- This topic has 76 תגובות, 13 משתתפים, and was last updated לפני 18 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
כן, שוב אני בשאלה מציקה נוספת, שאשמח אם הוועד הנוכחי, כמו גם המועמדים לוועד הבא יתייחסו אליה.
בעקבות דיון שהתנהל בימים האחרונים בפורום אורט, שאני לא רוצה להכנס אליו, עלתה אצלי השאלה מה באמת הכוח הצרכני של האגודה? ושאלה זו קשורה, אני חושב, קשר הדוק למספר חברי האגודה.
בשנים האחרונות, לצערי, האגודה נשארת "תקועה" על בערך 450 חברי אגודה. באופן אבסורדי למדי, מספר ה"חברים לשעבר" גדול פי 2 עד פי 2 וחצי ממספר חברי האגודה, ונתון זה היה נכון לפחות במשך התקופה בה אני הייתי חבר ועד.
נעשו נסיונות להגדיל את מספר החברים, כמו משלוח מכתב לכ-500 חברים לשעבר, עם שלל מבצעים והטבות (דאז) לחברי האגודה. פנינו גם לקהל פוטנציאלי חדש (כ-10,000 מנויי גליליאו), ללא הצלחה מרובה.
(עלו עוד כמה רעיונות, שנפסלו ע"י הוועד הקודם, כמו חברות לשנתיים (או חמש), חברות משפחתית, הנחות למחדשים וכדומה.)ועדיין בכל שנה, למרות שיש כמאה פלוס מצטרפים חדשים לאגודה, יש גם בערך מאה פלוס שלא מחדשים.
אז קודם כל, רציתי לדעת מה המצב השנה? האם עברנו את מחסום ה-500?
האם האפשרות של תשלום באשראי שיפרה את המצב? כמה אנשים נרשמו באשראי במהלך השנה? (אני סקרן מאוד לדעת אם זה שינה משמעותית, כי אני ניסיתי לקדם הרבה את הנושא).
האם נעשו נסיונות אחרים להחזיר חברים לשעבר?ולמועמדים לוועד הבא: האם יש לכם רעיונות איך להביא את אותם אלף פלוס חברים לשעבר שלא חידשו חברות?
-
כידוע לך, גם אני הייתי בוועדים בעבר ובמזכירות האגודה וניסיתי בעצמי שלל פתרונות. כולם הובילו למבוי סתום, או לתוספת של חסרים בודדים. בפועל נדמה שמספר חברי האגודה בשנים האחרונות תלוי בגורם אחד בלבד – גודל הכנסים והפסטיבלים בסוכות ובפסח, ויעילות ההפעלה של דוכני האגודה בכנסים האלה. רוב חברי האגודה מצטרפים במהלכם ומחדשים במהלכם את חברותם. באייקון האטרקטיבי שהבו התארח אורסון סקוט קארד התקרבנו ל-500 חברים. בשנתיים הבאות מספר החברים הצטמצם בכמה עשרות בשנה, ואם הבנתי נכון התהליך המשיך גם השנה, (בתוספת של ניהול שגוי של דוכני הארגונים באייקון שעבר וכנס עם הרשמה חלשה למדי בפסח. תתקן אותי ליאת אם אני טועה). לדעתי ירדנו כבר מחדש הרבה מתחת לגבול ה-400 חברים, אבל הנתונים לא אצלי, רק שמועות.
אם ההשערה הזו שלי נכונה, באייקון הנוכחי מספר החברים שלנו יגדל מחדש. גיימן הוא "מושך" אטרקטיבי לא פחות מקארד. כמובן, החברות במועדון כיום עולה חצי מהחברות אצלנו, ויש יותר ארגונים נוספים שמתחרים בנו. רעיונות אחרים אין לי. רק לעשות הכל כדי לשמור על חברים קיימים.
-
האחת היא האמנם מספר החברים הוא מה שקובע את כוחה של האגודה, ואני ממש לא בטוחה בזה.
השניה היא מה עושים כדי להגדיל את מספר החברים, וכאן יש מספר עצום של אפשרויות, שכולן דורשות השקעה, ושווה לחשוב איזו מהן תהיה היעילה ביותר. אני מאמינה שבסופו של דבר, מה שמושך הכי הרבה אנשים זה תמורה לכסף – מה הם *מקבלים* כשהם עושים/מחדשים חברות. זה דבר ששווה להקדיש לו מחשבה. אני לא חושבת שיש הרבה טעם לחשוב על זה כרגע, שניה לפני התחלפות הוועד – זה דבר שצריך להתחיל לעסוק בו כשכבר ממש מתכוונים להתחיל לעשות משהו.
חוץ מזה, אולי יש מקום לחשוב על חברות מדורגת, שתאפשר רמות מחיר שונות לחברות באגודה, עם רמות שונות של הטבות. -
או מחדשים במהלך הכנסים. שני שליש ויותר, לדעתי.
ולכן טוב נעשה אם באמת הכנסים, ודוכני האגודה בכנסים, (ואולי מחירי ההרשמה?) יהיו יותר אטרקטיביים. מצד שני, נראה לי שכאן נמצא גם עקב אכילס, כי מי שנרשם בכנס *רק בשביל הכנס* לא יחדש את חברותו בשנה שלאחר מכן. וזו לדעתי הבעיה.
בעיה שאין לי פתרון אליה, אחרת לא הייתי מעלה אותה כאן.
צריך למצוא משהו, שיהיה אטרקטיבי מספיק עבור מי שנרשם במהלך כנס, גם לאורך כל השנה. ומהרשימה המתארכת של אנשים שלא מחדשים חברות, ברור שחסר משהו וברור שזה לא כנסים, כי אלה רק הולכים וגדלים ומתרבים משנה לשנה.
גם המבצעים השונים שהאגודה הביאה בשנה שעברה לא מספיקים. גם המימד כנראה שלא.מה כן חסר? שאלה טובה.
אולי יותר פעילויות בפריפריה?
אולי פעילויות קטנות ותכופות יותר מאשר כנסים גדולים?
אולי יותר יחס אישי לחברים – לא מה "כלל" חברי האגודה (כלומר מי שטורח להגיע לאסיפה או להתנדב) רוצים עבור הקהילה אלא מה כל חבר היה רוצה שהאגודה תיתן *לו*. נגיד הנחה על ספרים ספציפיים שהוא רוצה. או להשיג עותק של סרט שהוקרן בכנס כדי לראות בבית עם חברים (ספריית השאלת DVD של האגודה). או הנחה על חברות תמורת ביטול מנוי על המימד, או הסעה מהבית לכנס וחזרה, או למצוא שידוך מקרב הקהילה.אולי צריך לפנות שוב לחברים לשעבר, אלה שלא נטשו אותנו לטובת ארגונים אחרים, ולשאול אותם "היי, אנחנו רוצים אותך בחזרה. מה אתה רוצה מאיתנו כדי שתשוב אלינו?" (במקום המכתב שאני שלחתי בזמנו שאמר משהו כזה" היי, אנחנו רוצים אותך בחזרה, זה מה שאנחנו מציעים לך…")
אני בכוונה זורק באוויר רעיונות מאוד קשים לביצוע .
אולי זה יגרום למישהו לחשוב על רעיונות טובים יותר וברי ביצוע. -
א. אני מעוניין בנתונים שנמצאים אצל הוועד הנוכחי.
ב. להתריע למועמדים החדשים על בעיה שהטרידה אותי לא מעט בתקופת כהונתי בוועד.
ג. לעשות סיעור מוחות מחודש, עם קהל חדש
ד. זה עלה לי היום שוב, בעקבות הפתיל האמור בפורום אורט ואני די בטוח שאם לא הייתי מעלה את זה היום הייתי שוכח מזה, או לא מוצא זמן לזה והיום היה לי יום יחסית פנוי.ולעניין כוחה של האגודה – אני חושב שזה כן קשור, גם ככוח צרכני (לנסיונות חדשים של מבצעים מול הוצאות וכו'), גם ליחסי ציבור (לומר "אנחנו אגודה של 1500 איש" נשמע מרשים יותר מאגודה של 200 איש), וגם כי חלק מהאנשים שהולכים לאיבוד הם אנשים שעשו למען האגודה והקהילה, או אף ממשיכים בעשייה, אבל שלא במסגרת האגודה.
-
תראה, לדעתי לפחות, יש בעיה חמורה מאוד באגודה. בכל שנה נבחר ועד שקובע על פי דעתו את כיוון דרכה של האגודה. מסביב לועד יש קבוצה קבועה של פעילים שבעצם, יחד עם הועד, מגבשים תפיסה, שלדעתי היא צרה מדי, של מטרות האגודה. במקום לנסות ולקרוא את רצון הקהל ולנסות ולכוון אליו – האגודה מנסה באופן קבוע לחנך את חבריה. במקום להיות מקום שפתוח לכל סוג של רעיון חדש, גם אם הוא לא לרוחם של חברי המעגל הפנימי, הרי שמעגל זה משמש מסננת לרעיונות ולפיכך יש הרבה מאוד אנשים שמתאכזבים מפעילות האגודה ובכללם אני.
