מיומנה של אשת העכביש

[דניאל 1]

ימי הולדת, מהראשון עד לאחרון, תמיד מהווים סיבה לשבת על כיסא ולחוש אושר גדול או עצב עצום. הסטטיסטיקה מציבה את הגבר הישראלי ב 75 כיסאות שכאלה. לאישה יש כיסא אחד יותר. אותו פריט ריהוט נוסף אינו בהכרח מהווה יתרון.

בשנה שעברה, בתאריך הזה בדיוק, נשבעתי לגבר שאוהב אותו עד סוף העולם וקץ הזמן. זו הייתה מתנת היום הולדת שלי לעצמי, לא לפחד לספר את האמת.
היום, שנה לאחר מכן, אני מוצאת עצמי ללא הגבר וללא האמת. סוף העולם לא הגיע אבל אולי זה הסוף הפרטי שלי.
ברוכים הבאים ליומנה של אשת העכביש.

קיימנו יחסי מין באותו יום הולדת, הוא היה בתול, חשתי זאת במגע הגס של ידיו. הנחתי אותו כיצד לענג אותי כראוי והוא צחקק. השתקתי אותו ומשכתי את ראשו למטה, כשאוזנו מתחככת בשפתי. הוא חדל מלגעגע בגמלוניות כשחשפתי בפניו את ראשי הפרקים לספר הסודי שלעולם לא נכתב "כיצד להפוך אישה לעיסה", אילפתי אותו לצרכיי, חישלתי אותו שיהפוך לדמות שרציתי לצדי. הוא שתה את המידע בשקיקה והיה לתלמיד מצטיין במדעי הסגידה.

ביחד היינו לאחד, מפלצת בעלת גפיים כפולות, מותכת לישות מתואמת חדת רצון, הרצון שלי.

כל האשפה הפסיכולוגית שתלטנית שטנית הזו התהפכה על הראש ונפלה כשחזרתי מקניות, עם פסטה ורוטב עגבניות בשקית, ומצאתי את העבד שלי רכון מעל לנסיכה זונה ששלף מסמטה אלקטרונית מאחורי גבי.
השקית נשמטה מידי ורוטב העגבניות התערבב בבצק הפחזני מוקדם מהצפוי.
צרחתי עליו, חשפתי שיניים. הכיתי אותו כסופה והוא הדף אותי כעיטוש. התחברתי לכלבה החולה שבי והוא התחבר למחסל החיות שוטות ומשוטטות מטעם הראשיות המקומיות. מתעלם ממחאותיי ואוסף את בגדיו.
כשגירשתי אותו מחדר המיטות וזרקתי את הסדינים מהחלון הוא רק ארז מעט מחפציו ויצא מהחדר בחסדיו ומרצונו החופשי. אני הייתי רק השום דבר שדחף אותו לכיוון אליו רצה להגיע מלכתחילה.

בכיתי והשתכרתי כל אותו הלילה, מתפוגגת מול הפיתוי להתקשר אליו ולהתנצל. רק חוט דקיק של כבוד עצמי מנע ממני את ההשפלה העלובה הזו, ידעתי שעכשיו צריך להתחיל את הכל מחדש, לשפוך ולמרוח טיפקס עבה על עבר אבל ידעתי שאין מספיק טיפקס בכל הגלקסיה. ידעתי שאין בי יותר כוחות. נאספתי אל החשיכה בפה פעור ועיניים לחות.
מתחננת לשינוי ממצב הצבירה האפסי שלי.

עכביש שעיר ומנוקד השתלשל מהתקרה, קו ארוך, דביק ונוצץ התגבש מבלוטת ישבנו והוא צנח לכיווני, מושיט את ששת זרועותיו לחיבוק. הוא נחת על פניי ואני, חסרת מוטיבציה למצמץ, אפשרתי לו לטייל להנאתו. הייתי אדישה כגוש עוף קפוא והוא צעד על נקבוביתי בהנאה. כשהגיע לפי הפתוח הוא חש במשב רוח של חום בוקע מן המנהרה, סקרן ורעב הוא העז להיכנס. הוא דרך על לשוני, מגרד טיפות של ריר ואז נבלע בדהרה לתוך גרוני. שמחתי על כך שנחנקתי, שרתי לקראת ביקורו של המוות. אם בארס, אם בחנק, אם מקלקול קיבה או אם מחרדה משתקת. אבל במקום לבתק את פתיל חיי, העכביש פשוט נעלם והתעכל, כסוכרייה פריכה ונמעכת. מעניק לי אכזבה נוספת כמתנה.

