- This topic has 49 תגובות, 15 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
-
טוב, תראה, לסיפור הזה אין עלילה, וחוץ מזה הוא מלא בשגיאות כתיב ו…
סליחה. טמפלייט, אתם יודעים איך זה.אז באמת, יופי של סיפור, חמוד לאללה, למרות שהוא מדע בדיוני רך מאוד, מאוד. אני כל הזמן מחכה ממך להארדקור רציני כזה ואתה זורק לי סיפורים מעלים חיוך כשם שזורקים עצם לכלבי שרדינגר. אבל אני אבליג. אסבול. אבליג ואסבול, ואז אבליג עוד קצת.
באמת יפה. בחלקים מסוימים יוצא קצת מהגדרת הסיפור והופך לרגעים למאמר (למשל, כשאתה מגדיר סוגי מדענים) אבל סך הכל ממש נהנתי לקרוא, וזה אפילו הוציא אותי מפסאודו-דיכאון.
כל הכבוד, ותודה.אה, ואגב: את רוב הרפרנסס הבנתי, אבל אני עדיין תוהה מהי אותה משוואה שחוזרת פעמים מספר לאורך הסיפור. האם יש לה ייצוג בעולם המתמטיקה המוכר, או שכל תכליתה לשמש בסיס לגרף שנראה כמו ציצים?
נושא עיניו השמיימה – מאין תבוא התשובה,
-אבישי -
-
נחטפו בכח מתוך הסבר תמים על התמרת פרמ… פוריה.
וכעת להודאה הגדולה: אני אמנם קורא הארדקור רציני ונוטה לו חיבה סוטה מסויימת, אך איני כותב בסגנון זה כלל. למעשה, ככל שעוברות השנים אני מוצא כי סבלנותי להסברים מדעיים ארוכים הולכת ופוחתת. אני נוטה להתעניין בהשפעת הטכנולוגיה או תוצריה על בני אדם ולהיפך, פחות ב-"What makes it tick" (למעט בנושאי אלקטרוניקה זולה ו/או מחשבים). לכן – אם העליתי חיוך על שפתיך – דייני. יותר מזה לא תקבל…
-
-
-
-
-
-
-
זה לא הצחיק אותי. היו שם בבירור כמה וכמה קטעים שהיו אמורים להיות מצחיקים, וכמה מהם הצליחו להעלות חיוך דל על שפתי, אבל לא יותר מזה.
בסך הכל סיפור טוב, שכתוב מצויין – ובלי שגיאות בעברית (!!!)
אבל אלי ההומור לא דיבר. אולי זו בעיה פרטית שלי, כי גם הקומדי סטור, פלטפוס והחמישיה הקאמרית מעולם לא הצחיקו אותי, למרות שהצחיקו רבים וטובים. -
סה"כ סיפור חביב מאד שגם כתוב היטב לשם שינוי. שילוב הגרפיקה היה מוצלח גם כן.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא התעקשות הכותב להדביק לדמויותיו שמות הלקוחים מהיכל
התהילה של המדע. על פניו זה נראה כמו רעיון נחמד אלא שלמעשה השמות הללו מכריחים
את הקורא להזכר כי אין זו אלא בדיה. במילים אחרות, זה מפריע להזדהות עם הדמויות ופוגע
באמינות הסיפור (שאינה מהגבוהות מלכתחילה).נהניתי לקרוא את הסיפור לא (רק) משום שהיה מוצלח אלא משום שאפשר היה לראות שהושקעו
בו *מחשבה* ו*זמן*. דברים שהינם נדירים ביותר במחוזותינו, בהם כל דיכפין עם רבע רעיון ואוצר מילים של מקק חולה אסטמה מרשים לעצמם להעניש אותנו בסיפוריהם המזעזעים (במקרה הטוב).אבל אני גולש לנושא אחר לחלוטין…מה שרציתי להגיד הוא כל הכבוד.
-
אני חושב שחלק ממטרות הסיפור היו לפגוע באמינות הסיפור.
כל הניטפיקינג שהוזכר כאן: כתובות שאינן קיימות, שמות מוזרים, אלמנטים מתחום המדע ששמם משובש בכוונה תחילה וכו' וכו' עוזרים למקם את הסיפור במציאות שהדבר הבטוח ביותר שניתן לומר עליה הוא שהיא לא המציאות שלנו או לכל הפחות *נדמית* כמציאות זרה לחלוטין למציאות בה אנו חיים.