כתוצאה מכל אלו – האגודה גם שקועה במיני ריבים פנימיים ואל מול האגודות שמסביבה כך שכל פעולה דורשת מאמץ כפול ומכופל מזה שהיה נדרש אילו עבדו בשיתוף פעולה הרמוני יותר.
לדעתי האגודה זקוקה לניעור רציני גם מבני וגם ארגוני. צריך לבנות יותר על פעילויות קהילתיות ופחות על כנסים ארציים – שמוציאים את המיץ למארגנים (בכלל יש יותר מדי כנסים בשנה). יש צורך בהתבוננות פנימה כדי לראות כיצד ניתן לשפר את פעילות האגודה על ידי הצבת אנשים בעלי כישורים במקומות הנכונים ולא אנשים שיש להם יותר חברים. ויש צורך להתבונן החוצה ולשאול את החברים באגודה מה מעניין אותם – וגם את החובבים שלא חברים באגודה. כדאי פשוט לנסות ולהבין מה מעניין אנשים ומבחינתי – כל עוד זה בתחומי המד"ב והפנטסיה זה בסדר.
אם תיצור אגודה שזורמת, שכיף לאנשים להיות בה, שיוצרת עניין ושהיא דינאמית מספיק כדי להשתנות עבור הקהל שלה, תקבל אגודה הרבה יותר גדולה מכפי שהיא כיום. אם ימשיך כל פעיל באגודה להיות בטוח שהוא ורק הוא יודע מה טוב לאגודה ומה נכון לעשות בה – וייאבק על כך בכל כוחו – תמשיך האגודה להיות עוד גוף פוליטי ומסורבל שהוא בסופו של דבר לא יותר מועד כיתה עם מלכת הכיתה (המאוד פופולארית ויפה אגב) בראשו.
-
-
דמי החבר מממנים לאגודה חלק ניכר מפעילותה. עוד חברים זה עוד חופש פעולה. אלמלא זה יכולנו לקבל חברים בחינם ולהגיע כמו כלום ל-1000-1500 איש (ואז להתמוטט כלכלית).
ו"האחד" מלמטה צודק בדי הרבה מהדברים שכתב. המבנה של האגודה בעייתי וריכוזי מדי ומפריע לה להרים פעילויות מגוונות יותר ולמשוך אליה, למשל, קהילות קטנות כמו "חומריו האפלים" או "הארי פוטר למבוגרים" (שנמצאים כיום במצב דומה לזה שבו היו בעבר השגרירות והטולקינאים, שגם כן לא מצאו את מקומם אצלנו). כשהאגודה הוקמה, מקימה לא ממש תיארו לעצמם את המציאות במושגים קהילתיים, אלא הלכו על מודל אקדמי הרבה יותר ו"מיושב". הקהילות, בדיעבד, התגלו כמנוע העיקרי לפעילות וליוזמה.
הבעיה היחידה שיש לי עם דבריו של "האחד" היא שהרבה מההצעות שלו קצת נאיביות, והמציאות בפועל חזקה יותר ותקשה ליישם אותן. למשל, פניה לחובבי המד"ב כדי לשאול אותם מה רצונותיהם נשמעת כמו רעיון מצוין, אבל קשה מאוד להוציא מהם תשובות מועילות באמת. ניסיתי את זה כמה פעמים בשאלות ממוקדות בבלי פאניקה, אפילו האגודה ניסתה פה ושם. לא רק שהאנשים שעונים לשאלות כאלה לא מייצגים את הקהילה כולה, הרבה פעמים הם לא מייצגים באמת אפילו את עצמם. הם עונים תשובות אידיאליות, ולא את רצונם האמיתי. אחת הדוגמאות לזה היא בטפסי ההרשמה ההרשמה לאגודה – כאשר בזמנו מערכת המימד פנתה לאנשים שסימנו בטפסים שברצונם לכתוב מאמרים לאתר האגודה ולמימד, התברר שהרצון שבו היה מדובר היה כללי ומאוד לא ממוקד. בפועל לא יצא מזה שום כותב חדש ככל הזכור לי.
-
-
-
-
-
-
ביום טוב, מגיעים לאסיפה השנתית קצת פחות מרבע מחברי האגודה. כלומר לשלושה רבעים מהחברים, לא חשוב מספיק להגיע לאסיפה.
גם לא רואים עשרות (שלא לדבר על מאות) חברי אגודה שמתדיינים כאן בפורום על בעיות או הצעות לוועד.
אז שוב יש את בעיית התקשורת מול החברים. יש המון ערוצי תקשורת פתוחים, אבל למעט פניות בנושאי מזכירות (קבלת כרטיסי חבר, מכתבים ומימדים), רוב חברי האגודה כמעט ולא מתקשרים עם הוועד, ולהיפך. -
תגיד לי מאיפה נפלת ככה פתאום?
1. לאגודה יש פעילויות שנתיות קבועות שאינן כנסים. הנה רשימה חלקית: הבאר, ספיר, סדנאות כתיבה, הרצאות גפן.
2. ועד שמסביבו כמה פעילים? אז למה לעזאזל אנחנו מארגנים את "פגוש את הועד" כל פסח (שאגב פתוח לא רק לחברים רשומים באגודה) אם לא כדי לשמוע קולות אחרים? אני יודעת שכמה אנשים עוד לא הפנימו את זה, אבל המטרה המקורית של המפגש הייתה מצד אחד לספר לחברי האגודה מה עשה הועד בחצי השנה הראשונה של כהונתו ומה התוכניות לעתיד ומצד שני לשמוע מה חברי האגודה רוצים. בדרך כלל זה נגמר בקיטורים, אבל זה כבר לא תלוי בועד.
3. מכתב חודשי – לא רק שהמכתב מעביר אינפורמציה לחברים, גם רשומה שם כתובת למיילים ולמכתבים. מה עוד אתה רוצה? את מספר הטלפון של היו"ר?בשורה התחתונה – לא צריך להיות בקליקה המסואבת של פורום אורט, לא צריך לגור בתל אביב, לא צריך להגיע לפורומקונים (אלא אם נורא רוצים) ולא צריך להיות עם שם משפחה מסויים (ותאמינו לי שזה רק מבלבל) בשביל לעזור בקביעת מדיניות האגודה.
הועד כל הזמן מחפש אנשים חדשים שיעזרו ויהיו פעילים יותר. קשה לי להאמין שבאת אל מישהו מחברי הועד עם הצעה לעזור או אפילו טוב יותר עם הצעה לארגן משהו קונקרטי וקיבלת תשובה שלילית.
ואם נראה לך שקשה להיכנס לקליקה (הדמיונית בלבד) אז אתה מוזמן להצטרף לאחד מהחוגים הקבועים ודרכם להכיר יותר טוב את חברי הקהילה. -
-
-
סביר מאד לצפות שרק אחוז קטן מהחברים באגודה יהיו פעילים. ככה זה בכל ארגון מהסוג הזה, ולמעשה, באופן כללי בחברה האנושית. יש תמיד את גרעין האנשים שחשוב להם לעשות, ואת הרוב שמסתפקים בלשלם דמי חבר ולקבל את ההטבות הנלוות.
אני חושבת שהציפיה שכל – או רוב – חברי האגודה יהיו פעילים היא ציפיה לחלוטין לא ריאלית. -
אני לא מדבר רק על פעילים. אני מדבר אפילו על השתתפות פסיבית באסיפה. על הצבעה לגפן!
אבל אם נחזור לנושא הפתיל המקורי – יש את הרוב שמשלם דמי חבר ומסתפק בהטבות הנלוות. הבעיה היא שחלק נכבד מה"רוב" הזה מפסיק לשלם כבר לאחר שנה של חברות, כי כנראה אין מספיק הטבות, או מסיק הטבות מתאימות.
זה מה שבעיקר מטריד אותי. הרוב הדומם זה נושא אחר. -
עלות משלוח מכתב רגיל בתוך הארץ היא רק 1.3 ש"ח, לא 1.7. והחישוב צריך לקחת בחשבון שרק בין רבע לשליש מחברי האגודה מקבלים את המכתב החודשי בדואר רגיל. ומצד שני, יש הוצאות גם על משלוח כרטיסי החבר, תזכורות לחידוש חברות ושהאגודה מוציאה לא מעט כסף גם על רכישת מעטפות, שכפול המכתבים החודשיים למשלוח בדואר ואולי פספסתי עוד משהו בהוצאות המזכירות.
