- This topic has 9 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 4 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
1
בפעם הראשונה שזה קרה, הלכתי לי בשינקין עם החברה. זה לא היה משהו רציני בינינו, עדיין לא, אבל בהחלט נהננו.
בדיוק יצאנו מאחת מחנויות הבגדים, יעל לבושה בבגדים חדשים שחשפו את רגליה, יותר מדי לטעמי, כל גבר ברחוב הסתכל עליה. השמש חיממה אותנו אחרי הקור שנבע מהמזגן בחנות.
לא באמת חיפשתי אותו, למרות כל מה שקרה בזמן האחרון, למרות כל מבזקי החדשות וכותרות העיתונים השחורות המלוות בתמונות של פנים, זה עדיין לא נחת עלי, לא באמת. לא יכולתי להאמין שגם לי זה יכול לקרות.
ואז התחילו היריות!
הכדור הראשון פגע בתיק שיעל החזיקה, הבאים ניתזו מהמדרכה לידנו. אחרי הרגע הראשון של הלם באה הפאניקה. כולם רצו, חיפשו מחסה או שסתם התרוצצו ללא כיוון.
שני חיילים שעמדו בצד השני של הרחוב פתחו באש לכיוון ממנו באו היריות, אבל ראיתי שזה חסר תועלת. מסביבי נפלו כמה אנשים , דם זורם ממקומות שונים בגופם ולא היה להם סכוי ממשי לפגוע ביורה, הוא עמד על אחד הגגות והיה לו מחסה מצויין.
יעל, שגררה אותי לתוך הקיוסק לידו היינו, לחשה לי שהיא פוחדת. היא אמרה לי שזה נורא ומישהו צריך לעשות משהו. היא לא התכוונה אלי, היא בחיים לא היתה מעלה על דעתה להגיד לי את זה אם היא הייתה יודעת מה אני אעשה, אבל ברגע שהיא אמרה לי את זה הבנתי, מישהו באמת חייב לעשות משהו ואני כנראה היחיד שראה שהחיילים לא פוגעים, שעוד מעט וגם הם יפלו.
פתחתי בריצה, יעל צועקת אחרי, צורחת שאני משוגע. המחבל ראה אותי אבל היו לו רק כמה שניות בודדות עד שהגעתי לכניסה לבניין בו הוא נמצא, רק כדור אחד שרק לידי. זאת היתה הריצה המהירה ביותר שרצתי אי פעם. ואז הייתי בחדר המדרגות. רצתי למעלה, עולה שתים-שלוש מדרגות בכל דילוג. כשהגעתי לקומה הרביעית והאחרונה כבר התנשמתי כל כך חזק שחשבתי שאני עומד להתעלף.
איכשהו אזרתי כח ועליתי בסולם לגג. רגע לפני שפתחתי את הדלת בתקרה עברה בי מחשבה מטרידה, "הוא בטח יודע שאני בא, הוא ראה אותי הוא ירה עלי, וכשאני אפתח את הדלת, הוא יירה עלי שוב, הפעם מטווח אפס." לא היה לי סכוי, פחדתי למות. אז ירדתי.
כשהגעתי לרצפה עמדתי מספר שניות בהן נשימתי הוקלה במעט, התחלתי לחשוב מה אפשר לעשות. בעודי חושב שמתי לב לשקט, לא נשמעו יריות.
אם כך צדקתי, הוא מחכה לי, אבל חייבת להיות דרך, חייבת!
ליד הכניסה לאחת הדירות עמדו שלושה מיכלים של מים מינרליים. לא הגדולים האלה של עשרים ליטר, הקטנים יותר, של איזה עשר. מה שאומר לפי שיעורי הכימיה שזכרתי שכל אחד מהם שוקל כעשר קילו, כבד מדי. הרמתי אחד מהם למרות שזה היה נראה לי חסר סכוי, לא היה שום דבר אחר בקומה ולא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז זמן. המיכל נראה לי קל ממה שציפיתי, "אז ככה זה כשאתה מוצף אדרנלין" חשבתי.