-
ביני לבין תכניות הומור הביבים שהוזכרו מעלה, יש לי שאלה רצינית: האם הסיפור גרם לך לרגש אחר כלשהו, פרט לשעשוע? האם הוא עורר איזו מחשבה? עצב? שמחה? יגון? כעס? או שמא אדישות בלבד?
אומר לך למה. אני אמנם אוהב מאד לשעשע סתם כך, ואפילו מצליח לפעמים, אך בסיפור זה ניסיתי, דוקא, לעבוד בכמה רמות במקביל:
1. שאלות רציניות, לאמר – האם נתן להדליק ולכבות אהבה במחי מפסק? מה יהיו התוצאות (ברמת המיקרו, אני מודה)? ולמה ירצה מישהו לבנות דבר שכזה? האם התשובה שאני נותן פשטנית כפי שהיא נראית במבט ראשון?
2. המדענים של היום הם לא המדענים של פעם – דמותם של אלה האחרונים מרתקת אותי. הם בנו דברים מופלאים לחלוטין מגרוטאות (הערת האגב שלי לגבי הציקלוטרון באמבטיה, למשל, לא רחוקה מאד מהמציאות) ולא עסקו, כרבים מהמדענים של ימינו, בניהול כספים ובחלוקת תקציבים. תהיתי איך יראו אנשים כאלה, מדענים באפיים, במנותק לחלוטין מהקהיליה המדעית, ובימינו אנו, כאן, בחצר האחורית שלנו, דבר המביא אותי אל –
3. איפה אנחנו? ניסיתי ליצור תל אביב הזויה, מפותלת במרחב, לא נכונה ועם זאת דומה באפיה (המשתקף, כולי תקוה, בדמויות הפועלות בה) לזו שלנו.
4. בדומה לסביבה, גם המדע בסיפור מפותל ועקום. החלק הזה, אני מודה, לא ישעשע חלק מהקוראים, למרות שניסיתי להשתמש ברסיסי מדע מפורסמים ככל האפשר, או לפחות כאלה השגורים על קוראי המדע הבדיוני. גם שמות הגיבורים הם חלק מכך (כמו גם מהסביבה ההזויה) – כל ארבעת השמות ידועים מאד בעולם המדע, אם כי בגרסה שלי הם מוסטים מעט לכוון האדום…
5. ובסופו של דבר, פרט לכל אלה, זהו גם Tribute לסיפורו של אלפרד בסטר "האיש שרצח את מוחמד".טוב די. זהו. נרגעתי…
-
ראשית – תודה לשניכם.
שנית – לא ניסיתי "לפגוע באמינות", אלא ליצור מעין "מציאות אלטרנטיבית" (כמה מהר הפך ביטוי זה לנדוש…) ולהכניס את הקוראים לתוכה. זו אחת מהסיבות להצגתי, בתחילת הסיפור, את נסיבות מתן השם "גלילאו" – הרי אפילו במציאות שלנו יכולים הורים פוחזים לתת לצאצאם שמות מזעזעים בהרבה, ע"ע "אוחזת-ענף-עץ-השקד" או איך שלא קראו לה, המסכנה…כעת, כשאני קורא את מה שכתבתי זה עתה, נדמה לי כי גם "מציאות אלטרנטיבית" אינה תיאור מדויק, שכן עלילת הסיפור נזילה מדי. אולי "תבנית התאבכות של מציאויות". או "מופע דופלר מטא-מציאותי". או אולי הגיע הזמן שאלך לכרסם משהו ואפסיק לקשקש כאן…
-
מה שהסיפור הזה מעורר בי הוא כעס בלתי נשלט על הפוחז המבוגר שהעז לקחת כל כך הרבה כשרון (מה שנשאר אחרי שבוג'י עזבה, כמובן) ולא להשאיר לאחרים כלום, ועוד להתלונן על אחרים שמנסים.
ובקשר להערה על המדענים שעובדים בעצמם- אין מה לעשות, המדע היום הוא באמת מפלצתי. כיום, אחרי 3 שנים של תואר ראשון, יש לך את הבסיס רק להתמחות בענף מסויים שלאחר 4 שנים תדע מספיק בשביל לעשות בו משהו חדש. עברו הימים שבהם היה מספיק לדעת קצת חשמל וטיפה מתמטיקה ולבנות מדיח כלים בכוחות עצמך. אין יותר. היום, כל מה שאפשר לבנות בקלות כבר נבנה (כמובן, לא כולל רעיונות פשוטים אך שאף אחד לא חשבה עליהם), ובשביל לעשות משהו חדש צריך להתמחות.
