- This topic has 39 תגובות, 12 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 3 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
קצת ארוך, מקווה שתאהבו, ואל תחששו לבקר.
~"יש האומרים כי לאמא טבע יש חוש מפותח לאירוניה. אני אומר כי עצם קיומה הוא האירוניה הגדולה מכולם" (מזונאי ראשי קווירצק, 2230)~הזמן עובר מהר. כבר עברו שלושה ימים מאז יצאתי לחיפוש אחריהם. אתמול חשבתי שראיתי עקבות טריים, אבל התברר שהקן שהן הובילו אליו נבזז כבר מזמן. רק פעם אחת הייתי רוצה שהכל ילך כמו שצריך. לכל הרוחות, לא כל כך קשה למצוא אותם! כבר מאות שנים שאנחנו יודעים להיכן הם נמשכים. כיום, כאשר זהו מקור המזון העיקרי שנשאר להם מחוץ למתחמים, היה לכאורה מספיק פשוט להגיע לשם ולתפוס מלוא הטנא. אבל הם חכמים, תמיד היו, ושנים של רדיפות וחיסולים רק חידדו את זה. גם כאשר היום המטרה לרדיפות שונה לחלוטין, במוחם הם עדיין משחקים אותו משחק. אני רק מקווה שהפעם אתפוס כמה. חופשיים שווים הרבה כסף.
~"אל תאמינו למדענים. אל תאמינו לעיתונאים. אבל בחלק מהזמן משהו שהם אומרים חייב להיות נכון" (ג'ון דו, מתוך נאומו "מסננת המידע" שנישא בכנס התקשורת קום-קון 2023)~*ברוך הבא ל"עיתון". נא הקש קוד כתבה מבוקש.
קוד אומת. אנא המתן בזמן ש"לבנות את הבנאים" עולה.
"לבנות את הבנאים- או אנזימים מתוכננים (מאת נעמה יריב, ה"עיתון", 28.2.34, מתורגם לתחילת-מילניומית)
לא מזמן שמענו על פריצת הדרך בתחום האנזימולוגיה, אשר לפי השמועות הולכת להעניק לכמה מדענים מאושרים את כל הפרסים המדעיים הקיימים. ראיינתי אחד מהם, פרופ' גל ליקושנסקי, בקשר לתחום המחקר שלו:
נ.י.: שלום רב, ומזל טוב פרופ' ליקושנסקי!
ג.ל.: בבקשה נעמה, את יכולה לקרוא לי גל. ומגיע גם לך מזל טוב על פרס סוקולוב שקיבלת לפני שבוע.
נ.י.: על "חולה האיידס האחרון"? או, זה כלום. עכשיו, גל, הקוראים שלנו מתים לדעת הכל על התגלית הגדולה שלכם!
ג.ל.: בבקשה נעמה. את מבינה, המחקר שלי ושל עמיתיי היה בתחום חקר האנזימים.
נ.י.: אנזימים- כלומר הפועלים הביולוגיים הקטנים שמורכבים מחלבון ויכולים לעשות כל דבר?
ג.ל.: בדיוק. וכמו כל חלבון, גם אנזימים מורכבים מתרכובות מולקולריות בשם חומצות אמינו…"*
~"אפשר להגיד הרבה גברים רעים על המאפיה, אבל אי אפשר לקחת מהם את העובדה, שבעזרת תכנון נכון, שום כוח שבעולם לא הצליח למחוק אותם" (על גיבורים וסופר רשעים, בונד.קום, 2007)~^קול נפץ נשמע מהתקרה כאשר נשבר חלון הגג, וביחד עם הזכוכיות, נחת על הרצפה גבר בודד בחליפת הסוואה ותיק גב. הגבר הסיר את משקפי המגן שלו, יישר את שפמו והתחמק אל בין הצללים. שם, בחסות החשכה, דיבר הוא אל מפעיליו אשר ישבו בקצה השני של היבשת, בטוחים בהצלחתו.
"כאן סוכן 047. אני בפנים. מתקדם לכיוון הארכיב. אתקשר איתכם שוב כאשר יהיו לי התוכניות"
"רק תזהר, מר נוט."
האיש הזדחל לו בין הצללים, מדי פעם מעלף שומר חמוש בצביטת עצבים פשוטה כאשר היה צורך, עד שעמד מול דלת גדולה עליה נכתב "ארכיב". הוא שלף מחגורתו כלי, אשר למתבונן מהצד נראה כסכין דגים, הכניס אותו לחור המנעול, ותוך מספר שניות הייתה הדלת פתוחה. מה שציפה לו בפנים לא בישר טובות.
"שלום לך, מר נוט".
"מר אגאט! אבל, איך…"
"מר נוט היקר. לא ציפית באמת שאתן לסוכני ביון להסתובב לי במפקדה? הקירות מלאים בחיישני תנועה ובמיקרופונים רבי עוצמה. ידעתי שאתה מגיע לכאן עוד לפני שהמפקד שלך איחל לך בהצלחה. דרך אגב, מר נוט, אתה יודע איך הארגון שלי הגיע למצבו המשגשג העכשווי?"
"לא, אנא ספר…" התחיל להגיד מר נוט, אך את המשפט פילח קול נפץ רם, ומר נוט הסב את מבטו לחור החדש שנוצר לו בחזהו.
"פשוט מאד, מר נוט. כשמגיע מישהו להפריע לי, אני פשוט הורג אותו. פגיעה יפה, ראובנה."
מהצללים שמאחורי מר אגאט יצאה בחורה תמירה ורזה, לבושה בבגדי עור צמודים, אשר ללא ספק עזרו להבליט את גזרתה המושלמת.
"בשביל זה אתה משלם לי, בוס. לפחות חלק מהמשכורת."
"עכשיו תהיה רוצחת טובה ותוודאי שהוא מת. ויודעת מה? תשלחי אותו אח"כ לעיבוד. מעניין מה יחשבו המפעילים שלו כשהוא יחזור אליהם בצורת פצצת גז חרדל"
ראובנה שלפה מזרק קטן מכיס במעילה, קירבה אותו אל מבחנה אשר שלפה ממגפה ושאבה ממנה כמה סמ"ק של נוזל צלול. כאשר החזירה את המבחנה אל מגפה, ניתן היה לראות בחטף את המילה "ציאניד" עליה.
