- This topic has 5 תגובות, 2 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 8 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
"האם אתה מסוגל לחוש כאב?". – השאלה לא הושמעה על ידי מי מהנוכחים, שהיו חבורת נוגדנים עייפים. אי אפשר היה לדעת למעשה, מנין שמע מונטוק, צעיר הנוגדנים אם יש דבר כזה, והכי פחות מגויס מכולם, מסיבות שיובנו בהמשך. אבל מונטוק שמע, או חש באין אוזניו, רחבי גופו התאי, הזערורי, הכל יכול, את המילים, ולא היה בטוח שהבין אותן בכלל. לא היו מילים בעולמו. הוא היה חלק כאמור מחבורת נוגדנים, שכרגע סיימו להביס, בגדול, חיידקי שפעת עלובים, שלא ממש ידעו עם מי יש להם עסק כשחדרו לגוף דרך אוזניים שלא כוסו היטב, ולמרות שההצלחה הייתה כבירה, לא היו כלל רגועים ולא התיישבו בצד הדרך לנוח, כי כה רבו הדברים שהיוו סכנה איומה על מה שזה לא יהיה אשר עלו הגנו כל יום, כל זמן כל הזמן. קשה מאוד להגדיר את מושא ההגנה שלהם, כי הם בעיקר התקיפו, והכל מכל יכול היה להיות מסוכן, פתאום. הם היו תקופי חרדה אינסופית, מגלים שוב ושוב במעגל את האיום מכאן, משם, מכל מקום. מעל קרקעית העורק בו ריחפו המשיך הדם לזרום ואולי הייתה בו סכנה, כי יצר התוקפנות, שהיה משותף לכולם, החל להתעורר. דם. תאי דם, מלמל מי מהם בחרדה מהולה בשנאה. הם המריאו בזינוק לתעופה רבת עוצמה והעבודה החלה, שוב. פירוק תאי דם אדומים, אל תתנו להם להתחבר, להתקרש, זה יהיה הסוף שלנו אם יתקרשו! מלמל כל אחד מהם, ומונטוק איתם, תמה, על מה הגנו? על עצמם? ממי? מהמקום בו חיו, אבל האם לא היה המקום בו חיו חיוני לחייהם? למה פנו נגדו? "האם אתה מסוגל בכלל לחוש כאב?" השאלה האחרונה לא הייתה חלק ממערך מחשבותיו של מונטוק שזרמו להן בסדר הרגיל, אלא שוב אותה שאלה משמיים, משום מקום, שכבר נשאלה. מונטוק חש פחד, ותמיהה, ושאל את עצמו אם הוא היחיד ששומע. הוא הביט סביב באין עיניים על החלקים הפעילים סביבו, שהיו עסוקים במלאכתם החשובה – הגנה עצמית, מימוש זכותו של כל נוגדן, שיודע את מקומו, גם אם הוא טועה בגדול. אף אחד לא עצר והקשיב, כולם פירקו ופירקו. זה רק אני חשב מונטוק וחש שוב פחד. כמה שהייתה תחושת הפחד מוכרת לכולם, כל הזמן, בכל מקום. כאב, לעומת זאת…הוא מצא עצמו מנסה לענות על השאלה. התשובה הייתה שלילית, הוא היה בטוח, יותר מכל, שאם יחוש כאב ייפסק ויעלם, והבין שהוא וחבריו לא מוכנים לחוש כאב, וזו תמצית מלאכתם וחייהם. האם זה מספיק? כנראה שכן, חשב מונטוק, אבל עדיין היה הכי פחות מגויס מכולם, ואולי לכן נבחר לשמוע את הקול. לחוש כאב, הרי לך אתגר, חשב באין מוחו. אבל לפני שהספיק להקיש הקשים, החל זרם מרגיע ללחש, הם אולחשו. כולם צנחו כעלים מתים או בועות סבון לאותו זמן בו פועלת התרופה, המשתקת תחושת פחד ומודיעה לכולם שהכל בסדר. הקרישים ניצלו לעת עתה, ומונטוק נרגע. הוא לא ידע כפי שאיש מהם לא ידע, כי נתגלו ואולחשו בתרופה