ללא כותרת › ללא כותרת › פורום הסיפורים › משהו חייב לקרות [מכיל סצנות למבוגרים]
- This topic has 18 תגובות, 11 משתתפים, and was last updated לפני 19 שנים, 3 חודשים by ???.
-
מאתתגובות
-
-
נוניןמשתתף
"משהו חייב לקרות," מיוריאל אמרה, והיד שלה החזיקה את העט בכוח וחרצה סימנים על שולחן הכתיבה. "משהו חייב לקרות," הקול שלה חרק לעצמו, שוב ושוב, כשהאצבעות מניעות את העט באותו קצב. ת'ורנטון עמד לידה והסתכל עליה. הוא תהה אם כדאי להגיד משהו. מיוריאל המשיכה.
היא במצב הזה כבר כמה שעות, ת'ורנטון הרהר לעצמו. הוא היה נער גבוה, שזוף ובריא, ששיחק בנבחרת הכדורסל של בית-הספר התיכון. מיוריאל הייתה רזה מאוד, קטנה, ובעלת עור לבן כל-כך עד שת'ורנטון מצא את עצמו מזיע מפחד בכל פעם שהוא הסתכל עליה. בפרט עכשיו, כשהיא התנדנדה על הכיסא החורק בקצה הכיתה הריקה, נשכה את העט ומלמלה כל הזמן לעצמה.
"משהו חייב לקרות," מיוריאל לחששה, מתעלמת לגמרי מקיומו. ומה עם אימון הכדורסל, הוא חשב, בסך-הכל הלך לכיתה בשביל לקחת תיק ששכח שם קודם. אבל מיוריאל הייתה שם, והיא לא דיברה אליו אלא רק לעצמה, והמלמול המטורף הזה, לעזאזל, מה הוא צריך לעשות.
"מיוריאל," הוא ניסה, מפחד אפילו להגות את השם כדי שהמלמול לא יידבק אליו. היא לא הרימה את הראש. לא שינתה תנוחה. בילי ת'ורנטון לא היה חלק מהעולם שלה באותה דקה. אבל היא הייתה חלק משלו, חלק נכבד, מהותי, הולך ומעיק יותר ויותר, כאילו משהו תקוע לו בסרעפת ומונע ממנו לנשום.
"משהו חייב לקרות," היא הגבירה את הקול לרגע, כמרמזת על שינוי בתנועה, ואז חזרה בה והמשיכה למלמל. השולחן שלפניה היה כבר מכוסה בקווים חדים, עמוקים, שנוצרו ממשיכות העט על הפורמייקה וחשפו את העץ שמתחתיה. חריקות הכיסא המונוטוניות חזרו שוב ושוב. ת'ורנטון עצם את עיניו.
הוא ניסה לאטום את עצמו ולא הצליח. הוא ניסה לחשוב על דברים אחרים, על כדורסל, ולא הצליח. הוא חשב אפילו על סקס, על החברה שלו מריה ומה שהם יעשו כשהוא יגיע הביתה, אבל מיוריאל לא נתנה לו. היא חזרה שוב ושוב על המשפט הממולמל ועל החריקות העצבניות של הכיסא על הרצפה והעט על השולחן. בילי שם את הידיים על הפנים.
"משהו חייב לקרות," הוא שמע בתוך החלומות שלו, בתוך כל דמיון שניסה לראות. משהו, משהו בלתי-ברור, משהו חייב לקרות. הוא הסתכל מסביבו וראה רק את הכיתה הריקה, הכיסאות המבולגנים, שולחן-המורה. אימון הכדורסל – הוא נזכר, אבל שום דבר לא שינה עכשיו. משהו חייב לקרות, היא ממלמלת את זה כבר שעתיים, רשרוש עצי האקליפטוס מבחוץ, רשרוש המחשבות בתוך הראש שלו.
