- This topic has 9 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 9 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
אני כותב, ביד שמאל, היד כבר כואבת. אני מפסיק לרגע, לנער אותה, בחוסר מחשבה. הזרת נושרת לי. זה מאוד יקשה על הכתיבה. אבל אני חייב לספר. חייב לכתוב. מקווה שלא יקראו ומנחש שישמידו. הרי אני יודע סודות שאסור לאיש לדעת. אבל לא אכפת לי. אני חייב לספר הכל ויש המון מה לספר, כי הייתי שם במשך שנתיים. איבדתי את כל חבריי. רכשתי כמה חדשים ואיבדתי גם אותם. אחד מכל מאה, ככה הבנתי, מראה יכולת נדירה לשרוד במושבת המצורעים. אחד מכל תשעים ותשע מראה יכולת מטעה לשרוד לאורך זמן, כשהוא חולה במחלה. אני מצטער על המשפט המסובך והארוך, לא בגלל הקושי לקרוא אותו, אלא כי שוב יש לי דחף לנער את יד שמאל, ואני לא יכול להרשות לעצמי. זה לא גורם לי לכתוב פחות, למרות שאני מנסה. מילים רודפות מילים ומשפטים דוחפים כדי להיכנס לדף, יש תור, ציפצופים, צעקות, אולי זה רק בראש שלי.
אני חייב לסבול.
אין הרבה מה להסביר, אותרתי בטעות כחסין, וחליתי, שנתיים שרדתי במצב לא רע בעוד כולם, מתים, ואז, לא יכולתי לשאת יותר וביקשתי לצאת. יודע שאין מקום חוץ מהבידוד האמיתי הזה, אבל הוא טוב לי כי אני לא רוצה יותר חוויות. חשוב לי שהכל יישאר טרי בזיכרוני עד כמה שניתן, כדי שאספיק להוציא הכל לפני שאמות.
אכזרי.
אני ביקשתי ללכת בגלל שרון. אם הייתי יודע שהיא תחיה כל כך מעט זמן אני לא בטוח שהייתי מסכים להיכנס לשם. אין דרך חזרה, תבינו, אם לא הייתי נחלה, לא היו נותנים לי לצאת אפילו לתחנת המעבר הזו, אלא אם הייתי מסכים להיות נהג מעבורת. הייתי פשוט חי שם כל חיי, מכיר אנשים ומאבד אותם, ומכיר חדשים, צובר אוייבים קנאים, שעינם צרה בבריאותי, ומת מוקף חולים שעיניהם האוהבות תלויות בי ונופלות.
ציניות היא כלי חשוב. בלעדיה אתה לא זז שם מטר. אתה חייב להיות חד לשון, שנון, ומרושע, כלפי הסביבה וכלפי עצמך. ניסיתי כמיטב יכלתי. הייתי תמים לפני שבאתי לשם, ויצאתי עקר מרגש.
את המשפט הציני הראשון שלי אמרתי לשרון, כשמתה לי בידיים. היא לא שמעה אותי. אבל מי ששמע אותי החליט מיד שאני ראוי לחברת החולים חדי הלשון.
התקבלתי לחבר'ה.
מושבת המצורעים ממוקמת באחד הירחים של שבתאי, ומגיעים אליה במעבורת חלל שלנהגיה אין חיים. הם ה"אחד ממאה" שסיפרתי לכם עליהם, ולעולם לא יעזבו את המעבורת, מתוך חוש אחריות וגם כי אין, אבל אין שום אפשרות. אני יודע, כי ניסיתי. כל חולה מוכנס לחדר בידוד עם מערכת איוורור פנימית מתמחזרת, כדי שלא ינשום אוויר יקר השייך לבריאים, לפי חוק. מכיוון שהמחלה מועברת על ידי נשימה, אדם שמאותר אצלו הנגיף, אוטומטית שבב מעקב המחובר לפרק ידו עוצר את הנשימה שלו. אם נמצא לידו מי שיכול להביא אותו בזמן לתא איוורור זמני בעל מנגנון השמדה עצמית אוטומטי, טוב, ואם לא, הוא פשוט ימות בלי שהבל פה אחד ישוחרר לחלל.
אכזרי.
אבל הכרחי.
