- This topic has 7 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 18 שנים, 8 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הרישרוש היה מטריד כל כך שלא יכולתי להסיר את העיניים מהיצור הקטן.
הוא לא נראה לי כמו חייזר בכלל, למרות מה שאבי אמר וחזר ואמר כל הזמן. זה חייזר! זה חייזר אתה לא רואה?
לא ראיתי.
אבל הרישרוש המתכתי.
יש אנשים שמגיבים למראה עיניים, אני מגיב לצלילים וקולות.
שמעתי את הורי מתגרשים הרבה הרבה לפני שהושיבו אותי ואני בן עשר מולם הרציניים, ובקולם שמעתי שבירה וסדק כשאמרו יש לנו משהו לספר לך. וידעתי מהלחישות הישנות ששמעתי כשאמור הייתי בעצם לישון, כל מה שהתכוננו להגיד לי.
אני מפענח הלחישות הכי טוב שתמצאו אם תחפשו.
אני יודע, אני יודע כבר אמרתי לאימא ואבא העצובים רציניים אך נחושים שישבו מולי על הספה בסלון, אימא החזיקה לי את היד ואבא ליטף את ראשי. צליל הליטוף היה באזניי כמו ניסור.ואז אבא הלך ואימא נשארה איתי, ובכל סופ"ש שני הייתי שומע ציפצוף מכונית בצהריים ויוצא עם תיק קטן, ואומר לאימא שלום והולך קצת לאבא.
אבי חבר שגר ליד אבא בכלל, ואני איתו עכשיו כי אני אצל אבא. אני לא ממש אוהב אותו. אבל זה מה שיש.
אפילו לא הספקתי להחליף עם אבא את הכמה מילים הרגילות מה קורה בבית הספר? בסדר, ואיך המורה? מעצבנת, ומה שלום בובי? בסדר הוא כבר למד לא לעשות בבית. וגם אימא בסדר, הייתי מוסיף, למרות שהוא לא שאל. תמיד, ואף פעם, בהתאמה.
אבל היום אבי כבר חיכה לנו כשהאוטו הגיע וגרר אותי איתו לפני שבכלל עברתי בבית, יכולתי לשמוע את אבא מרים את התיק שלי עם הדברים למחר וללילה וצועד אל הבית בעודי נגרר אחרי אבי לסככה.
ושם, בסככה, אבי נעצר. הינה תראה, אמר לי. אתה לא תאמין בחיים. מצאתי חייזר.
זה היה טפשי, ואני ישר אמרתי לו. איןדברכזהחייזריםכלאחדיודע.
תסתכל רק, הוא צעק. ואני ראיתי רק מין זבוב. והסרתי ממנו את המבט ואז שמעתי את הרישרוש ההוא שסיפרתי עליו.
הייתי צריך להפנות את המבט בשביל זה כי צריך הייתי לסלק את הראיה כדי לפנות מקום לשמיעה. כנראה.
והקשבתי לרישרוש כמה זמן בחוסר סבלנות, ואז, המפענח הזה התחיל לפעול. והרישרושים חסרי הפשר התחילו להתפרק למילים מוזרות. כאילו מישהו ניסה ללמוד את השפה שלנו בלי לדעת איך מדברים באמת, וזה יצא לו מצחיק.איש אני מכוכב אחר ואיש אני צריך מוצא פלנטה שלי בחזרה טעות איש קרה.
אבי אמר נו מה לדרוך עליו?
אמרתי לו חכה שניה הוא מדבר. הוא אומר שהגיע לפה בטעות וצריך לעזור לו לחזור.
אבי הסתכל עלי במבט המעצבן שלו.
אתה עובד עלי, הוא אמר.
אתה אמרת לי שזה חייזר בכלל מה פתאום אתה מתחרט? שאלתי.
הוא כעס כאילו לקחתי לו את החייזר שלו שהוא מצא, והתחלתי להבין אותו, כאילו זה פשע נגדו במיוחד. טיפש.
אמרתי לו שתוק אני רוצה להבין מה הוא אומר.
אבי התעצבן. הוא מלמל מי רוצה בכלל לדעת, שמן אחד.
