- This topic has 9 תגובות, 6 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
כשאתה ילד החוקים פשוטים, לא להתבלט, לא להגיב, ותמיד לזכור שבריא יותר להתעלם מחוסר צדק. למרות זאת, יש אמיתיות שמהן אין התחמקות, כשאתה חלש, גם אם אתה חכם או עשיר, אתה פשוט חלש. בשדה הקרב של המעמד אתה נועד להפסיד. זרועות גרומות ורגליים מגושמות מיעדות אותך לתחתית שרשרת המזון החברתית.
זהו מייקי, הסרדין שבאוקינוס. כל יום הוא מגיע לבית הספר ומבלה את מרבית זמנו בחרדה, אולי היום יעזבו אותו? אולי הוא יצליח לצעוד הביתה ולחמוק אל המיטה המנחמת? הוא מקווה כך כל יום וכל יום הוא עומד על טיבה של תקווה נכזבת ושב לביתו חבול, סרוט, כיסיו מרוקנים וקיבתו חלולה.
היום לא שונה מכל יום אחר, יום הלימודים הסתיים והוא עובר את השער, חוצה את הרחוב ורץ אל הכביש. ניצוץ שקרי משלה אותו להאמין שהיום הם שכחו אותו, שאולי היום יחזור נקי מהשפלה.
"מייקי," הוא שומע קול מאחוריו ויד לוכדת את כתפו "לאן אתה ממהר?"
כן, זה הוא, ג'ימי ברקלי, הילד הכי טיפש, הכי מלוכלך והכי חזק. מסמר היום בבית הספר, הבריון הצעיר ממנו מתרחקים גם המורים והוא עושה במסדרונות כבממלכתו האלימה.
"מייקי," חוזר ג'ימי על דבריו "תרוקן את הכיסים."
מייקי יודע שאין טעם בוויכוח, אין טעם בגאווה אם כל תוצרתה היא אובדנה שלה עצמה. את תכולת כיסיו הוא מוסר לג'ימי בפחד. "הנה, קח הכל."
"שלושים סנט?" מתפלא ג'ימי בקול רם "אתמול היה יותר, אתה מרמה אותי מייקי? אני חושב שאתה מרמה אותי."
ומייקי נסוג מעט לאחור "לא ג'ימי, אני נשבע. זה מה שיש לי."
"אני חושב שאתה חייב לי עוד הרבה, אני לא אוהב חובות אז תשלם עכשיו."
"אבל אין לי כסף, מחר אני. . . "
"לא בכסף מייקי, בכאב. אני רוצה שתצרח ותבכה." ובמהירות הוא לופת את מייקי חסר האונים ומטיח אותו על האספלט. ראשו של מייקי נחבט במדרכה והוא חש בדמעות נוזלות מתערבבות בדם מאפו.
"תצרח מייקי, תצרח!" ג'ימי מכה בו שוב ושוב באגרופים קמוצים.
"תעזוב אותו" הדהד קול גבר בוגר וג'ימי הביט לאחור. היה זה ווינסלו השרת, מטאטא המסדרונות ושוטף השרותים.
"לך מפה, אנחנו עסוקים." אומר לו ג'ימי. ווינסלו מתקרב ומטיל צל אדיר על הילדים. "אמרתי, תעזוב אותו. אתה רוצה להגיע מחר בבוקר לבית הספר עם פנס בעין? תעזוב אותו מייד."
ג'ימי הביט בשרת גדול המימדים ומבין כי ישנם כרישים גדולים ממנו בבריכה.
"כן מר ווינסלו, להתראות מר ווינסלו." הוא מתרומם מעל למייקי השרוע ונעלם בקצה הרחוב."אתה בסדר?" מתכופף ווינסלו בדאגה אל הילד המוכה.
"תעזוב אותי." התנער ממנו מייקי.
"אתה פצוע ילד, בוא איתי ונטפל בסריטה הזו."
מייקי שוקל את דבריו של ווינסלו, פניו המיוסרות של אביו מתגלות לפניו, אותה הבעה שמייקי מכיר כשהוא חוזר בבגדים קרועים וכבוד שקוף.
"טוב מר ווינסלו." נענה להפצרות.
הם צועדים זה לצד זה."אתה מייקי, נכון?" שואל ווינסלו.
"כן." עונה הילד.
אתה נותן להם להיטפל אליך כל יום, נכון? ראיתי אתכם."
"כן" פולט מייקי בקצרה.