בהנחה (הלא ריאלית) שיוצאים ארבעה גליונות מימד בשנה ושחצי מחברי האגודה מקבלים את גליונות הסתיו והאביב בכנסים, זה החישוב המקורב שלי:
משלוח 3 מימדים בממוצע: 9.90
מכתבים חודשיים לשליש מחברי האגודה: 3.90
משלוח כרטיס חבר ותזכורת אחת לחידוש חברות: 2.60
שכפול המכתבים החודשיים, מחושב ע"פ 20 אגורות לצילום, עבור שליש מחברי האגודה, 12 פעמים בשנה: 0.80 ש"ח
עלות המעטפות לכל אלה + הדפסת כרטיסי החבר: אין לי מושג. נניח 1 ש"ח.סה"כ 18.20 ש"ח הוצאות מזכירות. בערך חצי מהאומדן שלך. אני מניח שאפשר להשיג אומדן עוד יותר מדויק אם נרכז את כל הוצאות המזכירות לאורך השנה האחרונה ונחלק במספר החברים.
לרוע המזל, זו רק ההתחלה. לאלה צריך להוסיף את עלות הדפסת המימד (עלות הדפסה פלוס תשלום עבור זכויות). אם אני יודע נכון, זה יוצא בערך 20 ש"ח לגליון (מעוגל כלפי מעלה), והמימון של מנהל התרבות מכסה בערך גליון וחצי. נאמר, 50 ש"ח לחבר?
הוצאות תפעוליות אחרות (רואה חשבון, עמלות בנקאיות, וכו') – אין לי מושג. בלעדיהן, כל חבר עולה לנו לפי החישוב הנוכחי בסביבות ה-70 ש"ח, מה שאומר שעל בני נוער אנחנו אפילו מפסידים (אם כי אפשר אולי לראות בזה השקעה לטווח רחוק). בהחלט סיבה למחשבה.
-
-
לאחר שראיתי את נתוני ההצבעה לפרס הוגו, שם מתוך כנס של כ 8,000 איש מצביעים בערך 500 להוגו בכל שלביו, זה לא נראה לי נורא כל כך. אפילו במספרים יחסיים (עפ"י נתוני שנים קודמות) אנו לא רחוקים מההוגו, ובאחוזים מן הסתם כבר עברנו אותם.
מה זה אומר? זה אומר שרק אלה שבאמת אכפת להם מהספרים מצביעים,וזה בסדר גמור. ואת זה אני אומר כמי שהיה משני צדי המתרס.
כל זה לא אומר שלא צריך לשאוף למספר מצביעים גבוה יותר, אבל מצד שני המספרים הנוכחיים הם לא אסון גדול.
-
-
למעשה, לדעתי כך זה צריך להיות. אין שום סיבה שהחלטות מפתח יוכרעו בידי החברים הלא פעילים. ולגבי תת-ההשתתפות באספה, ההיגיון היה אומר לשנות את גודל הקוורום ולהיפטר מהפארסה העצובה הזאת מלכתחילה. זה לא כאילו מישהו באמת *רוצה* שכל חברי האגודה יגיעו לאספה.
אבל אני כבר מזמן הבעתי את דעתי שהמצב כרגע, שבו לכל חברי האגודה – כולל אלה שסתם עשו חברות כדי לקבל את המימד או לזכות בהנחות בכנסים – יש זכות הצבעה שווה הוא לא סביר. בגלל זה, בין השאר, אני תומכת ברעיון החברות המדורגת, אפילו משהו דומה למה שיש בעמותה. -
בתוך ה1.7 כללתי 1.3 ש"ח בול, 0.2 ש"ח מעטפה ו- 0.2ש"ח צילום עמוד בודד.
ואם תקרא טוב את מה שכתבתי, החישוב הוא עבור חבר שמקבל *הכל* בדואר. אתה כבר חילקת למספר החברים המשוער שאכן מקבלים הכל בדואר.
תזכורות וכרטיסי חבר (כמה עולה כרטיס + למינציה? שקל?) נשלחים בדרך כלל עם המכתב החודשי/מימד, כך שמקסימום יש עלות שכפול של שליש עמוד. אה, ויש גם עלות שכפול של דף "ברוך הבא" – נאמר עוד 1.25 לשנה
ולכל זה צריך להוסיף משלוחים חוזרים, משלוחים כפולים של מימדים, עלות צילום של דפים מיוחדים (כגון דפי המבצעים בשנה שעברה), עלות משלוח מימדים לחברי אגודה בחו"ל (כל השלושה!), משלוחים מיוחדים (כמו משלוח לחברים לשעבר) ועוד.
-
שתתבטא, אני מניח בתשלום השנתי, היא שזה יסבך מאוד את המתנדבים בדוכן האגודה שם כאמור נרשמים מירב החברים, אלא אם כן משנים לגמרי את דרגות התשלום, במקום להוסיף דרגות נוספות.
במקום לפי גיל – לפי אופי חברות: חבר מלא (הצבעה, מימדים, הנחות בכנסים), חבר ללא זכות הצבעה, חבר לכנסים בלבד ועוד.
אבל צריך לתכנן את המחירים כך שעדיין סכום התשלום השנתי הכולל של חברי האגודה ישאר כמו שהוא (כלומר אם, האגודה מרוויחה 30000 ש"ח בשנה מדמי הרשמה, חשוב שבשיטה החדשה לא נרד מזה). -
-
אמנם המייסדת וחלק מהפעילות העיקריות הן חברות אגודה נלהבות, אך בשנתיים האחרונות המועדון הוא שותף פעיל מאוד בבאר, וכך גם ארגונים אחרים. יחסית לעבודה מול גורמים שאינם האגודה – אין לאגודה יתרון. וזה סוג של פספוס.
האגודה, וחגית בטח תתקן אותי אם אני טועה, מממנת מדי פעם דמי נסיעה של מרצה לבאר שבע. זה קורה אולי להרצאה אחת מעשר. לעומתם גופים אחרים תורמים ציוד, מתאמים הרצאות על בסיס חודשי ועוד.
אני מכירה כמה חברי באר שהבאתי לכנסים (ועזרו לי לתקן תקר בדרך. מזל שאני מסיונרית), נרשמו לאגודה, ולא חידשו חברות כיוון שמה שיש להם כאן הוא יותר ממה שהאגודה מציעה להם, לדעתם.
הייתי שמחה לקשר חזק יותר בין האגודה לבאר, אבל כרגע הבאר אינה של האגודה. -
-
האמת יעל צודקת – הקשר של הבאר והאגודה היה בעיקר כי אני ראיתי את הבאר כחלק מהאגודה.
אם מישהו אחר היה מקים את הבאר או מנהל אותה (כפי שקרה בשנתיים האחרות) הקשר בוודאי היה נראה אחרת ואולי כלל לא קיים.
מבחינה אידאולוגית אני רואה בבאר בתור חוג של האגודה אבל ההשתתפות בו פתוחה לכל אחד כך שאין חובת הצטרפות לאגודה על מנת להשתתף באירועי הבאר.
יכול להיות שהשנה זה ישתנה. נשמח לשמוע רעיונות -
השיוך לאחת מהעמותות תלוי מאוד במי שמתנדב להיות פעיל באותה השנה. כאשר שני מנהלי הבאר באים משתי עמותות שונות, כאשר התמיכה העיקרית היא של הדיקן, וכאשר גופים אחרים תורמים הרבה יותר מהאגודה – אין ברירה אלא להפסיק להשתמש בלוגו של האגודה בכל הזדמנות.
חיזוק הקשר של האגודה עם התאים האזוריים הופיע כחלק מהמצע של חברי ועד – אך בשטח לא ראיתי ולו פעולה אחת לטובת הנושא (ולא, לבקש ממני המלצות על מרצים זה לא עוזר לי). הייתי שמחה לראות יותר שיתוף פעולה מצד חברי הועד הבא. אני חושבת שחבל שהבאר התרחקה מהאגודה. -
הבונוסים שמקנה חברות באגודה (מימד, הנחות בכנסים וגו') וזכות הצבעה. אני חושבת שעצם ההתייחסות לזכות הצבעה כאל "בונוס" היא טעות גדולה. בכלל, בעיניי זו טעות גדולה שכל חבר – גם זה שאין לו מושג ירוק מה הולך ומי נגד מי, שבסך הכל רצה מנוי למימד או הנחות באייקון – יכול לקבוע את דרכה של האגודה. לא סתם הזכרתי את השיטה של העמותה כאפשרות שאולי כדאי לשקול. מבחן המעורבות והעשייה נראה לי מבחן ראוי כדי לתת לאדם זכות לקבוע את דרכה של האגודה, ולא רק כמה כסף שילם.
אני חושבת שאפשר לשקול חברות מדורגת, למשל, כרטיס "שוחר כנסים" (שמקנה הנחה בכנסים אבל לא את שאר ההטבות), לאלה שרוצים לבוא לכנסים אבל לאו דווקא מתעניינים במימד, ולהפך, יש אנשים שממש לא מתעניינים בכנסים אבל היו רוצים את המימד – להם אפשר להציע "מנוי על המימד", בלי שאר ההטבות.