בילי הרגיש רע. השפתיים שלו התייבשו והראש היה כבד. הוא התיישב על הכיסא הראשון שמצא ושם את הפנים על השולחן. מה קורה לי, הוא חשב, מנסה למצוא את עצמו בתוך הקצב ההולך ומתגבר של חריקות, מלמולים, רחשושים ורשרושים שהציפו אותו מכל הכיוונים.
"משהו חייב לקרות," השפתיים של בילי יצרו מעצמן את המלים. הוא לא דיבר, אבל הקול נשמע, חלש, סדוק, לא הקול שלו בכלל. ולא המחשבה שלו, הוא ניסה להיאחז, אבל מיוריאל הייתה חזקה ממנו, החריקות החוזרות, רשרוש הענפים, הרעש התמידי הזה. זה חייב לקרות. אי-אפשר להישאר במצב הזה, בילי חשב. אני הולך לצרוח, הוא חשב. אני הולך לצעוק. אני רוצה למות.
מיוריאל עצרה את העט במרכז השולחן. בילי לא שם לב אליה. היא הזדקפה, התיישבה לאחור על הכיסא והסתכלה עליו. הראש שלו היה מונח על השולחן והורם מדי פעם בתנועה איטית תוך מלמול חדגוני. משהו חייב לקרות, הוא חשב. מיוריאל קמה הוציאה מהתיק את האקדח. היא ירתה לבילי בראש ואז ניגבה את האקדח והניחה לו ביד. אחר-כך היא קמה ויצאה מהכיתה עם דמעות בעיניים. משהו קרה."לא הייתה שום סיבה שהבן שלי יתאבד," ג'ון ת'ורנטון היה נחוש בדעתו. "מדובר ברצח, אני בטוח," הוא אמר למפקח המשטרה ניוזברי, שהיה בטוח שהאיש ראה יותר מדי טלוויזיה. "הוא ירה בעצמו," ניוזברי אמר בעייפות נוראית, "הוא ירה בעצמו בכיתה, עם האקדח שלך. מה יש עוד לחקור." ת'ורנטון האב ידע שזה נכון, שהאקדח נעלם יומיים לפני כן, שהבן שלו לקח אותו והתאבד. הוא רק רצה להיות בטוח, זה מה שהוא אמר.
ניוזברי חייך לעצמו. הוא עזב את בית משפחת ת'ורנטון והלך הביתה. בעצם לא קרה שום דבר, אף פעם לא קורה כלום בעיר הזאת. אשתו מרתה הייתה קצת מלאה, ואחרי ארבעה ילדים בעצם מאוד מלאה, אבל הוא אהב אותה ככה, וגם למפקח ניוזברי היו לא מעט קילוגרמים מיותרים. הוא טיפס למיטה הגדולה, לצד אשתו, ונרדם."משהו חייב לקרות," מיוריאל ברגסון כתבה ביומן שלה, באדום, בגדול. "רוצה לחיות," היא כתבה בכתום. בסגול היה כתוב, "כל יום אני מתה קצת יותר." את הצבע הירוק היא זרקה לפח. את הכחול היא אכלה בגיל שלוש.
הבית של משפחת ת'ורנטון היה גדול וריק. אליסיה הקטנה ישנה בחדר השני. זה נכון שג'ון ואשתו לא יצאו הרבה מאז ההתאבדות של בילי, אבל עכשיו הכומר שכנע אותם לבוא לאירוע צדקה שהוא ארגן בשביל חולי סרטן בבית-החולים המחוזי, והם כרגיל לקחו את מיוריאל לשמור על אליסיה הקטנה. עבודה קלה, מטופשת, קטנה עליה.
מיוריאל כתבה משפטים בגדול ביומן, מלאה עמודים שלמים בצעקה אחת. לא הייתה לה סבלנות לכתוב ברור. "משהו חייב לקרות," היא כמעט צרחה, אבל הצעקה נספגה בקירות המבודדים של מוחה. אני לבד כאן, היא חשבה, לגמרי לבד, אני כלואה בתוך החומות שלי, רק שלי.