"אתה רוצה שזה יפסק?" ווינסלו עצר והביט בילד. מייקי מביט בו חזרה ועיניו דמעו שוב. "כן." הוא עונה.
"בוא," אומר השרת "אני גר כאן."ווינסלו התגורר במבנה קטן ליד בית הספר. כל הילדים הכירו את המקום אך איש לא זכה להכנס אליו מעולם והבית הפך למיתוס. ווינסלו דחק את הדלת החורקת ועודד את מייקי להכנס. מייקי צעד פנימה והוכה בהפתעה. המבנה היה טחוב ואפלולי, שולחן עץ מרקיב וכסא שחוק נחו במרכז החדר אך מייקי כלל לא הבחין בהם. מכל קיר נראו שורות על גבי שורות של כלובים חלודים ובתוכם ציפורים מוזרות, גדולות, קטנות, צבעוניות ואפורות. למראה ווינסלו הן החלו לקרקר ולזמר, נקשו במתכת הכלובים ושיקשקו בכנפיהן בהתלהבות.
"אלה החברים שלי. בוא שב," הוביל אותו ווינסלו לכיסא. "אני אביא לך יוד לפצע.". מייקי התיישב, עדיין נדהם, בעוד ווינסלו שלף צנצנת כחולה מתוך מגירה תחת כלוב. "עכשיו גם אתה חבר שלי. נבלה המון ביחד." חייך למייקי, סובב את המכסה ופתח את הצנצנת.
משהו בדבריו של ווינסלו, בנוסח הידידותי מידי ובניחוח המצחין שעלה מן הצנצנת, גרם למייקי אי נוחות. משק הכנפיים סביבו לא הועיל. הוא חש דחוק ולכוד, הוא חש בסכנה.
"תודה רבה מר ווינסלו אבל אני חושב שאני אלך, תודה רבה, נתראה בלימודים." והוא קם במהירות וביקש לצאת. ווינסלו עזב את הצנצנת על השולחן ומהר לחסום את דרכו של הילד. "אל תלך," הוא אמר במתק שפתיים ועיניו ברקו בשפיות חלקית "אני רוצה לעזור."
"תן לי ללכת." ביקש מייקי בלחישה מפוחדת.
"אתה תלך רק אם תענה לי על שאלה אחת," דרש ווינסלו ולא המתין לתגובה "אתה רוצה להראות לג'ימי ולחברים שלו מי אתה באמת?" ומייקי שב בזכרונו אל החבטות וחרדה אחת התחלפה בשניה. "אני רוצה להראות להם שאני יותר חזק, יותר טוב, הכי טוב."
"יופי מייקי," אמר ווינסלו "יופי" חזר על דבריו. בחוזק אלים הוא לפת את מייקי החלש ובפראות חסם את פיו. "בוא נראה כמה טוב אתה יכול להיות לחבר שלך ווינסלו" לחש לו באוזנו. מייקי נאבק כחרק בתוך כוס אך ככל שהתנגד כך אזל כוחו ובמהרה עיניו נעצמו והכרתו התפוגגה.עיניו נפקחו בבהלה. איפה הוא ולמה? הוא נקשר בחבלים על רצפה מטונפת בהפרשות ציפורים וכעת שכב עליה ללא יכולת לנוע, ערום מבגדים. החדר לא היה מואר או מוכר וזיעה קרה של קורבן נזלה ממצחו. הוא צעק והתאמץ אך ללא הועיל. מולו נפתחה הדלת, ווינסלו נגלה לפניו, אוחז במשקוף. "אנחנו חברים מייקי וחברים עוזרים זה לזה. אתה רוצה לעזור לי?"
"תן לי לצאת מפה, סוטה!" צרח אליו מייקי.
"אתה עוד תודה לי, כשתתרגל." אמר לו השרת הטוב ונעלם בחדר השני. מייקי האזין לרחשים משונים של תזוזה ומתכת כאשר לפתע פרצה אל תוך החדר, מתוך הדלת הפתוחה, ציפור כחלחלה. היא התעופפה מעל למייקי ההמום ונחתה בפרפור כנפיים על ראשו. מייקי זיהה את הציפור כנקר, הוא ראה פעם איך אחד מהם מכה בענפי עץ. הציפור הסתובבה מספר פעמים על ראשו עד שנעצרה. מייקי ניסה לפזול ולצפות בה.
