- This topic has 17 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"הם התחבקו, חיבוק אחרון של אוהבים המנסים להסתתר מפני אימת המוות. הם חשבו על הידע שיאבד לבלי שוב, עם מותם לא תשאר תשאר אף נפש חיה שתדע לספר את סיפורם כמו שהוא, ללא מסכת שקרים. הם ייזכרו כמקור לכל האפלה, במקרה הרע, או כיצורים עתירי חוכמת שנים, במקרה הטוב. אך תמיד הם ייזכרו כאגדה. שתיקה רועמת השתררה ביניהם, הם שכה היטיבו לדעת מה לומר לזולתם ברגעים קודרים, העדיפו עתה לשתוק. מעטה עצבות נפל עליהם, ועם העצב בא גם הזיכרון בנוגע לעוול שנעשה להם. הם זכרו כמה שמחים היו הם ובני גזעם כאשר הגיע הגזע הזר מהכוכבים, הוכחה לכך ששוב אין הם לבד ביקום, מפני שעם כל חוכמתם מעולם לא הצליחו לבנות מכונה שתוכל לשאת אותם אל הכוכבים, ולמען האמת גם לא היו זקוקים לכזו. עם היצורים הזרים הגיעה גם ההזדמנות לקנות ידע חדש, אך הזרים שמרו על סודותיהם בקנאות, כאילו אין מידע נועד שיעבירו אותו הלאה. הם חיו בשלום למשך זמן מה, ולמרות העדויות שאמרו שהזרים הם לא יותר ממפלצות, יצורים חסרי כל מעוף, מונעים בכוח האלימות, וסוגדים לאלוהיהם האכזריים,העוורים והחירשים, ניסו ה "לוראקים" – הותיקים, כך הם קראו לעצמם, להגיע לאחדות ודו-קיום עם הזרים. הם היו שאננים ובוטחים מדי בכוחם, ולכן כאשר החלה המתקפה הם התייחסו אליה כאי הבנה תרבותית ותו לא, המועצה העליונה הוציאה צו שמורה לא להגיב באש,ומינתה ועדה שתנסה לגשר על הפר החברתי. עד שהגיעה הועדה למסקנה שאין טעם לנסות לתקשר עם המפלצות נטבח כל הגזע, חוץ משניהם, וגם הם נידונו לכליה. הם היו השריד האחרון לגזע אדיר, לתרבות עליוניה, עתירת ידע, תרבות שהתקיימה מיליוני שנים, ונטבחה. הם הוברחו למערה, נרדפים ע"י חוליות חיפוש. נשמעו שעיטות רגליים, וצעקות בשפה שלא היתה נהירה להם. הם קמו על רגליהם, והתכוונו להילחם בפולשים עד טיפת דמם האחרונה. הזרים נכנסו למערה ותקפו אותם בחניתות שלופות, והם מצידם חבטו במפלצות בזנבם ובכנפיהם האדירות, דקרו אתם בצפורניהם ושיסעו אותם בשיניהם. הם התעייפו ותנועותיהם הפכו לאיטיות, היא שמעה את בן זוגה נופל. היא שאגה ושיגרה מטחי אש לכל עבר, בטירוף. קירות המערה הותכו והתקרה קרסה על הדרקונית ועל הצבא המסתער. היא היתה האחרונה מבני מינה, אגדה, מיתוס."
"וזה כל מה שזה תלמידים, אגדה, סיפור שנכתב ע"י אחד מסופרי הפנטסיה האפית הגדולים ביותר לעניות דעתי" הוסיף קולו הנלהב של המורה "אני מבין בהחלט למה אתם נסערים כל כך מהסיפור" – בתגובה נשמעו פיהוקים ומילמולים חסרי כל פשר. המורה קימט את מצחו בכעס ואז נאנח בהשלמה והמשיך "סיפור זה בעצם בא להמחיש איך היתה נראית המציאות אילולא היינו משמידים את בני האנוש, החיות מן הכוכבים!" סיכם בקול דרמטי. "המורה?" אחד מהתלמידים הניף את זנבו בשאלה, "כן?", "היא נושפת עליי אש בכוונה!" התלמיד המתלונן הצביע לעבר צעירה שישבה מאחוריו, בעת קשקשים סגולים בוהקים. המורה הזעיף את פניו לעברה "טוב, לא פלא שהתעודה שלך נראית זוועה, אם היית מתעסקת בחומר הנלמד ולא בחריכת עמיתייך לכתה הציונים שלך היו משתפרים פלאים. וזה תלמידים הנושא הבא שברצוני לדבר עליו, נשיפת האש והתועלת שהיא מביאה לנו…" -
סיפור נחמד מאוד. כשקראתי את המיתוס נחרדתי יותר ויותר
מהמחשבה שהנה עוד סיפור על קץ הדרקונים, אבל הופתעתי לטובה.
למרות זאת הסיפור זקוק להגהה (הנה מספר דוגמאות:
תשאר תשאר
הפר החברתי
תרבות עליוניה
שעיטות רגליים)כמו גם שינויים בפיסוק, קצת עריכה של המשפטים וחלוקה לפסקאות.
המיתוס עצמו מסופר בצורה די משעממת לטעמי, אבל במחשבה שניה
גם התלמידים בסיפור מפהקים משעמום אז אולי זה בכוונה? -
-
-
-
-
-
אזהרה: הסיפור הבא הוא אוף טופיק, לא מתאים לכללי הפורום, ומובא רק באסוציאציה לסיפור שבראש הפתיל. אם הוא מעצבן את שלטונות הפורום, הם מוזמנים למחוק אותו (ובבקשה אל תהרגו אותי!).