הטחתי את המיכל בכל כוחי כלפי מעלה. הוא פגע בדלת הברזל שבתקרה והעיף אותה מציריה תוך הפקת הד מתכתי עצום. שניה לאחר מכת הפלסטיק במתכת נשמעו היריות ופגיעת המתכת בבטון של רצפת הגג, אבל אני לא חיכיתי. כשהכדור הראשון נורה אני כבר הייתי בראש הסולם, קנה הרובה היה מכוון למיכל הפלסטיק, המחבל לא טרח לברר מי פרץ את הדלת וירה לעבר הדבר הראשון שעבר בפתח, היד שלי היתה הדבר השני. תפסתי את הרובה ומשכתי. הרובה השתחרר מידיו של המחבל ונפל לחדר המדרגות. המחבל לא איחר ליפול בעצמו וכשהוא נחת נשמע קול מחליא של פיצוח עצמות.זה היה הסוף, ככה לפחות חשבתי. אחר כך הגיעו המשטרה והעיתונאים, התמונה שלי היתה בעמוד השלישי של עיתון אחד וברביעי של עיתון אחר. ישר אחרי הכתבות על הפגישה האחרונה של ראש הממשלה עם נציג זה או אחר של האמריקאים. אז נכון שאף אחד לא נהרג, אבל יעל חשבה שהייתי צריך להיות בעמוד הראשון, היא אמרה לי את זה כמה פעמים עד שהבהרתי לה שאני לא רוצה לדבר על זה יותר.
היא הבינה, היא אמרה לי שהיא גאה בי ושבשבילה אני תמיד אהיה בעמוד הראשון. אני רק נדתי בראשי והערתי משהו על עיתון בית הספר על כל עשרים ושלושה עותקיו.2
בשבועות שלאחר מכן הכל חזר לקדמותו. הפיגועים נמשכו, כמוהם כשיחות הפוליטיקאים להשגת הפסקת אש וכשלונות קבוצות הכדורגל הישראליות כנגד שאר העולם. ובנימה אישית יותר, תהילתי הקצרה בקרב מכרי חלפה לה ואני המשכתי כרגיל, כלומר להיכשל במבחנים. זה לא שאני טיפש, כן אני יודע שזה לא חכמה שאני אומר את זה על עצמי, אבל גם החברים שלי חושבים שאני חכם, וזאת לפי סקר בעל פה שערכה בשבילי ידידה שלי לפני כמה חודשים. זה פשוט שאני לא מסוגל לשבת וללמוד.
אני מוצא כל תרוץ אפשרי לא להתכונן למבחנים ולעשות שעורי בית. בין אם זה לצאת עם חברים ובין עם זה לראות את התוכנית החדשה בטלויזיה שאף פעם לא באמת רציתי לראות אבל במחשבה שניה יכול להיות שכדאי, רק לחמש דקות. חמש דקות זה מושג אצלי, זה אומר כל תחום זמן שהוא בין חצי שעה לשעתיים עם אופציה להארכה במקרים דחופים, כמו למשל לצורכי אוכל או שיחות טלפון.
בכל אופן מה שאני מנסה להגיד זה שהכל חזר לקדמותו.אותו יום דוקא התחיל טוב, אבל בדרך חזרה מבית הספר זה קרה שוב. רק שהפעם הכרתי במציאות, הפעם ידעתי שאנחנו חיים במדינה מטורפת, שכל רגע אתה יכול למות ואפילו לא תדע למה. בדיוק הרהרתי בכך כשראיתי אותו עולה על האוטובוס שלי, לבוש במדי א' קומפלט עם הכומתה החומה והרובה, כביכול בדרך הביתה. הוא לא היה החייל היחיד שעלה אבל הוא היה יוצא דופן, משהו בו היה חשוד, רק שלא יכולתי לשים את האצבע על זה. היה לו תיק. אבל משהו עצר בעדי, לא יכולתי סתם להתנפל על בן אדם רק לפי תחושה, במיוחד על חייל. חיכיתי שהוא יעשה משהו מפליל, שאני אראה אקדח, סכין, משהו… פתאום הבנתי מה לא בסדר, הרובה! זה לא היה M-16 או גליל, משהו אחר שעוד לא ראיתי, משהו שאף חייל צה"ל לא השתמש בו, קלצ'ניקוב. אך הרובה לא היה הסכנה, לא הוא שגרם לי לצמרמורת. מרחק של חצי אוטובוס הפריד ביננו, מרחק שנות אור. ידו נשלחה לעבר התיק שהונח על הרצפה, קמתי מהמושב. הוא תפס את הריץ' רץ', צעד אחד, ^לא מהיר מספיק^. יד שניה אוחזת בתיק, צעד שני,^ יותר מהר אבל עדיין לא מספיק^. הריץ' רץ' מתחיל להיפתח, סנטימטר, צעד שלישי, ^מהר אולי עוד לא מאוחר^. עשר סנטימטר, ברק מתכת חומה בתוך התיק, צעד רביעי,^ רחוק מדי^. שתי ידיים אוחזות קצה חוט תיל כל אחת, מתחילות להתקרב אחת לשניה, אני מזנק,^ לא מספיק תנופה, אני לא אגיע…^ עיניים כהות נישאות לעברי, מזהות מבינות, למרות זאת נחושות. אני באויר למשך שתי שניות,^ נצח^. אני עובר לאט את המרחק, סנטימטר אחרי סנטימטר, ^מרחף, דואה, נשאר באויר יותר מהאפשרי^, ואז אני פוגע. ידי אוחזות בידיו, מסרבות להרפות. אני נאבק בו, אך גם הוא אינו מרפה. כל כוחותינו מרוכזים בעימות, לחיים ולמוות, כל אחד ומטרתו. כשכמעט ולא יכלתי להמשיך זה נפסק. ידיים גדולות תופסות אותו , ידיים אחרות לוקחות ממנו את התיילים, חיים!
