשיו?" שאל יוליוס.
"עכשיו אתה נכנס לכלוב, זה לא מובן מאליו?"

יוליוס המקופל ניסה למצוא תנוחה מעט פחות צורמת אך עמוד השדרה העקום סרב להתפשר. מנקודת מבטו הוא יכל לראות את ברכיה את האישה ואת החתלתולה משתעשעת בנעליה, משייפת את ציפורניה בעקב וקורנת שמחה.
"את יודעת כמה עלו לי הנעליים האלה?" שאלה האישה והתכופפה להרים את האדמונית, עיניה פגשו את יוליוס המזיע.
"אתה נהנה? המגורים נאים בעיניך?"
"תוציאי אותי," הוא אחז בסורגים ומשך אותם. "זה לא חוקי."
"לא חוקי? אוי סליחה, לא ידעתי. מייד אני משחררת אותך."
"באמת?"
"לא."
"אה."
הוא התיישב, זורק הצידה אוזן מתולתלת של גולדן רטריבר.
"אנשים יגיעו לחפש אותי. אפילו המשטרה."
"מי יחפש אותך? אין לך חברים, אתה איש דוחה. המשטרה לא נכנסת לשכונות האלה, יש פה יותר מדי פשע, הם מפחדים. יש להם סיבה טובה, אתה אף פעם לא יכול לדעת מאיפה תיפול עליך המכה. שמעתי שיש כלבים מסוכנים באזור."
החתלתולה יללה והאישה שיחררה אותה, היא קיפצה לרצפה והתחככה בסורגי הכלוב.
"תרחיקי אותה ממני."
"תירגע, היא לא תעשה לך כלום. היא יודעת שאסור לשחק עם אוכל. חתולה חכמה. מדי פעם נחתוך ממך איזה חלק, אצבעות נניח ואחר כך ידיים ורגליים. נתקדם לאט, אין לך סיבה לפחד. היא הולכת ליהנות ממך עוד הרבה זמן. הילדה המיוחדת שלי."
יוליוס נסוג לצל, מאבד את השליטה על הגורל והשלפוחית , מתכנס להכחשה רעועה. דור הולך ודור בא אך שלולית השתן לעולם נשארת.

דפיקה נשמעה מהדלת.

"אתה מצפה לאורחים?"
"אאמרתי לך שיבואו לחפש אותי. עעכשיו תראי."
האישה חייכה ויצאה למסדרון. החתלתולה הביטה ביוליוס וחשפה שיניים.
האישה פתחה את הדלת. בחור נמוך עם ג'ל בשיערו הדליל נשען על הקיר ועישן סיגריה.
"איפה יוליוס?" הוא סינן לעברה.
"חופש מחלה, הוא לא מרגיש טוב. אני יכולה לעזור לך?"
הוא בחן אותה מלמטה עד למעלה ונראה מרוצה ממנה ומעצמו.
"בעיקרון אני עובד רק אתו אבל אולי באמת יפה כמוך יכולה לעזור לי, אני צריך כלב גדול."
"מתנה לילדים?"
"כן בטח. מה אני, סנטה אליהו הנביא? יוליוס מכיר אותי, יש לי זירת קרבות. בואי, את מוזמנת על חשבון הבית, הלילה יש לנו תוכנית אומנותית מיוחדת. כלבים נגד תרנגולים, הרבה נוצות יעופו הלילה. אז יש לך מה להציע לי?"
"הגעת למקום הנכון, בבקשה תיכנס רק תיזהר, אין תאורה במסדרון."
היא סגרה את הדלת ואז נשמעה שוב נקישה.
"כן?" היא שאלה.
"שמעתי שאפשר להרוג פה כלבים, אפשר לסדר משהו לילד? יש הנחה לבר מצווה? "
היא נאנחה.
"תיזהרו במסדרון," אמרה. "אין תאורה."

במסדרונות בתי החולים מתרוצצת שמועה מפה לאוזן ולפה בחזרה. חולי כליות מחוברים למכשיר הנשמה מחליפים ביניהם פירורי מידע. במחלקת העיניים מישהו סיפור שיש אפשרות לקבל קרניות טובות ובקרדיולוגיה מסתובבת לחישה על לבבות חמים להשתלה מהירה. הם שמעו מחבר של חבר שצוטט לידיד שדיבר עם שכנה על מקום קטן בצד המכוער של העיר. משחטת איברים בריאים, הם מספרים, כל מה שאתה צריך והכל תמורת אפס כסף, רק אל תשכח להביא אישור חתום מהרופא ושקית גדולה של מזון לחתולים. גם קופסאות שימורים יתקבלו.
נתראה במכלאה, מיאו.

[יעל]

א. יותר מדי תיאורים. הם גם מגעילים וגם יותר מדי מהם.

ב. אני לא יכולה לקרוא סיפור שבו מתעללים בחתולים. לא יכולה.

ג. אולי הייתי צולחת את הקטע בו הגיבור רוצח חתלתול, אילו היה בסיפור משהו שהיה מושך אותי לקרוא אותו, אבל בגלל עודף התיאורים הדוחים וחוסר עניין כלשהו בגיבור, לא המשכתי הלאה.

כמו שכתבתי לך בביקורת לסיפור למטה, יש לך כשרון כתיבה, אבל אתה ממש מבזבז אותו על עודף של תיאורים. תחשוב גם קצת על הקורא שלך, כשאתה כותב.
את הסיפור הזה לא רק שלא נעים לקרוא, גם לא מעניין לקרוא אותו, והתיאורים המוגזמים הוציאו לי את כל החשק ממנו.