אם צריך או לא צריך להסתבך עם זה זו שאלה טובה. האם זה באמת יגדיל את מספר החברים או ישפיע בכל דרך אחרת? אין לי מושג. אבל אלה דברים שאפשר לשקול. -
-
-
-
-
ספריית השאלה למשל – רעיון מופלא. מאוד חסר לי. גם ב-DVD/וידאו וגם בספרים.
פעילויות קטנות ותכופות – אין ספק שזה יהיה נחמד. בשגרירות משתדלים עכשיו (או השתדלו כשעזבתי) לעשות איזשהו מפגש חברתי כל חודש וחצי בממוצע. לא ממש צריך סיבה – פתיחת החופש הגדול, מדורת ל"ג בעומר, סוכה… דברים בסגנון. נראה לי שיהיה נחמד להפגיש את חברי האגודה פעם בכמה זמן. מניסיון, לא צריך לשכור מקום בשביל זה – רק איזה פארק עם כמה שמיכות וקצת כיבוד ושתייה (גובים מכל מי שבא 10 ש"ח לכיסוי ההוצאות). בשגרירות הגיעו כל פעם כמה עשרות אנשים, אבל זה היה נחמד מאוד, וכמה אנשים שהגיעו ולא היו חברים – עשו חברות מאז.
מה עוד? אולי אפשר לארגן, כמו שעושים חברי אוק"י, הקרנות עיתונאים לסרטים. לפחות לגבי אוק"י זה תמיד היה מוקד משיכה. ואולי הקרנות של דברים אחרים? השגרירות וסטארבייס עושים הקרנות שבועיות של פרקים מהסדרות השונות (סטארבייס באוניברסיטה, השגרירות בבית קפה). האגודה היא פחות ארגון של מדיה, אבל יש לא מעט צופי טלויזיה שישמחו לראות בחברה תוכניות כאלו ואחרות, שלא לדבר על הסדרות החדשות שצריך להשיגן בכל מיני דרכים לא חוקיות ולא נוחות…
אולי יש כאן גם עניין של החזרת רגש ה… אני לא יודעת בדיוק איך לקרוא לזה. נאמנות, בהיעדר מילה אחרת? אני חברה באגודה בגלל שאני אוהבת את הפעילויות שלה, אוהבת את האתר המעניין שלה, ואוהבת את האנשים שבה. פעם, אני חושבת, יותר אנשים היו חברים באגודה מתוך איזשהו אידיאל. קידום המד"ב והפנטסיה בארץ, או משהו כזה. זה נמצא במטרות שלנו, בפעם האחרונה שבדקתי. הלוואי שהיתה לי הצעה קונקרטית איך לעשות זאת.
פרס גפן. להגביר את העניין. להפוך לקומוניקטיבי יותר. דיברו כבר על הדברים האלו. זה פרס מגניב ומעניין והיחיד מסוגו בארץ. זכות ההצבעה לשלב הראשון שלו צריכה להיות מקור לגאווה, משהו שכל חבר אגודה ירצה לעשות.
ועוד משהו, שאני מפחדת קצת להיסקל למוות בעקבותיו, אבל כבר אמרתי מספיק דברים שבטח יגרמו לאנשים להרים גבות גם ככה, אז יאללה: המימד העשירי הפך, בעיני, לעיתון לא מעניין. אני לא בדיוק מסוגלת לשים את האצבע על מה קרה ואיך זה קרה, ואני יודעת שזה לא עוזר. חלק מזה הוא בוודאי ההיעדר המובהק מאוד של ספרות מקור. כשאני קוראת סיפורים בחלומות באספמיה אני מכירה את הכותבים, או מכירה סיפורים אחרים שלהם, ונהנית כבר בשלב בו אני מזהה את השם ויודעת שאני עומדת בפני סיפור מוצלח. אני יודעת שיש הבדל בין אספמיה למימד, אבל העובדה היא שאספמיה הוא עיתון מעניין מאוד. סיפורים מתורגמים זה טוב, אבל לא כדבר העיקרי במימד. מאמרים מדעיים גם הם לא מעניינים אותי במיוחד, אבל אולי אני לבד בדעתי. אני חושבת שהעיתון צריך להפוך ל"צעיר" יותר (שוב, בהיעדר הגדרה אחרת), לפנות לקהל רחב יותר. הכריכות שלו לעיתים קרובות מקסימות ומושכות את העין, אבל אז פותחים אותו ומגלים מאמרים כבדים בכתב מיניאטורי. הייתי שמחה לראות קומיקס, או מדור של ניר שאני לא יכולה לקרוא באתר, או סיקורי כנסים עולמיים כמו זה האחרון של רני מאתר האגודה, או סיקורי אגודות-אחיות בעולם, או מדור הומוריסטי אחר, או תשחצים. וגם – כן כן, סיפורי מקור, שלא אוכל לקרוא בשום מקום אחר, ולא סיפורים שיכולתי לקרוא באינטרנט באנגלית.ובסיכומם של כל אותם חילולי הקודש ששפכתי כאן – אני חושבת שכדי להגדיל את מספר חברי האגודה, בסופו של דבר לא תהיה מניעה מלהוריד את מחיר החברות. הוא הגבוה ביותר בין הארגונים השונים, שמספקים דברים דומים לאגודה במחיר זול יותר (שוב, מלבד המימד – אבל בוודאי יש לפחות כמה אנשים כמוני שבשבילם זה אינו פקטור), ולהנחות בכנסים כן יש משמעות עצומה. לכן, מי שמתלבט אולי יעשה חברות בסטארבייס במקום, רק בגלל חישוב פשוט של כמה עשרות שקלים נוספים.
-
הרשמה לשגרירות עולה 50 ש"ח. כמעט כולם משלמים בפועל 45 ש"ח (נוער, חיילים, סטודנטים וגמלאים), וחלק 40 ש"ח (חברי סטארבייס).
את הפאנזינים שלנו, "אפוקליפסות עכשיו", היוצאים פעמיים בשנה, בשני הכנסים המרכזיים, וגם מכתבים שונים אחרים, יצא לנו כבר לשלוח לא אחת בדואר לכל החברים (כשלא הצלחנו להוציא את הפאנזינים לכנס). גם כרטיסי חבר נשלחים בדואר לעיתים קרובות.
הפאנזינים של השגרירות אינם המימדים – הם לא כבדים באותה מידה (ולכן עלות המשלוח שלהם בדואר קטנה יותר), לא יקרים באותה מידה לעשייה, ולא יוצאים באותה תכיפות. הם עולים בסביבות ה-5,000 ש"ח בכל פעם שמפיקים אותם. מחיר החברות לעולם לא יחזיר את המחיר שלהם, שלא לדבר על מחירם של צ'ופרים אחרים שאנחנו נותנים לחברים – סטיקרים או מגנטים חינם בהרשמה, מתנה על כמות מסויימת של החתמת ה"דרכונים" (כרטיסי החבר שלנו), לוחות שנה, כרטיסי שנות-טובות, ועוד. ובכל זאת השגרירות, בתקופת כהונתי כחברת הנהלה, ואחר כך כיו"ר (כלומר, בסך הכל שנתיים) תמיד נמצאה במאזן חיובי מאוד. הכנסים הם עדיין מקור הרווח העיקרי (כן, השגרירות גם מוכרת מרצ'נדייז, אבל כמי שהיתה בתוך העניינים – זה תמיד אחוז קטן מהרווח, מלבד כמובן בכנס אייקון בו דוכן השגרירות הוא מקור הרווח היחיד). מ"עולמות" – כנס אחד כשותפה מלאה – ומהמסיבאפי, השגרירות מצליחה לשמור בכל שנה על מאזן חיובי. אל הפאנזין תמיד התייחסנו כ"הפסד מבוקר", כמשהו שאנחנו יודעים שאין דרך להחזיר אותו, אבל הוא אחת התמורות שלנו לקהילת באפי.
אני מתארת לעצמי שלאגודה יש עוד הוצאות כספיות שאני לא מודעת להן, אבל בכל זאת, לדעתי מחיר החבר כפי שהוא היום לא מצדיק את עצמו, והאגודה כמוסד ללא כוונת רווח לא צריכה לצפות להרוויח – או אפילו להחזיר את המימד. -
-
על ההתלהבות המצויינת שיש פה, אבל אני אעשה את זה בכל זאת – רק כי אני מאמין שאחרת לא יצא הרבה מהדיון הזה.
קודם כל, רעיון הספרייה הוא לא חדש. ראו גם כאן:
http://corky.net/~sfsoc/forum/read.php?10,28082,28082#msg-28082בעבר הוא זכה לתגובות פושרות עד קרות ולבסוף נדחה ע"י הועד.