ומה בדיוק היה המשפט האחרון של פורייה? מנסיוני בתחום המישדיפ, הוא בטח היה "בואו נטפל באינטגרל הזה…"
ומה זו ההתעללות הזאת, סיפור שאי אפשר לנטפק?
-
-
אקדים ואומר – כמו עם כל הסיפורים שלך, נהניתי לקרוא, וזה סיפור מצוין. Having established that:
ראשית, כמו שהעירה יעל, הרגשתי את הנסיון להצחיק אבל כמעט אף קטע לא הצחיק אותי (מלבד ה"היו ימים, אני אותם זוכרת" שהיה מלבב). אז מה זה אומר? לא יודעת. אבל סיפור שמנסה להצחיק ולא מצחיק מוצא חן פחות מסיפור שלא ניסה להצחיק מלכתחילה.
שנית, נדמה שאחרי כל סיפור קומי שאתה כותב, אתה מסביר שבעצם הסיפור מביע את חוסר התוחלת שבקיום האנושי, והייאוש היסודי של היקום, או משהו כזה (בסדר, אני מגזימה כדי להעביר את הנקודה אבל אתה מבין למה אני מתכוונת). לעומת זאת, כל מה שהאדם הפשוט (i.e אנוכי) רואה זה סיפור מד"ב קליל, אוורירי ומסטול קמעא. אני משערת שאם אני אתעמק בסיפור מספיק אני אמצא את האלמנטים שהזכרת, אבל הוא פשוט לא מספיק חד כדי להזמין את ההתעמקות הנוספת הזאת.
מבחינתי כקוראת, עברת את הקו בין "לא להאכיל את הקוראים בכפית" לבין "להחביא את כל המסרים/רעיונות כך שלגמרי לא רואים אותם".
-
אותי הסיפור שעשע מאוד
כמו כל דבר אחד הומור זה עניין אישי.
יש כאלה שאוהבים סוג הומור מסויים ויש כאלה שאחר
(ויש כאלה חסרי חוש הומור)
מלבד זאת, חלק מההומור בסיפור של ניר מצריך הכרות מסויימת
עם המושגים המדעיים, השמות וכדומה.ולעניין המסר לקורא אני אישית אוהב לחשוב קצת על
מה המסר שהמחבר ניסה להעביר. ואם זה דומשמעי ולא ברור מה טוב.
לפעמים זה גם (שוב) עניין אישי יש כאלה שיפרשו כך ויש שיפרשו הפוך.
ואני חושב שעם הניתוח הספרותי המעמיק הזה (בעחס)
אני אסיים
-
או לפחות, ככה החבר'ה בתיכון בטוח יקראו לה…
ומצד שני, כמו שכבר אמרתי פעם לניר, זה אחד הסיפורים המקוריים ביותר שקראתי. ובלי שום ספק אחד שהשאיר אותי המומה.
יש לי ספקות לגבי נקודות ספציפיות – חוסר האיזכור של הבחורה מלמטה עד שהיא מופיעה, המצאותו של מכשיר ריסוס בידיים של יונתן (אהא! ניטפוק! מרסס צריך לקנות, ולא נראה לי שהוא הבחור שילך וישקיע בגאדג'טים מגניבים לטובת עיסוקו…), ההתחלה הארוכה וכו', אבל מצד שני…
למי אכפת? אם סיפור משאיר בך כזה רושם, שיהיה בעייתי כפי שיהיה. -
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
להשיג תעודה שכתוב עליה שאתה בוגר תואר ראשון.
מעבר לזה? כמו כל דבר אחר בחיים, מה שאתה מוציא מהתנסויות תלוי בך, לא בהתנסויות. כבר פגשתי אנשים שיצאו מהלימודים באוניברסיטה ריקים בדיוק כמו שנכנסו או יותר (כי ההתמקדות בהוצאת ציונים גבוהים במקצוע הלימודים שלהם לא איפשרה להם אפילו את פתיחת האופקים המינימלית שהם אולי היו זוכים לה אם הם לא היו משקיעים את כל מעייניהם בלימודים). ואגב, הכרתי גם כמה וכמה אנשים שבלי תואר ובלי חצי תואר, התניעו את המוח שלהם לרמות מדהימות. -
בכל זאת אני מקווה שמה שאנשים מוציאים מהתנסויות תלוי גם קצת בהתנסויות ולא רק באנשים עצמם (אחרת בזבזתי המון זמן וכסף על כל מני נסיעות לחו"ל, ללונה-פארק, פגישות עם חברים, כתיבה בפורום וכד').