אליסיה הייתה ילדה קטנה ומתוקה, בת שש בערך, שאהבה בובות וצבע סגול. מיוריאל קראה לה טיפשה, בלב, ואז החליטה שהיא רעה ונתנה לעצמה סטירה. אחר-כך היא כתבה ביומן, "אני הרגתי את בילי ת'ורנטון," וחייכה לעצמה. את היומן היא החביאה מתחת למיטה של אליסיה ואז רכנה עליה מלמעלה וחנקה אותה עד שלא נשמה יותר.המפקח ניוזברי היה מעוצבן מאוד. באמצע נשף הצדקה הנפלא של הכנסייה והגברת רושוויל הוא היה צריך לצאת, להתנצל די בגסות, ולחפש את המטלפנת האלמונית שסיפרה לו ש"משהו מוזר מתרחש בבית משפחת ת'ורנטון." משהו מוזר. כן. אפשר לקרוא לזה ככה. כל האורות היו דלוקים, המערכת נגנה ברעש אדיר, וכל הדלתות והחלונות היו פתוחים לרווחה. מעניין מה קורה פה, המפקח ניוזברי חשב לעצמו, בערך באותה מידת עניין שהייתה שמורה אצלו לשאלות האזוטריות יותר של הפילוסופיה ההודית.
הבית היה ריק לחלוטין, ללא כל סימן לפריצה או גנבה. הזוג ת'ורנטון היו בדיוק בסיור שהכומר לקח אותם אליו, לראות את הגינה החדשה של הכנסייה, ולא היה לניוזברי לב לקרוא להם כשיצא לבדוק את שיחת הטלפון המסתורית. ועכשיו זה. איזה טמטום.
ניוזברי בדק את כל הבית ולא מצא שום דבר יוצא דופן. מתחת למיטה של אליסיה הוא מצא את היומן של הבייבי-סיטר, נערה בגיל תיכון, והחרים אותו לבדיקה. אליסיה עצמה לא הייתה והוא הניח שהת'ורנטונים העבירו אותה לסבתא מחוץ לעיר. את המוזיקה הוא כיבה, ובדק מה זה היה. ה"פינק פלויד," לכל הרוחות. מוזיקה של צעירים. ברור שמדובר במתיחה של כמה מבני המחזור של בילי המסכן. לא יכולים לעזוב את המשפחה."משהו חייב לקרות," מיוריאל צחקקה לעצמה והתחילה להתפשט, "משהו חייב לקרות," היא דברה לאט, מטעימה כל מילה תוך כדי שפתחה את הכפתור המתאים בחולצה. ג'ון ת'ורנטון היה מופתע, אפילו נבהל מההתנהגות שלה. הוא רק חזר עם אשתו מאירוע הצדקה ועמד להסיע את מיוריאל הביתה, אבל היא נשכבה על הספסל האחורי במכונית והתחילה לדבר, ולהתפשט.
ג'ון התניע את הרכב והתחיל לנסוע. ילדים מופרעים, הוא חשב, ונזכר בבן שלו שהרג את עצמו. ילד נהדר, הוא היה. מיוריאל ברגסון הורידה לגמרי את החולצה שלה ופתחה מאחור את קרס החזיה. "זה חייב לקרות," היא לחשה בקול מלא תשוקה, "חייב לקרות." ג'ון ראה את החזה שלה דרך המראה, פטמות קטנות, כהות, שדיים מעוצבים היטב.
מיוריאל פתחה את הכפתור היחיד שהחזיק את החצאית הכתומה שלה. ג'ון עצר את הרכב קרוב לביתה, אבל לא נכנס לתוך הרחוב הקטן והצר, כי אחר-כך היה קשה לצאת משם. מיוריאל הסירה מעליה את התחתונים הורודים וחייכה כלפיו, מפשקת את רגליה בלי להגיד אף מילה נוספת. ג'ון הסתכל עליה. זה חייב לקרות, הוא חשב, והעולם שלו התחיל להתהפך. מיוריאל הניעה את ירכיה מצד לצד על המושב האחורי של המכונית. ג'ון ת'ורנטון נאנח והתחיל לפתוח את כפתורי מכנסיו ולהתיר את החגורה.קלייר ת'ורנטון ישבה על ספסל בית-החולים, לבדה. המפקח ניוזברי כבר עזב, מלא התנצלויות ומילות צער. שום דבר לא שינה עכשיו.