כן, המימד מעומד בצורה… לא טובה. אם אני, שכל מה שעומד מאחורי הוא קורס ב"הארץ" וקצת עבודה על עיתון בי"ס בתיכון יכול לזהות כמה מהן, אז יש לנו בעיה. זה כנראה תורם את חלקו לץתחושה שלך המימד הוא "משעמם". זה קשור לאופן ההגשה של החומר לא פחות מאשר לתוכנו.
לא שיש בדברים הללו כוונה לפגוע במישהו, או לנסות להרים משהו חדש, אני הייתי שמח לראות דיון מפוכח בנושא ולא רק העלאת רעיונות.
-
ואפילו היה ניסיון להרים אותו, אבל לדעתי זה לא הלך בגלל בעיות פרקטיות. כמו, למשל, העובדה שמדינת ישראל קצת גדולה גיאוגרפית, ולסדר השאלה בין עירונית זה די ברדק, בארגון מתנדבים כמו שלנו. אבל זה לא אומר שאין טעם לחשוב על זה שוב ולנסות למצוא לזה פתרונות מחדש. אולי באמצעות הדואר – לדעתי לדואר יש בימינו פתרונות דיוור מעניינים למטרות כאלה, ויש כיום ספריות השאלה (אני מכירה של דיוידי, אבל אולי יש גם של ספרים) שפועלות דרך הדואר. אולי שווה לבדוק את ההיתכנות של דבר כזה.
באשר למימד: אקדים ואומר שאני לא מעורבת בהכנת המימד, אבל לדעתי ביקורת רצויה ומבורכת, רק היה נחמד אילו היית מפרט קצת. מה שאמרת קצת באוויר ולא בדיוק מהווה בסיס טוב להפקת לקחים. אז תוכל לפרט קצת, בבקשה? -
בכל מקרה, הדיון הזה גרם לי ללכת אחורה ולדפדף במימדים שפזורים אצלי בבית, ושמתי לב לעוד עובדה שחמקה ממני – המימד הוא אחד העיתונים הכי פחות מעוצבים-גרפית שיש. עיצוב גרפי הוא אחד מהדברים שמושכים את העין ומעניינים במהלך הקריאה. במימד יש כמה ציורים לאורכו (סרוקים, ברובם), וציור שער (כאמור, בדרך כלל מקסים). מעצב או מעצבת מוכשרים שיתנדבו (כן, זה קיים) לעשות את העמודים קצת יותר מעניינים לעין, אפילו באמצעות שבלונה קבועה, ישפרו את המצב לאין ערוך לדעתי.
בכל מקרה, נראה לי שהפתרון הכי יעיל למצב הוא לפטר את הועד. -
-
גם אני חושב שיש לי רעיונות נהדרים
לגבי המימד – אם לומר את האמת, גם אני חושב שהמימד צריך להתחדש קמעה. אם בעבר הייתי קורא את המימד כבר במהלך הכנסים, היום המימד נשאר מיותם על המדף במשך שבועות, כאשר מדי פעם אני קורא סיפור פה או מאמר שם.
לא שהסיפורים לא טובים, חס וחלילה -רובם סיפורים טובים ומצויינים, אבל אני לא נמשך לקרוא את זה כמו פעם.וכמו שכתבתי למטה – אולי צריך לחשוב על קונספט חדש וזול יותר. איזה קונספט ואיך להוזיל מבלי להוריד את הרמה? לא יודע.
-
-
ואף אחת מהן לא נראית לי מועילה. הדרכים הן הקטנת מספר הדפים, הקטנת מספר הגליונות בשנה, ויתור על כריכה צבעונית (הדפים הפנימיים הם בשחור לבן כבר עכשיו) או ביטול החוזה שיש לנו עם F&SF (ומכאן, ויתור על סיפורים מתורגמים פרט למקרים יוצאי דופן).
מיותר לציין שכל הדרכים שציינתי יביאו לפגיעה משמעותית בתוכן, וזה בדיוק לא מה שאנחנו רוצים להשיג. את הקיצוצים בהוצאות הלא חיוניות (למשל דפי צבע באמצע הגליון וחיפוש חסר תוחלת אחרי בתי דפוס שיציעו לנו עיסקה זולה יותר מתירוש) כבר עשינו בשנים האחרונות. -
אם אני זוכר נכון, עלות הדפסת גליון רגיל עומדת על 6,000 ש"ח, או קצת יותר, וגליון מורחב עולה 10,000. לזה צריך להוסיף 200$ לגליון על הזכויות לסיפורים (פלוס 50$ של עמלה מפלצתית פעם בשנה על ההעברה הבנקאית לחו"ל), וכמובן את דמי המשלוח שמגיעים לאזור ה-1,300 (במספר החברים הנוכחי) בגליון החורף (ותיאורטית גם בגליון הקיץ, שלא יצא בשלוש השנים האחרונות) וקצת יותר מחצי מזה בגליונות פסח וסוכות. סה"כ פחות מ-30,000 ש"ח בשנה.
בכל מקרה, ההדיון הספציפי הזה על עלויות קצת מיותר ברגע זה. כשהועד יתחיל לפעול והגזבר של הועד החדש יתאקלם, נצטרך לעשות את כל החישובים ולשקול מחדש את דמי החברות.
-
איך זה מתבצע – התשלום הוא לפי גליון SF&F שאתם לוקחים ממנו סיפורים או לפי גליון מימד שמודפס?
אם זה הראשון, אז אפשר לשים סיפורים מאותו גליון SF&F בשני מימדים וכך לחסוך 200$. זה קצת יגביל את התוכן, ואולי יביא לויתור על סיפורים טובים (מאותו גליון שעליו לא משלמים) אבל יתכן וזה יהיה שווה את החיסכון הכספי.
כרגע יש לי איזו תחושה שמאחר שכבר משולם סכום גלובאלי של 200$ אתם בכוח דוחפים כמה שיותר סיפורים מתורגמים פנימה. אולי זו הבעיה.
-
-
כל רעיון שיש לכם לגבי המימד יתקבל בשמחה, אנחנו נשמח לשמוע רעיונות לחידוש פניו של "המימד". המייל שלי מופיע באתר המימד ואני תמיד עונה לכותבים. אני מבטיח להביא כל רעיון בפני המערכת.
בנושא העיצוב הגרפי. אפתח ואומר שאני איש של מילים ומאז ומעולם הייתי כזה ולכן אולי לא מפריע לי הפורמט הנוכחי כפי שהוא מפריע לאחרים. אין לי שום יומרות להיות גפיקאי ואני אהיה מאושר אם ימצא מישהו שיוכל לתרום מזמנו וכשרונו.
בנושא מיעוט סיפורי מקור. זה נובע משתי סיבות – האחת היא שאנו רוצים לנצל באופן הטוב ביותר את הכסף שאנחנו משלמים ל sf&f והאחרת היא שמוגשים לנו מעט מאוד סיפורי מקור. אני לא יודע אם זה מכיוון שאספמיה והאתרים נראים מושכים יותר או משום שהמימד לא נתפס כמקום ליצירות מקור, אך זוהי העובדה. בשנה שבה אני עורך את המימד *הוגשו* לנו לפרסום ארבעה או חמישה סיפורי מקור בלבד (לביא תרם לנו סיפור, ובגיליון הקרוב יתפרסם הסיפור הזוכה מהתחרות של "בדיון").
כמו כן, וזוהי אמירה *אישית לחלוטין*, בניגוד לליאה מידת ההיכרות שלי עם הכותבים לא משנה לי. אני אוהב לקרוא סיפורים של אנשים שאני לא מכיר.בנושא מאמרים. שוב, יכול להיות שזה נובע מהאופי שלי, אבל אני נהנה מהמאמרים שבמימד. יותר מכך – אני חושב שקיום במה קבועה לדיון מעמיק ורחב יותר בנושאי הז'אנר הוא חשוב.
גרומיט כבר ענה על סוגיית הורדת העלויות – כרגע אין משהו ספציפי שאפשר לעשות בעניין.
לסיכום נותר לי רק לחזור על דבריו של גרומיט – אנחנו נשמח לשמוע רעיונות, אבל אלה צריכים להיות רעיונות ספציפיים.
אם פספתי משהו ממה שנאמר – תזכירו לי.
-
-
-
אני מחזיק כרגע ביד את גיליון 28 של המימד ואתרכז בו (תוך ניסיון לתת הערות שכוחן יפה באופן כללי ככל האפשר). אני אציין שוב שהביקורת היא צורנית ולא תוכנית – כלומר רק על הדרך שבה המימד מאורגן.