אך כישלונות הם רק שיעורים לחיים, עוגיות מזל מרות ובתוכן פתקית כנה.

בבוקר התעוררתי, ומאחר שיקיצה נובעת משינה הנחתי שנרדמתי לפחות שעה או דקה. שכבה כבדה של עייפות ליוותה אותי כשצלעתי לשירותים. התכוננתי לשילוש הקדוש בתרבות המערבית, צחצוח שיניים – רחיצת פנים – חרבון באסלה כשרכבת לוהטת של קיא קר התריעה על קיומה. כרעתי לקרקע, משתנקת לתוך אליפסת האסלה ויורקת את נשמתי. גלים של גועל נשפכו ממני, שיערי גלש פנימה והתלכלך להנאתו. כשהורדתי את המים, טיפות איד ניתזו על פניי, מתווספות לדמעות.
זו הייתה דרך של נוזלים וחציתי אותה בשפל.
התקשרתי לעבודה והודעתי שאני חולה. הם מחו, אני מחיתי חזרה. הטלפון נטרק בתחושה שאין לי יותר לאן לחזור. נשארתי אדישה, כשיש צרות בצרורות צלפים למי יש זמן לספור את החורים. במקרר, מפלטי היחיד וידידי הבודד, נותרו מיכל חומוס מפלסטיק, צנצנת זיתים קמושים ושקית מיניאטורית של מיונז שגנבתי מאחת הפאסט פודיות שביקרתי בהם לאחרונה. אתו.
ערבבתי את כל סוגי המזון המובחר הזה לדייסה אנמית ובלסתי הכל עם כף מהכיור. נמלה שמנה צעדה על השולחן, נושאת גרגר אורז. שריד לארוחה רומנטית שמוטב שתישכח. לפתי אותה בין אצבעותיי והיא נאבקה, מחושיה חרחרו באוויר בפאניקה מוחלטת וששת רגליה בעטו בלא נודע. הרגשתי כמו אלה כל יכולה וכל כועסת, חרון אפי הכה ביצור הפתטי. ממני לא נפרדים, ממני לא גונבים אורז. אכלתי אותה. הפעם השנייה תמיד קלה יותר.

סהרורית וסוטה התהלכתי בין ארבע קירות, סופרת את צעדי, כישלונותיי וקמטי.
"מי אני?" שאלתי את עצמי. "סתם עוד אחת." עניתי.
"מה אני רוצה?"
"להיות מאושרת."
"מאושרת? מה את? ילדה קטנה? אושר הוא לא אופציה.תעזבי את המילה הזו."
"אז מה נשאר?"
"כל היתר."
"זה לא שווה יותר מדי מאמץ. להשיג משהו ואז לשמוט אותו, למצוא בדיוק את מה שחיפשת רק כדי לגלות את הסדקים שבתיאוריה. מה כבר נשאר לעשות?"
"להיות מישהי אחרת?"
"אם את מתעקשת, למה לא?"

למה לא? אז מי אהיה, תהיתי. אני חושבת שמיציתי את הקטע המשומש של להיות בת אדם. יותר מדי תופעות לוואי. גברים, מחזור, השמנה, גברים. להיות תלויה במה חושבים האנשים, במה שאומר המשקל, במצב רוח של אחד לא מגולח. דיי, נמאס. קצתי באנושיותי. הגיעה הזמן לנסות משהו חדש.

בתחילה החלטתי להיות רהיט. אבל בסופו של דבר אין הבדל בין כיסא לבחורה. יושבים עלייך ופה מסתיים המסע.
מה נותר? שאפתי להפוך לפרח. כך אוכל להוסיף יופי, ריח וסטייל טבעי לעולם. מרחתי על עצמי פסים מליפסטיק, תפרתי שמלה לבבית מוילון המקלחת והתמקמתי בתנוחה גבעולית במרכז הסלון. אבל כל מה שעשיתי היה לנבול. ריחות לא היו, פרט לנפיחה של תסכול ורשרוש הוילון כשצנחתי לרצפה. מודעת חלקית לכך שהשעות האחרונות אינן מהשפויות ביותר של חיי, נפלו פניי. מבטי מבקר את השטיח.