בגלל שלא ידעתי איך לפנות לחייזר יכולתי רק להקשיב ולנסות לחפש, חשבתי שאם אני אמצא אני אוכל פשוט לשים אותו במקום שאני חושב שהכי יכול לעזור לו, ולקוות שהוא יסתדר משם.איש רוצה מקום גבוה להיות עין לשמיים לשלוח איש רואה רחוק מדי בשביל איש לחזור לכוכב.
הוא רוצה ש…התחלתי לתרגם לאבי, אבל אבי נעלם לי פתאום ונשארתי שם לבד.
גבעה. איפה אני מוצא גבעה? האזור היה חדש בשבילי, ולא ממש הסתובבתי פה הרבה. אבל זכרתי שהרוח כשאני ואבא נוסעים לכיוון הבית שלו נשברת קצת לפני הפניה האחרונה. נשברת כאילו יש משהו שעוצר אותה, מחסום, או גבעה. היה לי בכיס פתק עם הוראות מאימא ששכחתי לתת לאבא, לקחתי את הפתק ולקחתי את החייזר המרשרש, עטפתי אותו בעדינות בפתק ויצאתי לשם. לגבעה.
לא ידעתי איפה אבי, ובגלל שהרישרוש המשיך כל הדרך, לא יכולתי לשמוע דברים אחרים.עד שהגעתי לגבעה.
היא באמת הייתה בדיוק איפה שזכרתי את הרוח נשברת. עליתי עליה לאט, כי אני קצת שמן, וקשה לי. עצרתי כמה פעמים להתנשף וזה גרם לרשרוש להתלהב.איש עולה טוב מאוד ככה גבעה איש רואה עין טלסקופית מוסרת לו איך איש איפה.
היה לי קשה לנשום והוא מברבר. איש איש איש.
כשהגענו לפסגה החייזר ואני נעמדתי ונדהמתי כמה רחוק העין יכולה לראות אבל רק כשהורדתי את המבט למטה יכולתי לתפוס כמה רחוק, במקום כזה, האוזן יכולה לשמוע. שמעתי ריב בין שני הורים אחרים לגמרי, במקום אחר, וילד ישן ולא יודע, לא כמוני, ושמעתי טלפונים מחייגים וצוחקים ושמעתי מישהי שרה במקלחת ובדיוק כשהתחלתי לפתוח את הפתק שמעתי את הצעדים של אבי והוא לא היה לבד, נעצרים ממש לידי.הינה הוא תראו אותו, אמר אבי, ויכולתי לשמוע את הלעג בקול שלו, מלא שנאה. יש לו חייזר ביד, נכון? תראה לנו את החייזר. הם דרשו.
לא הייתי צריך לראות אותם כדי לדעת שהם סביב במעגל, ושהם עויינים.
הם נשמו בעויינות.יופי, חייזר. הם אמרו, לשמן יש חייזר.
דויד השמן בבטן יש לו חייזר.
הם שרו וצחקו, ואבי צחק הכי חזק.
חשבתי שאתה חבר שלי, אמרתי לו.
הייתי הוא אמר, עד שהעדפת את החייזר ולא אותי. אתה רוצה שנהיה שוב חברים?
אמרתי כן, ברור.
אז תדרוך על הג'וק, הוא אמר.
תדרוך על הג'וק, תדרוך על הגו'ק!
הרישרוש כמעט נבלע בתוך הקריאות החוזרות האלה, אבל אני השתדלתי כל כך לשמוע. רציתי לדעת איפה הכי טוב לשים אותו. ואבי לא עניין אותי באמת. הוא היה חבר למצב – חבר לזמן של אבא. ואני רוב הזמן לא הייתי צריך אותו באמת.איש גבוה בעץ אפשר לראות אפשר גם להמריא איש לחזור לכוכב.
הסתכלתי עליהם שניה והתחלתי לרוץ לכיוון העץ הכי גבוה שם, עץ אלון מקופל קצת, קפצתי על הענף הנמוך והשתדלתי להגיע למעלה כמה שאפשר, הרגשתי איך המשקל של הגוף שלי מושך אותי
למטה, או שאולי הייתה זו היד של אבי, שנתלה עלי.
לפני שאבי הצליח למשוך אותי למטה הנחתי את הפתק עם המרשרש על הענף הכי גבוה שיכולתי ורק אז נפלתי על אבי ועל כל הילדים האחרים הם מיד התחילו להרביץ לי וזה עשה רעש גדול,
אבל לא מספיק גדול כדי להסתיר ממני את זה שלא כולם הרביצו לי. אחד מהם טיפס על העץ.מצאתי אותו! הוא צעק. וכולם הפסיקו לבעוט בי.