אחרי שהכל נגמר ברחתי משם. לא יכולתי להאמין, לא יכולתי לקבל את זה, האם נגזר עלינו לחיות באימה מתמדת? לחשוד בכל אדם שאנחנו רואים? הרגשתי שאני צריך להיות לבד ולא רציתי לחכות להמולת התקשורת. ידעתי שאם ארצה, הפעם אני אגיע לעמוד הראשון. יכולתי להיות גיבור, שוב, והפעם זה לא ישכח במהרה. אבל זה לא עניין אותי.
היחידה לה סיפרתי על מה שקרה היתה יעל, ידעתי שאני יכול לסמוך עליה שלא תספר לאף אחד. על ההורים שלי אין מה לדבר, אמא היתה נכנסת לפאניקה. בהתחלה היא כעסה, היא אמרה שאני צריך לקבל פרס על מה שעשיתי ושכולם צריכים לדעת איזה אמיץ אני. אבל אני לא הרגשתי אמיץ, הרגשתי שאני פוחד, שאני חסר אונים. אז אולי לא קרה כלום הפעם אבל מה יהיה הלאה? אי אפשר להמשיך לחיות ככה.
ועוד דבר, הרגשתי שהיה לי מזל שהגעתי בזמן. לא, יותר מזה , הרגשתי שקרה לי נס, לא הייתי אמור להספיק. הזינוק הזה, עוד לפני שהייתי באויר ידעתי שאני לא אצליח, אבל איכשהו כן הצלחתי, איכשהו השגתי את הבלתי אפשרי. זה גרם להכל להראות לא מציאותי, כמו באיזה סרט פעולה שבו השחקן הראשי יכול לעשות הכל קצת יותר טוב מכל השאר, רק שבמציאות לא חייבים לשמור את השחקן חי בשביל סרטי ההמשך.
בסופו של דבר הוחלט שהיא סולחת לי, תודה רבה באמת, ושאם אף אחד אחר לא יתן לי פרס אז היא תעשה את זה. זאת היתה הפעם הראשונה שלנו. -
3
במהלך החודשיים הבאים חשבתי רק על זה. וכשנמאס לי לחשוב החלטתי לבדוק, החלטתי לחפש את המטען הבא, את הצלף הבא, את הדוקר הבא, מהדורות החדשות הציעו מבחר נרחב של אפשרויות. לא היה אכפת לי מהסיכון, ברוב טיפשותי . הרגשתי שאני חייב לעצמי את הידיעה אם יש משהו שאני יכול לעשות בנידון, אם אני יכול לעצור את זה.
התחלתי להסתובב הרבה בקניונים, לסוע באוטובוסים, לעמוד בתורים, רק בשביל להיות שם. יעל החליטה שהשתגעתי, שהדם עלה לי לראש ושאני חושב שאני איזה סופרמן. נפרדנו, אבל נשארנו ידידים, אני בגלל שעדיין רציתי אותה והיא בגלל שהיא חשבה שאני "אמנם מטורף אבל עדיין בן אדם טוב", גם כן נחמה.
זה לא עבד, חודש שלם הסתובבתי ברחבי העיר וכלום. הו הפיגועים לא נפסקו, הם פשוט לא קרו לידי. אמא שלי התחילה לדאוג, היא קיבלה מכתבים מבית הספר על כל מני ימים שלא הגעתי. לפחות פגשתי אנשים חדשים, אמנם רובם היו מאבטחים שגילם לפחות כפול משלי אבל למדתי מהם כמה דברים על איך לזהות מחבל. הסוד הוא בפרטים הקטנים, לוחית זהוי רופפת, יד שנשלחת ללטף זקן שכבר לא קיים, נואנסים קלים במבטא.