"אין לך מה לדאוג, מר נוט", אמרה ראובנה כאשר רוקנה את תכולת המזרק לזרועו. "עוד כמה דקות נגיד לך בדיוק את כל פרטי התוכנית…"^
~"הקדמה רצופה באנשים אשר למדו מטעויות ומצאו את הדרך הנכונה. וכל מרצפת כזו נשענת על יסוד של אנשים שעשו את הטעות מלכתחילה" (צ'ין-ז'אנג כהן, ניסוי וטעייה- מי מפחד מפתרונות נומריים)~*"ג.ל.: אז את מבינה, נעמה, אנזימים הנם פועלים קטנים אשר יכולים לעשות כמעט כל דבר שהוא, אם רק יתוכננו בהתאמה. עד היום, כל האנזימים שהיו לנו היו ממקור טבעי- הם עשו מה שהקוד הגנטי שלהם אמר להם לעשות. יכולנו להשתמש באנזימים קיימים- אבל הם עשו מה שהם ידעו תמיד לעשות, וזה לא תמיד מה שאנחנו רצינו.
את מבינה, להכין אנזימים בכוחות עצמנו לא הייתה אף פעם בעיה. כבר באמצע המאה העשרים פותחה שיטה כימית ליצירת חומצות אמינו מתרכובות פשוטות יותר, ולקראת סוף המאה העשרים כבר הייתה בשימוש נרחב שיטה אוטומטית לחלוטין לבניית חלבון- זוהי הייתה מכונה, שקיבלה לתוכה 20 סוגים שונים של חומצות אמינו, וניתן היה לתכנת אותה ליצירת חלבון בכל רצף רצוי.
נ.י.: אז אם הייתה קיימת כבר במאה העשרים…
ג.ל.: מה את עושה פה ומראיינת דווקא אותי? שאלה טובה… את מבינה, בשביל שהמכונות האלו יעבדו היה צורך לדעת את רצף חומצות האמינו בחלבון. כאשר רצית ליצור חלבון ידוע- זו לא הייתה בעיה, היה לך הרצף. אבל, אם רצית ליצור אנזים חדש!
נ.י.: הייתי צריכה רצף חדש!
ג.ל.: נכון. אבל בעוד שהקשר בין רצף חומצות אמינו בחלבון ורצף החומר הגנטי שמקודד לו, למשל, הוא קשר פשוט מאד, גם אם לא חד-חד-ערכי, הקשר בין רצף החומצות בחלבון ובין דרך פעולתו היה לא מובן ובהחלט לא פשוט. הדרך היחידה לתכנן אנזים הייתה לקחת אנזים שעושה דבר דומה ולנסות לשנות אותו עד שיבצע מה שאנחנו רוצים, דרך פעולה מאד איטית, יקרה ולא יעילה.
נ.י.: ועכשיו אנחנו מגיעים לנושא הריאיון…
ג.ל.: פענוח הרצף החלבוני. לאחר שפוענח הרצף הגנטי האנושי, ושל חלק די נכבד מהאורגניזמים האחרים, היה לנו מספיק מידע בקשר למבנים של אנזימים, ויכולנו להתחקות אחרי השינויים האבולוציוניים שהובילו ליצירתם. שילבנו את זה ביחד עם המידע הכימי-פיזיקלי שהיה לעמיתינו בקשר למבנים המורכבים של החלבונים, כלומר איזו צורה של חלבון מבצעת איזה תפקיד או איזו ריאקציה, ואיזה רצף חומצות אמינו יוצר איזו צורה של חלבון, ולאחר כמה עשרות שנות אדם של עבודה שנערכה בעזרת מחשבי העל של…
נ.י.: אני מבקשת גל, למרות שהם עזרו לכם הם עדיין לא יכולים לקבל פרסומת חינם.
ג.ל.: טוב, נדבר איתם שיקנו שטח פרסומת בצמוד לריאיון. בכל מקרה, בשלב הראשון הצלחנו לפתח אלגוריתם שהצליח לחזות בצורה די מדויקת (שאומתה בניסויים) איזה פעולה יבצע רצף מסוים של חומצות אמינו, גם אם מורכב מעשרות ומאות חומצות בכמה מבנים נפרדים. ואז עברנו לשלב השני…
נ.י.: הנדסה הפוכה?
ג.ל.: בערך. החברים הטובים שלנו בחברת המחשבים סיפקו לנו מחשב קוואנטום, בטובם, ועמיתי, פרופ' ארנון שטיינברג, פיתח את האלגוריתמים המתאימים. יצאנו מתוך המידע על מה עושה רצף מסוים, והצלחנו לפענח איזה רצף יבצע מה. לדוגמא, אפשר לכתוב למחשב שאנחנו רוצים חלבון שיהפוך פוליסטירן לפוליאתילן, והוא יחזיר לנו את הרצף שיבצע זאת. נחבר אותו למכונה נוספת, והוא גם יצור לנו את האנזים המתאים.
נ.י.: אתה לא מתכוון אולי לתקרית הקפה?
ג.ל.: אי אפשר להתחמק מזה… בן אדם עושה טעות אחת קטנה, מפיל מבחנה עם חומר שכרגע יצא מהמכונה, וכל כוס קלקר בבניין הופכת לשקית חלב, חלקן עם קפה בפנים עדיין. אבל לפחות הוכחנו שהמכשיר עובד.
נ.י.: ושפכתם קפה רותח על ראש הממשלה שבדיוק בא לבקר.
ג.ל.: ושפכנו קפה רותח על ראש הממשלה שבדיוק בא לבקר. כן.
נ.י.: בכל מקרה, התוכנה שלכם עובדת. יש לזה אישור מדעי- היום אפשר להמציא כל אנזים שרוצים, שיעשה מה שרוצים, פשוט ע"י הדפסת מה שרוצים שהוא יעשה. ועל זה כבר מובטחים לכם חצי תריסר פרסים מדעיים. אבל יש לי שאלה אחת…
ג.ל.: בטיחות ואתיקה? שמעי, כבר היום ניתן לסנתז גז עצבים קטלני משאריות של חומרי דישון עם אנזימים מוכרים. אנחנו לא מתכוונים לתת גישה ליצירת אנזימים חדשים בלי לעבור על הבקשה קודם. אבל זה התפקיד של שירותי הביטחון למנוע שימוש לרעה בתוכנה.
נ.י.: תודה, פרופ' ליקושנסקי. רק שאלה אחת לפני הסוף- מה אתם מתכננים הלאה?