אבי אמר: תביא אותו, תביא!
הילד, אני לא מכיר אותו הביא את הפתק המקופל, ואבי הניח אותו על האדמה.
אתה אוהב את החיים שלך? אז תדרוך. אמר אבי.
תדרוך תדרוך תדרוך!הרשרוש היה חזק וברור, הוא נשמע מבוהל. עמדתי קפוא לרגע, מקשיב לצעקות מקשיב לרשרוש המבוהל. לא יכולתי לזוז ופתאום אבי אמר: עזבו הוא פחדן. זוז הצידה. הוא דחף אותי ולפני שהספקתי לעשות משהו הוא הרים את הרגל ודרך החוזקה על הפתק.
הרשרוש פסק.החייזר מת! החייזר מת! הם שרו. אחד מהם נתן לי בעיטה בבטן ואני התקפלתי. ואבי אמר תעזוב אותו כבר! בואו נעוף מפה. והם הלכו.
אני הייתי מקופל ושכבתי ככה, מקשיב לבטן שלי שמדברת בעצבים.
וכשעבר לי הרמתי את הראש וכמו שאני על האדמה שלחתי יד לקחת את הפתק. היה עליו סימן של נעל התעמלות. פתחתי אותו. ונתתי לכל הפירורים ליפול בדממה. ניערתי את הידיים וישבתי על הגבעה עד הערב כמעט, מקשיב לקולות מהבתים האחרים. אימא שקוראת בו-או- הביי-תה! וילדה שמשחקת בבובה ומסבירה לה מה היא מלבישה לה. ומוסיקה.
רציתי שתבוא החללית של החייזר ושתיקח אותי במקומו, אבל גם פחדתי מהם שלא יכעסו עלי.
כי אני שמן וחלש ופחדן ולא הצלחתי להגן על החייזר שהלך לאיבוד, למרות שניסתי.
מה אני יודע אם הוא יגידו כמו אבא, העיקר שניסית?
זה לא תמיד ככה.
בסוף חזרתי הבייתה.אני המפענח רישרושים הכי טוב שתמצאו, אבל עם השקט אני אף פעם לא יודע מה לעשות.
-
מד"ב למתחילים
הרישרוש היה מטריד כל כך שלא יכולתי להסיר את העיניים מהיצור הקטן.
הוא לא נראה לי כמו חייזר בכלל, למרות מה שבני אמר וחזר ואמר כל הזמן. זה חייזר! זה חייזר אתה לא רואה?
לא ראיתי.
אבל הרישרוש המתכתי.
יש אנשים שמגיבים למראה עיניים, אני מגיב לצלילים וקולות.
שמעתי את הורי מתגרשים הרבה הרבה לפני שהושיבו אותי ואני בן עשר מולם הרציניים,
ובקולם שמעתי שבירה וסדק כשאמרו יש לנו משהו לספר לך.
וידעתי מהלחישות הישנות ששמעתי כשאמור הייתי בעצם לישון, כל מה שהתכוננו להגיד לי.
אני מפענח הלחישות הכי טוב שתמצאו אם תחפשו.
אני יודע, אני יודע כבר אמרתי לאימא ואבא העצובים רציניים אך נחושים שישבו מולי על הספה בסלון.
אימא החזיקה לי את היד ואבא ליטף את ראשי. צליל הליטוף היה באזניי כמו ניסור.ואז אבא הלך ואימא נשארה איתי, ובכל סופ"ש שני הייתי שומע ציפצוף מכונית בצהריים ויוצא עם תיק קטן,
ואומר לאימא שלום והולך קצת לאבא.
בני חבר שגר ליד אבא בכלל, ואני איתו עכשיו כי אני אצל אבא. אני לא ממש אוהב אותו. אבל זה מה שיש.
אפילו לא הספקתי להחליף עם אבא את הכמה מילים הרגילות:
– מה קורה בבית הספר?
– בסדר,
– ואיך המורה?
– מעצבנת,
– ומה שלום בובי?
– בסדר הוא כבר למד לא לעשות בבית.