המסנוורת, המרדימה, המשתקת המכונה סטרואידים. יכלה כעת להיכנס פלוגת חיידקי שפעת או ווירוס קטלני ולחסל את עולמם והם לא ידעו, הכל בסדר, ירצו לומר זה לזה מעתה, ולא יהיו שומרים בקליפה הזאת. מונטוק יכול היה להשקיע מעכשיו את כל זמנו במחשבה על השאלה "האם אתה מסוגל בכלל לחוש כאב" ואכן היא נשמעה שוב באין מוחו, כאילו היה לשואל קשר כלשהו לחוויה שחוו ולעולם בו חיו, זה שזממו להרוס ועמלו לגונן עליו, באותה עת ועונה. מונטוק לא יכול היה לחוש את הכאב. ימים רבים שכבו שם כולם כעלוות עלים נרקבת בלב יער אליו לא מגיעה שמש לעולם, ורק מונטוק חשב וחשב והכין תשובה לשואל, "לא" אבל השואל לא בא לקחתה. ולא שאל יותר. תשאל עוד, ביקש מונטוק, שהיה פחות מגויס מכולם, ולכן סבל אולי פחות מההפסקה, או נהנה ממנה פחות, כי מי ידע מה הם מרגישים כשמספרים להם שהכל בסדר? האם זו תחושת ניצחון או עייפות מודאגת, עם שמץ של חוסר אמונה? לא ידוע. והאם הם מסוגלים לחוש כאב? אם כן, כאמור. לא.
אבל מישהו היה מסוגל לחוש כאב וניסה לחבר ביניהם דרך אותה תחושה. ומישהו הזה היה גר לו בחוץ, אבל חייב את הבפנים כדי להמשיך, לפחות כמו מונטוק וחבריו, והוא רצה להבין למה הבפנים מנסה להרוס אותו, ומשלא נמצאה תשובה, ניסה לפחות להבין אם בפנים הכאב חי כמו בחוץ. לא הייתה אפשרות לברר עוד, לא כל עוד פעלה התרופה, מכיוון שלמרות שמונטוק לא הרגיש, השואל המשיך לשאול עד שהבין שהתרופה עושה את הנוגדנים חרשים ופסק. מונטוק הפך חרש. המישהו רצה להבין עוד, והיה לו רק מונטוק אחד לתקשר איתו, וכשהבין שהתרופה מפריעה להם להתחבר הפסיק את התרופה. ימים עברו, והבלתי נמנע קרה: החבורה התעוררה וראתה ראשית את הלב. פועם לו, מתכווץ – גונב דם ומשחרר, משליך אותו בצורה מסוכנת לכל הכיוונים כאילו אין מחר, ומיד פנו לפגום בשסתומים, לעצור את הזרימה המסוכנת, האם ידעו שהזרימה חיונית לחיים של הכל ושלהם יחד עם זאת? או אולי לכך כוונו והפסקת פעילות מושא המלחמה שלהם יחד עם חייהם היה השלמת משימת חיים שישמחו למות למענה כי בזאת תמציתם? בלב איטי, מדוד כאוב הופקה השאלה שוב ומונטוק, שהיה הכי פחות מגויס מכולם מסיבות שעוד נפרט שמע אותה "האם אתה מסוגל בכלל לחוש כאב". עניתי לך כבר, העלה מונטוק תשובה, לא. אבל השואל כמו לא קיבל את התשובה. חודשים אחר כך שאל עוד "מי אתה"? ומונטוק שמע את השאלה. חבר היה כעת בצוות הדלקת כליות שגויס לעזור למחריבי הלב לקצר את התהליך, צוות דומה עסק בניפוח הפרקים, ואש הדלקת הייתה בכל ועיוורה אפילו את העוסקים במלאכה. אי שם בחוץ עדיין סירב מישהו נוטה למות להרשות לרופאיו לרמות את המורדים הפנימיים. זמנו היה קצר והוא ידע זאת. הוא רק רצה לדעת מי שוחח אתו כל הזמן הזה, מי סיפר לו שאינו מסוגל לחוש כאב. מי הוא המספר. "מי אתה?" שאל שוב בשארית כוחותיו. מונטוק גילה לו את שמו. בחוץ, אי שם בחוץ היה מי שחי בחוץ אבל חייו תלויים בפנים שכוב על מיטה וסביבו