- This topic has 8 תגובות, 8 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"אני רוצה להיות מכשפה" הצהרתי בארוחה משפחתית.
"תמיד היית מכשפה" ענה לי בעלי לשעבר ברצינות.
"מה פתאום מכשפה?" שאלה העוללית.
"לא תהיה לך בעיה בכלל" אמרה הבוגרת שיודעת הכל.
"איזה סוג של מכשפה?" התעניינה העוללית, בעיניה היפות הייתה סקרנות ואמון. היחידה שיודעת כי אני משיגה כל מה שאני רוצה ובוטחת בי. כל השאר הם סתם מחפשים איך לרדת עלי.
"מהסוג הזה שיכול להפוך אנשים לכל מיני חיות ולגרום לדברים טובים לקרות כמו למשל לזכות בחמישים מליון בלוטו, כזו מין מכשפה" אמרתי והרעיון נראה לי יותר ויותר.
"ומה עוד?" התעניינה העוללית
"אני אהפוך את עצמי לנערת פליי-בוי" אמרתי, מתלהבת מהאפשרויות האין סופיות, מושפעת משני לילות של פליי-בוי שראיתי, חושבת על להיות גבוהה ובלונדינית ויפה עם בטן שטוחה וחזה ענק. איך כולם יסובבו את הראש אחרי ויתחילו איתי ואפילו הספקן הזה בעלי לשעבר יהיה המום, אבל הוא לא יזכה להתקרב אלי אפילו.
"אפילו אם תהיי מכשפה זה לא יקרה" הוא היה מבודח, לא יודע מה צפוי לו. "אף מכשפה לא תצליח לשנות את הקיים".
"אתה רק חכה שאני אהפוך למכשפה" אמרתי לו "אותך אני אהפוך לצפרדע, אתה רק חכה"
"אני לא מבין איך מכשפה יכולה להפוך למכשפה" הבעל לשעבר שלי היה ספקן.
"אני אראה לך בהזדמנות" עניתי לו, מתכננת עליו נקמות.
"לא תודה" נרתע הבעל לשעבר "כבר היה לי מספיק ניסיון אתך, אותי את לא צריכה לשכנע"
ככה השיחה נמשכה ונמשכה, עד שהערב ירד וכולם נזכרו שהם עסוקים ויצאו כל אחד לענייניו הוא. נשארתי לבד. העוללית הלכה לראות את המשך עלילותיה של בטי המכוערת ואני ישבתי לחפש במנועי החיפוש את הערך "מכשפה".
ומצאתי.
מסתבר כי אי-שם בצפון הרחוק, ליד צפת בערך, חיה מכשפה זקנה מאד. היא אולי בת מאה ושלושים ושלוש, אבל היא עדיין פעילה וגם מעבירה קורסים למכשפות צעירות בראשית דרכן.
שלחתי לה אי מייל ובו סיפרתי לה כי אני מאד רוצה להיות מכשפה. פירטתי לה את הסיבות שלי, עוד לפני שהיא תשאל, רציתי לקצר את התהליך וקיבלתי ממנה אי מייל חוזר ובו התבקשתי להגיע למקום מגוריה (סודי, סודי ואני לא יגלה לכם) למבחן ולהוראות.
נסעתי אליה ברכבת ושני אוטובוסים ועוד הלכתי ברגל איזה שלושה קילומטר, היא גרה מאד רחוק בלי שום התחשבות. הגעתי אליה עייפה ומיוזעת וגם קצת עצבנית, כאילו מה? היא לא יכולה עם כל הכשפים שלה לגור במרכז איזו עיר נורמלית? בחרה לה את החור הכי רחוק והכי מתיש לגור בו, גם כן זותי.
נקשתי בדלת העתיקה. שמעתי מישהי צועקת לי כי פתוח. פתחתי את הדלת ונכנסתי. היא הייתה שם. יושבת מול מחשב ובודקת אי מיילים. אמרתי שלום בנימוס וחיכיתי לה שתתפנה. לאחר כמה דקות ארוכות מאד, היא סיימה לענות על האי מייל האחרון והתפנתה אלי.