הבעיה הכי גדולה היא האחידות של הטקסט. זה יופי כשמדובר בספר, כי זה מאפשר להתרכז בסיפור. בעיתון/מגזין זה לא כ"כ יופי. נכון שיש מגבלות אובייקטיביות שהן בעיתיות (גודל הדף של המימד הוא קטן מאוד), אבל עדיין יש די הרבה שניתן לעשות ולא הכל חייב להיות מסודר בצורה של שתי עמודות, אין מה לעשות, זה משעמם ויזואלית. כרגע, המימד ניראה כאילו מישהו בא לבית הדפוס ואמר: "הנה טקסט, תשפכו אותו על הדף". בפרט, את הסיפורים הייתי שוקל לפרוס כשורות שלמות על הדף ווותר על החלוקה לעמודות. זה גם ניתן מראה שונה לנושאים שונים. באופן ספציפי, הסיפור "הגנדרן והחיה" סובל מבעיות משלו. אם הסיפור מחולק לחלקים (המכתבים השונים). מה ההיגיון בכך שעמודה אחת מתחילה בתור מכתב א' ועוברת למכתב ב'? למה לא לחלק את הסיפור לחלקים לפי המכתבים השונים. ולצתוח קו מפריד בינהם, כי למרות שזה נראה זניח, קווים ומסגרות שכאלו עושים הבדל משמעותי.
לגבי המאמר של ד"ר האופטמן הנושא העיקרי הן כותרות המשנה. אין, וצריכות להיות. מעבר לעובדה שהן שוברות את אחידות גוף הטקסט והופכות את העסק ליותר קריא, הן יכולות להיות בפונט אחרת ומועצבות בצורה שונה לחלוטין. ולפני שמישהו כאן יקפוץ, נכון, משחקים כאלו בגוף הטקסט הם נוהג רע לסיפור, אבל הם חיוניים (בשימוש נכון) ליצירת גיליון מושך. במאמר של אביגיל נוסבאום אנחנו נתקלים בנקודה כואבת נוספת. יש במאמר תמונות, יופי, מצויין! אין לנו מספיק גרפיקה באופן כללי בגיליון. אבל למה, למען השם, דחפו את כולן למטה בתחתית הדף? האפקט שלהן היה הרבה יותר משמעותי אם הן היו מפוזרות בכמה מקומות לאורך המאמר. בכלל, יש נטייה למקם את התמונות בכך מיני קצוות, היכן שלא ישימו לב אליהן (ע"ע התמונה בסוף הסיפור קירינאיגה). גם איזשהו כיתוב שילווה את התמונות היה במקום.
עוד שתי נקודות שכדי לקחת בחשבון הן שימוש יותר מוצלח ברקעים האפורים, ואולי שימוש ב"פופ-אפים" במהלך טקסטים בגיליון. הוספת עוד מידע על כותבי הביקורות בסוף כל גיליון וכו'. המטרה של כל האמצעים הללו היא ליצור גיוון באופי הטקסטים שיאפשר גיוון בעיצוב שלהם, שבסופו של דבר, יתרום ליצירת גיליון יותר מושך.
דרך-אגב, הטור של ניר, למרות הרבה בעיות משלו, הוא החלק שמעוצב הצורה שטובה ביותר בגיליון. למה? כי הוא מגוון, כי יש שימוש בשתי (!) צורות לפרוס את הטקסט, חלק מהטקסט מודגש וכו'.
לסיום, אני רוצה לנסות להדגים איך אני הייתי מסדר מחדש את אחת הנקודות הבעיתיות של המימד – תוכן העניינים שלו.
דבר ראשון, כותרת המימד שנמשחת לאורך כל הדף (בדומה זהה לאיך שהיא מוצגת על השער הראשי).
קצת מתחת, מיושר לשמאל הכיתוב "גיליון 28, אפריל 2006", מהצד השני, מיושק לימין, בפונט יותר גדול, מודגש ועם קו תחתי "תוכן העיניינים".
קצת מתחת, בשניים או שלושה טורים, תוכן העניינים עצמו. הוא צריך להיות מאורגן לפני נושאים: פינות קבועות (דבר העורך, ניר הזועם בדרכים, מנעל האוויר וכו'), מאמרים וסיפורים. כל קטגוריה מסודרת פנימית לפי מספרי עמודים. כותרות המשנה צריכות להיות עם הדגשות וקו תחתי. כמו היום , שמות המאמרים/סיפורים צריכים להיות מוגדשים. הייתי אולי מוסיף שורהשל נקודות שתחבר בים שם המחבר לבין מספר העמוד. המטרה הכללית היא קודם כל להיות עם מבנה מסודר ומובר וכן ליצור תחושה של עושר ויזואלי (מושך) וכן של רמה מסויימת של… צפיפות? כדי שלמתבונן תהיה תחושה של "וואו, יש ה-מ-ו-ן דברים בגיליון הזה".
בתחתית , על רקע אפור, שמות חברי המערכת (בדומה למצב כיום, למרות שהייתי מוסיף קו תחתי מתחת ל"המערכת". קו מפריד, "הופק בסיוע.." וכו', קו מפריד, במוגדש: "בהוצאת האגודה…" וכו', קצת מתחת, תא הדואר של האגודה ואתר האינטרנט שלנו.הסתייגות: לא ברורות לי ההשלכות הכלכליות הכרוכות בביצוע שינויים בפורמט של המימד.
הבהרה: ההודעה הזו נערכה והוסרו ממנה ביטויים שנכתבו בסערת הרוח ועלולים היו לפגוע במישהו (כמו "מי האידיוט ש…"), עם בכל זאת נותרו ביטויים שכאלו, אני מתנצל, לא זו הכוונה. -
אני מבטיח לקרוא ביתר תשומת לב כשיהיה לי יותר זמן, ולראות מה מהדברים ניתנים ליישום, ומה אנו רוצים ליישם.
אחת הבעיות, כפי שהערת, הוא חיסרון במקום. החלוקה של המכתבים בסיפור של פריזמן לטורים, שאותה אתה מציע, הייתה מגדילה את מספר העמודים שהוא תופס לבערך 130% ממספר העמודים הנוכחי (אם זיכרוני לברכה אינו מטעה אותי, חשבתי על זה ובדקתי את הנושא בזמנו) מה שאומר שלא היינו יכולים להכניס עוד דברים שכן נכנסו.
-
למעשה, הרעיון להשתמש בדואר על גם בפעם שעברה. הייתה הרבה התנגדות אז בסגנון של למה לנו להתסבך עם זה ו"להכניס ראש בריא למיטה חולה". בכל מקרה, בסופו של דבר הועד החליט לפסול את ההצעה מסיבותיו שלו.
הסיבה שאני מעלה את זה היא שכל שנה, בדיוק לפני האסיפה הכללית עולים כל מיני רעיונות (מוצלחים יותר או פחות) והמסקנה הסופית היא להשאיר את זה להחלטת הועד, שזו החלטה בעייתית, למה? בגלל הסיכון.
לכל אחת מההחלטות הללו צמוד סיכון כלכלי לא מבוטל, והועד, בצדק מבחינתו, לא רוצה לקחת את הסיכון הזה "סתם". בסה"כ הכסף של האוגדה הוא כסף ציבורי ולכן "כדאי" לועד להשקיע אותו באותם מקומות מכורים שהוא יודע מראש שהקהל שלו (קרי: חברי האגודה), יהנה מהם ולא ללכת איתו למקומות חדשים. הכוונה היא לא שהועד נמנע מפעולות שכאלו לחלוטין, אבל הנכונות שלו לקחת סיכונים שכאלו היא באופן מובן, מאוד מגובלת. לפחות, זה המצב בלי מנדט ציבורי (קרי: דרישה של חברי האגודה). וזו הסיבה שאני מעלה את הנקודה הזו עכשיו.
-
-
-
-
הארת מאוד את עיניי. המימד צפוף ולא נוח לקריאה, וזו חלק מהבעיה בלי ספק. יישום חלק מההצעות הטובות שלך, גם במחיר תוכן מועט יותר במימד, נשמע לי דבר נכון מאוד לעשותו. כנראה שאני ואתה קצת במיעוט בפתיל הזה, אבל אם אוכל להגיע לאסיפה הכללית ארצה להעלות את הנושא. חבל לי שהמימד כבר לא מעניין אותי, זו האמת. אם אגלה שהבעיה לא רק אצלי – אשמח להתגייס למטרה ולסייע. אני חושבת שיש דרך לגרום לכותבים רבים יותר להגיש למימד סיפורים, ליצור דיונים עליו שיגרמו לאנשים רבים יותר לרצות לקרוא אותו, לשווק אותו טוב יותר ולעשות אותו מושך יותר לעין.