הנקישה הייתה מהירה והססנית, המקור הקיש על מצחו ומייקי זעק בכאב חדש. הציפר התעלמה ונקשה שוב ושוב כשהיא מגבירה את המהירות והעוצמה. ציפורים נוספות התעופפו לחדר ונחתו עליו, בתחילה אחדות ואחר כך עשרות. כולן הציפו את גופו והחלו לנקר בבשרו הרך. מייקי רצה לצעוק אך פיו נחסם על ידי נוצות ורגליי עופות. ציפורים רבות ונוספות נשפכו אל החדר מן האויר וכולן, כאחת, חוררו את עורו בייסורים חדים. מייקי חש כיצד הוא מתקלף וכיצד מגע המקורים מנפץ את עצמותיו. מאות ציפורים ריסקו את גופו השברירי, נגסו בבשרו הנותר ופילחו את איבריו. הוא נקבר תחת מסה אדירה של בעלי כנף צווחים בטרוף אכילה מחריד. ווינסלו הביט מקצה החדר ומלמל לעצמו "חבר שלי. . . הכי טוב."
ומייקי מת.
ומייקי חי.
הציפורים פירקו והרסו וכעת הרכיבו ויצרו מחדש. מניחים ורידים ועורקים, מצפים את השלד בשרירים ומעצבים את הגולגולת. בונים להם ילד אחר, ילד מיוחד.ג'ימי עקב אחר הדמות המתרחקת. שבוע ימים הוא מחפש אחר מייקי החמקמק והנה מצא אותו.
"חופשת מחלה מייקי?" שאל כאשר תפס את כתפו של הקטן מאחור. "זוכר את החוב? הוא גדל." חייך ג'ימי וליטף את אגרופו. מייקי הסתובב ובעיניו ניכר מבט זר וקר. "אתה רוצה את הכסף שלי?" שאל מייקי "נסה לקחת אותו." הציע לג'ימי ההמום שזינק עליו בכעס. מייקי הזריז התחמק במהירות וג'ימי המבולבל הספיק לראות אגרוף של פלדה מונחת על פניו ואז חש כיצד אפו נשבר לשניים. הוא החל ליבב והתיישב על המדרכה "האף, האף, שברת לי את האף." הוא ילל.
"אתה פתאטי." ירק מייקי בבוז ועזב את יריבו הבלתי ראוי. הוא היה ילד אחר, חזק, מהיר, בעל קורדינציה על אנושית ומבט חודר ומבין. הוא יודע שיוכל לנצח כל אחד, כל יום ובכל מקום. למוחו המחודש התגנבה מחשבה מרעננת, מה יעשה עם העוצמה הזו כשיגדל ויתחזק עוד יותר?מייקי עמד במרכז. חבריו הלוחמים הקיפו אותו ואלו הסוגדים לו בהו בו בהערצה מרותקת. הוא חש את מהלומות הלב המואצות של הצופים בו.
"הוא הכי טוב שיש" לחש ג'ק ניקולסון לקלינט איסטווד. "הוא עושה לי את היום." לחש לו קלינט חזרה. ממקום מושבם בשורה הראשונה הם ראו את מספר עשרים ושלוש, מייקל ג'ורדן, מלך הפרקט.
השחקן כידרר את דרכו בין היריבים וקהל של עשרות אלפים הניף כרזות וצרח באקסטזה. מיליארד צופים, בחושך הלילה ובאור היום, צפו בו בביתם, משתאים מול האלוהים שהולך על אוויר. מייקל עשה במגרש כבשלו, הנה הוא מתעתע בשחקן אחד, חולף ביעף מעל לשחקן אחר. שעון המשחק זהר שלוש שניות בוהקות. מייקל ריחף לשחקים, פער את פיו ושילשל את לשונו הרטובה לאוויר. הוא התעופף מעל כולם וצעד בחמצן. שתיי שניות, ידו נפרדה מן הכדור בקדושה מדיוקת והעגול הכתום ציית לפקודה והתחכך קלות ברשת כאשר צלח את הטבעת פנימה. שנייה אחת חלפה, סוף משחק.
מייקל לא ידע תבוסה, מייקל ניצח, כמו תמיד, והעולם כולו קם והריעה לאלוהים. -
-
השאלה היחידה שעברה בראשי, אחרי שקראתי את הכל היתה: *למה?*
למה להרוס סיפור כל כך טוב עם פואנטה כל כך עלובה, וסיום כל כך ביזרי.