בתום החודש נמאס לי, החלטתי לותר ולהתחיל להשקיע בלימודים כמו נער נורמלי, בבוקר הלכתי לבית הספר.
הגורל תמיד תופס אותך לא מוכן, והפעם הזאת לא היתה שונה. זה היה בהפסקה שאחרי שיעור פיזיקה, השיעור הלפני אחרון ביום ארוך. יצאתי לקפיטריה לכוס קפה כדי להחזיק מעמד בהיסטוריה, המקום היה קרוב לשומם בשעה הזאת של היום. ישבתי לבדי ולגמתי בזהירות מהקפה הרותח כשפתאום הרגשתי מכה חזקה בגב, נפלתי על הרצפה מעוצמת החבטה ותהיותי בקשר לחפץ שפגע בי התפוגגו כשהרגשתי את תולצת בית הספר שלי נספגת בדמי החם.
לא יכולתי לראות את תוקפי, בקושי יכלתי לזוז, הכאב היה גדול מדי. ידעתי שאני חייב לפעול, לפני שהוא ינסה לסיים את מה שהתחיל. לא רציתי לגמור את חיי על המדרכה האפורה והקרה של בית הספר, או בכל מקום אחר לצורך העניין.
החזיונות באו אלי בעוצמה נוראית! במשכן של כמה חלקי שניה הספקתי לראות, *לא*, להרגיש חיים שלמים.^ ילדות קשה, עוני ורעב, עבודת פרך בגיל צעיר, ובכל שלט האוייב, צל שהעיב על הכל. לימדו אותי לשנוא אותו, לחשוב, לדעת, שהכל באשמתו, שהוא לקח לנו הכל, כל מה שהיה שלנו לפי הקוראן. אחר כך היה מחנה הפליטים, הסיוט המתמשך של חוסר האונים, של צפייה במשפחתי גוועת לנגד עיני, ואז התקווה, מוצא בשביל משפחתי, וישועה בעולם שאחרי בשבילי וכל זאת בשביל לעשות את מה שחינכו אותי שהוא נכון, צודק.
ההרג הפריע לי בהתחלה, אבל לא לאורך זמן. הם גרמו לי להבין שאין מוצא אחר, שרק בזכות אנשים כמוני העם שלנו יוכל לנצח, את המוסר דחקתי הצידה לטובת הלאומנות.^
ידעתי מה קורה. מבלי לראות ידעתי שהוא כורע מעלי, מבלי לראות ידעתי שהוא מרים את היד לדקירה אחרונה, אחרונה בשבילי בכל אופן. אבל זה היה יותר מזה, לא רק שידעתי מה הוא עושה, ידעתי איך הוא עושה את זה, איפה בדיוק הוא נמצא. הרגשתי את ידו מגיעה לשיא הגובה ומתחילה במסלולה שאינו ניתן לשנוי, אבל הרגשתי לא רק את ידו, ידעתי איפה נמצא כל איבר בגופו וכיוונתי את הבעיטה המסורבלת למקום הרגיש ביותר. הוא התקפל, אבל הוא לא היחיד שסבל, אני סבלתי איתו. הרגשתי כאילו מישהו נסע עם טנק על הבטן שלי, אשכי התפוצצו, שנינו נאנקנו בכאב, הוא נפל אבל אני כבר לא יכולתי לרדת נמוך יותר.
זה גם היה היתרון שלי, אני כבר סבלתי מטראומה בעקבות הדקירה, אבל הכאב היה חדש לו, לקח לו יותר זמן להתאושש. לצידי קרצה לי אבן אחת, התכליתיות שבה רוצצתי את גולגלתו הפתיעה אותי.4
"יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמא די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקנה ויקרב משיחה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן"…
המלים הנוראות בקושי חדרו להכרתי, אותו רצף משפטים שמבשר את הגרוע מכל. ניסיתי בכל כוחי להיזכר במועט שידעתי על יובל, אבל מחשבותי נדדו שוב ושוב לאותו כיוון. גם אני הייתי אמור להיות שם, קבור 2 מטר מתחת לאדמה כשכל מי שהכרתי בחיי הקצרים עומד מסביב, חלקם בוכים, חלקם המומים וחלקם, כמוני עכשיו, מנסים להיזכר בי אבל לא מצליחים, מחשבותיהם האישיות מתערבבות בתחושת האבל, אבל שכבר הפך לחלק מהשגרה.