– וגם אימא בסדר, הייתי מוסיף, למרות שהוא לא שאל. תמיד, ואף פעם, בהתאמה.אבל היום בני כבר חיכה לנו כשהאוטו הגיע וגרר אותי איתו לפני שבכלל עברתי בבית,
יכולתי לשמוע את אבא מרים את התיק שלי עם הדברים למחר וללילה וצועד אל הבית בעודי נגרר אחרי בני לסככה.
ושם, בסככה, בני נעצר. הינה תראה, אמר לי. אתה לא תאמין בחיים. מצאתי חייזר.
זה היה טפשי, ואני ישר אמרתי לו. איןדברכזהחייזריםכלאחדיודע.
תסתכל כבר, הוא צעק. ואני ראיתי רק מין זבוב.
הסרתי ממנו את המבט ואז שמעתי את הרישרוש ההוא שסיפרתי עליו.
הייתי צריך להפנות את המבט בשביל זה כי צריך הייתי לסלק את הראיה כדי לפנות מקום לשמיעה. כנראה.
והקשבתי לרישרוש כמה זמן בחוסר סבלנות, ואז, המפענח הזה התחיל לפעול.
הרישרושים חסרי הפשר התחילו להתפרק למילים מוזרות. כאילו מישהו ניסה ללמוד את השפה שלנו
בלי לדעת איך מדברים באמת, וזה יצא לו מצחיק.איש אני מכוכב אחר ואיש אני צריך מוצא פלנטה שלי בחזרה טעות איש קרה.
בני אמר נו מה לדרוך עליו?
אמרתי לו חכה שניה הוא מדבר. הוא אומר שהגיע לפה בטעות וצריך לעזור לו לחזור.
בני הסתכל עלי במבט המעצבן שלו.
אתה עובד עלי, הוא אמר.
אתה אמרת לי שזה חייזר בכלל מה פתאום אתה מתחרט? שאלתי.
הוא כעס כאילו לקחתי לו את החייזר שלו שהוא מצא, והתחלתי להבין אותו, כאילו זה פשע נגדו במיוחד. טיפש.
אמרתי לו שתוק אני רוצה להבין מה הוא אומר.
בני התעצבן. הוא מלמל מי רוצה בכלל לדעת, שמן אחד.
בגלל שלא ידעתי איך לפנות לחייזר יכולתי רק להקשיב ולנסות לחפש,
חשבתי שאם אני אמצא אני אוכל פשוט לשים אותו במקום שאני חושב שהכי יכול לעזור לו, ולקוות שהוא יסתדר משם.איש רוצה מקום גבוה להיות עין לשמיים לשלוח איש רואה רחוק מדי בשביל איש לחזור לכוכב.
הוא רוצה ש…התחלתי לתרגם לבני, אבל בני נעלם לי פתאום ונשארתי שם לבד.
גבעה. איפה אני מוצא גבעה? האזור היה חדש בשבילי, ולא ממש הסתובבתי פה הרבה.
אבל זכרתי שהרוח כשאני ואבא נוסעים לכיוון הבית שלו נשברת קצת לפני הפניה האחרונה.
נשברת כאילו יש משהו שעוצר אותה, מחסום, או גבעה. היה לי בכיס פתק עם הוראות מאימא ששכחתי לתת לאבא,
לקחתי את הפתק ולקחתי את החייזר המרשרש, עטפתי אותו בעדינות בפתק ויצאתי לשם. לגבעה.
לא ידעתי איפה בני, ובגלל שהרישרוש המשיך כל הדרך, לא יכולתי לשמוע דברים אחרים.עד שהגעתי לגבעה.
היא באמת הייתה בדיוק איפה שזכרתי את הרוח נשברת. עליתי עליה לאט, כי אני קצת שמן, וקשה לי.
עצרתי כמה פעמים להתנשף וזה גרם לרשרוש להתלהב.איש עולה טוב מאוד ככה גבעה איש רואה עין טלסקופית מוסרת לו איך איש איפה.
היה לי קשה לנשום והוא מברבר. איש איש איש.