תאונת הדרכים שהרגה את ג'ון ת'ורנטון תוך כדי קיום יחסים עם מיוריאל ברגסון, הבייבי-סיטר בת ה- 17, הייתה בלתי נמנעת. כל החצי האחורי של המכונית עמד על נתיב התנועה, בלתי-מואר, בעוד שג'ון ומיוריאל היו עסוקים במעשיהם ולא הבחינו במכונית שהתקרבה, מהר מדי, מעבר לפינה.
ועכשיו כל מה שנותר היה לדבר אתה. עם מיוריאל, הילדה שחנקה למוות את אליסיה הקטנה והשליכה אותה לפח, שירתה בבילי וביימה התאבדות, שפיתתה את ג'ון בעלה עד שנתן למכונית להתנגש בו. קלייר ת'ורנטון בקושי נשמה, אבל היא רצתה תשובה.
רופא שחור בחלוק לבן אמר לה שהיא יכולה להיכנס. מיוריאל יצאה מטיפול נמרץ אבל הייתה עדיין על משככי כאבים ולכן התקשתה לשמור על הכרה צלולה. קלייר הודתה לרופא וסירקה לאחור את שערה. היא נכנסה בצעדים מהירים למחלקה וניגשה היישר למיוריאל."משהו חייב לקרות," מיוריאל מלמלה, חיוורת מתמיד, נושמת בקושי, מחוברת למכשירים שהותירה אותה בחיים. קלייר הסתכלה עליה. היה בה משהו מעורר רחמים, גם עכשיו. קלייר רכנה מעל המיטה והסתכלה על פניה המתוחות של מיוריאל, על עיניה, על שפתיה המשוחות עדיין בשפתון אדום בולט.
"למה?" קלייר ניסתה לשאול אבל חנקה את המלים לפני שיצאו לעולם. מיוריאל לא תענה לעולם, היא חשבה, אם אשאל רק אשתגע יותר, יותר ויותר. אהיה כמו בילי. כמו ג'ון. אני אמות.
"משהו חייב לקרות," מיוריאל פקחה את עיניה בהתלהבות והודיעה לקהל צופים דמיוני, "זה יקרה היום, אני יודעת. מי שלא רוצה למות צריך לברוח, רחוק מכאן. ממש רחוק." היא קלטה מזווית העין את קלייר ת'ורנטון שעמדה בדממה ליד המיטה. "תברחי," לחשה לה, "תעזבי את העיר היום. משהו הולך לקרות," האור בעיניה של מיוריאל דעך לאט עד שכבה שוב, "משהו חייב לקרות," היא מלמלה.
קלייר הביטה בילדה שעל המיטה ולא האמינה לאף מילה. אבל הערב התקרב והיא באמת לא רצתה לחזור לבית המשפחה הריק. היא עזבה את המחלקה והלכה לתחנת הרכבת, לקנות כרטיס לג'קסונוויל ברכבת הלילה. רק כשצנחה על המושב הרך קלטה שהיא עושה בעצם את מה שמיוריאל אמרה לה, עוזבת את העיר, בורחת."אסון כבד ונדיר בעיירה הקטנה פורט בורג'ס שבפלורידה: כתוצאה ממערכת מזג-אוויר סוערת שהתקרבה אל החוף אירעו בעיירה שתים-עשרה סופות טורנדו אדירות בפרק זמן של פחות משעה. הסופות הרסו לחלוטין חלקים נכבדים מהעיר וגרמו למותם של מאות מתושבי העיירה, הרשומה במפות כבעלת 1500 תושבים בסך-הכל. התושבים ששרדו פונו לערים הסמוכות כי לא נותר בניין בטוח אחד בעיר עצמה. נוסף על כך היכו הסופות את בית-החולים האזורי, כשני מיילים מצפון לעיירה, ולא הותירו ממנו אבן על אבן. חוקרי מזג-האוויר עדיין מנסים להסביר את האירוע החריג." [סוכנות I. P., פלורידה]
-
???משתתף
וואו.