אני חושבת, שאפשר היה למחוק לחלוטין את הפסקה האחרונה עם מייקל ג'ורדן. זה נראה יותר כמו מפלצת הקינאה ירוקת העין, מאשר סיום יפה לסיפור.וזה לא שאני אומרת שהסיפור לא כתוב בצורה טובה, הוא כן.
הוא רציף ומותח ואכן משופע באלמנטים של … אוקי פה זה בעיה. אני לא חושבת שיש פה ממש פנטזיה, או מד"ב.
אולי אימה?
וכאן אפשר להיכנס לדיון האם אימה זה חלק מפנטזיה, שאין לי חשק להיכנס אליו.אבל אם נתעלם מהפסקה האחרונה (מה שאני מתכוונת לעשות) הסיפור טוב.
הוא כתוב יפה, רציף, מותח, ובהחלט משאיר אותה מחכה לבאות. -
פרייה, כנראה לא הבנת את הפואנטה. הסיפור פורסם בתחרות שנושאה הוא "אלים", והכינוי של מייקל ג'ורדן, במציאות, הוא "אלוהים", ובצדק אם יותר לי להעיר.
אולי זה מין גימיק שלא היה מובן לכולם, או, אם מובן, הוחלט שהוא לא באמת קשור לנושא התחרות, אבל לדעתי הסיפור הזה היה צריך להשתחל לשלושת הראשונים, אולי אפילו למקום הראשון.
הסצינה בה מייקי נבנה מחדש כתובה בצורה כל כך טובה שאין לי מלים לתאר עד כמה.
הערה אחת – שינוי השם ממייקל למייקי קצת מיותר היות שהקורא לא יודע על מה מדובר בתחילת הסיפור. אפשר בשקט להשאיר "מייקל". -
-
לא ידעתי מראש שהסיפור היה בתחרות האלים, מכיוון שלא טרחתי לקרוא את כל הסיפורים שם.
ולמרות זאת, אני עדיין חושבת שהפואנטה ביזרית ולא במקומה.
מייקל ג'ורדן כאלוהים? טוב נו לא כולם שפויים.
אנשים יכולים לקרוא לו מה שהם רוצים. הוא עדיין לא יכול להקים אנשים לתחיה, הוא יכול להיפצע ואפילו למות כמו כולנו מה שהופך אותו לאנושי.
אז הוא שחקן כדורסל מדהים. אוקי יש לו כשרון שנחשב כמתנה משמיים, זה עדיין לא הופך אותו לאלוהים.ודא"ג מלבד ההתנגדות הנחרצת שלי לשימוש במיקל ג'ורדן כפואנטה, הסיפור בהחלט טוב. לא אמרתי שלא.
אם אני לא טועה אפילו אמרתי : "הוא כתוב יפה, רציף, מותח ובהחלט משאיר אותך מחכה לבאות", מה שבקצרה אומר *מצוין*.
רק אמרתי שלא אהבתי את הסיום, לי הוא נראה מאולץ. כאילו המחבר חיפש איזה טויסט לכיוון שונה לגמרי ולא כל כך הצליח לו. -
מצד אחד – הסגנון סביר (ותו לא), מעט הגהה לא היתה מזיקה ("הריעה לאלוהים"?!) אבל יאללה, בסדר.
מצד שני – קלישאתי להפליא ובעל פואנטה חלשה מאד. מאד. אם זה הרעיון כולו, הרי שנתן לכתוב את הסיפור בפחות ממחצית מארכו הנכחי ללא שום פגיעה. קראתי אותו ושאלתי את עצמי מה רצה המחבר ממני, הקורא. לשוא.
ועוד צרימה: קשה לי לאכול סיפורים המתרחשים בארה"ב סתם כך. אמת, הדבר "נחוץ" לצורך הפואנטה, אך זהו אילוץ איום ונורא.
בקיצור – אמתין לסיפורך הבא, בתקווה לימים יפים יותר. -
איזה יופי, זה תמיד מצחיק אותי מחדש. סיפור אחד- אלף דעות, לכל רוחב הספקטרום.
לא שזה רע, להפך, זה מצויין. בכל מקרה יש לי שאלה אחת, איפה כתבתי על ילד שמציקים לו וזוכה לכוחות על טבעיים?
כתבתי על קלפן שזוכה בפלנטה, על פינוקיו הרשע, על דתיים ושדים, על ערפדים וערבים, על טלפתיה וציפורים ועל פושעי מלחמה. איפה הילד האחר?אולי כתבתי ואני לא זוכר, על איזה סיפור אתה מדבר?
-
-
-