כשהגענו לפסגה החייזר ואני נעמדתי ונדהמתי כמה רחוק העין יכולה לראות אבל רק כשהורדתי את המבט למטה
יכולתי לתפוס כמה רחוק, במקום כזה, האוזן יכולה לשמוע. שמעתי ריב בין שני הורים אחרים לגמרי, במקום אחר,
וילד ישן ולא יודע, לא כמוני, ושמעתי טלפונים מחייגים וצוחקים ושמעתי מישהי שרה במקלחת
ובדיוק כשהתחלתי לפתוח את הפתק שמעתי את הצעדים של בני והוא לא היה לבד, נעצרים ממש לידי.הינה הוא תראו אותו, אמר בני, ויכולתי לשמוע את הלעג בקול שלו, מלא שנאה. יש לו חייזר ביד, נכון?
תראה לנו את החייזר. הם דרשו.
לא הייתי צריך לראות אותם כדי לדעת שהם סביב במעגל, ושהם עויינים.
הם נשמו בעויינות.יופי, חייזר. הם אמרו, לשמן יש חייזר.
דויד השמן בבטן יש לו חייזר.
הם שרו וצחקו, ובני צחק הכי חזק.
חשבתי שאתה חבר שלי, אמרתי לו.
הייתי הוא אמר, עד שהעדפת את החייזר ולא אותי. אתה רוצה שנהיה שוב חברים?
אמרתי כן, ברור.
אז תדרוך על הג'וק, הוא אמר.
תדרוך על הג'וק, תדרוך על הגו'ק!
הרישרוש כמעט נבלע בתוך הקריאות החוזרות האלה, אבל אני השתדלתי כל כך לשמוע.
רציתי לדעת איפה הכי טוב לשים אותו. ובני לא עניין אותי באמת. הוא היה חבר למצב – חבר לזמן של אבא.
אני רוב הזמן לא הייתי צריך אותו באמת.איש גבוה בעץ אפשר לראות אפשר גם להמריא איש לחזור לכוכב.
הסתכלתי עליהם שניה והתחלתי לרוץ לכיוון העץ הכי גבוה שם, עץ אלון מקופל קצת,
קפצתי על הענף הנמוך והשתדלתי להגיע למעלה כמה שאפשר, הרגשתי איך המשקל של הגוף שלי מושך אותי
למטה, או שאולי הייתה זו היד של בני, שנתלה עלי.
לפני שבני הצליח למשוך אותי למטה הנחתי את הפתק עם המרשרש על הענף הכי גבוה שיכולתי
ורק אז נפלתי על בני ועל כל הילדים האחרים הם מיד התחילו להרביץ לי וזה עשה רעש גדול,
אבל לא מספיק גדול כדי להסתיר ממני את זה שלא כולם הרביצו לי. אחד מהם טיפס על העץ.מצאתי אותו! הוא צעק. וכולם הפסיקו לבעוט בי.
בני אמר: תביא אותו, תביא!
הילד, אני לא מכיר אותו הביא את הפתק המקופל, ובני הניח אותו על האדמה.
אתה אוהב את החיים שלך? אז תדרוך. אמר בני.
תדרוך תדרוך תדרוך!הרשרוש היה חזק וברור, הוא נשמע מבוהל. עמדתי קפוא לרגע, מקשיב לצעקות מקשיב לרשרוש המבוהל.
לא יכולתי לזוז ופתאום בני אמר: עזבו הוא פחדן. זוז הצידה. הוא דחף אותי ולפני שהספקתי לעשות משהו
הוא הרים את הרגל ודרך החוזקה על הפתק.
הרשרוש פסק.החייזר מת! החייזר מת! הם שרו. אחד מהם נתן לי בעיטה בבטן ואני התקפלתי.
ובני אמר תעזוב אותו כבר! בואו נעוף מפה. והם הלכו.
אני הייתי מקופל ושכבתי ככה, מקשיב לבטן שלי שמדברת בעצבים.
וכשעבר לי הרמתי את הראש וכמו שאני על האדמה שלחתי יד לקחת את הפתק. היה עליו סימן של נעל התעמלות.
פתחתי אותו. ונתתי לכל הפירורים ליפול בדממה.
ניערתי את הידיים וישבתי על הגבעה עד הערב כמעט, מקשיב לקולות מהבתים האחרים:
אימא שקוראת בו-או- הביי-תה! וילדה שמשחקת בבובה ומסבירה לה מה היא מלבישה לה. ומוסיקה.
רציתי שתבוא החללית של החייזר ושתיקח אותי במקומו, אבל גם פחדתי מהם שלא יכעסו עלי.