בכלל אני חושב שהשכלה פורמלית היא מרכיב די חשוב בחברה. מבין האנשים שאינם עוברים דרך המערכת, מעטים מדי הופכים לאוטודידקטים כפי שאת מתארת. כמובן שייתכן שהמערכת פגומה או אינה מושלמת אבל אני חושב שפסילת הרעיון כולו על בסיס טיעון כמו שלך הוא הסקה אינדוקטיבית שעלולה לא לשקף בהכרח את המצב הכללי.
-
-
ומה-שמו שמקשיב לאלוהים ברדיו ואוכל את הרוסיה. אחרי שהצבת אותו בפורום, מנית למישהו את הדברים הרי-הגורל שהסיפור עסק בהם. מצטערת על הנימה החפיפניקית, זה לא מתוך זלזול אלא סניליות גרידא.
במחשבה שניה, אני מרגישה שההודעה שלי היתה מיותרת. מי שמצא בסיפור הזה חומר למחשבה, מצא. מי שלא, לא. אותו דבר עם ההצחקה. הסיפור כתוב ברמה מסוימת שגורמת לי לחשוב שאנשים אחרים עשויים כן למצוא בו את הדברים האלה. הרי מעולם לא שלחתי לניל גיימן (להבדיל) מכתב תלונה על כך ששום קטע ב"Neverwhere" שהיה אמור להצחיק לא הצחיק אותי.
-
אלה היו בסך הכל דוגמאות להומור שהצחיק אנשים רבים אבל לא הצחיק אותי. לא היתה השוואה לסיפור שלך. המשותף היחיד הוא ששניהם לא הצחיקו אותי – אבל זה לא אומר שיש דמיון.
וכן, הסיפור שלך בהחלט עורר מחשבות על משמעות האהבה, והשאלה האם גלילאו באמת למד לאהוב בזכות מכונתו או שבעזרת צירוף מקרים הגיעה התפתחותו הנפשית לרמה של התאהבות, או שאולי עצם נוכחות המכונה נתנה לו ביטחון עצמי מספיק כדי שיוכל להתאהב.
ומאוד אהבתי את הפואנטה בסוף.
-
-
-
-
בונה מדען מטורף מכונת זמן על מנת לנקום באשתו, כל זאת על רקע דברי הסבר על טירופם של מדענים אמיתיים. ה-Tribute מתבטא בעיקר באוירה הכללית ובמספר התייחסויות לסיפור של בסטר. למשל: אמפר והמונית הפאריסאית הופיעו אצל בסטר (סיפור אמיתי, אגב); תיאור בניית מכונת האהבה מתכתב מעט עם תיאור בניית מכונת הזמן; הדיאלוגים בין גלילאו ליונתן; עצם השימוש בגרפיקה הנו התייחסות כללית לבסטר, שנטה לעשות זאת הרבה – אם כי לא בסיפורים קצרים ולא גרפיקה מהסוג בו השתמשתי אני (למעט תמונת הפרח הרדיואקטיבי עם הטקסט המתפתל, הדומה מעט בסגנונה לאיורים ב-"פני מועדות לכוכבים", למשל).
-
לא צריכה להיות בסיס לסיפור, או להומור של הסיפור, לדעתי. אם הכותב מסביר את המושגים האלה, אז אולי הוא יכול לשלבם בסיפור (אם הצליח לעשות זאת בצורה מוצלחת). אף סופר או כותב לא אמור לצפות מקוראיו לקרוא חומר קדם לפני שהם לוקחים את ספרו ליד.
הסיפור עצמו טוב, אבל זה-"לא פייר"-כלפי הקוראים שרק אנשים שלמדו קצת מתימטיקה יבינו את הבדיחה של פרמה ופורייה.
-
-
1. הסיפור לא *מבוסס* על מושגים מדעיים, ונתן להבינו (אני מקווה) גם בלעדיהם. זהו רק רובד אחד בו.
2. נעשה מאמץ להשתמש במושגים ידועים ככל האפשר. "המשפט האחרון של פרמה" הוא גם, למעשה, שמו של ספר שתורגם לעברית לאחרונה, והוא אמור להיות מוכר למדי.
3. אני עצמי נטול כל השכלה מתימטית רשמית (או אחרת), ונוטה לרחוש חשדנות רבה לענף זה של המדע.