ג.ל.: הו, העתיד צופה לנו גדולות ונצורות. בתור התחלה…"*
~"סבא שלי אמר לכם- יש אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון. אבל מה קורה כשהעיתון הופך להיות אלקטרוני?" (גלוק אוז, סבא ונוזל המחיקה הלבן)~אכן, העתיד היה מזהיר. לפחות בהתחלה. שלב ראשון, הצוות של פרופ' ליקושנסקי פיתח אנזימים שקולטים גזים אטמוספריים. אחד מהם הפך פד"ח לחמצן, בכוחות עצמו ועל ידי שימוש באנרגיה סולרית בלבד. אחרים יכלו לקחת חומרים אנאורגניים וליצור משחה מזינה באופן מלא. איזה ליצן במחלקת השיווק החליט לקרוא לה "סוילנט גרין". אנשים יכלו לחיות על המשחה, אבל עדיין החיך האנושי רצה ירקות, פירות ובשר. כל היצורים החיים הפכו להיות למעשה מיותרים. כל התהליכים שנעשו פעם על ידי מיקרואורגניזמים, נעשו באופן יעיל יותר על ידי אנזימים מותאמים. צמחי וחיות מזון עדיין נהרגו למטרות מאכל, אבל במידה מועטה יותר. כל חוסר איזון שהתגלה טופל על ידי אנזימים מתאימים, ואנזימים מבקרי אנזימים. ביואוטופיה הייתה בהישג ידינו…
~"מדענים מטורפים הם לא הבעיה. מדענים מטורפים מוכשרים, כן." (נימוקי ועדת פרס נובל לדחיית מועמדותו של דין אטו, ממציא מקל הפוגו הרקטי)~^עמוק בנבכי המעבדה, צרחות מקפיאות דם נשמעו.
"אאאאההההה! למה, למה את עושה את זה?" צרח הדבר שהיה פעם אנושי, וכעת ידוע רק כחיית ניסוי 213.
"למה אני עושה את זה באופן כללי או למה אני עושה את זה לך ספציפית?" שאלה ראובנה, לבושה בחלוק מעבדה מעל חליפת עור צמודה.
"שניהם. ובאותה הזדמנות, למה את לבושה בחליפת עור כל כך לא נוחה?"
"בקשר לחליפת העור- לא יודעת, לי היא נוחה, ויש לה עוד שימושים. בקשר לשאלות האחרות- אתה בטוח שאתה לא איזה גיבור במסווה שישתמש במידע כדי לקלקל את המזימה?"
"ואיך אני בדיוק אעשה את זה? לא השארת לי שום איברים שיכולים לעשות משהו!"
"נכון. טוב, למה לך ספציפית- מה לעשות, מישהו חייב להיות שפן ניסיונות. אולי לא היית צריך לפרוץ לאתר האינטרנט של מר אגאט. באופן כללי- דרך אגב, אתה יודע מה יקרה ברגע שאני אספר לך את זה?"
"אני מצפה לזה בכיליון עיניים."
"באופן כללי- אני עושה את זה כי מר אגאט הוא המעסיק שלי, והוא רוצה את זה."
"ומה את מרוויחה מזה?"
"את אוסטרליה."
"סלחי לי?"
"כן, את אוסטרליה. התוכנית הכללית היא להרוג את כל האנשים על כדור הארץ, אתה יודע, כמו שכל מגלומן ארכי-נבל רוצה, ואז הנאמנים של מר אגאט ישתלטו על כדור הארץ, יאכלסו אותו באנשים צייתניים שיגודלו במעבדה ויעבדו את הנאמנים כמו אלים. אתה יודע, התוכניות המגלומניות הרגילות. לי הוא הבטיח את אוסטרליה."
"ומה ימנע ממנו להרוג אותך ולא לתת לך את אוסטרליה?"
"מה אתה חושב שכאן, סרט של ג'יימס בונד? מר אגאט הוא אולי מגלומן ארכי-נבל, אבל הוא לא אידיוט. אתה לא יכול להשיג עובדים אם אתה סתם הורג אותם! יש לנו חוזה משותף שכולנו מתפטרים אם הוא יעשה דבר משוגע כזה. הדבר הכי גרוע שהוא יכול לעשות לעובד זה לפטר אותו ולמחוק לו את הזיכרון, אבל הוא צריך לעבור חצי תריסר ועדות לפני."
"אז את מקבלת את אוסטרליה, ואז?"
"ואז אני מאכלסת אותה בגברים יפהפיים ומטומטמים שיעריצו אותי כאילו אני אלה. בכל מקרה יש לי אנזימים שיעשו את כל העבודה החשובה."
"תוכנית נחמדה. עכשיו, אם לא אכפת לך…"
"כן, כן. גיליתי לך את התוכנית, אתה לא חתום על חוזה סטנדרטי, אתה מקבל זריקת ציאניד. כרגיל."
"תודה".
"אל תודה לי עדיין. קודם אני צריכה למצוא לך שפן ניסוי תחליפי."^
~"המטרה הסופית היא לא החיפוש. המטרה הסופית היא למצוא את מה שחיפשת. החיפוש עצמו זה בזבוז זמן" (אמרות שפר, מאת יעקב שפר)~הנה! ידעתי שבסוף אני אמצא קן. חייבים להגיד את זה לטובתם, הם למדו איך להחביא את העקבות שלהם. אבל עדיין, אין הרבה דברים שיכולים להסתיר אותם, ועם קצת סבלנות אפשר לגלות היכן הם.
עכשיו… נפזר מלכודות מסביב לקן… אני חושב שחמש מלכודות, מחוברות ביניהן ברשת חלבונית יעשו את העבודה… עכשיו, בואו נבריח אותם מהקן.
מכשיר נחמד, ההמלין הזה. הוא מתוכנן כך שהוא משמיע צווחות על קוליות, בדיוק בתדר שמשגע את כל מערכת העצבים שלהם ומריץ אותם לכל הכיוונים. בסופו של דבר, הם יצטרכו לצאת מהקן. הרשת תמנע מהם לברוח, ואני מקווה שיש מספיק בקן בשביל למלא את המלכודות. רגע… הם מתחילים לצאת. ואו, איזה גודל! עבר הרבה זמן מאז שראיתי כאלה גדולים. כנראה שיש להם כאן הרבה אוכל ומקום. הנה, הם ממלאים את המלכודת החמישית. ננתק את ההמלין, ניתן לכל אלא שלא נלכדו לחזור לקן… נאסוף את הרשת, נכניס את המלכודות לתרמיל… אה, אין כמו הצליל שלהם מגרדים, מתרוצצים בתוך התיק! זה צליל של כסף. עכשיו, נשים כאן אתת, שאני אדע להיכן להגיע בפעם הבאה (יש סיכוי של 30% שהם לא יעזבו את הקן, וזה עדיף מאשר לחפש אחד חדש), ושיסמן לאחרים שזה הקן שלי, והגיע הזמן לחזור לעיר.