כי אני שמן וחלש ופחדן ולא הצלחתי להגן על החייזר שהלך לאיבוד, למרות שניסתי.
מה אני יודע אם הם יגידו כמו אבא, העיקר שניסית?
זה לא תמיד ככה.
בסוף חזרתי הבייתה.אני המפענח רישרושים הכי טוב שתמצאו, אבל עם השקט אני אף פעם לא יודע מה לעשות.
-
אהבתי את הסיפור וחשוב לי להגיד את זה כבר בהתחלה, כי תכף תגיע ביקורת ארוכה. נא לקרוא אותה לאור המשפט הקודם.
נתחיל מהמשפט האחרון. זה משפט חזק, אבל הוא לא יושב כ"כ טוב, למה? קודם כל, הוא בא יותר מידי במפתיע. מרגע השיא של הטרגדיה ועד לסוף עוברים בקושי עשרה משפטים. זה השאיר אותי קצת בהרגשה שאיך הגיבור נמצא בסיטואציה הכי קשה את נכנסת ואומרת "טוב, אין מה לראות כאן, כולם יכולים ללכת הבייתה". ודווקא בחלק הכי מעניין.
בכלל, הסיפור די נראה כאילו את מריצה אותו קדימה כל הזמן. הגיבור נמצא אצל אבא למשך סוף שבוע שלם, אז למה לא לנצל את כל הזמן הזה? אני הייתי שמח לראות סיפור שכזה: הוא מגיע בערב יום חמישי ונפגש עם בני ולוקח/מקבל ממנו את החייזר. במשך הלילה הוא מתחיל להבין את החייזר וביום שישי יש עימות ראשוני בינו לבין בני וחבר מרעיו. בליליה השני הוא מקבל את ההכרעה לעזור לחייזר (למרות בני). ביום שבת יש את העימות על הגבעה ולאחריו הוא נשאר על הגבעה על למוצאי שבת כשהוא יורד מהגבעה/באים לחפש אותו. זה מתקשר לעוד כמה דברים שאני אגיד בהמשך..
עוד נקודה בקשר למשפט האחרון (כן, עדיין לא סיימתי איתו), הוא שאין שקט. רק לפני חמישה משפטים תיארת את כל הדברים.הוא שומע, כולל מוסיקה. ופתאום הוא מדבר על שקט? זה לא כ"כ מתאים.
לגבי האקספוזיציה היא הייתה קצת מבולבלת לי. הייתי לי תחושה שהיא קצת ארוכה לי ביחס לסיפור, אולי בגלל שהיא נמצאת אחרי ההתחלה. אני הייתי מנסה להתחיל את הסיפור מהמשפט : "יש אנשים שמגיבים למראה עיניים, אני מגיב לצלילים וקולות". זה נראה לי מקום יותר נכון להתחיל ממנו.
אגב, האקספוזיציה והדיבור עם החייזר הם כמעט שני המקומות היחידים שבהם את מתארת את היכולת היחודית של הגיבור שלך, וחבל. אחרי הכל, תפיסת העולם של מישהוא שמסתמך בעיקר על שמיעה, או לפחות שהשמיעה מספקת לו הרבה יותר מידע מאשר לרוב האנשים, תהיה שונה מאוד (אני מניח). זו נקודה מאוד מעניינת שלא באה לידי ביטוי בסיפור וחבל.
נקודה אחרונה, היה לי קצת קשה להתחבר לגיבור, גם בגלל שהייתה לי תחושה שהסיפור מורץ קדימה, וגם בגלל שראיתי איזה קונפליקט אמיתי אצלו. הכל קורה באופן די אוטומטי. הוא רואה את החייזר, מבין אותו (מיד? זה לא נראה הגיוני,. שוב, יש תחושה של תהליך שמריצים אותו קדימה), מנסה לעזור לו (ולמה לא, באמת?) ונכשל.כל העלילה נדחסת לאחר צוהריים אחד. הוא אפילו לא מאחר לארוחת הערב. בקצב שכזה, ובאופן שכזה, מאוד קשה להתחבר לגיבור.
