מחר מכבים את השמש

[דבי ינקו]

מחר מכבים את השמש
דבי ינקו

שלוש שעות אחרי שהכל נגמר ירון יצא החוצה בפעם הראשונה. הוא ירד לרחוב, הביט שמאלה, הביט ימינה. הוא היה לבד. זה לא היה סתם לבד, כמו שהרגע לא עובר מישהו אבל תיכף יעבור, זה היה "הלבד" הסופי.
ברחובות תל-אביב, מלבד רוח סופית ומיותרת, לא זז דבר. הוא הביט שוב שמאלה וימינה, משך בכתפיים, והתחיל ללכת.
הוא הלך באמצע הכביש, כמו שעשה ביום כיפור. אבל הוא ידע שהפעם לא יתחילו לנסוע מכוניות אף פעם. לא מחכה לו שום "צאת החג". מדי פעם הוא דמיין לעצמו שהוא שומע רעש מרחוק, אבל לבו לא קפץ ולו לשנייה. הוא ידע בבירור שאין זה הקול של אדם אחר. אפילו לא חיה. הוא לבד, לבד, לבד.
הוא ידע שאין לו לאן ללכת וזה כבר לא משנה בכלל, אבל הוא היה חייב להעביר איכשהו את עשרים וארבע השעות האחרונות שנותרו לו. הוא לא היה יכול להישאר לבדו בדירה עוד יום, כמו שעשה עד עכשיו, קובר את הראש בחול, מתכחש למציאות.
הוא חשב שהתנועה תקל במעט את הכאב הבלתי נסבל, ככה לאבד את כולם. את הוריו, את אחותו, את דנה.. איך הוא יכול בכלל לחשוב על דנה. הוא יודע שהיא בטח ניסתה להגיע אליו עד הרגע האחרון, ליצור איתו קשר, לפני שלא תהיה לה יותר אפשרות. והוא תהה איך היא הרגישה, רגע לפני שעזבה אותו לנצח.
"כמה מטומטם ואטום צריך להיות בנאדם שישן בזמן שהעולם שלו נגמר?" כך הוא שאל את עצמו שוב ושוב במאתיים גרסאות. פעם הוא ישן בזמן רעידת אדמה, והוא לא הרגיש בכלל ברעידה. הוא התעורר רק מהטלפון המצלצל, כשדנה התקשרה לראות אם הוא בסדר.
הפעם הוא לא יכול לצפות לשיחה, עכשיו כשהעולם שלו הורעד ללא הכר.
הוא תמיד חשב שהשינה שלו דווקא חלשה. נו, טוב, מסתבר שלא הפעם. הפעם הוא ישן כאילו לא יתעורר לעולם, ובאמת חבל שהוא התעורר. לו רק היה ישן עוד יום אחד, הוא לא היה יודע שכולם עזבו והוא נשאר, ויש לו רק עוד 24 שעות.
הוא הלך ברחובות, מקשיב לשקט הכבד ביותר שמע מימיו. רק הצעדים שלו על המדרכה, ודלת שנטרקת אי שם רחוק. הוא החליט ללכת לבית הוריו. למצוא שם את האקדח הישן של אבא שלו, ושם, במקום בו נולד וגדל, לסיים את חייו.
ברחובות עוד התנופפו בעליזות הכרזות, בכל השפות בעולם. "הניסוי נגמר", "תודה שהשתתפתם". הוא עבר ליד אחת מתחנות האיסוף. הוא לא רצה לחשוב על זה יותר מדי. הוא חלף מטרים ספורים מהשער הכהה, הגבוה והאטום, שהאור האדום כבר לא קורן ממנו כמו שקרן בכל השבוע האחרון. "כמה מטומטם צריך להיות בשביל לפספס את התור שלך לעלות לגן עדן?", כך שאל את עצמו שוב, בנימת ייאוש שרק הוא עוד נותר לשמוע.
טוב, הוא ידע שזה לא באמת גן-עדן, אבל ככה קראו למקום הזה בני האדם, באגדות שלהם, למקום ממנו הם "גורשו" כל כך מזמן. "לא גורשתם" הסביר שוב ושוב "החוקר" לאנשי הטלוויזיה ההמומים. "אתם התנדבתם לניסוי, בחרתם לבלות כמה אלפי שנים בתנאי מעבדה. ידעתם היטב שמטרת המחקר היא לראות כיצד בני אדם יסתדרו אם ינחיתו אותם על מה שנדמה להם שהוא כוכב לכת מבודד, בלי אמצעי קיום, בלי קשר לשאר היקום. התנדבתם למען הידע המדעי וכדי לקדם את המחקר בעולמנו". ירון נזכר איך אנשי הטלוויזיה רק בהו ב"חוקר" בפנים חיוורות. הוא לא היסס להתראיין. הוא התראיין בכל השפות ובכל אמצעי התקשורת בעולם. מתי שביקשו, לעיתים בו זמנית. הוא ידע את כל השפות. טוב זה לא קשה, לאדם בן אלמוות שצופה בעולם מזה אלפי שנים, שהקשיב לכל השיחות שאי פעם בוצעו, שראה איך השפות עצמן מתפתחות. "אני אשמח לשתף אתכם בתוצאות המחקר שלי" ענה לפרופסור מתחכם מהרווארד שהתעמת עימו בשידור אמריקני. "אבל אנחנו נעשה את זה בניחותא, "על כוס קפה" כמו שאתם אומרים, אחרי שתחזרו, אז גם יהיה לכם את כל הזמן שבעולם, כמו שיש לי". "תחזרו לאן?" שאלו במבוכה המנחים, המדענים והמגישים שראיינו אותו. "הביתה כמובן" הוא חייך "למקום שכיניתם באגדותיכם גן העדן. המקום בו חיים לנצח, בגן ירוק בו כל צרכיך מסופקים".