4. איני מסכים לגבי "אי ההגינות" של אזכור נושאים ו/או שמות שאינם מוכרים לקורא. אם אגביל את עצמי רק לדברים המוכרים ל*כל* הקוראים, הרי שאאלץ לכתוב את כל סיפורי במלים קצרות, פשוטות ומנוקדות, ללוותם בציורי תינוקות ולהגביל את נושאי הדיון ל-
רמה קמה רמה נמה". כל עוד הסיפור מובן, אין כל רע באזכורים מעניינים ולא נפוצים. כשאני נתקל בספר במושג לא מוכר, אני נוטה לברר במה מדובר. כך, למשל, התוודעתי בזמנו למוסיקה של צ'ארלי מינגוס: לא שמעתי עליו מעודי, ונתקלתי בשמו בסיפור מד"ב באנתולוגיה זו או אחרת. הסיפור סקרן אותי עד כדי קניית דיסק אחד של מינגוס, ומשם קצרה (אך מופרעת) היתה הדרך להתמכרות… -
-
קח לדוגמא את הסופר שמשתמש במדע בצורה הכי פופוליסטית שלו : מייקל קריצ'טון. גם אם הספרים שלו משתמשים במדע בצורה הכי מופרעת, הוא עדיין משתדל להסביר על מה הוא מדבר.
לא אמרתי שכל הסיפור לא היה מובן, הוא בהחלט היה מובן ונהנתי ממנו מאוד, אבל מציק לי מה שגל ציין על העובדה שצריך לדעת קצת עובדות מדעיות כדי להנות מההומור.
את "המשפט האחרון של פרמה" גם אני קראתי, אבל אני לא חושבת שהייתי יודעת בכלל מי זה פורייה אם המורה שלי לא היה ממש נחמד עד כדי שאקח קורס בחירה בנושא…לדעתי, כשמשתמשים במשהו שלא ידוע לקהל הרחב, צריך לדבר עליו ולהסבירו, מה שלא היה מתאים בכלל בסיפור הזה, אלא מתאים בדרך כלל לסיפורים ארוכים יותר שיכולים להרשות לעצמם להרחיב.
גם לי מותר פעם אחת להיות ניטפיקרית, אוי לי שהמחשבה עלתה בראש דווקא בסיפור שלך…(-:
-
-
-
הבנתי את האיזכורים המתמטיים (לפחות את רובם), ובכל זאת לא צחקתי. כלומר, מי שהסיפור לא הצחיק אותו, זה לאו דווקא כי הוא לא הכיר את המושגים המדעיים, מה לעשות.
חוץ מזה, זה לא כל כך "לא פייר" להכניס כאן דברים שדורשים ידע כללי. א' כי זה לא פוגם בהבנה של הסיפור עצמו – קוראים שלא הבינו את האיזכורים יפטרו אותם בתור סוג של טכנובאבל וימשיכו הלאה. ב' כי יש כאן עניין של קהל יעד, בסך הכל זה לא סיפור שעומד להתפרסם במעריב לנוער. הסיפור מיועד לחובבי מדע בדיוני, שהם בעלי זיקה מסויימת לתחום המדע, לפחות ברמה של הטריוויה (לדעת מה זה בערך משפט פרמה).
-
-
ומצאתי מה מציק לי.
אתחיל בהדגשה שאני עונה כרגע בלי שום קשר לסיפור, אלא רק ברמה הפילוסופית של העניין.
העניין הזה של טכנובאבל לא נראה לי.
נניח שאני אשב עם מכר שלי, בעל תואר שני בפיסיקה, וננסח ביחד הסבר מאוד מאוד מגניב לאיך המכונה ההיא מהסיפור ההוא עובדת. לא משנה במה מדובר, זאת רק דוגמא. כל הסיפור הוא שלושה עמודים, כאשר ההסבר הוא באורך פיסקה אחת בלבד. אין לו שום קשר לעלילת הסיפור ולמעשה, מה שהמחבר רצה לעשות הוא "לדחוף" הסבר מניח את הדעת לקיומה של איזו מכונה ואיך היא פועלת. בעצם, אם מישהו יעז לבקר את העניין הטכני, הוא יצטרך בעצמו להבין הרבה בפיסיקה.
אם עוד לא הבנתם, טכנובאבל לא מוצא חן בעיני (ושוב, *אין* קשר לסיפור). אם אני קוראת ספר או סיפור, חלק מההנאה שלי, אם לא הכיף הגדול, הוא לקרוא על דברים מדעיים, ואיך הם מסבירים את הסיפור. אז מה פתאום באבל? ומה פתאום להתעלם? גם אם זה סיפור קצר וגם אם זה לא מפריע להנאה מהסיפור, לדעתי זה חלק אינטגרלי. זה חלק שצריך לשים לב אליו, להבין אותו, ובתקווה, גם להיות בעל יכולת לבקר אותו.
-