בחנו אחת את השניה. לא דיברנו. היא הייתה זקנה מאד, הפנים שלה היו חרושות קמטים עמוקים, היו לה עיניים שחורות ומבריקות מאד, כנראה כתוצאה מישיבה ממושכת מול המחשב. הידים שלה היו מקומטות והיא הייתה לבושה באדום. הכל עליה היה אדום. אני קצת התפלאתי, כי זקנות בנות מאה ושלושים ושלוש לובשות הכל שחור במיוחד אם הן מכשפות וותיקות.
"אזזזזזז אתתתתת רוצצצצצצה להיות מכשפה?" היה לה קול של לחישת צפע
"כן, מאד. תודה לך" עניתי במבוכה. אני לא יודעת איך לדבר עם מכשפות זקנות.
"בששששביל מה את צצצצצצריכה את זזזזזזה?" הקול שלה המשיך ללחוש בנשיפות נחש.
"פירטתי לך את הסיבות באי מייל, כדי לחסוך זמן על שאלות קיטבג"
"זזזזזזזזזאת אחריות כבדה"
"טוב אני יודעת, אבל בכל זאת אני רוצה להיות מכשפה. כישוף זה כוח ואני רוצה את הכוח הזה"
"רק רגע, אני צצצצריכה לבחוש משהו" ענתה לי המכשפה והשאירה אותי לבד בחדר.
התבוננתי סביב. הקיר היה מכוסה במדפים ועל המדפים היו צנצנות שונות ומשונות ובתוכן כל מיני נוזלים בכל מיני צבעים. היו גם צנצנות עם יצורים בתוך נוזלים, עכבישים כבושים ונחשים בכל מיני גדלים וצורות. שיניים ממקור בלתי ידוע, איזה ארבע צנצנות עם עיניים בכל מיני גדלים וצבעים וצנצנת אחת מלאה ציפורניים. בצד החדר מימין למחשב עמד שולחן ועליו כדור בדולח וחפיסת קלפים. החדר היה מואפל על ידי ווילונות סגולים ולמרות שהשמש זרחה החדר היה חשוך.
המכשפה חזרה. נדף ממנה ריח מוזר. כנראה שהפנים שלי קצת התעוותו בגועל כי היא מיד הזדרזה לספר לי שהיא מבשלת מרק לטאות ועוד מעט הוא יהיה מוכן.
חזרנו לעניין שבעבורו הגעתי.
"את צריכה לעמוד בכמה משימות, אם תצליחי, תהיי מכשפה" היא לא בזבזה זמן.
"אני מוכנה" אמרתי משתוקקת להתחיל ולגמור ולקבל את התואר.
"אז את צריכה לאכול מרק לטאות, לשתות דם עטלפים ולהפסיק לעשן"
"איכסה" אמרתי בתעוב "מרק לטאות? דם עטלפים? ולמה אני צריכה להפסיק לעשן?" המשימה להפסיק לעשן נראתה לי נוראה. בסה"כ רציתי להיות מכשפה לא להצטרף לאגודה למלחמה בסרטן. מילא לאכול מרק לטאות ולשתות דם עטלפים (איכסה…), לא הייתי מוכנה להפסיק לעשן. ממש לא הייתי מוכנה להפסיק לעשן.
"מרק לטאות כדי לתת לך את הכוח להיות מכשפה, דם עטלפים כדי שתוכלי לנווט בחושך על המטאטא, אין על המטאטא מכשירי ניווט ולהפסיק לעשן, כי מכשפות לא מעשנות, נקודה" הזקנה הייתה נחרצת בדעתה, ראיתי כי לא אוכל לשכנע אותה להחליף את המשימה. אז ניגשנו לשולחן והיא מזגה לי את המרק הכי דוחה שאכלתי אי פעם.