זהו, אמרתי שיהיה ארוך. ושוב, קראתי את הסיפור כמה פעמים ונהנתי ממנו. למרות כל מה שכתבתי למעלה. אני באמת חושב שאם הסיפור היה לוקח בחשבון את נקודת המבט היחודית של הגיבור, ונמתח לאורך קצת יותר זמן, הוא היה רק משתבח.
-
ראשית, שמחה שאהבת.
שנית, הרעיון שלך מעניין מאוד, עניין הפיכת הזמן לגורם בסיפור, והתהליך שתיארת נראה נכון. לא חשבתי עליו כשכתבתי, זו לא אפשרות שפסלתי, כי הסיפור פשוט יצא, אבל כעת, אני חושבת על העניין.
הבעייה שלי היא כזו: סיפור החייזר לא מחזיק, לתחושתי, יותר מאותו אחה"צ בו הוא קורה…
ניסיתי לדמיין את ההצעה שלך, להכניס נשימה בסיפור, וככל שהרביתי לעסוק בחייזר ובילד ובזמן, התעבה הסיפור ונוספו פרטים והחייזר או שנדחק, או שהשתלט, כשהשתלט הוא עצבן אותי, וכשנדחק הפך כמעט מיותר.
סיפור הילד לאור החייזר לאורך זמן נראה לי בעייתי עקב כך, אבל אני עוד אחשוב על זה.אלמנט המד"ב כאן הוא עדין מאוד. זה לא סיפור מד"בי "קלאסי" נדמה לי, ואני עדיין מנסה לפרש את משמעות הימצאות החייזר בסיפור.
אולי "דרך המוצא" שהוא לכאורה מציע, אולי הצורך המיידי שלו בעזרה. אולי נושא המצוקה באופן כללי.הילד עצמו נמצא במצוקה מתמדת ברמה מסויימת. הוא מקבל את העובר עליו בלית ברירה, חי עם זה כמו שאומרים. גם אם לא מרוצה, זורם עם השינוי שחל בחייו ועם איבוד השליטה.
החייזר לעומתו דוחה מכל וכל את השינוי, ולא יכול לשרוד את אבדן השליטה. הוא חייב עזרה מיידית, והיחיד שמסוגל להבין אותו הוא הילד.
להבין, אבל במצבו – חסר שליטה על חייו בעצמו, לא לעזור.אני חושבת שעל זה הסיפור. וחוששת שאם אפרוש אותו על זמן ארוך יותר, זה יאבד.
אולי אני טועה. מבטיחה עוד לחשוב ואשמח לשמוע את דעתך.לגבי שאר ההערות.
חלקן כבר שיניתי, ניסיתי לטפל בסיום ואני עדיין חושבת על עניין ה"לא היה שקט" של הסוף, שהרגשתי בו בעצמי…
הכישרון המיוחד של הילד בא לידי ביטוי גם כשהוא עולה לגבעה ומקשיב, ובסוף…לא רציתי להכביד.בכל אופן שוב, הרבה תודה.
אני תכף מפרסמת גרסה נוספת, חלק מהדברים שדיברת עליהם כבר מטופלים בה, נדמה לי. ובהמשך אפרסם בטח עוד.
מדהים כמה הסיפור הזה מעסיק אותי. -
הרישרוש היה מטריד כל כך שלא יכולתי להסיר את העיניים מהיצור הקטן.
הוא לא נראה לי כמו חייזר בכלל, למרות מה שבני אמר וחזר ואמר כל הזמן. זה חייזר! זה חייזר אתה לא רואה?
לא ראיתי.
אבל הרישרוש המתכתי.
יש אנשים שמגיבים למראה עיניים, אני מגיב לצלילים וקולות.
שמעתי את הורי מתגרשים הרבה הרבה לפני שהושיבו אותי ואני בן עשר מולם הרציניים, ובקולם שמעתי שבירה וסדק כשאמרו יש לנו משהו לספר לך. וידעתי מהלחישות הישנות ששמעתי כשאמור הייתי בעצם לישון, כל מה שהתכוננו להגיד לי.
אני מפענח הלחישות הכי טוב שתמצאו אם תחפשו.
אני יודע, אני יודע כבר, אמרתי לאימא ואבא העצובים רציניים אך נחושים שישבו מולי על הספה בסלון, אימא החזיקה לי את היד ואבא ליטף את ראשי. צליל הליטוף היה באזניי כמו ניסור.ואז אבא הלך ואימא נשארה איתי, ובכל סופ"ש שני הייתי שומע ציפצוף מכונית בצהריים ויוצא עם תיק קטן, ואומר לאימא שלום והולך קצת לאבא.