~"עוד כשהייתי עתודאי, אנשים צחקו עלי. צחקו עלי בלימודים, כי אני צעיר. צחקו עלי בצבא, כי אני מבוגר. צחקו עלי כשהשתחררתי, כי החברים שלמדו איתי כבר היו בתפקידי ניהול. אבל דבר אחד אני למדתי והם לא- בשביל להשתלט על העולם, אי אפשר להתחיל בעבודה במפעל" (מרשימותיו של מר אגאט, הותרו לפרסום בשנת 2130)~^"ראובנה, הכל מוכן?"
"אני חושבת כך, מר אגאט."
"אל תחשבי, תהיי בטוחה."
"אין דבר כזה, בטחון. החיים מלאים בסבירויות וחוסר וודאיות. אני יכולה להגיד לך שאני חושבת שהכל מוכן, אבל אם אני אגיד לך שהכל טוב ולא יהיה הכל טוב, אתה תתרגז יותר."
"נקודה טובה".
מר אגאט וראובנה התחילו ללכת במסדרונות המפקדה, לכיוון מעבדתה של ראובנה. מאחוריהם, התחילו להוציא עובדים נאמנים גופות של אנשים חמושים לבושים במדי קרב.
"אל תשכחו", אמר לעובדים מר אגאט, "את הציוד תתלו בארון המזכרות. את הגופות תכניסו למיכל חומרי המזון של השמרים"
"כן, אדוני."
מר אגאט נפנה לכיוון ראובנה. "ראובנה יקירתי, הטלתי עלייך, עוד כשהגעת לכאן, דוקטורנטית צעירה, מיד לאחר שהרגת את המרגל הראשון שלך, לפתח תוכנית מושלמת להשתלט על העולם, ואם אפשר גם להרוג את כל שאר האנשים."
"כן, מר אגאט. האם יש לנו מספיק שבויים ומאגר חומר גנטי מספיק גדול בשביל לאכלס את העולם אחרי שנהרוג את כל האנשים?"
"אני מאמין שכן. לא סתם התרבו בשנים האחרונות הדיווחים על חטיפות של חייזרים והיעלמויות בלתי מוסברות של אנשים. אז, מה המצאת, ראובנה יקירתי?"
ראובנה ומר אגאט נכנסו למעבדתה המרווחת של ראובנה, שם נגלה לעיני מר אגאט מראה לא אנושי.
"בוקר טוב, סוהרת ומדענית מטורפת יקרה שלי. מה שלומך היום?" אמרה חיית ניסוי 254 (לפחות, זה מה שהיה כתוב על הכלוב שבו היא נמצאה)
"טוב מאד, חמישים וארבע. יכול להיות שאחרי היום כבר לא תהיי נחוצה." ראובנה פנתה אל מר אגאט: "אתה רואה, בעזרת מרצף האנזימים שגנבנו, הצלחתי לתכנן כמה סוגי נגיפים מעניינים מאוד."
היא המשיכה: "המטרה הכללית הייתה להרוג בני אדם, את כולם, ואם אפשר- לא להרוג יצורים אחרים, נכון?" מר אגאט הנהן. "בנוסף, אנחנו מן הסתם לא היינו אמורים להיפגע, וכך לא האנשים שברשותנו או מאגרי המידע הגנטי שלנו. אז עלה על דעתי הרעיון הבא:"
ראובנה לחצה על מספר כפתורים במקלדת שלפניה, ועל המסך שלידה עלתה תמונה ממוחשבת. "הריני להציג לפניך את נגיף האבדון! יצור די חמוד, האמת. מה שהוא עושה הוא די פשוט. הוא מזהה תאים אנושיים בלבד, אבל את כל התאים האנושיים, כולל תאי מערכת חיסון, ובנוסף הוא עמיד לפגיעת נוגדנים- כך שהוא לא ניתן לחיסול. הוא נכנס לתוך התא האנושי, שם הוא יוצר מספר עותקים של עצמו שיוצאים החוצה, בעוד הנגיף המקורי חודר בינתיים לגרעין התא. שם הוא מפרק את הדנ"א האנושי לחתיכות חומצות גרעין קצרות. מכיוון שהתא איבד את החומר הגנטי שלו, התא מת. ומכיוון שכל התאים מתים, האדם מת. כך נפגעים כל האנשים, ואף יצור שהוא לא אדם- הנגיפים פשוט לא מזהים…"
"אה-הה! אז זוהי התוכנית שלכם!" אמר אדם, לבוש בחליפת ערב, שעמד בדלת המעבדה.
"אכן", אמרה ראובנה, בעודה לוחצת על כפתור ליד המקלדת. דלת ברזל כבדה ירדה בפתח המעבדה, מוחצת את המרגל.
"הם פשוט לא לומדים", אמרה ראובנה. "בכל מקרה, הנגיפים הללו מספיק קטנים בשביל לרחף באוויר, כך שצפוי שתוך מספר ימים ידבקו כל האנשים בעולם. אנחנו בינתיים נהייה במפקדה, אשר תכננתי לה אטימה מיוחדת שתמנע מהנגיפים לחדור פנימה. לאחר פרק זמן מסוים, נשחרר לסביבה חיידק מיוחד, אשר יחסל את כל הנגיפים, ואנחנו נוכל לצאת החוצה ולהשתלט על העולם הריק. רגע, עכשיו כשאני מדברת איתך, בא לי רעיון…"
ראובנה הסיטה מיקרופון קטן אשר היה לה ליד צווארונה והחלה לדבר לתוכו: "סמך, לפני שאנחנו משחררים את אבדון, אחרי שאטמנו את המפקדה, כדאי להציף אותה בחיידקנקיון, ליתר בטחון"
"בכל מקרה", אמרה ראובנה, בעוד מר אגאט מחייך לידה, "זוהי התוכנית. מרגע ההפעלה, צפויה שליטה שלנו בעולם תוך מספר שבועות."^
~"כל תוכנית, שטנית ככל שתהיה, עדיין מצייתת לחוקי מרפי." (דאג מרפי השלישי, חוקי החיים")~הנה- העיר! תמיד טוב לחזור הביתה. טוב, כמובן שאבדון לא פעל בדיוק כמו שציפו ממנו. מרפי. הכל נבע מטעות אחת בחישוב, סימן מינוס קטן שלא שמו אליו לב. במקום להרוג רק בני אדם, אבדון הרג כל יצור חי שהוא לא אדם. כולל את חיידקנקיון. תוך שבוע מפיזור אבדון, התעוררו בני האדם לעולם שבו לא חי שום יצור מלבדם- לא חיה, לא צמח, לא חיידק. ומכיוון שגם חיידקנקיון נהרג, והאוויר היה רווי באבדון, אי היה אפשר לגדל שום חייה מחדש. המין האנושי התחיל את הביודיסטופיה- רק הוא, לבדו בעולם.