כשהשבב של שרון עצר את הנשימה שלה אני הייתי לידה. לקח לי כמה שניות להבין מה קורה, ומה מוטל עלי לעשות. משתנקת הרמתי אותה – עיניה המבועתות מתחננות אלי להפסיק את הסבל, הנפתי אותה על כתפי ורצתי לתא האיוורור הקרוב, שהיה כמה רחובות משם. היא לא יכלה להשמיע קול, וניסתה לא לזוז כדי לא לאבד חמצן ולא לסבול יותר מדי. אני מילמלתי אליה תכף שרוני, תכף מגיעים, הינה אני רואה אותו אל תתאמצי, תחשבי על משהו אחר, תחשבי על החלל… את תראי את החלל, שרון, את עוד מעט תראי אותו…זה היה משפט שהיינו אומרים אחד לשני: תחשוב על החלל. את החלל איש מאיתנו לא ראה מעולם, חיינו בתוך כיפת אטמוספירה מלאכותית שנאטמה לאור, מכיוון שהאור היה מוות, אם הוא לא היה מווסת. קרינת השמש הייתה קטלנית עבור מי שניצל מהשמדת כדור הארץ בשבעים פצצות אטום בו זמנית, ועבור ילדיו וילדי ילדיו. ככל שהתקדמו הדורות היו כאלה שהניחו שהסכנה לא גדולה כל כך, אבל הממשלה לא תיקח סיכון. בכל אופן, על החולים פחות פחדו, כנראה, והיה ידוע שמי שנלקח במעבורת החלל לירח החמישי, ראה מחלונות המעבורת את מה שאנחנו שמענו עליו רק באגדות: מפת כוכבים פרושה מאופק לאופק, מנצנצת כמו אוצר מטבעות זהב ויהלומים ואבני אודם.
תא האיוורור לקח ממני את שרון לפני שהספקנו להפרד, אבל אני ידעתי שברגע שהיא תישאב פנימה, יותר לה לנשום, אז הצמדתי ידי לקירות התא וליטפתי את שרון מבחוץ, בעוד החמצן מלטף אותה מבפנים, שם, בפנים.
נשארתי שם עד שהגיע המוביל, ולקח איתו את התא המלא. אני לא יודע אם היו שם עוד חולים איתה, כי אי אפשר לראות ולשמוע כלום.
למחרת הגשתי בקשה להיבדק, כדי להישלח למושבת המצורעים.
זה לא היה חריג. הרבה עשו כמוני אם קרה ואבדו אדם אהוב. אבל מעטים קיבלו אישור לצאת. היית צריך להיות אחד ממאה, או כמוני, אחד מתשעים ותשעה שמראה תוצאה חיובית מוטעית לבדיקת הנוגדן הטבעי. הממשלה לא נתנה לבריאים לצאת, ההתאבדות הייתה אסורה על פי חוק.
ברור.
כשנודע לי שאני רשאי לנסוע, הלכתי לבקר את סבתא, קרובת המשפחה האחרונה שנשארה לי.
היו לי שתי אחיות אבל אחת מהן התחתנה ועברה משם, ולא היה נהוג לשמור על קשר. חלק מהמגמה הממשלתית הייתה להרגיל אותנו לפרידות, בגלל המצב המשונה, שנבע מהמחלה שתקפה אותנו יום אחד בלי הסבר, היינו עלולים לאבד אדם קרוב ברגע, כל רגע. הורים מעולם לא היו לאף אחד, כולנו נולדנו במבחנות, גדלנו במעונות, ואפילו המושג אחים או אחיות, היה לא ברור ולא בהכרח אמיתי. הייתה נטיה להביא אותנו בצמדים, ולהשאיר אותנו יחד בינקותינו, כדי להקל על המטפלות. האחות השניה שלי הייתה שרון.
היא לא הייתה אחותי הביולוגית יותר מכל אחד אחר בכיפה. האב נקרא בצחוק אבינו שבשמיים, ואימהות כבר מזמן לא היו, המבחנות פשוט הוגדלו וכל אחד מאיתנו עשה שמונה וחצי חודשים ראשונים בחוות הזכוכית, ועוד שבועיים בתעלת לידה מדומה, יחד עם עוד עשרים תינוקות.