היה זה מרק מימי וצפו בו עיניים זערוריות של לטאות וזנבות קטנים. הריח שלו היה ממש מגעיל והטעם היה נורא. אכלתי ואכלתי ואז נעשיתי צמאה. המכשפה הזקנה מזגה לי לכוס משהו בצבע חום כהה ואני רוקנתי את הראש מכל מחשבה ושתיתי. זה היה קצת מלוח, אבל הרווה את צימאוני. בסוף הסתיימה הארוחה האיומה.
"איך אני מפסיקה לעשן?" שאלתי את הזקנה כשאני משתוקקת לסיגריה.
"הנה קחי אחת אחרונה" היא הושיטה לי חפיסת סיגריות לא מוכרות.
לקחתי והדלקתי. בשכטה הראשונה הרגשתי איך כל הגוף שלי הופך לבחילה אחת גדולה. בא לי להקיא את עצמי. זה היה הדבר הכי מגעיל והכי דוחה והכי מה שאתם רוצים שאי פעם טעמתי. זה היה נורא ואיום. חיוורת התבוננתי בסיגריה, היא העלתה עשן חום ורחשו בה תולעים זעירות. זרקתי אותה בתעוב.
"את רוצה מהסיגריות שלך?" היא שאלה כאילו בהתחשבות.
"כן, תודה לך" עניתי והוצאתי את החפיסה המוכרת שלי.
הדלקתי. אותו אפקט. כל הגוף שלי הזדעזע בבחילה איומה ולא יכולתי להמשיך לעשן. הבנתי. זהו. אני לא מעשנת יותר.
המכשפה הזקנה ניגשה אל פינת החדר והביאה לי מטאטא קש גדול וחדש. היא הושיטה לי את המטאטא והודיעה לי כי הנה הרכב החדש שלי ואני יכולה לחזור הביתה, כל הכוחות כבר בי וניפגש בכנס המכשפות הבא בליל ירח מלא.
השעה הייתה שעת ערב מוקדמת. השמש שקעה, אבל עדיין לא השתרר החושך. יצאתי לחצר והתיישבתי על המטאטא, הרגשתי מאד מגוחכת, אמרתי לו בלי הרבה ביטחון "הביתה" ואז המטאטא המריא גבוה גבוה ואני טסתי. הדרך הביתה הייתה מהירה ודי נוחה. חלפתי על הצמתים הפקוקים, מעל תחנת הרכבת שהייתה מלאה באנשים ואני טסתי מעל כולם, כלום לא הפריע לי להגיע הביתה.
המטאטא חנה אצלי בסלון, חסך לי את הצפייה למעלית ונכנס ישר דרך החלון לקומה השישית. העוללית הייתה בבית והכינה שיעורים. לא סיפרתי לה כלום והיא גם לא שאלה. הרגשתי את הכוחות מפעמים בי, ידעתי כי עכשיו אני יכולה על כולם.
"את כבר מכשפה?" שאל ה-X שלי כשהגיע מאוחר יותר באותו ערב והתבונן במטאטא הקש החדש שעמד בפינה "את כבר מכשפה? או שסתם קנית מטאטא חדש?"
"תתפלא, אבל אני כבר מכשפה" אמרתי לו בשקט מבשר רע, כאילו רמזתי לו שיעזוב את הנושא.
"מה את יכולה לעשות?" הוא הביט בי במבט של "היא בטח שכחה לקחת כדורים"
"את זה" אמרתי לו והפכתי אותו במקום לצפרדע. הוא כבר הגזים עם חוסר האמון שלו בי.
הצפרדע הענק הביט בי מהרצפה וקרקר בקול מעורר רחמים. לקחתי את המטאטא החדש וטאטאתי אותו אל היעה וזרקתי אותו מהחלון ישר לתוך הטבע, שילמד קצת לקח. העוללית הגיעה כעבור כמה דקות ושאלה אם אבא היה כאן.
"כן אמרתי לה הוא היה והלך".
"חבל, רציתי שיעזור לי בגיאומטריה" ענתה העוללית והתחילה לקטר על השיעורים הרבים שקבלה בבית הספר.