בסופו של דבר נזכרתי במשהו, אירוע בעבר, חוויה אחת בחיי שיובל השתתף בה, באותו רגע ידעתי שלא אשכח אותה עוד לעולם.זה היה ה-30 למותו של יובל, הם קוראים לזה ה-30 להרצחו. אני חושב שזה עוזר להם, עוזר לפרוק את הרגשות ע"י הבעת זעם. ללויה לא יכולתי להגיע, הייתי בניתוח, הניתוח שהציל את חיי. רק לאחר שבוע שחררו אותי מבית החולים. יעל עזרה לי לצאת מבית העלמין בתום הטקס, היה לי כסא גלגלים, עדיין הייתי חלש, אבל החלטתי שאני רוצה ללכת בעצמי לקבר, לא ידעתי למה, זה פשוט נראה נכון.
הרופאים אמרו שיקח לי הרבה זמן להתאושש, אבל שאין מה לדאוג ותוך 3-4 חודשים אני כמו חדש. אני לא חשבתי כך, לאט לאט חדרה לתוכי הידיעה. בעוד לא יותר משבועיים לא רק שאני אחזור לעצמי אני אף אהיה חזק יותר, לאט השתלטה עלי התובנה שיש לי יעוד, וששום דבר לא יוכל לעצור אותי.
יעל, חברתי הטובה ביותר, הכנה ביותר, והיחידה שסיפרתי לה את האמת, חשבה שהמצאתי את הכל. בהתחלה היא אמרה שאני הוזה, אבל כשלא שיניתי את סיפורי גם לאחר שיצאתי מבית החולים היא התחילה להאמין שזה פסיכולוגי, שהייתי חייב להמציא תרוץ, סיבה כלשהי למה שקרה לי. לבסוף הצלחתי לשכנע אותה שלפחות לא תשלול את האפשרות שסיפורי נכון, גם אם היא לא מאמינה בו. אני לא יודע אם היא הייתה כנה או אמרה זאת רק כדי לרצות אותי אבל לי זה הספיק. עכשיו היה לי עם מי לשוחח על עתידי, העתיד שראיתי בבהירות כה רבה.
הטיעון האחרון והנואש שלה כנגד תכניתי היה ועידת השלום הקרובה שלפי אנשים מסויימים תשים קץ למעגל הטרור, אך אף על פי גילי הצעיר ידעתי שזו לא הועידה הראשונה שנראית מבטיחה וכנראה שגם לא האחרונה. לכשתתחיל שוב האלימות, אני אהיה שם כדי לדאוג ששוב שום אב לא יגיד קדיש על בנו שנרצח, זהו יעודי, אלה הם חיי, איני יודע למה או איך, אך אני יודע את שעלי לעשות. -
-
-
-
כתוב סביר (אם כי מעט קלישאי פה ושם), הגיבור מרגיש אמיתי (גורם בעייתי בהרבה סיפורים אחרים), אבל העלילה עצמה, לדעתי, לא מכילה מספיק עניין בכדי להיות שלמה. הסיפור יכול לשמש כפתיחה – "כך גיליתי שאני סופר-גיבור" – אבל ההמשך צריך לכלול סיבות מעניינות, גילויים מפתיעים והחשוב מכל – מאפיין ספציפי כלשהו שיגרום לייחוד הסיפור משאר סיפורי הסופר-גיבורים. ב-"מאפיין" אין הכוונה לתכונה מיוחדת של הגיבור, אלא דוקא לעלילה עצמה. רצף "האיש הטוב הורג את האיש הרע" מוצה כבר מזמן.
לסיכום – פתיחה נחמדה, עכשיו חפש רעיון טוב להמשך. -
-
-
-
אגב, ביקורת: זה נחמד וכתוב לא רע, אבל זה יוצר תחושה של סרט אקשן, מה שלא כל כך מתאים. שנית, זה לא כל כך עומד בפני עצמו. אין כאן "מה אם", אין כאן "מגרש-משחקים למוח", כפי שניבן הגדיר זאת. פשוט אין התפתחות מעבר לאקספוזיציה, וחבל. כפתיחה, כאמור, זה די מבטיח, אבל אתה חייב לעשות עם זה משהו עלילתי מעבר לרעיוני, וגם את הרעיון צריך לתבל קצת, אחרת הוא תפל.
-