"אבל מה קרה? למה דווקא עכשיו?" שאלו אותו המנחים. החוקר חייך מעט במבוכה. "תראו, נגמר לי התקציב. קיבלתי אשרה למחקר בן עשרת אלפים שנה, וזהו. אז סיימנו, ועכשיו נכתוב את התוצאות, וכמובן עוד אראיין את רובכם כדי לשמוע באופן אישי מפיכם על החוויה. אבל את כל זה נעשה כבר בבית. צוות העוזרים שלי כבר תיאם שימוש בשערי שיגור, שיחזירו את כולכם לעולם התרבותי. כולם יקבלו הודעה על מועד השיגור שלהם, ואני חוזר ומבקש. השערים עולים הרבה כסף והתקציב שלי מאפשר להפעיל אותם למשך שבוע אחד בלבד. אני מבקש מכולם להגיע לנקודות האיסוף שלהם לפחות שעתיים לפני הזמן. וכמובן שאנו נאסוף את אלה שאינם יכולים להגיע בכוחות עצמם. אין צורך להביא חפצים – כל הדרוש לכם ועוד יחכה לכם בבית. גם חפצים יקרים ללבכם ניתן יהיה לשחזר בקלות מהצילום בזכרונכם, לכן אל תעמיסו על משאבי קרן השיגור. עלינו לשלוח את כולם, ואנחנו צריכים להיות מסודרים".
ירון ישב עם הוריו באותו היום וצפה בשידור. הוא גם ניגש עמם לעמדה הקרובה ביותר, בכיכר רבין, ושם קיבל מידי "עוזר מחקר" חייכני את היום והשעה שלו. ‏יום שישי‏ ‏17‏ ‏אוקטובר‏ ‏2003 – בשעה שש לפנות בוקר. זה אומר שהוא צריך להיות שם לפחות בשעה ארבע. הוא הרים טלפון להוריו, והם אמרו לו שהם משוגרים כבר בחצות, יחד עם אחותו, אבל הם יחכו לו בצד השני – במוקד חיפוש הקרובים שהובטח להם שיוקם שם. דנה הצטערה שהיא משוגרת לפניו, אבל רק בשעה. היא תשוגר בחמש וחמישה, אבל היא הבטיחה לו שתפגוש אותו בעמדת השיגור כשיגיע לשם בארבע. מה היא חשבה לעצמה כשהוא לא הגיע? הרהר. היא בטח חשבה שזה האיחור האופייני שלו, ושהוא יגיע למקום מתנשף בחמש ועשרה. היא בטח אמרה לעצמה שהיא תפגוש אותו בשעה שש וחצי, בצד השני – והם יצחקו יחד על הנטייה שלו לאחר. היא בטח הצטערה שהיא לא יכולה להתקשר אליו בפלאפון, אבל כל הטכנאים כבר עזבו את עמדותיהם. יום שישי היה היום האחרון לשיגורים. ובמוצאי שבת – כמו בסיפורי הבריאה – אבל הפוך – אחרי שהחוקר שיגר את בני האדם, הוא החזיר את כל החיות. רק החפצים הדוממים נשארו, ובמוצאי שבת, הוא יתן את הפקודה, וכבר לא יהי אור יותר, לא על העולם הזה בכל אופן.
האדם האחרון שוגר בדקה לשתיים עשרה ביום שישי. בעשרים הדקות לאחר מכן העוזרים העבירו את כל החיות שנאספו, הצמחייה שהם רצו לבחון, ואת עצמם. ירון התעורר ברבע לאחת. הוא התהפך בעצלתיים ואז קפא. הוא היה אמור לקום באמצע הלילה. הוא נשאר ער עד שלוש ורבע, עצבני מכדי לישון, ואז רק נשכב על המיטה פעם אחת אחרונה, להיפרד מהחיים שהכיר. מהכרית האהובה שלו. כנראה שהוא עצם את העיניים לרגע והעייפות סחפה אותו. וזהו. ככה הוא פספס את הפגישה הכי חשובה שהייתה לו מעולם.
הוא הגיע כעת לקצה הרחוב של הוריו. הוא ראה מרחוק את השער של הבית מתנדנד, פתוח. הפעם אביו לא סגר אותו כמו שכל כך הקפיד כל חייו. השער התנדנד ברוח המלגלגת, וירון ידע שאין עוד בבית דבר בשבילו, מלבד המוות. הוא נכנס מבעד לשער הפתוח, יודע שאין בבית החם הזה, שתמיד חיכה לו, שום נחמה. הוא הגיע עד לקצה השביל, התמוטט על הנדנדה של המרפסת ובכה.