הביציות, הגיעו מהסבתות.
כל שנות חייהן, עד גיל הבלות ייצרו ותרמו ביציות, ואני הייתי נכד אחד מאלפים, ואחד היחידים שאיתר את סבתא שלו ושמר איתה על קשר.
סבתא שלי גרה בבית זקנים, וכל שבוע כמו שעון הייתי מבקר אותה, מדבר איתה.
תבינו המגמה של הממשלה, להרגיל אותנו לפרידות לא התקבלה אצל כולם. חלק מהאנשים היו נקשרים אחד לשני, זוגות היו נוצרים ללא מטרה, חברויות חשובות נולדו ואנשים נשאור אנשים, ואהבו אחד את השני. רגש אנושי וא דבר חשוב להשרדות, והוא לעולם לא הולך לאיבוד.
אלא אם כן אתה תושב מושבת המצורעים בלי סיכוי לצאת.
במקרה כזה מוטב שתשאיר את הרגש במעבורת.
קראתי עכשיו את מה שכתבתי ואני די בטוח שזה יושמד מיד כשאמות. מצד שני, אני כותב בכתב יד, ואני די בטוח שזה אומר שאיש לא יקרא את זה. מי קורא היום דפים? הם לא הופתעו כשביקשתי לכתוב, אבל כשאמרתי שאני רוצה לכתוב בכתב יד הם היו המומים. אבל כמו שמכבדים בקשה אחרונה של נידון למוות, השיגו לי את החומר היקר שמוצאו מכדור הארץ הישן, ועט נובע מוזהב, אלוהים יודע מאיפה. אני חושב שאני כותב לכדור הארץ, אולי מישהו יבוא יום אחד, מישהו מהמעבורת *השניה*. אולי הם חיים אחרת.
סבתא שלי סיפרה לי על המעבורת השניה. היא אמרה שכדור הארץ נחלק בסוף ימיו לשני מחנות. היא שמעה את זה מסבתא שלה, והיא יודעת, שחלק מהמשפחה שלה שם, במקום אחר אם שרדו. אולי מצאו מקום עם אוויר אמיתי ושמיים, ועצים. הייתה אומרת לי.
כשנפרדתי ממנה אמרה לי שאני לא אראה אותה יותר. היא הייתה כבר מאוד זקנה, ועמדה למות. אני בכיתי קצת, אבל שרון הייתה חסרה לי כל כך. לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיה, וסבתא הבינה.
לך ילד, היא נישקה אותי. אתה צריך ללכת עם האהבה שלך. כשתפגוש את האהבה שלך תתחתן איתה ותעשו ילד, בדרך הישנה, צחקה.
אני ידעתי על מה היא מדברת. היא סיפרה לי על הדרך הישנה. שווה לאתר את הסבתות שלכם, מי שלא קורא את זה, הן יודעות המון דברים ואין להן אלוהים.
אני מתחיל ממש להתעייף ועוד לא סיפרתי כלום. אחרי ניעור עדין מאוד של יד שמאל, הבוהן שלי התחילה להתפרק, אבל קשרתי אותה עם תחבושת, בשביל להמשיך. אם מישהו אי פעם יקרא את זה, אני חושב פתאום, מה בעצם אני רוצה שהוא ידע? הכי רוצה? מה הכי חשוב?
כשראיתי את הכוכבים במעבורת הייתי המום לגמרי. אולי זה. בכיפה היו לפעמים מקרינים חיקוי עלוב של המערכת, וחשבנו שזה יפה. ראיתי פעם יהלומים על צוואר של אישה אחת, וחשבתי שזה יפה. ראיתי פעם סרט על שודדים שמצאו אוצר של מטבעות זהב וחשבתי שזה יפה.
אבל השמיים הם הדבר הכי יפה שקיים בעולם. הם הקיפו אותי ודיברו אלי וניצנצו וקרצו, ואני בכיתי כמו ילד.
אחרי ששרון מתה פגשתי את יוראי, אחד ממאה שלא רצה לעבוד במעבורת, ובחר להישאר שם. יוראי ליווה אותי עד הסוף ושנתיים אחרי שהיגעתי בחר להתאבד. בשלב הזה כבר ידענו שאני חולה ושלא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן. הוא לא היה מוכן לאבד עוד חבר אחד. הוא חתך לעצמו את הוורידים בלי להגיד לי.
