- This topic has 24 תגובות, 12 משתתפים, and was last updated לפני 22 שנים, 11 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
יש מדרגה קטנה בדרך שלא נתקלים בה אם הולכים באקראי קדימה ואחורה. המדרגה קיימת רק אם מחפשים אחריה מתוך ידיעה-מראש שהיא קיימת.
קשה לטפס על המדרגה. היא משונה, צבועה בצבעים מוזרים, לא שייכת לתכלית. היא מרתקת. טיפוס על המדרגה עלול להביא לך שריטות בכל הגוף. למדרגה אין קצוות והיא מתרחקת כל הזמן לתוך האין-סוף.
ואת מנשקת אותי על מירכאות המדרגה. פסיק אחד קטן, את אומרת, לפני שאתה יוצא למרחב הא-מילולי הזה. שום-דבר לא יוצא דופן בפרידה שלנו, היא חלק ממסלול מעגלי של פרידות ופגישות, כאן, לרגלי המדרגה, באביב ובסתיו של כל מאה.
למדרגה יש נשמה. היא חיה. היא לא יודעת אחרת, אז היא חיה. הקפלים במדרגה נובעים ממחשבותיה העמוקות. מדי פעם יש קניון במקום שבו הייתה מחשבת התאבדות קטנה או פילוסופיה מתקדמת-מדי שצנזרה את עצמה. אני מלטף את המדרגה, חתול שעיר מביט בי חזרה.
פלישיה. המדרגה נתנה לי שם. מהרגע הזה אני נותר עומד, לא מהורהר, לא חושב, לא מעשן. ניצב בפאתי המדרגה. פסל עתיק-יומין של נשר מכונף (בעל שש כנפיים וחוטר) גוהר לעברי ומנסה להצית בי אש. תכתובת ארוכה יש לי אתו אודות פלישיה, והוא מנסה להיכנס לי לסיפור. לא יצליח. אני מארגן את הכתפיות ובודק בעיניים איפה הכל נמצא.
מכתבים. מערכת שלמה של מכתבי אהבה מאישה מסתורית. הכל מתחיל לפני שנים, בקמפוס אוניברסיטת אינדיאנה, כאשר אשתו של השגריר מציגה לפני את בתם המשותפת, זאטוטה צהובת-שיער ועצבנית, המושכת בשמלתה מדי-פעם כדי לחדש את קצב פעימות הלב ברקותיה. אני מבחין בזמן החולף: המדרגה מערבלת תחושות. מדובר על 1968, בהובר, ניו מקסיקו. על המכתבים יש חותמת של אלבוקרקי וכתב יד מעוקל. מסולסל. מעוטר. חתום בנשיקה, פלישיה.
מעתה מתעצבים החיים שלי לאחור. איפה אשתי בכל הסיפור הזה? הנה, לצדי. ארוחת ערב ב 66'. מסתבר שהחתונה הייתה אז. אימא שלי מתה שנה אחר כך. אנחנו עוברים בגלל שסגרו את האוניברסיטה. חוב לחברה. עכשיו אפשר למצוא בערבות המערב את הלטאה שחיפשתי כל השנים. חיפשתי? כנראה שחיפשתי. המדרגה פושטת צורות כמו עור של אינדיאנים ומגישה קילוחי-דם לארוחת הבוקר. אני מנגב דמעות.
1970. הביטלס עוד לא מתפרקים. בסתיו יוצא התקליט הלפני אחרון,
"Alternate Impossibilities". אני לוקח את דורה להופעה. דורה היא גיסתי, אחות אשתי, ההופעה בלוס-אנג'לס, 6:45 אחר הצוהריים, חם מאוד. שבועיים לפני ההתאבדות של יוקו, שנתיים אחרי השעה שש. פלישיה נתקלת בי ומחשבת את גילה לפנים. 17. היא מעודכנת לרוח התקופה ולובשת מכנסי פרחים, ג'קט ג'ינס וחזיית רקמה סגולה מחויטת. אני שואל את דורה לפשר המצב, אבל היא עונה לי ב 71' שרמאללה קרובה יותר מבית-נבאללה.