אהוביו, שיותר מכל כעסו על שהחליט לא לקחת את התרופה המרדימה. יקירי, אמרה לו אישה אחת, עולם בפני עצמו. "מונטוק" הוא אמר. מי זה מונטוק. תהתה, (היא חשבה בהתחלה שאמר "מותק" אבל הוא חזר על השם כמה פעמים). הוא לא ידע. ימות ולא ידע. אפילו לא ידע שמונטוק היה הכי פחות מגויס מכולם ולא יהיה איתנו כשיתבררו הסיבות. הוא מת כששמו של מונטוק על שפתיו, אבל דבר מופלא קרה אז. לא שם בחדר החולים, אלא בפנים. הלב הפסיק לפעום, כל העובדים הפסיקו את מלאכתם נופפו כובעיהם בתשואות, עבודתם הסתיימה בהצלחה! שניות אחר כך נפלו במקום בו ריחפו והפכו לפסולת קבורה. אבל מונטוק עוד הספיק להרגיש משהו. כאב קטן. משהו. איש לא ידע. לא היה לו למי לספר. בן שיחו הושמד עצמית וכמה כואב זה היה! בשניות האחרונות שנותרו למונטוק הוא כאב וכאב וכאב, וידע כי הוא מסוגל לחוש כאב ולחיות וענה "כן" כן לזה שמת, כן אני מסוגל אבל לא היה מי שישמע את התשובה, שבגללה היה כנראה הכי פחות מגויס מכולם, דבר שלא עזר לו, לצערי. (הכרתי את המת). -
סוגריים, מיותרים.
הסיפור מאוד יפה, אבל לא ממש הבנתי אותו עד הסוף, מונטוק הוא חיידק תוקף או נוגדן?
אם הוא חיידק, למה הוא נלחם בחידקי שפעת (מלחמת טריטוריה? לא קורא אצל חיידקים, הם פוגעים כדי לחיות) אם הוא נוגדן למה לעזאזל הוא פוגע בגוף?!מעל קרקעית העורק בו ריחפו המשיך הדם
לזרום ואולי הייתה בו סכנה, כי יצר התוקפנות, שהיה משותף
לכולם, החל להתעורר… הם המריאו בזינוק לתעופה רבת עוצמה והעבודה החלה, שוב.כל מה שקיים בגוף, קיים בדם, בד"כ, כך שהם כל הזמן נמצאים בדם , הם לא אמור להמריא, הם פשוט תוקפים את התאים…
"האם אתה יכול להרגיש כאב" הקורא מבקש יפה יפה שלא לחזור על המשפט הזה כל שתי שורות, זה עושה לו כאב ראש. נסי לצמצם את השימוש ל3 פעמים, בהתחלה, באמצע ובסוף… ובכלללצמצמם את כל מה שעוסק בשאלה, זה מפריע מאוד בקריאה וימותר (כמובן שעל זה מתבסס כל הסיפור, אבל זה כבר האכלה בכפית).
מי שלא יכול לחוש כאב, מטבעו. לא יודע מה זה כאב.
בברכה,
Murmur. -
"אם הוא נוגדן, למה הוא פונה נגד הגוף עצמו?"
בעל הגוף בו מתרחשים האירועים המתוארים חולה במחלה אוטו אימונית, שבה נוגדני הגוף פונים נגד הגוף עצמו.תודה על התגובה המשעשעת, סליחה על כאב הראש. אני אשתדל לנקות את כמות הפעמים שהשאלה עולה בהם, למרות שחזרה מסויימת הכרחית בעיני, מכיוון שהאיש שולח תישדורות לנוגדנים שלו, בניסיון להבין את מהות הפעולה הבוגדנית שלהם, כל זמן שהוא סובל.
מי שלא מסוגל לחוש כאב לא יודע מהו כאב, זה נכון, אבל מונטוק, הבין את השאלה כשחש בכאב, ורק אז ידע לענות עליה.
בשלב הזה כבר לא היה לו למי לענות.לגבי ריחפו, המריאו, אלה כמובן דימויים. אבל התנועה לכיוון ה"אוייב" כאשר הוא מתגלה, היא מהירה, ותחילתה, ב"המראה" בתוך המערכת הדם. הנוגדנים מקיפים את כדוריות הדם ותוקפים אותם בעזרת חבריהם המגיעים ככוח צבאי גדול מכל מקום במערכת.
-
-
-
-