"אין לי כוח להכין את השיעורים האלה ועוד מעט מתחיל בטי המכוערת" אמרה ביאוש.
"אין בעיה" עניתי לה ובטריקת אצבעות השיעורים שלה היו מוכנים.
היא לא האמינה למראה עיניה. כל השיעורים היו מוכנים כולל אלה המעצבנים בגיאומטריה.
"אימא את גדולה" העוללית הייתה מאושרת וחיבקה אותי בחום.
למחרת היא הלכה לבית הספר. לי חיכה כיור מלא כלים, ניקיון יסודי של הבית, וכל הבישולים האלה לקראת שבת. החלטתי לנסות לעזור לעצמי עם הכוחות החדשים שקיבלתי.
בטריקת אצבעות כל הכלים בכיור נשטפו והסתדרו במקומות, עוד טריקת אצבעות והבית היה נקי ומסודר. החדר של העוללית דרש שתי טריקות אצבעות. זה באסה לסדר חדר של עוללים משתי סיבות, האחת, תמיד הם באים בטענות כי החדר מסודר ולא מוצאים כלום והשניה היא שזו עבודה סיזיפית, תוך יומיים החדר מבולגן שוב. הכוחות שלי נתנו לי תקווה חדשה. הכביסה הייתה מקופלת ומסודרת בארון, האוכל היה על האש ולי נשאר המון זמן פנוי לגלוש באינטרנט.
בערב הלכנו ליוניברס, העוללית ואני. הלכנו כדי לטייל וגם אולי לקנות דברים שלא צריכים, כי ביוניברס אין אף פעם את הדברים שצריכים. על מדרכה מולנו קרקרה צפרדע.
"אימא תראי צפרדע" העוללית הייתה המומה. צפרדע בעיר. זה לא מחזה שכיח.
"אני מכירה אותה" אמרתי לעוללית.
"מי הצפרדע?"
"זה האבא שלך, הוא צחק עלי אתמול, אז הפכתי אותו לצפרדע" הבטתי בצפרדע המקרקרת וחשבתי לעצמי, זה היה פעם בעלי.
"את יכולה להפוך אותו בחזרה לאבא שלי?" היא הביטה בי בעיניים מפצירות
"המממממ אני שוקלת, את רוצה?"
"כן, זה האבא היחיד שיש לי, אני צריכה אותו לעזרה בגיאומטריה"
"טוב" אמרתי.
הרמתי את הצפרדע ונשקתי לה. ה-X שלי ניצב מולנו במלוא הדרו. הוא כעס. לא אמר אפילו תודה על זה שהצלתי אותו מחיים מבישים באיזו שלולית. הוא התחיל להטיף לי מוסר, הקשבתי לו כמה דקות ואחרי זה איימתי עליו שאני אהפוך אותו ליתוש אם לא ישתוק. אז הוא השתתק, נכנס לאוטו שלו ונסע.
גם בבית הספר של העוללית עשיתי סדרים. את המורות העצלניות, אלו שמבריזות הפכתי לכל מיני שרצים כמו חרדונים ולטאות, עד שהבטיחו לי כי לא יבריזו יותר. את המחנכת שלה הפכתי לכלב, עבר שבוע שלם עד שהיא הבטיחה לי כי יותר לא תנבח על הילדים ותתייחס אליהם בכבוד. המורה למדעים בילתה שבועיים כפרה, משום שערכה לעוללים יותר מידי בוחני פתע.
מאז שהפכתי למכשפה, אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה. אני יכולה להיות כל מה שאני רוצה. כבר שיניתי צורה כמה וכמה פעמים וגם השתתפתי בכנס המכשפות בליל ירח מלא, למדתי לרקוח כל מיני שיקויים, למדתי איך להפעיל את הכוחות שלי בצורה הכי טובה שיש.
היום אני מכשפה. לפעמים טובה ולפעמים רעה. אני משנה את הצורה לפעמים כשבא לי. אני יודעת את כל הטריקים ואתם אל תרגיזו אותי, מי שנכנס בי, חבל עליו.