אני במילואים. שטחים. צה"ל נכנס מחדש לג'נין לאחר הנסיגה של 69', מכיוון שהסכמי השלום לא סיפקו את ועדת החקירה. למה אני בארץ? פלאש-בק אומר לי שפלישיה נקראת פה זיוה. היא נשואה למזכיר הקיבוץ. "מה השנה?" – אני שואל את מפעיל הפחמים הגדודי, והוא מראה לי לוח דהוי תלוי מעל הבאר. השלישי בדצמבר אלף תשע מאות שמונים ואחת. התאריך הזה יותר מדי מדויק.
דורה ואני התחתנו הרבה לפני-כן, אני נזכר. הנשר נוחת, מתבונן סביבו ומישיר אצבע לעבר בתי הזיקוק. אני גר בקריות? לא, הוא מניד בראשו ומנופף בכנפיו. אתה מבקר. המשרד שלח אותך לבדוק כמה נפט באמת מיצרים לפני שאתה מתחתן. יודעים שאפשר לסמוך עליך. ואיפה אשתי, אני צועק, מתה או משהו? "אשתך בשבתון" אומר לי האיש בסרבל הענק שמגיש את ארוחת הצוהריים ומבקש שאעביר תג נוכחות. האם אני נוכח?
"אתה" – אומרת לי פלישיה ואני מגלה ששום-דבר אינו נסתר מעיניה. היא מדברת ברבים. "אנחנו חייבים לצאת מהסורג הזה, אתה ואני, להתחיל מהקל ואז לכבד ולהתפעל.."
"ממה?" אני צועק אבל מאבד חזקה. "לא אמרתי לך ללבוש קסדה?" המכונאי צועק כשאני מחליק על פניו אל-תוך הדוד הרותח. מוות? בצורה כזאת? אבל עכשיו נובמבר 77' ועוד לא הייתה החתונה! מי ידאג לנכדים, אני שואל את זיוה, היא שוב לידי וחרבה דוקרת. מחפשת מחצלת להניח עליה את גופתי. בוכה. בוכה. בוכה.
אני במדרגה. תחנה סופית. מעין טרמינל לרגשות מפוצלים. שני חבלים, אחד מכל צד, שניהם מנסים לפתות אותי לעוד טיול. אני נכנע. צעד קטן על הקצה ואחד לתוך המציאות. אחד החוצה. נהג-אוטובוס מלגלג עלי, השימוש הזה ברגליים עדיין לא נהיר לו. אני מאחל לו שיצא כבר ליבשה. המעבר לקופים מרתק.
שני סוגי טיפוסים יש במדרגה: הקליל, זה שעושים בצבא ולומדים בחוגי-סיור, או הקשה, הקשוח, שרק ילדים בני ארבע יכולים לעבור וגם זה בעמידה על הראש. תנאי הקבלה משתנים תדיר. יוסקה הוא נושא כלי בסיבוב הנוכחי. מי עוד בנבחרת? לא הרבה. שוקו, בצל, שני פרוטאינים להקלת המוראל, זחל"מ אחד, מכבי קריית-מוצקין כדורסל וקוסם. קוסם?? הוא נראה קשוח אבל בארנב שלו אין כובע. האם זו פנטזיה? אני חושב על אין-אונות. אימא שלו מחליטה לשבת לי על הגב אבל אף אחד לא מתרגש. יאללה בית"ר.
חשבתי פעם לקנות קוביה. להתחרות. להמציא עולם משלי שיהיו בו גלגל ענק, רולטה עם פרסים וטלוויזיה לימודית. נחמן אינגבר היה מבקר סרטים. הוא אמר שיש לי עוד הרבה מה ללמוד. פיליפ סוזה היה כימאי רוסי חסר עדשות. הוא הצביע בעדי. היה תיקו אחת-אחת, ואז היא הופיעה שוב. פלישיה. הבנתי שהפסדתי. המכונה שלי ייצרה חלומות אבל לא דמיינה אותם מחדש. הייתה לי בעיית רקורסיה. דיבגתי כמו משוגע אבל שום דבר לא יצא. התייאשתי. אמרתי לאשתי שבפעם הבאה אני פשוט מת. היא לא האמינה. חשבה שאני בוגד או משהו, ואני רתחתי מזעם ופירקתי לה את המוח עם הקוביה. היו לה שש אצבעות ברגל שמאל.