הוא ישב מבלי ניע עד שהתחיל להחשיך. הוא רצה לראות את השמש שוקעת בפעם האחרונה ואז, הוא יסיים את זה. הוא לא יכול לעבור את הלילה לבד. הלילה שלא יסתיים. הוא קם ועלה באיטיות לקומה השנייה בבית הוריו, לחלון הגדול שהשקיף אל הים. הוא צפה בשמש היורדת לאיטה אל קו המים, בשמיים המאדימים והמים המנצנצים אליהם כמו אלפי יהלומים. הוא ראה את העננים הוורודים, שרצים בפסים עדינים אל האופק. הוא התבונן בשמש, כאילו מנסה לקבע אותה במקומה, להצמית אותה לרקיע, שלא תשקע. שלא תעזוב אותו.
השמים האפירו, השמש התחילה לרדת מקו האופק, והשמים נותרו ריקים. הוא הרגיש איך החושך הכבד מתחיל לסגור עליו. חשכה שאין בה ולו אור אחד. כל אנשי חברת החשמל עזבו, כל האנרגיה נעלמה. הוא נזכר בבהלה שהוא עוד לא התחיל לחפש את האקדח ובחשכה המוחלטת שעוד מעט תשרור הסיכויים שלו למצוא אותו לא יהיו גבוהים. ירון העיף עוד מבט אחד אל החלון, לשברירים האחרונים של האור, ואז מצמץ. האור שעד לפני רגע הלך ונחלש, פתאום התחיל להתחזק. הוא היה בטוח שהוא הוזה כשאור אדמדם התחיל להתפשט חזרה לאורך קו הרקיע, עולה מכיוון מערב, היכן שהשמש אך לפני רגע שקעה. הוא התבונן המום באור שהלך והתחזק, הלך והתגבר ולפתע הבין שזו אינה השמש אותה הוא רואה, אלא נקודת תאורה אחרת, העולה בעוצמתה על זו של השמש. ברגע האחרון הוא עצם את עיניו והרגיש את האור יוקד מבעד לעפעפיו, מכה ברקותיו וממלא את כל גופו.
ואז הוא שמע צעקות. "הנה הוא. אני רואה אותו". הוא הרגיש את האור נחלש ופתח את עיניו כדי סדק.
הוא הרגיש רטיבות וחמימות ופתאום הבין שדנה מחבקת אותו וצוחקת ובוכה בבת אחת. הוא פתח את עיניו לחלוטין וראה מולו, בגובה שלושה מטרים מעל פני הקרקע שער שיגור, מרחף בשמיים, יוקד באדום.
"מצאנו אותך". התנשפה דנה באוזנו. "החוקר חשב שאולי זה יהיה מאוחר מדי, אבל אנחנו התעקשנו ולא עזבנו אותו עד שהוא נתן לי לחזור ולקחת אותך. כשהגענו לשם והלכנו לחפש אותך אמרו לנו שלא עברת. והחוקר לא הפסיק למלמל שזה לא יכול להיות וכולם נלקחו ועוד רגע הוא מכבה את השמש. אבל הוכחנו לו – שאתה לא ברשימות של הנכנסים. והוא היה חייב. לא הייתה לו ברירה". "אתה מבין" היא אמרה לי, בעודם הולכים לעבר השער, מרחפים באוויר על מדרגות בלתי נראות. "אתה לא זוכר את זה, אבל כולנו חתמנו על חוזה. מי יוותר על חיי נצח כדי להשתתף בניסוי? זה לא נראה לי הגיוני, וחשבתי על זה כל הזמן בשבוע האחרון. בדקתי עם עוזרי המחקר והם הודו – שלכולנו יש חוזים – שאנחנו מבטיחים לחיות על העולם הזה, בגלגולים שונים במשך עשרת אלפים שנה, אבל עם תום הניסוי, כולנו מוחזרים הביתה. כולנו חוזרים לגן העדן. כולם. גם מי שנדמה לנו שהלך, כל מי שמת. כולם שם. זה לא מה שחשבנו. אבל זה באמת גן העדן. ואף אחד שם לא נותר לבד, אף פעם. אני חושבת שתאהב את זה שם".