-
או. קיי., כמה דברים שלא הבנתי:
1. למה האמא מכינה לבת שלה את השיעורים? בפעם האחרונה שבדקתי, אמהות היו אמורות לרצות שהבנות שלהן ידעו מתמטיקה. כמובן, יכול להיות שאני טועה. אותו דבר בקשר למורות של הילדה.
2. אמור להיות פה משהו חדש? זאת אומרת, האישה הופכת למכשפה, מזיזה את היקום כדי שיהיה לה נוח וזהו זה. בלי הסברים על למה היא רוצה להיות מכשפה, אלא אם כן פספסתי שם משהו.
3. האפיון של המכשפה משתנה מרגע לרגע. בשיחה בתחילת הסיפור, בזמן ארוחת הערב, היא נשמעת כמו ילדה קטנה (מעלה חלומות על מה שיכול להיות אם היא תהיה מכשפה, משוכנעת שכולם נגדה ורוצים רק לרדת עליה כי הם לא מאמינים). אחר כך, היא נשמעת כמו מה שאצלנו בבית קוראים לו פרחה ("כאילו מה? היא לא יכלה עם הכשפים שלה לגור במרכז עיר נורמלית? גם כן זותי"). לרושם הזה מצטרפת העובדה שהיה מספר גדול של סימני פיסוק חסרים בנקודה זאת בסיפור.
4. כל התיאור שמקבלים של קסמים הוא לא מקורי בכלל, ונראה כאילו הוא נועד להגעיל יותר מאשר כל דבר אחר. מרק לטאות, יופי חי. מה שכן, אני לא חושבת שמרק לטאות הוא באמת כל כך מגעיל בטעם ובריח – בשר זה בשר, אחרי הכל, ויש אנשים שבאמת אוכלים לטאות. -
-
באופן תמוה, למרות שימוש לקוי בשפה העברית (למשל: "יגלה", "טריקת אצבעות"), סוף חסר משמעות, ודמות מעצבנת שבאופן כללי (כמו שנאמר בהודעה אחרת) משתנה באופן רנדומלי לאורך הסיפור – הסיפור דוקא היה קריא. זה הדבר היחיד הטוב שאני יכולה לומר. נראה לי שיש לך כשרון "לספר", אבל כדאי לך לחשוב למה כתבת את הסיפור הזה, מה האשה באמת רוצה, ומה הרעיון שמאחוריו. אולי אם היית כותבת סיפור על *נערה* שרוצה להיות מכשפה זה היה עובד יותר טוב, מכל השפטים שאת עושה במורות בית הספר נראה לי שהיית מתחברת לזה יותר טוב, ולא מועדת לסגנונות שונים של נשים ואמהות שקיבלתי את הרושם שהיו חסרי כל אותנטיות.
ולא אהבתי גם את השימוש ב"עוללית". -
-
-
-
וזאת למרות הצטרפותי לכל הטענות: אין ממש מטרה, איפיון הדמות משתנה לאורך הסיפור, יש בעיות הגהה ופיסוק.
אבל איכשהו, הסיפור העלה חיוך על פני. אולי בגלל שהוא חסר יומרות, הומוריסטי במידה רבה, ולא נכנס לפאתוס או למוסר השכל. ברגעים הטובים שלו, כשהדמות הייתה פרחה ממוצעת, הוא הזכיר לי קצת את הסיפורים הקצרים של אורלי קסטל-בלום, שגם בהם נכנסת מדי פעם הפנטזיה, וההתייחסות אליה, כמו בסיפור הזה, היא יומיומית עם קריצה.
אם הדמות הייתה יותר עקבית, ותיאור המכשפה היה רק קצת יותר מקורי (הדרישה להפסיק לעשן הייתה רעיון חמווד), הייתי יכול ממש לאהוב את הסיפור הזה, בדרכו הלא-מאיימת והמגושמת קלות. -
-