מאז המקרה עם ויקי אני נזהר לא להביא מגבות למדרגה. יש להן נטייה לחזק את הטעם המיני ולהשאיר שני קילו אשמה והמון פיצוחי גרעינים. יוסקה הפעם בקבוצה וזה טוב: הוא תמיד מביא קונדומים. משומנים. עם צלעות רטט. מהסוג הישן והטוב. ב 1944 הוענק ליוסקה עיטור העוז מטעם הוורמאכט. העיטור האחרון שהצבא הגרמני העניק אי-פעם. עד כדי כך.
זמן. מקום. כושי ענק מנופף בדגל הגזע של דרום-אפריקה, השנה היא עכשיו, הקופים מסורבלים כמעט כמונו. יוסקה קופץ מהאוטובוס, הרמן הסה נכנס. אני נרגע. ככל הנראה רק עברנו ליד פינת ארגנטינה וביצענו חילוף כפול: גונזלס במקום פלה, הסה במקום צימרמן. חזק. אני מסיים ספר תנ"כ ושוב לבד. אשתי מנגבת זעה. אשתי? כמובן שאשתי. היא מתה רק בסיבוב הקודם. אני נרגע, אבל גם הסביבה. הפתעה. ישו מוצע מהארון ושניה אחר-כך הופך הג'לי מהר לגבעה, מגבעה לתל, מתל למדרגה.
אנחנו במרכז הירידים בתל-אביב. אשתי ואני קיבלנו כרטיסים בשורה הראשונה לפילהרמונית הערב, ואנחנו מפלסים דרך לחניה. אנחנו חולפים קדימה ואחורה הרבה פעמים כמחפשים את הרכב הנעלם, אבל אשתי מחפשת אותי ואני כבר לא מחפש כי אני לא מוצא.
ליד הכניסה ללונה-פארק, אני יודע, יש מדרגה. אי-אפשר לשים לב אליה אם לא שמים לב אליה, אבל היא שם. אני לא בטוח בקיומה, אבל בכל-זאת מתניע את הרנו הישנה. סטיישן? אני שואל אותך, ואת מזכירה בבדיחות-הדעת שעכשיו כבר השנה הנכונה. "מתי פורים?" שואלת תרנגולת במוחי אבל החרב כבר לא מתהפכת. "אדר-אדר-אדר-אדר" אומר מנוע הרנו ואנחנו שוחים אל תוך ביבי העיר. את צוחקת; יש לנו כרטיסים.
אני שומע נקודה-פסיק בעפר ליד העין השמאלית שלך, ומתכופף כדי למשוך לך בגבה. נקודה. נקודה. נקודה. שום-דבר לא יעצור את העיר הזאת. עכשיו- -
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
מבין כל התגובות, שאומרות בערך אותו הדבר, אין ספק כי תגובה זו היא המלומדת ביותר, השנונה ביותר והמשעשעת ביותר. אני בוחר *בוג'י* לראשות הממשלה, ויפה שעה אחת קודם.
אה, כן, התגובה שלי זהה לכל השאר (לא הבנתי וגו'). אבל אהבתי. מה שזה לא יהיה, זה כתוב טוב, זה פשוט חסר צורה מדי. חוץ מזה, תמיד אזכור לך חסד על השימוש הראשון (לגביי) במילה "דיבגתי" בסיפור שאינו עוסק במחשבים. כה לחי.
היי, אולי תתן כמה מילים לגבי העניין? מה התכוונת להשיג, איפה לדעתך זה השתבש (אם בכלל), דברים כאלה. הולך?
-
-
אולי הבעיה העיקרית שהיתה לי (חוץ מהבלבול וכל השאר) זה שאפשר לעצור את ה"סיפור" הזה בכל נקודה שהיא. אלה סתם משפטים שכתובים אחד ליד השני. מדי פעם יש איזה קשר מקרי, אבל זה לא מספיק כדי להחזיק טקסט בתור יחידה אחת. בקושי הצלחתי להגיע עד הסוף. אילו היית חותך את זה באמצע, היית מקבל בדיוק את אותן התגובות – אולי חוץ מהתלונות על האורך.
-
-
-
-
-
-
-
-
-