"שלל טוב יש לך הפעם, קווירצק. כמה הבאת הפעם? שניים וחצי קילוגרמים. ועוד איכותיים! נעמיד אותם למכירה פומבית, ואני חושב שאתה הולך להרוויח לא רע ממנה!"
בכל מקרה, למזלנו היו לנו אנזימים. מכיוון שהאנזימים לא היו תאים, אבדון לא השפיע עליהם. אנזימים הפכו להיות התחליף שלנו להכל- הם ייצרו חמצן, הם ניקו את הפלנטה מפגרי כל החיות שהצטברו (ושלא הספקנו למחזר). סוילנט גרין הפך להיות המזון הנורמלי. לא חיים טובים במיוחד, אבל חיים. כמובן שמר אגאט וכל צבאו נשפטו ונענשו. עד ש…
כחצי שנה לאחר האבדון, פתאום התגלה שחייה אחת אכן שרדה אותו. הסתבר שהתאים שלה נראו לאבדון בדיוק כמו תאים אנושיים, כך שהוא חס עליהם. כמובן, כיצור חי נוסף, הוא הפך להיות חלק חשוב במיוחד בכלכלה הביודיסטופית. חיות מחמד גם, אבל בעיקר כמקור לבשר. סוילנט גרין היה מקור טוב לתזונה, אבל עדיין אנשים רצו לאכול דבר שהיה פעם חי, שהיה לו מרקם וטעם. חוות גידול שלהם נפתחו בכל מקום, אבל עדיין אלו שגדלו מחוץ לערים, חיים על הפסולת שנשארה מלפני האבדון, נחשבו איכותיים יותר, מעין "בקר במרעה חופשי". אז התחילו אנשים כמוני לחפש קינים חדשים שלהם. או, אני רואה שהמכירה מתחילה.
דבר אחד אחרון. יש לאמא טבע כנראה חוש הומור מעוות במיוחד. תמיד אמרו שהם ישרדו אחרינו, אחרי מתקפה גרעינית וכל מה שנעשה. מי היה מאמין שהם ישרדו את תוצאות מעשינו ביחד איתנו ויהפכו להיות היצור החשוב ביותר על הפלנטה?
"ברוכים הבאים! היום במכירה הפומבית יש לנו מבחר גדול של מקקי פרא. נהדרים כמנה עיקרית. נתחיל במאתיים שקלים…"
-
-
אז ככה.
זה כתוב כיפי, ונהנתי לקרוא את זה. זו נקודה לטובתך. הציטטות והירידות על ג'יימס בונד עומדות ממש במקום, ותורמות לדימוי של סיפור שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.
וכאן הבעיה. אני חושב שהסיפור פשוט *ארוך מדי בשביל סיפור הומוריסטי*. כלומר, כיף לקרוא, והכל, אבל לאט לאט מתגברת בך ההרגשה שכדאי שיהיה סוף מגניב, אחרת *ממש* תתעצבן. אמנם ג'וקים זה נחמד, אבל הפסקא שלפני הסוף עושה את זה צפוי מדי וטיפה מאכזב.
אז בעצם זה לא עניין של אורך, אלא של איכות הסוף.
לדעתי, הרעיון פשוט מוצלח מכדי לבזבז אותו על סיפור הומוריסטי – למה לא להביא אותה כאן, עם קצת שיפורים ותיקונים (לג'וקים יש תאים דומים לנו? לא נשמע אמין) בסיפור רציני, שגורם לחשוב, מעלה חיוך וגורר ביקורת של "נהדר"?אה, כן, זה לא יהיה הסיפור הזה. אז בעצם זו ביקורת מיותרת. אז קצת יותר לעניין:
אמינות – כפי שאמרתי, עניין הג'וקים, למשל, או הפיכת מרגל לפצצת גז חרדל; חוץ מזה יש כמה דברים שפשוט נשמעים ממש, אבל ממש לא מקצועיים – "תרגום לתחילת-מילניומית"? אפשר היה לכתוב את זה טיפה יותר טוב. תקרית הקפה, גם לא משהו. יש עוד דוגמאות שאני לא אפרט. ניטפיקירינג ביולוגי אני לא יכול לעשות, אבל בשביל זה יש גל.סך הכל – יופי. נהניתי, יש מעט מאוד דברים שמפריעים לקריאה, ואפילו הסוף הצפוי מעלה חיוך. אם אנחנו כבר בקטע, יש קשר לסיפור הקצרצר שדן באותו נושא (ג'וקים)?
-
-
מושקע מאוד, מבטיח לכל אורך הדרך אבל לא מקיים.
הסוף חטוף ורמתו נמוכה באופן משמעותי משאר הסיפור. יש לך את ארגון הרשע המושלם, כל דבר שהוא עושה הוא בודק על מאות חיות ניסוי, אז הם יצרו נגיף שאמור להרוג בני אדם ולא חיות ולא ניסו אותו על בן אדם? או חיה? זה פשוט לא אמין.
אגב, אני רוצה אנזים שהופך עופרת לזהב, אתה יכול לייצר לי כזה?
ועוד אגב אחד, שיטה יפה לפיתוח נגיף קטלני. פשוט מייצרים נגיף שמערכת החיסון לא יכולה לפגוע בו והוא הורג תאים ומשכפל את עצמו. איך אף אחד לא חשב על זה קודם?
-
-
-
-
ומושחז כסכין דגים (?) אני מוכן למשימת הניטפיקינג :
ראשית זה לא ארוך, אהבתי ולא אחשוש…תוותר על תחילת מילניומית
"מורכבים מתרכובות מולקולריות בשם ח אמינו"?
תשפר טיפה את הניסוח, אולי משו כמו "מורכבים מאבני בניין מולקולריות""אפשר להגיד הרבה *גברים*רעים על המאפיה…"?
ענין תקרית הקפה תקרא אותה בעצמך ותאמר לי אם זה
נשמע לך הגיוני. תשפר זאת.יש עוד כמה אנזימים שאתה מתאר שלא נשמעים ממש הגיוניים,
אבל מכיוון שזהו סיפור הומוריסטי אז תשאיר אותם. זה מוסיף לאווירה.אפשר לוותר על המשפט "יש סיכוי של 30%…"
עכשיו לבעיה העיקרית בסיפור שלך נגיף האבדון
אז כמו שאמר זה שמשלם יותר מדי איך זה שלא בדקו אותו קודם.
שנית וחשוב יותר נגיף שפוגע בכולם פרט לבני אדם?