ואז גיהקתי, כמנוע משתנק, משהו התעלל במיתרי קולי וצווחתי בצרידות חלודה. משתעלת וכפופה, פניי התעקמו ולועי נפער לשמיים. רגל דקיקה גיששה על שן טוחנת ועכביש נולד מתוך רחם גרוני. הכוכב המסתער של ליל האתמול שב לאחר שיעור הביולוגיה בגופי. ואז שעטה החוצה הנמלה, מעט נכה אך צוהלת. נבחתי הברות מבולבלות ואז בצבץ מקק, כנפיו נפתחו בין שפתיי , כשיר תהילה ליופיו של חסר חוליות, והוא עף לחופשי. אחריו, באותו סדר חשיבות, צעדו לחופשי פרפר לילה, חיפושית זבל וגמל שלמה. סקרן.
מחוץ להגיון ולעיקול שפתיי המעוותות, חייכתי לגורלי. מצעד מחולות החרקים גער בי את התשובה.
כן, מציאות יקרה שהביאני עד הלום, תודה, אהפוך לעכבישה.

אספתי אותם בצנצנות, רוקנתי כלים חלולים ואגרתי בהם אורגיות דחוסות של מינים שונים ופריכים. החרקים- חברים שלי.
פיזרתי אותם על גופי העירום והתעלסתי עימם. עם אלו שהשיבו לי אהבה התחתנתי בטקס פגאני המאחד בין שני יצורים הקשורים מעבר לפיזיולוגיה משותפת. את בגדי השלכתי מהחלון, לא היה לי צורך בעור סינתטי של בני אנוש מזופתים-מטונפים. עטפתי עצמי בקורים שטוויתי מחוטי תפירה ושמיכה פרומה, את גופי עיטרתי בקוצים חדים שקילפתי מהעציצים המתים שהיו בסלוני. על הרצפה החלקה התרוצצו אלפי צורות גיאומטריות נעות, שלפוחיות מהלכות, שבטים הרמוניים. הקשבתי למזמור בעודם יוצאים למחזור של עמל ומלחמה, שרשרת המזון שלהם הייתה תכשיט להתפאר בו ואני הייתי קיסרית המקלט. השמועה התפשטה ומכל קצוות יקום התרכזו ישויות שחורות ומינימליסטיות על מפתן חלוני, בתחילה מתחננים ומתחנפים לרשות ואז, לאחר שקיבלו גרין קארד, הם הזמינו את שלושים מיליון בני משפחותיהם, שנשפכו פנימה במהירות וכמות. אפופת חברים ואנטי בודדה התמוגגתי מחיי הנוכחיים.

ואז צלצל פעמון הדלת.

דינג דונג דינג.

"אתם מצפים לאורחים?" שאלתי את משפחתי.
"לא." ענו בצקצוק.
דילגתי לדלת על אצבעות רגליי, משתדלת שלא להשמיד אף אחד בצעדי. פתחתי אותה בחיוך.
החיוך התיישר והפך לקו. הקו התקמר.
זה היה הגבר של חלומותיי הישנים. הבוגד שאהבתי מכל.
הסתובבתי לאחר, מנסה להסביר את התופעה המתחוללת מאחורי אבל שום חרק לא נראה. הסלון היה ריק. ואקומיסטי. רק שטיח מקומט ומעט בלגן. כרגיל.
העברתי יד על חזי, מחפשת מקק על פטמה או מרבד קורים אך הייתה זו חולצה לא מגוהצת.
"הכל בסדר?" הוא שאל אותי. קולו מנחם את אוזני. לא יותר נדרש ממני על מנת להתפרק לחלוטין.
"בוא תכנס." הזמנתי אותו. מבולבלת ומאוהבת. מסמיקה מטיפשותי.
הוא נכנס, נראה מעולה בג'ינס וחולצה לבנה, המדים של הגבר הגברי מכוכב הגברים.
"אתה רוצה משהו לשתות?" שאלתי.
"חשבתי עלייך." הוא ענה. תשובה שאינה מתאימה לשאלה אך, הו, כה מתאימה לי.
עמדנו בדממה.
"תביאי קולה." אמר.
נישקתי אותו.
הוא התנתק ממני. "חכי קצת." בקש וניגב את פניו. "אני רוצה לדבר אתך."
התיישבנו על הספה. נעשיתי מתוחה. הם יציע לי נישואים?
"הייתה לנו תקופה כל כך טובה." אמר.

( כן, אני אלבש שמלה לבנה ומלמלה ארוכה. עוגת תות בגובה חמש קומות. מנות בעשרים דולר. ההורים ישלמו. )

"לימדת אותי להיות זכר, ויותר חשוב, להיות בן אדם. לפנייך הייתי כלום והפכת אותי להכל. אני תמיד, תמיד, אודה לך."