ביקורת מסודרת תבוא (אולי) אחר כך.
-
אסטרו-נעמימשתתף
הסיפור כתוב היטב, משאיר תחושה ברורה מאוד ומאווווד מאווווד מעניין.
חזק ואמץ.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא הסוף: אחרי כזו התפתחות שרק מחכה ומחכה ומחכה לו, הוא קצת… מאכזב. מהיר. לא אישי. -
שלמקומשתתף
והמשהו הזה הוא: טוב מאד. חזק. מעניין. נראה כמו פרק מוצלח של תיקים באפילה. אם כי הסיום קצת מאכזב- במשך כל הסיפור נבנית תחושה שהכוחות של מיוריאל הם כוחות סוגסטיים, ואילו בסיום מתברר שהם יותר כוחות נבואיים. וחבל, סוגסטיה עובדת יותר טוב.
אהבתי את המשפט של הצבעים. משפט כתוב טוב מאד, "את הכחול היא אכלה בגיל שלוש" פשוט אהבתי.
ניטפוק קל: אם גם האבא וגם מיוריאל היו ביחד במושב האחורי של המכונית, הרי שמה שהרג את הרבא גם יהרוג אותה.
-
נוניןמשתתף
כוחות סוגסטיביים / נבואיים:
אני דווקא חשבתי שהסיום הוא העצמה של הכוחות הסוגסטיביים של מיוריאל, שבו היא משפיעה גם על מזג האוויר (ולא חוזה אותו – זו הסיבה שההתייחסות בהודעה היא לאירוע כאירוע יוצא דופן ומוזר). ייתכן שזה לא עבר.
מוות במושב האחורי:
מי יודע מה קורה אחרי תאונה? למיוריאל יש כוחות שכנוע לא רעים בכלל, ואפשר לדמיין אותה משפיעה על הפראמדיקים שהגיעו לאיזור לטפל בה ולא באב ההולל, כך שהוא מת לפני שהגיע לטיפול ואילו היא רק נפגעה קשות. וגם בלי כוחות כאלה, ההבדל בין מוות בתאונת דרכים לפציעה משמעותית יכול להיות יד המקרה.בכל אופן, תודה על המחמאות. בינתיים זה הסיפור הכי אהוד שלי בפורום, ואני מרגיש די מאושר. אני מקווה שהפעם גם אין שגיאות הגהה/הקלדה.
ואכן הייתה לי כוונה לגעת בתחושה המצמררת של אקס-פיילז בפרקים הטובים או של סטיבן קינג, ואם עשיתי כך אני מרוצה. -
???משתתף
מאוד לא אהבתי (תמיד כשאני כותב כזה דבר אני מסייג את הדברים בכך שאני לא אוהב סיפורים רבים שנחשבים טובים ומאידך ישנם סיפורים שיש מחלוקת רצינית באשר לאיכותם ואני דווקא מאוד אוהב ככה שדעתי לא ממש אומרת משהו). סתם סיפור x-files כזה. אין כאן שום דבר מלבד עלילה שגם היא לא מספיק טובה בשביל לעניין.
-
???משתתף
You have brighten my day with your story
Since my last S.King's book I haven't read something with such true horrow
Want to make a movie out of it ? -
יעלמשתתף
אהבתי ולא אהבתי. זה כתוב טוב, בסגנון "תיקים באפילה" כמו שאמרו כאן. גם שאלת כוחותיה המדוייקים של מיוריאל נותרה פתוחה, ואהבתי גם את זה.
היה חסר לי הסבר לגבי הסיבה שהיא הזהירה את האמא. אחרי שהיא כל כך התאמצה לחסל את המשפחה להנאתה, למה היא הזהירה את השריד האחרון? סתם מתוך טירוף?זה אולי היה הקטע שהפריע לי בסיפור, העובדה שהגיבורה הראשית פעלה מתוך טירוף פשוט.