הנתבלעה עליך דעתך? האם שכחת את לימודי הביולוגיה שלך?
כיצד סוג נגיף אחד יכול לחסל גם את כל בעלי החיים וגם את הצמחים
וגם חיידקים?
אתה הרי יודע טוב מאוד שזה לא הגיוני בטירוף.
ואם כבר הוא מחסל את כולם הכיצד דווקא המקקים נותרים?
מה משותף להם ולאדם? ולמה קרובי משפחתם או בכלל חרקים לא נותרו גם כן?
זהו.
אבל למרות הכל, מאוד נהניתי לקרוא את הסיפור ואני עוד אחזיר לך בגלל
הראיון בין "גל" ל"נ.י." -
בהתחלה, הסיפור היה אמור להיות רק על איך רק הג'וקים שרדו עם בני האדם. כשחשבתי על "למה" (ובתור מדביסט קשה, תמיד צריך להיות למה או איך), עלה הרעיון של ארגון טרור.
הסיפור הוא לא הומוריסטי. הוא די רציני, זה פשוט אני שמתייחס להכל בהומור, בחיים האמיתיים ובמה שאני כותב. אז מתוך זה נשמע כאילו הסיפור נכתב במטרה להצחיק. זה פשוט הסגנון שלי.
והפארודיה על בונד הייתה פשוט בגלל שבאופן פסאודו-ריאליסטי, כל עתודאי שראה את סרטי בונד היה יודע איך לנהל ארגון טרור טוב.
הפסקה האחרונה- ב"לשרוד אחרי מלחמה גרעינית" כבר אמורים להבין, והאישוש אח"כ הוא מעין באמת לאשש את מה שחשבת. אני אנסה לשפר את הניסוח.
תחילת מילניומית- אתה לא מצפה שראיון בעוד 30 שנה ישמע בדיוק כמו היום? אז הוספתי הערה של תרגום לשפה של היום.
אולי תקרית הקפה הייתה מעט מיותרת, אבל דברים כאלה כבר קרו, לא?
*ג*ברים רעים- בסיפור של 3000 מילה, מזל שזו התפקששות המקלדת היחידה שלא תפסתי.
בקשר לאנזימים הלא הגיוניים- אני אומר, כל דבר שניתן תיאורטית לעשות, ניתן לתכנן אנזים שיעשה (להפוך עופרת לזהב, למשל, אי אפשר). למשל, להפוך קלקר לפוליאתילן. תתייחס אליהם כאל ננומכונות או לחילופין כל העקרונות של מזון פחמח.
בקשר לנגיף האבדון: נכון, אם זאת הייתה חברה נורמלית אז היו בודקים אותו. אבל אז לא היה לנו סיפור. לכל סופר-רשע מגיעה הזכות של פאשלה אחת.
ובקשר להכרות שלו של האדם (וכאן אני אכנס לביולוגיה מעט מסובכת, שבכוונה השארתי מחוץ לסיפור): מה שהנגיף מזהה, בתיאורייה, זהו רצפטור מיוחד, שקיים רק (ובכל) בתאים אנושיים [וכאן אולי דרוש סיספונד קל]. התברר, שהוא קיים גם ורק בתאים מקקיים- לכן גם הג'וקים שרדו. עכשיו, הנגיף מזהה קרום תא, ואם הוא מזהה את הרצפטור- הוא חודר והורס דנ"א. בתיאורייה. במציאות, היה מינוס מיותר- במקום לזהות את הקצפטור כאתר להספחות, הוא מזהה אותו כאתר ללא-הספחות. כלומר, אם יש קרום תא ללא הרצפטור, הנגיף חודר ומשמיד, אם יש את הרצפטור- הוא לא. מכיוון שתכנון חלבוני הספיחה של הנגיף נעשו במרצף, הפיכה מוחלטת של הפעילות היא אפשרית- להחליף "כן" ב"לא".
וכן, ג.ל. מול נ.י. הייתה בדיחה פנימית שלי. מה כבר תעשה לי?
-
אתיחס רק לחלק מהערותיך ששוות ויכוח טוב:
לגבי המילניומית האם אנשים דברו באופן שונה
לפני שלושים שנה שאתה חושב שהם ידברו שונה
בעוד שלושים שנה? give me a break.לגבי תקרית הקפה לא מיותרת מבחינת התקרית עצמה
אלא פשוט לא ממש מובנת והגיונית. איך ממבחנה אחת שנשפכה
הפכו כל הכוסות לשקיות ניילון? ומה הקשר לראש הממשלה?לגבי האנזימים הלא הגיוניים אולי אני צריך לפרט מה נראה לי לא
הגיוני בהם. אבל אני לא אעשה זאת.לגבי נגיף האבדון אתה הקפדת כלכך לתת את הרושם
שהרעים הם לא מטומטמים. שהם יודעים מה הם עושים ,
אז למה הם לא בדקו את הנגיף?עכשיו לביולוגיה ראשית אין צורך לסספנד רצפטור
שקיים בכל התאים האנושיים כי יש כאלה, הרבה.
יש לך קולטנים לגלוקוז או לחומצות אמינו ועוד.
אבל דווקא מה שאני חשבתי עליו זה MHC class I.
ולענין המקקים שיש להם רצפטור זהה טוב,מקבל.עכשיו אחרי שהסברת את הפאשלה זה עוד יותר לא הגיוני
שהנגיף פולש לכל התאים פרט ל…
הרי, כדי שנגיף יחדור לתא הוא תריך איכשהו ליצור קשר עם הממברנה.
לשם כך נגיפים נקשרים לרצפטורים על התא. עכשיו, אם האבדון
נכנס רק לתאים אליהם הוא לא נקשר איך הוא נכנס אליהם?דבר נוסף שאותו אי אפשר לסספנד זה עניין החיידקים.
וירוס שתוקף יצור אאוקריוטי לא יוכל להתרבות או לפעול בתא פרוקריוטי
אלא אם כן הוא נושא שני מנגנונים של שכפול, אחד אאוקריוטי
ואחד פרוקריוטי.
כל הmachinery שונה.ולעניין מה כבר אעשה לך
חכה לסיפור שלי. למרות שבעצם אתה לא היחיד שמופיע שם …
-
הסיפור חביב ומכיל כמה רעיונות לא רעים, אך לדעתי דרוש שיפוץ סגנוני מקיף:
א. הרבה יותר מדי "גאגים" – בדיחות קטנות שאינן קשורות ואשר מפריעות לזרימת הסיפור, בכלל זה רבים מה-"ציטוטים".
ב. המעבר בין הרצינות להומור מאולץ פעמים רבות. לא *כל* דבר חייב להיות מצחיק.