שאלה – האם ב"פופ-אפים" אתה מתכוון לטיזרים הקטנים שיש בעיתונים רבים? (לקיחת חלק מעניין מהטקסט, הגדלתו ונעיצתו במרכז עמוד?) אם כן, אני במיוחד בעד הרעיון הזה. אם יש משהו שמושך את העין וגורם לעין בכתבה הוא בחירה נכונה של אותם טיזרים. -
-
ייתכן ולא הבנת את דבריי בעניין "כותבים שאני מכירה". לא התכוונתי שאני אוהבת לקרוא סיפורים של חברים שלי. התכוונתי שכשאני רואה את השמות "הדס משגב" או "חגי אברבוך" (שאת שניהם איני מכירה אישית, אגב) אני נמשכת אוטומטית לסיפור – כי אני יודעת שרוב הסיכויים הם שאהנה ממנו. סיפורים של "אנשים שאני לא מכירה", מתורגמים, הם סיפורים שאני הססנית מטבעי לגביהם. אמנם, יש שמות מוכרים יותר בין הסיפורים המתורגמים במימד – אבל יש הרבה שמות לא מוכרים בכלל, שאני לעיתים מתאכזבת מהסיפורים שכתבו. נכון, זה יכול לקרות באותה מידה עם כותב ישראלי, מוכר או לא מוכר. אבל הרי לך עוד עניין – האגודה אמורה לעודד כתיבת ספרות מקור, לא? איך זה שלביטאון שלה עצמה מוגשים כל כך מעט סיפורים? להאשים את העם במקרה הזה לא יעזור. אני יכולה רק לתת לך את נקודת מבטי ככותבת סיפורים:
1. המימד לא יוצא בזמנים ידועים, בדרך כלל (השנה למשל לא יצא בקיץ). זמני ההגשה אליו אינם מתפרסמים במקום גלוי וברור, כמו אלו של אספמיה. אם אגיש סיפור, הוא עשוי לראות אור רק בעוד חצי שנה או יותר. אין לי דדליין לעמוד בו, כמו אלו שנותן לי גרומיט. אין פרוייקט כתיבה שיאתגר אותי ויתן לי השראה. ככותבת, אני מרגישה שהמימד לא פונה אליי, לא מעודד אותי לכתוב לו סיפורים (זה הביצה והתרנגולת, כמובן). איך לפתור את זה? פרסומים של מועדי הגשה וסגירת גיליון, ופרסומים של מועדי יציאת הגיליון, הם התחלה טובה. בנוגע לעידוד הכתיבה עצמה – פרוייקטים, פנייה אישית לכותבים, פרסומים בפורומים (כותבי מד"ב בתפוז, למשל) ופתיחת הבמה באופן פומבי, אולי על גביי אתר האגודה. מה לגביי תחרויות כתיבה רק במימד, בהגשה למימד? אפילו אם הפרס סמלי (חברות לאגודה, מנוי למימד, ספר), אני בטוחה שזה יעודד אנשים לכתוב.
2. ביקורות הם דבר חשוב לי מאוד. לעיתים רחוקות מתפרסמות דעות על המימד, או נפתח פתיל בנושא בפורומים. אם אגיש סיפור למימד, סביר להניח שלא אדע לעולם מה אנשים חשבו עליו, אלא אם כן אעבור ואשאל אותם. איך משנים את זה? לדעתי עיקר ההשקעה יכולה להיעשות דרך אתר האגודה – פרסום טיזרים וקטעים מתוך המימד שאינם הטור של ניר (זה גם "מקדם מכירות" טוב), למרות שכבודו במקומו מונח. עידוד דיונים. סדרת כתבות מעניינת שקריאת הראשונה בה, שנמצאת במימד, תתרום להבנת השנייה בה, שנמצאת באתר האגודה. הרצאות של גפן, שמי שהפסיד יוכל לקרוא במימד. ועוד. ולפני שמישהו יגיד את זה – גם על סיפורים באספמיה לעיתים קרובות אין תגובות ספציפיות, נכון, ולא הרבה אנשים עושים שימוש במייל של הכותבים שמודפס בסוף הסיפור. אבל סיפורים באספמיה מפצים את הכותבים בדרך כספית, שהמימד לא יכול (ולדעתי גם לא צריך) לנקוט בה. ביקורות חשובות באותה מידה.מה עוד? תכנים קיימים – במהלך תחרות הכתיבה האחרונה השתנה מעט הנוסח – בתחילה נאמר שרק הזוכה יפורסם, אחר כך ששלושת הזוכים יפורסמו, וכעת אתה אומר שרק הזוכה יפורסם. ואני שואלת, למה? למה לא לקחת גם את שלושת הזוכים, וגם את "חביב השופטים" (כל שופט, בנפרד!) וגם את חביב הקהל, וחביב העורך, וחביב-מי-שלא-יהיה? אלו סיפורים קצרים, הם תופסים מעט מקום, הם קלים לקריאה, והיו בהם לא מעט סיפורים טובים, כפי שורד עצמה אמרה לאחר פרסום הזוכים. אני לא יודעת, כזוכה בתחרות, עד כמה דעתי אובייקטיבית בעניין – אבל אני בהחלט חושבת שהתחרות הניבה מספיק בשביל למלא בין שמינית לרבע מגיליון המימד. גם זה עידוד קריאת ספרות מקור.
אין משהו ספציפי שניתן לעשות בעניין הורדת העלויות? והאם יש טעם רב כל כך, כפי ששאלתי קודם, בחוזה היקר-להחריד עם SF&F? הרי אתה עצמך אומר שאין הרבה ספרות מקור רק כדי לנצל אותו. רק אני מוצאת את זה אבסורדי?
בקשר לגרפיקאי, אני מכירה לפחות כמה שמות של גרפיקאים בקהילה הכללית. אשמח להעביר לך דרכי התקשרות עימם. אני לא מאמינה שמישהו מהם יסכים לעצב את הגיליון כולו על בסיס קבוע וללא תמורה, אבל אפילו אם יעצבו את חלקו, או שכמה גרפיקאים יעבדו יחד על אותו גיליון (בשגרירות זה עבד יופי), זה כבר יהיה שיפור גדול.נעם העלה כאן כמה רעיונות טובים, והתנגדת להם על סמך הקיצוץ שהם יגרמו בכמות התכנים. עוד רעיונות עלו בפתיל הזה, שאתה כבר יכול, לדעתי, להעלותם בפניי המערכת. אם לצורך זה עליי לקבץ את רעיונותיי מכאן ולשלוח לך אותם במייל – אין בעיה, למרות שזה נשמע לי כמו העמסת בירוקרטיה שלא לצורך. בכל מקרה, אני אישית מנסה בהצעותיי לא להטריד ולהתלונן (כי אני מעריכה מאוד את העבודה שנעשית על המימד, במידה ולא אמרתי זאת) אלא לפתור בעיה מסויימת – בעיה שקיימת לפחות עבור חלק מהאנשים. כאמור הייתי רוצה לבדוק במהלך האספה הכללית את הקפה של הבעיה, ברשותך. הלוואי שהיתה דרך לבדוק באופן ודאי כמה אנשים באמת קוראים את המימד.
ברור לי שאני מביאה נקודת מבט של כותבת/קוראת, שהיא אולי מושפעת ופחות אובייקטיבית מזו של עורך, למשל. אבל אני מאמינה במימד, ואשמח להתגייס, כפי שכבר אמרתי, ולקחת יוזמות בנושא, או להצטרף למערכת אם תרצו בי. -
בדיוק אמרתי כתבתי דבר דומה בתגובה לקני.
גם פרסום התוכן מראש הוא רעיון טוב.
אחרי שכתבתי שכדאי לפרסם מתי נסגר הגיליון ומתי אוספים אליו חומרים, אמרתי לעצמי שראיתי כזה דבר ככה. הלכתי לחפש והנה, נתקלתי באתר המימד ששכחתי מקיומו לחלוטין. מדובר באתר מושקע ויפה, שאני בספק אם יותר מכמה עשרות אנשים יודעים על קיומו. הלינק שלו מתחבא בצד ימין בעמוד הראשי של אתר האגודה, בתוך רשימה ארוכה של לינקים. אפשר (וצריך, לדעתי) להבליט אותו הרבה יותר. ואפשר לשים גם כמה טיזרים לתוכן המינימליסטי שמפורסם שם. -
אני מצטער אם יצרתי את הרושם הלא נכון בנושא סופרים מוכרים ולא מוכרים. לא ניסיתי לרמוז כל מיני שטויות בנושא הקליקה הידועה לשמצה וכו'. אני בהחלט מבין את מה שאת אומרת, גם בעיני שמות מסוימים הם ערובה (או לפחות הבטחה) לאיכות. הבעתי רק את העדפתי האישית לכותבים שאני לא מכיר, כי תמיד יש סיכוי שאני אופתע לטובה.
מה שאת אומרת על הסיבות לכך שאת מעדיפה להגיש למקומות אחרים ולא למימד הוא מאיר עיניים. על חלק מהדברים חשבתי, על אחרים לא. יש דברים שאולי ניתן לפתור, אחרים לא ממש, אבל כולם דברים שננסה להקדיש להם תשומת לב. נושא הלו"ז למשל הוא משהו שלא ניתן לטפל בו, מכיוון שהמשאבים שעומדים לרשות המימד שונים מאלה שעומדים לרשות "חלומות" ובאופן אחר שונים מאלה שעומדים לרשות "בלי פאניקה". עקרונית המימד יוצא בכל שלושה חודשים (אפריל/עולמות, יולי, אוקטובר/אייקון, ינואר), מעשית בשנים האחרונות לא יצא גיליון קיץ אבל כל האחרים יצאו במועדים קבועים.