אתה באמת יכול הרבה יותר טוב.

[Tokyo U]

אני מתנצל שלא טרחתי להודיע קודם לכן אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

בסיפור הנ"ל ישנה התעללות בבעלי חיים ובני אדם, תאורי אוננות ואקטים מיניים עם יצורים חיים שאינן בהכרח אנשים.

וליעל, חמודתי, יש לנו חמישה עשר חתולים בחצר הפרטים, לכל אחר יש שם ואופי ואפילו פעם הייתי צמחוני למשך חודש שלם. בסיפור הספציפי הייתי צריך להראות שמישהו הוא בן זונה סדיסט ואני מחבב את כלל Dont tell, show. התעללות בבעלי חיים זה משהו שקורה, כמו שהשואה התרחשה וכמו שתינוקות, לא משנה מאיזה מוצא, נעצרים במחסומים על ידי חיילים, לא משנה מאיזה לאום. בסלקום שלי יש חמישה טלפונים שנועדו למקרי מצוקה של בעלי חיים אבל זה לא אומר שאם חתול חתוך משרת את הסיפור אני לא יכלול אותו שם.
סליחה אם פגעתי ברגשותייך.

תנו לחיות לחיות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

[יעל]

החלק החשוב בביקורת שלי היה סעיף ג'.

הפסקתי לקרוא לא בגלל שחתכו חתול, אלא בגלל שהיה לי מגעיל לקרוא. כבר קראתי סיפורים עם תיאורי זוועה, אבל כאן נתת פשוט יותר מדי מהם בלי לתת לקורא לנוח.

אם אתה רוצה לזעזע את הקורא, אל תתחיל את תיאורי הזוועה על השורה הראשונה. להפך. תתחיל את זה בצורה עדינה, תן לקורא להכנס אפילו לאוירה נינוחה משהו, ואז תכניס לו את זה בהפתעה. אתה רוצה לגרום לקרוא להזדעזע. אנשים לא מזדעזעים אם מכינים אותם. זעזוע נגרם כשאדם לא מוכן למה שאתה מביא.

התגובה שלי לסיפור בגללה הפסקתי לקרוא אותו היתה: "יאק, יאק, איחס, גועל נפש, פויה… מה, גם רצחו חתול? שלום…"

בעוד שהתגובה שאתה רוצה היא משהו כמו: "…(רצף תגובות מתונות יחסית של עניין)… אוי ואבוי, למה הוא רצח את החתול? וואלה, אני מקווה שהוא הולך לחטוף על זה המניאק…"

ברור ההבדל? בעוד שהתגובה הראשונה גורמת לקורא לעזוב את הסיפור שלך, השניה תגרום לו להצמד למסך ולא להפסיק לקרוא עד הסוף.

האומנות האמיתית כמובן היא להכניס בהתחלה תיאורים שאפשר לפרש אותם בצורה דו צדדית, כדי שבדיעבד נוכל לראות שהם הכינו אותנו לזוועה, אבל בקריאה ראשונה פירשנו אותם אחרת. וזה, אני מודה, מאוד קשה לביצוע.

[Tokyo U]

מאחר ולא קראת את הסיפור עד הסוף את לא יודעת למה התכוונתי.
את מדברת על רצף של:
דו משמעות- דו משמעות – דו משמעות – גועל נפש פתאומי.
אבל אני הלכתי על רצף של :
גועל נפש- גועל נפש- גועל נפש- הפתעה.
מאחר ואת לא יודעת לאן מוביל הרצף אני לא יכול לשחק איתך כי את רצה רק על חצי אחד של המגרש.
הביקרות שלך מוגבלת כי לא קראת עד הסוף. אולי דעתך לא תשתנה אם אכן תבלעי את המילה ראשונה עד האחרונה אבל אז אוכל לקבל את הביקרות בהקשר אחר.

חוץ מזה, עד לרצח החתול אני לא באמת חושב שיש משהו מגעיל, כמה תאורי אשפה והגיינה, ביג דיל. את רואה דברים יותר גרועים בצפרדע הירוקה שמתחת לבית.

[יעל]

ובהחלט, הביקורת שלי התייחסה רק עד לנקודה בה הפסקתי. לא מעבר.

[???]

המון המון תיאורים. מגעילים, לא נעימים, ושוב מגעילים, אבל זו לא הבעיה של הסיפור.
הבעיה היא לא הגועל נפש, הבעיה היא ששקעתה לתוכה כל כך ששחכת לתת גם ענין בסיפור עצמו.

אני המשכתי לקרוא רק כדי לראות עד כמה רחוק (ומגעיל) אתה מסוגל ללכת עם הסיפור. העלילה לא מענינת. הסיפור לא מושך לקרוא. איש איש וקיבתו, אבל האם אתה באמת רוצה שהאנשיפם יקראו את הסיפור רק כי הוא מגעיל?
רואים שאתה יודעה לכתוב, רואים שיש לך כישרון. תעצור שניה בתיאורים שלך ותשקיע טיפה מהכישרון שלך גם בריתוק הקורא לעלילה, ולא לתיאורים.

ועוד משהו, זה אינו מד"ב. זה "אם המנזר תתקשרי הביתה"

[גל]

בכותרת ההודעה הראשית. (כלומר ,להוסיף לפחות "למבוגרים")

[מאת]

תגובות