ג. לדעתי כדאי לך להחליט מראש באיזה "מצב רוח" אתה כותב את הסיפור. אם מדובר בפרודיה – מצוין, אבל אז רוב החלק המדעי צריך לעוף דרך החלון. אם מדובר בסיפור "רציני" (ואין זאת אומרת "נטול שעשוע") – בטל את הציטוטים, את המרגלים המושמדים וחלקים נבחרים מהראיון, למשל.בקיצור – כדאי להחליט מה אתה רוצה לפני הכתיבה עצמה. לא תמיד חייבים לשים *הכל* בפנים. לכן גם כדאי לעבור על הסיפור לאחר השלמתו ולחפש קטעים שנתן להשמיט או לקצר.
המשך לכתוב…
-
את החלק המדעי. וכל מי שאי פעם קרא את "כבד אווז מפוטם" של אסימוב יודע למה אני מתכוונת.
להפך, נראה לי שפרודיה על מד"ב צריכה להקפיד על חוקי הז'אנר הרבה יותר מסיפור מד"בי רגיל, מה שעושה את זה יותר משכנע מצד אחד ויותר מצחיק מצד שני.
המממ… אולי אני אמחזר פה את "הקיסם ברגלו של השטן", סתם כדי לראות אילו תגובות נקבל הפעם??? -
אך מצד שני, המחבר חייב להחליט באיזה ז'אנר הוא עוסק ומה ברצונו להביע. אם רצונו באוסף בדיחות ותו לא – אין מקום לתיאורים המפורטים. אם רצונו בסיפור משעשע אך ריאליסטי – יתכבד ויוריד 90% מהגאגים. הבעיה העיקרית בסיפור כרגע היא שכולו זעקת "ראו כמה מצחיק מנסה להיות מי שכתב אותי!"
לא קונה…
הייתי מעדיף לקרוא כאן סיפור חדש פרי עטך מאשר את הסאגה ההיא – באופן כללי אני מעדיף פרסום של סיפורים חדשים בפורום זה. זו גם הסיבה לכך שאיני מפרסם כאן את סיפורי הישנים…
(אה? איזה פטנט מגניב, נכון? נסי ותהני…) -
-
-
NY בכל זאת נתן את הביקורת….והוא צודק..
אבל בכל זאת..הרעיונות מאוד טובים…
אנזימים הם באמת מפעלי תעשיה מיניאטורים שיכולים לפרק ולהרכיב חומרים במינימום חום
ומקסימום מהירות והבעיה היא באמת איך בונים את הרצף שלהם..
הזיהוי של תא אנושי בלבד אפשרי בהחלט..כבר הרבה שנים יש חומרים(!!) שמזהים תאים מסוימים..ויש רצפים של חלבונים(!!!) שמזהים ואו מתחברים ל- מקומות מסוימים בתאים.
אני לא רואה שום סיבה שלא יצליחו ליצור נשק ביולוגי או כימי שינעל על רצף ד.נ.א או גן הקיים רק באדם.
וג'וקים…הם באמת עמידים ביותר…כמו עוד כמה חרקים מוכרים(ב"כתום החורף" ו"תום האביב" של רוברט סילברברג אלו היו דמויי נמלים שהתפתחו אבולוציונית).הבעיה הגדולה היא האמינות…שבכל הכנות לפעמים הדרישה אליה כיום מוגזמת.. נחמד פה ושם לשמוע משהו לא מציאותי להחריד שמצליחים להראות אותו *כאילו* הוא הגיוני.
וההערות..גם אם לא הכרחיות ומאריכות..נראות בסך הכל מושקעות.בסך הכל… בהצלחה בסיפורים הבאים.. אני ביינתים אמשיך להנות לקרוא אותם.
-
-
-
-
-
הג'וקים אכלו את הגוויות של החיות האחרות ואת הררי הזבל שהשאירו האנשים לפניהם. לא שהם לא ימותו יום אחד מחוסר מזון ואקולוגיה דפוקה, אבל בינתיים יש להם מספיק מזבלות (דרך אגב, הגיבור חיפש את הקן במזבלות ישנות, אבל בשביל לא לחשוף את זה לא כתבתי מראש)
אפשר לייצר אנזימים, אבל אז: למה שאנשים יוכלו ג'וקים, ואיך בדיוק ישתלב האזכור של סוילנט גרין?
-
כל מיני דברים בסיפור, סימן שמשהו בו טעון שיפור (כדי שלא יהיה צורך בהסברים).
הסיפור נראה לי כטיוטה ראשונה לא רעה (רעיון נחמד, חוש הומור, כתיבה קולחת. "גלוק אוז"- יופי של הברקה!). אך יש בו הרבה ליקויים – ואני מסכים לרוב ההערות של קודמי.
לא יעזרו הנסיונות שלך לשכנע שהסיפור "רציני" – הוא נשמע ונקרא כפרודיה, או לפחות כמד"ב הומוריסטי. וזה לא נאמר לשלילה – אני אוהב פרודיות והומור. אבל אם *באמת* התכוונת למשהו אחר – אז כנראה נכשלת. (או שהצלחת, חלקית, אבל לא בכיוון שרצית).
ההסברים המדעיים (או הפסאודו-מדעיים) כמובן ארוכים מדי. את אותו רעיון ניתן להסביר ברבע מכמות המילים. אני יכול לסבול ארכנות-יתר בהסבר מדעי רק אם זה ממש חיוני לעלילה (למשל אם יש עלילה בלשית ובהסבר הארכני טמון איזה רמז שהקורא אמור לגלות), או שההסבר עצמו הוא מעין פרודיה על מחקר מדעי (ואז הוא צריך להיות הרבה יותר יצירתי).
ובאשר לשגיאות שפה וסגנון – ה"גברים" אינו הטעות היחידה. הנה עוד כמה:
"עכשיו תהיה רוצחת טובה" (אולי פספסתי משהו, והרוצחת היא הוא??)
"איזה פעולה" (במקום "איזו")
"צמחי וחיות מזון" (סמיכות כפולה – שגיאה קלה ונפוצה, אך בכל זאת…)
"אין כמו הצליל שלהם מגרדים…" (משפט לקוי)
המשפט שאחרי הפתיחה "מר אגאט נפנה לעבר ראובנה" הוא ארוך מדי ומסורבל להחריד.
"אי היה אפשר" (מה זה?)
"חייה" (במקום חיה)
ואנשים יותר יסודיים ממני בטח ימצאו עוד… -
-
-
על גודל הפונט ואיכות הנייר לא מתלוננים אצל הסופר
אלא אצל המו"ל.