אני לא רוצה להיכנס לנושא זוכי "בדיון". היו פה, מעבר לבעיות אובייקטיביות ושיקולי מערכת, קצרים בתקשורת.
כן, יש טעם בחוזה עם sf&f, כך לפחות לעניות דעתי ודעת חברי המערכת האחרים. זה מאפשר לנו לפרסם דברם שאחרת לא היו יוצאים לאור, לא רק אצלנו. אני יכול להבטיח לך ש*זו* מעולם לא הייתה סיבה לדחיית סיפור מקור טוב, לפחות ככל הידוע לי.
אני שמח שיש לי דעות של אנשים "מבחוץ", כי סביר להניח שאני קרוב מדי לדברים בשביל לראות אותם והרעיונות שמעלים פה בהחלט יגיעו לדיון.
-
בין השאר כי אהוד לא היה במערכת בשעה שעוצבה המתכונת הנוכחית של המימד, וכמובן כי אני עורך הסיפורת של המימד.
האגודה אמנם מחוייבת לקידום יצירה מקורית, אבל זה לא אומר שהיא צריכה לעשות את זה בכל הבמות שברשותה. המימד, בהחלטה מודעת, נבנה תוך דגש על המרכיב האוניברסלי של המד"ב ואחת ממטרותיו העיקריו היא לחבר את קהילת החובבים בארץ למה שמתרחש בחו"ל. מזה מוכתבת גם ההשקעה שעשינו בספרות מתורגמת טובה, וגם סוג המאמרים שמתפרסמים סמימד, ובכלל זה סקירות על המדע הבדיוני בעולם הערבי ובסין, מאמרים על ז'אנרים ועל תופעות חשובות ויצירות בולטות. הבחירה הזאת לא מבטלת את העיסוק גם בתכנים מקוריים (דהינו, סיפורי מקור ומאמרים העוסקים במתרחש בארץ), ואלה אכן מתפרסמים במימד, אבל הקו הכללי הוא ברור – כתב עת למדע בדיוני ופנטסיה עולמיים.
הבחירה בכיוון הזה נבעה מהרבה שיקולים, וביניהם העובדה שפרט ל"בלי פאניקה" אין אף במה בארץ שמפרסמת סיפורת מתורגמת וכמובן הצורך לבדל את עצמנו מ"חלומות באספמיה" שמתמקד בספרות מקור ונהנה ממשאבים הרבה יותר גדולים מאשר לנו בשטח, תשלום לכותבים ולקטורים.
דבר נוסף שאני חייב לתקן הוא לגבי החוזה עם F&SF – החוזה הזה בהחלט אינו יקר-להחריד, ואפילו להפך – זול למדי. זה נכון גם יחס למחירי סיפורים באופן כללי והן ביחס לתקציב המימד. לא הייתי מתייחס ל200$ לגליון כאל כסף קטן, אבל מדובר בסכום לא מאוד משמעותי בהשוואה לעלות ההדפסה (כאמור, 10,000 שקל), ואפילו מדמי המשלוח של המימד לחברים.
וכעת, כשסיימתי להגן על הסדר הקיים המוצדק והמהולל, אומר גם שאנחנו חושבים כבר זמן מה על פרויקט כתיבה שיתפרסם בהמשכים במימד, ומטעמים שונים עדיין מתעכב. אני מקווה שמתישהו השנה הוא יפתח רשמית. יש לך עוד רעיונות מעניינים. צריך לחשוב עליהם.
-
אני לא יודעת איך זה הולך במימד, אבל אולי שווה להבהיר שמיון וסינון של סיפורי מקור דורשים *המון* עבודה. המון. אני לא חושבת שהמימד ערוך לזה, ואולי קיימת האפשרות להיערך לזה, אבל אני לא בטוחה אם זה יצדיק את ההשקעה. האפשרות הסבירה היחידה לעקוף את זה מלבד מה שיש כיום (כלומר, זוכי תחרויות וכד'), זה לפרסם סיפורים רק בהזמנה, מכותבים מוכרים, מה שעשוי לגרור טרוניות – מוצדקות לפחות חלקית – על קליקאיות ואי מתן הזדמנות לחדשים ושאר ירקות.
היתרון בשימוש בסיפורים מתורגמים ממגזין מוכר: הם כבר עברו סלקציה. כל מה שצריך לעשות זה לעבור על החומר, שכולו כבר באיכות ראויה לפרסום, ולבחור את המיטב. זה דורש הרבה פחות עבודה. -
-
-
-
בזמנו היה ניסיון למכור את המימד בחנויות, ונדמה לי שזה נפסק. אני תוהה למה.
כתב עת שנמכר במחיר מלא בחנויות משדר רצינות רבה יותר, ומעורר הערכה גבוהה יותר. משום מה, על אף העובדה שתוכנו של המימד רציני ומשתווה באיכות (אם כי לא בהיקף) לפנטסיה 2000 המנוח, נראה שהיחס אליו די מזלזל. אנשים שנאנחים בנוסטלגיה מתוך געגועים לפנטסיה 2000, לא רואים במימד משהו שראוי להתייחס אליו ברצינות, לעתים קרובות מדי רואים שאנשים מכנים אותו פנזין או בטאון – ולגמרי לא ברור למה.
המימד צריך, לדעתי, שינוי תדמית רציני, ושיפור ביחסי הציבור. -
-
אני צריך לברר מה כרוך בכך מכל מיני כיוונים – עלויות הדפסה של מספר עותקים גדול יותר, כריכה בעטיפת ניילון, הפצה, פרסום וכן הלאה. אני לא יודע אם המכירה שלו לא תהווה בעיה בכל מה שנוגע לתמיכה שאנחנו מקבלים ממנהל התרבות (אם אכן נקבל אותה שוב).
בקיצור – מדובר בעוד עלויות, ולמען האמת אני לא יודע אם האגודה יכולה להרשות לעצמה את זה כרגע. אבל זה בהחלט שווה בדיקה לאחר אייקון.
-
אבל אני לא בטוח למה באמת זה נפסק.
נקודה אחרת באותו עניין היא החלוקה שלו בחינם לחברי אגודה. אולי צריך להפסיק עם הנוהג לחלק בחינם גליונות ישנים לחברי אגודה חדשים. אני לא מכיר עיתון או ארגון שנותן הטבות רטרואקטיבית בחינם, בטח שלא עשר שנים אחורה.
אולי צריך לתת לחברים לקנות גליונות ישנים במחיר מוזל (נגיד 50% הנחה) במקום לחלק להם בחינם. -
– והכוונה לזכורני הפרטי לגמרי, אני לא מתקשרת לאנשים בערב יום כיפור כך שלא ביררתי את זה כדי לתת תגובת דוברת הוועד, והוא גם קצת דולף, הזכרון הפרטי שלי –
אי אפשר לקבל תמיכה של מנהל תרבות למגזין מסחרי, והם מגדירים כמגזין מסחרי כל מגזין שנמכר כרגע בכסף או שנמכר בשנה (או שנתיים, לא זוכרת) האחרונות בכסף. כך שמכיוון שכשנמכר הגיליון בחנויות כאלה ואחרות נמכרו גליונות בודדים בלבד והרווח ממכירתם לא התקרב לתמיכה שאפשר להשיג ממנהל התרבות, הוחלט בוועד שלא לנסות ולמכור אותו.
אגב, קיימת גם בעיה עם חנויות נוסח סטימצקי – הן גובות הרבה מאוד כסף על מכירת גליון, אזא"נ באזור 20-25 שקלים. כך שבחנויות ההפצה הגדולות אין טעם למכור את המימד…
-
-
לגבי הפופ-אפים, טיזיירים כמו שהצעת זו דוגמה אחת, דוגמה אחת יכולה להיות כל-מיני מונחים/שמות/ספרים אוכל דבר בעצם, שמוזכרים באיזשהו מאמר. בדר"כ אין מספיק מקום (או טעם) להכנס לעומק של כל מושג שכזה, אבל אפשר לשים בצד במסגרת איזשהו הסברון קטן, כשהוא מחוץ לגוף הטקסט, אולי עם זו תמונה רלוונטית, ועם קישור למקור מידע יותר מלא (וכמובן, אם הוא ב-מ-ק-ר-ה מוביל לאתר האגודה… נו, טוב).
לגבי האספה, גם אני אנסה להיות שם, למרות שארבע אחה"צ היא לא שעה אידיאלית לאנשים עובדים.
-
-
-