יש לי בעייה עם סיפורים שבהם אין מניע אחר להתרחשויות חוץ מטירוף הדעת. יכול להיות שזו רק בעיה שלי. בסוף נשארתי עם "אז היא היתה מטורפת. אז מה?"
לפחות לי זה קלקל במעט את ההנאה מהסיפור, שבסך הכל, כמו שאמרתי, בהחלט סיפור טוב.ניטפוקים קלילים: מצאתי שגיאת כתיב אחת, לא משהו נוראי. ו' הרבים שהתחלפה בה' היחידה. חיפשתי אותה שוב כדי להראות לך איפה, ולא מצאתי. זה היה באמצע.
מה שהפריע לי יותר, יש לך נטייה לרשום תמיד קודם את הנושא ואחר כך את הנשוא, בעוד שמקובל בעברית במקרים מסויימים לרשום קודם את הנשוא ואחר כך את הנושא.דוגמא:
> "משהו חייב לקרות," מיוריאל אמרה,אני הייתי מעדיפה: "אמרה מיוריאל".
אחרי דיאלוג מקובל להפוך את סדר הנשוא והנושא. אבל מן הצד השני, אולי יש כאן גם עניין סגנוני, ולכן לא הייתי הופכת את ההערה הזו לחוק, אלא רק לחומר למחשבה.
לסיכום: כל הכבוד!
-
נחשו מימשתתף
ה"ואו" שלי במקומו עומד, אבל אני חייבת לציין שזה סיפור של קריאה אחת. אמנם אפשר להעלות עליו מיני השערות, אבל אין בו מספיק חומר כדי לעורר מחשבה ו/או להפתיע בקריאה שניה ושלישית. סיפורים שאין בהם יותר עומק מזה לעולם לא יתעלו מעבר לרמה של "סיפור כיפי לשעות הפנאי" אל הרמה של "סיפור מעולה".
אני לא אומרת את זה בתור משהו שלילי על הסיפור. יש הרבה מקום בעולם לסיפורים שהם כיפיים בלי להיות ספרות מופת. אלא שאתה כותב מצוין, ואני אשמח להמשיך לראות ממך, בנוסף לסיפורים כאלה, גם סיפורים עם עומק.
-
אלכסנדרהמשתתף
בשביל מה זה היה טוב?
זה כתוב טוב, אין ספק, אבל מה זה היה אמור לעשות לי? כי זה לא עשה לי כלום. אין מוטיבציה, אין דמויות פרופר, אין פואנטה. מבחינתי אין כלום חוץ מהפגנת יכולת סיגנונית. -
נחשו מימשתתף
-
נוניןמשתתף
בלי להיות טלה בר, אני חייב לציין שמבחינתי הסיפור הזה היה ניסיון למשהו שהוא כמעט לגמרי עלילה-פרופר, כלומר, בדיוק כמו שאמרת, 'סיפור כיפי לשעות הפנאי'. דווקא הסיפור שחשבתי שהוא עמוק ומעולה ('מחוץ לזיכרון') לא הובן כאן ע"י הרוב (ושוב, אני מבהיר שזו האשמה. אם הסיפור לא מובן זו, כנראה, אשמתי). כך שאני מסכים על הביקורת שהייתה כאן לגבי חוסר העומק. אין ספק שניסיתי לכתוב מד"ב-הורור פשוט, שתקידו להעביר רגש וצמרמורת ולאו דווקא להיות 'יצירת מופת'. אני מרוצה מהתוצאה.
אגב, היום יום ההולדת שלי ואני שמח שבתאריך זה יש תגובות חיוביות למדי על סיפור שלי.
עוד דבר – אני עובד לאחרונה על הגהות לסיפור הרבה יותר עמוק (אבל הרבה פחות מובן) שאני מקווה להשלים ולהגיש לפורום בקרוב. -
אסטרו-נעמימשתתף
שתחיה עד 120 ותכתוב לנו הרבה הרבה סיפורים
-
???משתתף
ונראה שהטעם שלנו בסיפורים דווקא די קרוב. מי היה מאמין?