ומדוע לא לנטפקר?
מבחינה מדעית זהו סיפור מד"ב ולכן המדע שבו צריך להיות
הגיוני. לא מחייב נכון, אבל שיהיה הגיוני.
מבחינה דקדוקית תסכימי איתי שזה לא נעים לקרןא סיפור
מלא שגיאות כתיב ודקדוק. אז במקרה של שלמקו הבעיה הזו
די נחבאת ואני כמעט ולא שמתי לב אליה.לעומת זאת היו כאן
סיפורים שאי אפשר היה לקרוא אותם בגלל בעיות דקדוק וסגנון.אני בתור קורא רוצה לקרוא סיפור "מושלם".
בתור סופר מתחיל אני רוצה שיעירו לי(כשאפרסם כאן)
בדיוק כפי שמעירים כאן לשלמקו.
לא פרסמתי עד עתה פשוט כי הסיפור
שלי אינו גמור, לא בגלל שאני מפחד מביקורת. -
-
היי, אני חדשה פה
קראתי את הסיפור ואת התגובות, ביניהם התגובה שלך ששפה לא משתנה ב30 שנה
!WRONG!
לך תדע
ורוצה דוגמא? אומנם לא ב30 שנה, אבל האנגלית שידועה לנו כעט היא לא זאת שדוברה לפני מספר עשרות שנים (הייתי אומרת כ50 אבל אני לא רוצה להטעות). בכל אופן, אני אברר בדיוק מה מתי ואיך, אבל האנגלית *כן* השתנתה די הרבה ודי מהר. תנו לי לבדוק, אל תתקפו קודם עם "טעית היא לא השתנתה הרבה" או "טעית זה לא 50 שנה אלא 40", ואני אברר. -
-
-
-
תורגם מאנגלית לאמריקאית (ומי שלא מאמין לי שיבדוק באמאזון ארה"ב ואמאזון אנגליה), הטיעון הזה נחלש.
שפות אכן משתנות. מה שכן, שינוי של שלושים שנה, באמת לא סביר שיהיה כזה שימנע קריאה של טקסט ישן. מי שהיה בתחילתן של אותן שלושים שנה אולי לא היה מבין טקסט של סופן, אבל מי שהיה בסופן, סביר להניח שיוכל לקרוא טקסט מתחילתן. -
-
שלושים עד ארבעים שנה הם פרק זמן מועט מדי להשתנותה של שפה, ברמה שלא יוכלו להבין את שפת העבר.
מצד שני, בטווח ארוך יותר, הנסיון מראה שזה תוצא מתחייב. אין אף עם בעולמנו, שמסוגל לקרוא את יצירותיו המכוננות ולהבינן. היוונים לא יכולים יכולים לקרוא את האודיסאה. הפינים לא מסוגלים לקרוא את הקלוולה. גם בייוולף וטבעת הניבלונגים לא כתובים בשפה שניתן לקרוא היום בקלות.
כל זאת לא מדובר כבמובן בנוגע למלומדים הספונים בחדריהם.אבל רגע! אנחנו יכולים לקרוא את התנ"ך, לא? כן. העם היהודי הוא דוגמה חריגה. מדובר בשפה שהוחייתה בצורה מלאכותית לאחר אלפי שנים של שימוש מזערי. הישג מרשים ביותר.
אבל מה, אם הסיפור נכתב בעתיד, הרי שקוראיו מאותו זמן לא מצפים שיכתבו להם שמדובר בתרגום, כשם שכשאנו קוראים ספר הסטוריה לא מוער ליד ציטוטים מנאומיו של צ'רצ'יל שמדובר בתרגום מאנגלית.
-
-
אהבתי את הסיפור. רק כמו ש-NY כתב, התיאורים המדעיים הארוכים יחסית, אינם תואמים סיפור משעשע. והמכלול אינו תואם לתיאורים.
רעיון הציטוטים, תקן אותי אם אני טועה, לקוח מחולית. רק שם מטופל כל ציטוט ביסודיות, ומובא מתוך רעיון גדול ורחב. קצת קשה לעשות זאת בסיפור קצר כל-כך, במיוחד עם כל-כך הרבה ציטוטים כאלו.
את כל שאר מה שיש לי להגיד כבר כתבו.
keep on. -
בקשר לההערה של המחבר צריך להסביר: מלכתחילה הסיפור נכתב כך שלא יצטרך הסבר. לגל אני הסברתי בפירוט ביולוגי מה *אני* חושב שההגיון שמאחורי הסיפור. סתם אדם שיקרא אותו יוכל או לסספנד או לחשוב על הגיון אחר. יש גבול לפירוט שאני יכול להכניס. זה פשוט אני- רוצה להסביר מה חשבתי. דווקא בנושא של האנזימים פירטתי, כי זה חלק מרכזי משהו בעלילה ורציתי להסביר למי שלא מכיר.
לקחתי את ההערות הפרטניות לתשומת ליבי. המילניומית בהחלט ירדה.
בקשר להומור: הסיפור מורכב משלושה חלקים. חלק מדעי, חלק הומוריסטי (או יותר נכון- פארודיה על בונד המבוססת על "אילו הייתי שליט זדוני"), וחלק רציני. בחלק המדעי אולי יש כמה בדיחות- אבל הוא לא הומוריסטי, אלא שיחה, שבתוכה אנשים מדברים ומכניסים בינתיים קצת בדיחות. את זה אני לא משנה. גם לא את הציטוטים- אם כבר מכניסים ציטוטים, אז לפני כל קטע. מקסימום, אם למישהו יש רעיון לציטוט יותר טוב- נראה.
בכל מקרה, בשלב זה או אחר אפרסם סיפור מתוקן- "מזון האלים, טעם משופר"
-
-
-
לא אמרתי שכל הביקורת שלך מיותרת. כיוונתי לחלק ספציפי בה – תיקוני הדקדוק והכתיב שבסופה. דיברתי גם על מספר ביקורות אחרות בפתיל. ההודעה שלי הופיעה כתגובה להודעה שלך דווקא, רק כי היא היתה צריכה להופיע כתגובה למשהו.
בכל אופן, אנשים כאן נוטים להתבלבל בתפקיד של התגובות שלהם – יש הבדל בין ביקורת בונה לבין *עריכה* של סיפור כפי שמבצע אותה עורך של ההוצאה לאור. או העורך הלשוני. את טעויות הדקדוק יוכל למצוא שלמקו בעריכה הבאה שלו את הסיפור, כן? עם החלק הראשון של ההודעה שלך, לעומת זאת, לא היתה לי שום בעיה ואני אפילו מסכימה.
-