( שניי ילדים או שלושה? בית עם גינה. חייבים גינה! ואל תתחיל לשאול מי ישקה ומי יוציא את הכלב, אה, ואני צריכה פינת תבלינים. )

"אני ואת ביחד תמיד. . ."

( ונזדקן בצמד ובצוותא, נבהה בשמש עגולה ואתה תלטף את פניי השזופות משנים ותספר לי כמה שאני עדיין יפה. )

". . . אבל כזוג אנחנו לא עובדים טוב, מיצינו את הנושא? לא? שנינו ידעתי שה נגמר. "

( לא! )

"את יודעת שפגשתי מישהו אחרת, זו לא הייתה איזו סטוצית שקטפתי מהרחוב. זו אהבה, באמת. אני רק רוצה שנישאר חברים, כמו שהיינו פעם. אני אספר לך את הצרות שלי ואת תתני לי את הפרספקטיבה של הנקבה. הידידים הכי טובים בעולם. טוב?"

"בסדר." הנהנתי. מסכימה ומפויסת.

( לא בסדר! זעקתי במוחי, אזעקה הדהדה בלבי הבקוע. )

הוא קם. התחננתי בראשי שישוב לשבת אבל רק בהיתי בו.
הוא התקרב לחבק אותי, לפת אותי בזרועותיו ואני התמכרתי למגע המפנק, המוכר וכעת כמעט מנוכר. מול זכוכית ארון סרטי הדי.וי.די השתקפו עיניי. אדומות ולוהטות. נפוחות. האם אני בוכה? שאלתי. הידקתי את החיבוק, סגרתי אותו בזרועותיי. האדום שבעיניי לא השתייך למשפחת העצב. זהו הגוון שחיה טורפת מקבלת לאחר שלכדה את טרפה.
"את לוחצת חזק מדי." הוא התלונן. מהתקרה נחת עליו גוש תזזית והתפרס על שיערותיו, עיניו יצאו מחוריהן כשגילה שזהו אשכול עכבישים. עיניו שוב יצאו מחוריהן לאחר שנשכתי אותם משקעיהן. את זעקותיו סתמתי בהפרשות חבריי, שלפתע הופיעו מחדש מתוך חורים וסדקים. מתופפים בהמוניהם על גופו של הקורבן, נושכים ומגרדים ממנו את בגדיו ועורו. הוא התפתל, כמובן, עטפתי אותו בקורים והותרתי פתח קטן וחשוף בבטנו. הוא עדיין התנגד, ברוחו לפחות, כשפתחתי את טבורו והתחלתי לשתות את צוף איבריו. דם נטף, נגיסות ראוותניות. אשת העכביש מצצה את בן זוגה עד כי לא נותרה ממנו אלה רק קליפה.

סעודתי הושלמה ומרחתי את נוזלי שאריותיו על גופי. צחקתי לניצחוני.
היה זה יאמי.

ובאותו רגע, בשיאו של אושרי החדש והנוצץ, שאלתי לשנייה האם יתכן ואולי הזיתי את הכל. האם כולי שקרים ובדיות ואני בעצם ישנה עם קוטל חרקים תחת הכרית ומעולם לא סיימתי לבכות על המיטה. פעמון הדלת לא צלצל ואם וכאשר יצלצל יהיה שם מישהו אחר ואולי אני כזו קטנה ומכורבלת בסבלי כך שטוויתי פנטזיה נבובה לתוך חיי. וכעת אני לכודה, ארורה לנצח אם זו המציאות וארורה כפליים אם הייתה זו רק הזיה.

עיניי עצומות ולא ידעתי מה אראה כשאפקח אותן.
בדידות או ביזאר.
האלטרנטיבה הטובה ביותר היא לא לפקוח אותן לעולם.

זהו יומנה של אשת העכביש.
תכבו את האור כשתסיימו לקרוא.

חושך.

[shif29]

סיפור מענין אבל די מחריד, ולא אהבתי את המהפך לקראת הסוף לכיוון בריג'יט ג'ונס שבא משומקום, ועצבן אותי כי כבר התחלתי להאמין או לפחות להבין את מה שעובר על הגיבורה.
עשה לי הרגשה של "בסוף זה היה רק חלום" טיפה מאכזב….
אבל יש לך ראש מוטרף ומשעשע למדי

[מאת]

תגובות