-
NYמשתתף
אם כי ביתר עדינות. אני בפירוש לא אהבתי – סיפור הגורם לי לתחושת "אז מה?", גם אם הוא כתוב טוב, נוטה להכעיסני. מדוע שיחתי את זמני בקריאה אם אין הסבר או מניע אמיתי כלשהו מאחורי העלילה והתנהגות הדמויות? מה רוצה המחבר להביע, בדיוק?
מדובר כאן בסיפור קלאסי מהסוג של "רציתי לכתוב על X אבל לא מצאתי שום מניע אמיתי אז שמתי X ודי". חבל, כי אני בטוח ביכלתו של המחבר להוציא סיפור מתקבל על הדעת מתחת ידיו, אם ישקיע מעט יותר מאמץ ומחשבה.באשר לעניין הדיאלוג – הערתך נכונה אם כי לא תקיפה מספיק. יש לכתוב "אמרה מיוריאל" ודי, ואין להתלות באילנות גבוהים של "סגנון יחודי".
ונשאלת עוד שאלה קטנה – מדוע מיוריאל ולא שושנה? מדוע חש הכותב הנכבד, החי אי שם בתל אביב או חולון או באר שבע או קריית חיים, צורך כה דוחק לכתוב על הנעשה בעיירה קטנה בפלורידה? מדוע בילי (בוב?) ת'ורנטון? האזכור נראה סתמי למדי – מה הקשר?
ואם בחשש מעברות יתר עסקינן, תמיד תוכל להשתמש בשמות ג'נריים (כך אני קורא להם) הנראים טוב בהקשרי ארץ וחו"ל גם יחד: מיה או דנה, למשל. -
אבישימשתתף
(הגעתי למסקנה שדיווח חוויתי מתאר באופן נכון יותר את מה שהכללתי עד עתה בתור ביקורת)
בכל אופן: הסגנון באמת מצויין, לפחות ביחס למה שבדרך כלל מופיע כאן. לעומת זאת, העלילה באמת חסרה קצת, כפי שכבר אמרו (מה הרעיון, איפה המסר וכו'). עניין האנגלית הפריע לי מהרגע הראשון, וקיוותי למצוא צידוק לעניין יותר מאוחר בסיפור, אך לשווא (אלא אם כן נכנסים לשאלה האם סופות טורנדו נפוצות יותר באמריקה).
למרות כל אלה, הרושם החזק שהשארת עלי בסגנון הכתיבה יחשב לך לזכות.
("But, since you're such an exceptional beauty… I'm willing to forgive you." -"Woof!")כל הכבוד. השגת את המטרה שכיוונת אליה, לדעתי. מזל טוב.
-
Boojieמשתתף
למרות היכולת הסוגסטיבית, כנראה, של מיוריאל, היא מבצעת את הרציחות בעצמה. למה? ולא שאני חושבת שזו נקודה שלילית – זו נראית לי כמו נקודה מעניינת.
-
ארן 1משתתף
ראשית היה כדאי לחדד טפה יותר את הפואנטה שהיא משפיעה גם על מזג האויר.
שנית עושה רושם שמיוריאל עושה זאת משום שהיא משועממת. אם כך כדאי לתאר קצת יותר את השעמום בעיירה הקטנה.
שלישית בניגוד לNY (ואני תופס מחסה) דוקא בסיפור כזה מתאים הסמוש בשמות אמריקאים ברורים ולמקם את העלילה בעירה אמריקאית.
נטפוק קל: בעיירה כזו לא יהיה בית חולים משוכלל כמו שציינת מקסימום מרפאה איזורית עם רופא ואחות בטח שלא מחלקת טיפול נמרץ. -
???משתתף
שלום אני רוצה לימחור את אופנים שלי הם נירים תוב הם נוסות תוב יהש להם פס גומי ים אתם רוצים ליקנות ב400 שח מס 086238201
-
-
מאתתגובות