כשמצאתי אותו בשלולית של דם כל החדר הסתחרר. פעם ראיתי איש נחנק ברחוב ומפרפר כי לא היה מי שיקח אותו לתא איוורור, חשבתי שזה נורא. ראיתי פעם הוצאה להורג של מישהו שרצח ילדה, השיטה הייתה חסימת אוויר מכוונת. (הכל היה קשור לאוויר שם) העניין היה שהוא צרח שהוא לא מתחרט עד שכל האוויר נגמר לו והוא התעוות והתפרע ומת, והמשיך לצרוח בלי קול. הוא מת בפה פתוח, וירד לו דם מהעיניים. חשבתי שזה איום. אבל יוראי היה מוטל בשלולית של דם והיה לו חיוך על הפנים, וזה היה הדבר הכי נורא שראיתי בחיים שלי. וכל הזמן שנותר לי לחיות בלעדיו התאסף מול הרגע הזה ואיום וקר וריק ושחור.
ואז אני ביקשתי לצאת.
אני מתנצל על כתב היד. נשארו לי שלוש אצבעות ביד שמאל, אז עברתי ליד ימין. אני לא יודע להחזיק את העט ביד ימין.
שרון לא ידעה שאני מגיע. ירדתי מהמעבורת, תרמיל ביד אחת, והסתכלתי מסביב. לא היה לי מושג איך להתחיל לחפש אותה. אבל גם ככה הייתי חייב רגע להתבונן. הכל היה שונה.
את מושבת המצורעים אפשר לראות כבר מהמעבורת, היא כחולה ועגולה ודי קטנטונת והיא לא שום ירח של שבתאי. לא הרביעי ולא החמישי. את שבתאי עברנו כבר מזמן כשהיא הופעה לפנינו. ולא הייתה עליה שום כיפה של אטמוספירה, אז הנחתי שלא זה המקום, עד שנחתנו בדיוק שם.
האוויר היה נעים, והוא טייל וליטף אותי. לא ידעתי שקוראים לזה רוח עד שיוראי אמר לי. לא דיברתי עם אף אחד כמעט עד שפגשתי את יוראי.
יוראי היה גם זה שאמר לי שלא פצצות אטום הרסו את כדור הארץ, אלא מחלות.
אני חייב לספר גם על שרון. היא עבדה כאחות בבית החולים, אחד ממאתיים שהיו שם. לקח לי שבועיים לאתר אותה. אלה יכלו להיות השבועיים היפים בחיים שלנו, אבל אף אחד לא טרח להגיד לי שברגע שמישהו יורד מהמעבורת, הוא דואג לעצמו. היא נרשמה כשהגיעה, ונעלמה.
אם לא הייתה עובדת בבית החולים, ואני לא הייתי מרגיש לא טוב פתאום, לא הייתי מוצא אותה.עבדתי בבניית בית חולים נוסף, כל המגורים שם היו בתי חולים כי כולם היו חולים. כשלפתע, בדיוק שבועיים שזה זמן דגירה סטנדרטי אחרי שהגעתי ונשמתי לראשונה נשימת מחלה, הקאתי ונפלתי, וגיליתי שאני לא אחד ממאה.
בבית החולים בו אושפזתי הייתה אחות, ששכבה על ערש דווי, במיטה לידי. כשפקחתי עיניים אחרי ההתעלפות ראיתי אותה, רזה, וחיוורת, במיטה לידי. התיישבתי במאמץ לידה, והערתי אותה בליטוף. היא פקחה עיניים, ושאלה
מה לקח לך כל כך הרבה זמן? ומתה.
ליטפתי בחזרה את פניה המתים, ובמקום לבכות, אמרתי –
רק טענות יש לך.
יוראי עבר עם מטאטא במסדרון ושמע אותי.
זה לא רע בתור התחלה, אמר וחייך אלי. ומאז לא הייתי בודד לרגע, שנתיים ימים, עד שמצאתי אותו בשלולית של דם.
התקבלתי לחבר'ה.