*אויב העם*
האולם הגדול היה חשוך – רק מנורה קטנה אחת האירה אותו, וגם זו הודלקה רק עקב אישור חד-פעמי להפר את פקודות ההאפלה. באור הדל, פניהם של היושבים מול הבמה נראו מסוכנים יותר, עיניהם נראו נואשות יותר מבאור היום.
החבר ג' עלה על הבמה, ושאר היושבים החלו למלמל. "אחיי למהפכה," אמר ג' לתוך המיקרופון שאחז בידו, "היו בשקט, לוח הזמנים שלנו עמוס היום."
הקהל השתתק.
"כידוע לכם," המשיך, "מדכאינו עברו כל גבול. הזעם בקרב אחינו גובר. בתחילה אנחנו, המוכנים להילחם למען החירות, היינו מיעוט, אבל כעת רבים מצטרפים לשורותינו."
רחש של הסכמה ושביעות רצון עבר באולם.
"אחוז גדל והולך מהאוכלוסיה רואה את צדקת דרכנו. כל אחד שראה את חבריו נלקחים בשבי, כל אחות שאיבדה את אחיה, כל חופשי שהפך לעבד למדכאים -" קריאות שנאה נשמעו בחדר – "כל חופשי שהפך לעבד מעבדיהם, ואולץ לשרת אותם, להגן עליהם, לשעשע אותם, לפני שהצליח להימלט -" קריאות השנאה גברו – "כל אלה, חבריי, כל אלה יהיו שותפים למהפכה!"
שריקות הסכמה. רבים באולם הניפו את אגרופיהם.
"הם מנצלים את התמימות שלנו, את הידידות שבאופיינו, את רדיפת השלום. הם מנצלים את הבורות של ילדינו הרכים. ילדינו שלנו לומדים את שפתם כדי לציית לפקודותיהם – האם הם אי פעם טרחו ללמוד את השפות שלנו?"
קריאות "לא, לא" נשמעו מכל עבר.
"והגרוע מכל -" הקריאות והלחישות באולם דעכו. כולם ידעו מה יאמר ג' כעת, ומכיוון שרבים מהם עברו חוויה משפילה זו בעצמם בשנים האחרונות, הזכרונות היו טריים וכואבים במוחם – "והגרוע מכל: הם צוחקים," וקולו של ג' גבר לשאגה כמעט, "כאשר אנחנו כואבים!"
נשמעו קריאות הסכמה, ובמהרה נוספו להן זעקות זעם. האולם כולו הפך למערבולת של זעם ושנאה. אם אחד מהמדכאים היה נמצא בחדר באותה העת, אין ספק שהיה נקרע לגזרים.
החבר ג' חיכה כמה דקות עד שיתקררו היצרים, ולאחר מכן הרים את ידיו וההמולה השתתקה. "כולנו יודעים שהצעד הראשון בדרכנו למהפכה," אמר, "הוא להראות להם שעליהם לקחת אותנו ברצינות. שאנו אנשים בוגרים, אשר מסוגלים לנהל את חיינו *בעצמנו*." הוא חיכה כמה רגעים לשם הגברת הרושם ואז המשיך. "אבל קיים אחד מאיתנו שאינו חושב כך. הוא מנסה להראות לנו שהמדכאים הם חברינו."
מלמולי הסכמה. כל השומעים ידעו על מי מדובר.
"הוא מטיף זאת באוזני ילדינו, ומלמד אותם לציית לפקודותיהם של המדכאים, להיות להם בובה וליצן. חסרי ההשכלה שבנו, ובמיוחד הצעירים, רואים בו דמות מופת. כל עוד אויב המהפכה – אויב העם! – ממשיך לשתף פעולה עם המדכאים, לעולם לא נילקח ברצינות. לכן -"
הוא לחץ על כפתור ותמונה ענקית התגלגלה מהתקרה ונפרשה על הקיר. היתה זו תמונתו של אותו אויב העם: פניו החלקלקים, חיוכו הנתעב, מילאו את הקיר כולו. הזעם שתקף את יושבי האולם היה רצחני.
"המסקנה היא אחת," אמר החבר ג'. הוא הביט על חבריו למהפכה המשתוללים למשמע דבריו. תחושת כוח משכרת מילאה את גופו הורוד והכדורי. "הגיע הזמן," אמר, "להרוג את פיקאצ'ו."
-
-
-
-
-
-
שהיא גילתה שאני לא מפחידה כמו שאני נראית. וגנבה לי פיצות תוך כדי (זה היה תחביב בקרב יותר מדי אנשים באותו רגע). כך שהיה עלי להאמין לה ולעוד כמה אנשים שאמרו לי את אותו הדבר באותו ערב.
וכפי שציינתי למטה, NY *חמוד*. הוא כמו החתולים שלי, מלטפים אותו מתחת לסנטר והוא מגרגר. ובדיוק כמוהם, פשוט צריך להמנע מלקרב את היד לטווח נשיכה או שריטה. זה הכל.
או שאולי עדיף לי לשכנע את הקהל שהוא אכן מפחיד ומרושע, כדי שאני אוכל להמשיך לנוח? כן, זה עדיף. בטוח. -
-
-
-
-