[???]

הרעיון מעניין, ומשתמש בצורה יצירתית בכמה קלישאות.
דבר קטן – גם אם מבחינה לוגית עניין ה"כרזות הצבעוניות בכל השפות בעולם" הגיוני, זה עדיין העביר לי תחושה קצת מבחילה במתיקות ובאוטופיות שלה.
אני לא בטוח מה אני הייתי מעדיף – שהסיפור יסתיים כמו שהוא, או ללא התפנית. מצד אחד, עם התפנית, יש קצת עלילה בסיפור. בלעדיה – הסיפור יהיה יותר קלישאי ויעביר כמעט רק אווירה. מצד שני, התפנית גורמת לסיפור להיות עליז ומתוק מדי לטעמי, ומוציא את העוקץ מהאוטופיה המתוארת. עם זאת, אולי זה רק כי אני אדם ציני ומריר, והפי אנד לא עושה לי את זה.
אולי היה יפה יותר לסיים את הסיפור באיזה פתרון ביניים שבו ירון "נענש על חטאו" ולו חלקית ולא הכל בא על פתרונו בשלום.
נראה לי שהפסקה האחרונה עם דברי ההסבר של דנה ארוכה וטרחנית מעט, ואולי היה עדיף שיתקיים דיאלוג עם איזשהן תגובות של ירון.
חוץ מזה, אולי מעניין יותר להעביר את הנושא תוך הדגשת הכואב שבמאורעות. עולם שלם, אלפי תרבויות, וכל החיים הישנים – ננטשים. החזרה לגן העדן ודאי לא קלה…
בכל אופן, הסיפור ממש נגע בי, כמו שהוא.

[יעל]

אהבתי אותו, למרות הסוף הצפוי קצת. אין לי ממש מה להגיד. את מעבירה יפה את התחושות והיאוש של ירון. אפשר עוד קצת ללטש את הסיפור. חסר לי איזה וואו, איזה משהו מוסף.

וניטפוק קטן: אם את בני האדם לוקח שבוע לשגר, קשה לי להאמין שאפשר יהיה את *כל* החיות בעולם לשגר בעשרים דקות – אלא אם כן נשמט לך איזה משפט הבהרה, או שממש לא הבנתי משהו.

עוד משהו שלא הבנתי עד הסוף – אם התור שלו היה בשישי בבוקר, והוא ישן בלילה בסך הכל, ואם הזמן האחרון לשיגור היה במוצאי שבת, היה לו זמן די והותר להגיע לעמדת השיגור ולהתנצל על האיחור. למה הוא לא עשה את זה? אולי תאחרי קצת את התור שלו, כדי שהוא באמת יתעורר אחרי שהכל נגמר בלי לישון הרבה הרבה יותר מדי מעל הסביר.

[דבי ינקו]

תקראי שוב, הטור שלו היה בשש בבוקר. הוא היה אמור להיות שם בארבע, והשיגור לא הסתיים במוצ"ש אלא בשתיים עשרה בצהריים יום שישי. במוצ"ש מכבים את השמש.
בהחלט אפשרי לישון משלוש בבוקר עד אחרי 12:00 למחרת, תחשבי על אדם שחוזר מבילוי יום ו' וישן בשבת. מה הבעיה? עשיתי זאת פעמים רבות. נסי גם את ותהני.

אני מסכימה לגבי הניטפוק של כמה זמן לוקח להעביר חיות. זה לא באמת משנה. אז נגיד שהם העבירו את החיות במקביל לבני האדם דרך שער אחר כל השבוע וסיימו במקביל. לא עקרוני לי.

תודה על הפידבק.

[מאת]

תגובות