אני מחייך עכשיו, כי אני נזכר ביוראי. הוא היה מצחיק באמת. אני פוחד לצחוק, שלא ייפול לי האף.
זה קורה, ראיתי את זה קורה.
אני חושב שאני יודע עכשיו מה אני רוצה לכתוב. אני חושב שניתן להציל את כדור הארץ, אני לא מבין למה הם לא מנסים. זה כאילו שהם רוצים שנחשוב שהוא איננו כדי שלא נברח, או משהו. גם יוראי היה אומר לי לפעמים, אם היו מרוקנים את המקום לגמרי לאיזה מאתיים שנה המחלה הייתה מתה, ואפשר היה לחזור. אבל הם לא רוצים. אני לא מבין את זה.
בכדור הארץ הרבה יותר יפה.
ואני כבר יודע למה הם לא מרשים לנו לראות את הכוכבים. זה לא השקרים על הקרינה בכלל.
הם לא מראים לנו את הכוכבים כדי שלא נתגעגע.
אי אפשר לראות את הכוכבים בלי להתגעגע. כשראיתי אותם בדרך לשם לא ידעתי למה. אבל הגעגועים אכלו אותי מבפנים.
חשבתי שאני מתגעגע לשרון.
אבל האמת היא שהתגעגעתי הבייתה.
לכל גזע יש העולם שלו. זה לא טוב ככה. לא נכון, אני אומר לכם.
זה פשוט לא נכון. -
הרבה הרבה שבבים של רעיונות, אתה זורקת נושאים שלא ממש הכרחיים, כמו יוראי והסבתות ללא מטרה, ולא משתמשת בהם…
אין בכללה סבר על איך חזרה הצרעת, מחלה שהוכחדה (בערך) בימינו אנו ומה עושה השבב שכתוב של שרון עצר את הנשימה שלה.מעבר לזה, הרעיון טוב והביצוע גם הוא.
"הייתה חסימת אוויר מכוונת.(הכל היה קשור לאוויר שם) העניין
היה שהוא צרח שהוא לא מתחרט עד שכל האוויר נגמר לו והוא
התעוות והתפרע ומת, והמשיך לצרוח בלי קול. הוא מת בפה פתוח."
הסוגריים נראים כמו הערת כותב, בין אם כן ובין אם לא, הם מיותרים, הבנו שהכל קשור לאויר גם בלי זה. -
בסך הכל הכתיבה טובה, זה מושך לקרוא ויש רעיונות מעניינים.
אלא שהסך הכל יוצא כמו בליל כזה, וקצת קשה להתמקד. נראה כאילו יש פה רעיון למשהו יותר גדול.
מן הסתם הצרעת בסיפור היא לא הצרעת שאנחנו מכירים פה, כי צרעת פשוט לא מתפתחת כל כך מהר. גם לא כל כך ברור מה עניין הסבתות והמבחנות, ולמה לא עושים ילדים בשיטה הישנה. יש יותר מדי חומר שדחוס בפחות מדי סיפור. וחבל, כי כמו שאמרתי זה מושך לקרוא.
וכמו בסיפור הקודם (אבל פחות) גם פה היה חסר לי המשהו הקטן שיגרום לי לחשוב על הסיפור בתום הקריאה. וזה כן היה בשני הסיפורים הראשונים שפרסמת פה.
-
הרבה תודה.
בעניין הסוגריים אתה צודק, וברגע שאני אצליח להעביר את הסיפור לוורד, בלי שיתסקרמבל לי, אני אערוך אותו בלעדיהם.
בעניין ההסברים החסרים:
המספר כותב מה שהוא יודע, וזה לא הרבה. לא רציתי שהוא יהיה יודע הכל.
אני חושבת אולי להרחיב את הסיפור לעוד פרקים, עם מספרים נוספים שידעו יותר, ואם הסיפור יתקבל בברכה, אולי אני אעשה את זה, למרות שלדעתי הוא יכול להיות סיפור בפני עצמו. (אם כי דורש תיקונים ושיפורים) -
-
אתר לדי-סקרמבול
http://www.corky.net/hebflip.htmlבשביל מישהו שוהא לא יודע, הוא מדבר הרבה (:
-
-
-
-
-