בני חבר שגר ליד אבא בכלל, ואני איתו עכשיו כי אני אצל אבא. אני לא ממש אוהב אותו. אבל זה מה שיש.
אפילו לא הספקתי להחליף עם אבא את המילים הרגילות:
– מה קורה בבית הספר?
– בסדר,
– ואיך המורה?
– מעצבנת,
– ומה שלום בובי?
– בסדר, הוא כבר למד לא לעשות בבית.
– וגם אימא בסדר, הייתי מוסיף, למרות שהוא לא שאל. תמיד, ואף פעם, בהתאמה.לא הספקתי מפני שהיום בני כבר חיכה לנו כשהאוטו הגיע וגרר אותי איתו לפני שבכלל עברתי בבית, ובזמן שנגררתי אחריו לסככה, יכולתי לשמוע את אבא מרים את התיק שלי עם הדברים למחר וללילה וצועד אל הבית.
שם, בסככה, בני נעצר. הינה תראה, אמר לי. אתה לא תאמין בחיים. מצאתי חייזר.
זה היה טפשי, ואני ישר אמרתי לו. איןדברכזהחייזריםכלאחדיודע.
תסתכל כבר! הוא צעק. אבל אני ראיתי רק מין זבוב. הסרתי ממנו את המבט ואז שמעתי את הרישרוש ההוא שסיפרתי עליו.
הייתי צריך להפנות את המבט בשביל זה. לפעמים צריך לסלק את הראיה כדי לפנות מקום לשמיעה.
הקשבתי לרישרוש כמה זמן בחוסר סבלנות, ואז, המפענח הזה התחיל לפעול והרישרושים חסרי הפשר התחילו להתפרק למילים מוזרות. כאילו מישהו ניסה ללמוד את השפה שלנו בלי לדעת איך מדברים באמת, וזה יצא לו מצחיק.איש אני מכוכב אחר ואיש אני צריך מוצא פלנטה שלי בחזרה טעות איש קרה.
בני אמר נו מה לדרוך עליו?
אמרתי לו חכה שניה הוא מדבר. הוא אומר שהגיע לפה בטעות וצריך לעזור לו לחזור.
אתה עובד עלי, הוא אמר.
פתאום קלטתי שהוא מעוצבן כי אני מבין את החייזר והוא לא.
אמרתי לו תהיה בשקט, אני מנסה להבין מה הוא אומר.
לא הייתי צריך להגיד את זה, אני יודע, בני התעצבן עוד יותר, אבל אני באמת רק רציתי להבין מה החייזר מנסה להגיד.
מי רוצה בכלל לדעת מה החייזר המפגר אומר, שמן אחד. בני אמר, והסתכל עלי במבט זועם, אבל זה לא ממש עניין אותי מה הוא חושב.
לא ידעתי איך לפנות לחייזר, ולכן יכולתי רק להקשיב ולחשוב, איך לעזור לו.
חשבתי שאם אני אמצא מקום מתאים, אני אוכל פשוט לשים אותו שם, ולקוות שהוא יסתדר.איש רוצה מקום גבוה להיות עין לשמיים לשלוח איש רואה רחוק מדי בשביל איש לחזור לכוכב.
הוא רוצה ש…התחלתי לתרגם לבני, אבל בני נעלם לי פתאום ונשארתי שם לבד.
גבעה. איפה אני מוצא גבעה? האזור היה חדש בשבילי, לא ממש הסתובבתי פה הרבה. ניסיתי לשחזר בראש את הקולות שאני שומע תמיד, בדרך עם אבא, במכונית.
פתאום נזכרתי, איך קצת לפני הפניה האחרונה, שומעים את הרוח נשברת, כאילו משהו עוצר אותה.
מחסום, או גבעה.היה לי בכיס פתק עם הוראות מאימא ששכחתי לתת לאבא, לקחתי את הפתק ולקחתי את החייזר המרשרש, עטפתי אותו בעדינות בפתק ויצאתי לשם. לגבעה.
לא ידעתי איפה בני, ובגלל שהרישרוש המשיך כל הדרך, לא יכולתי לשמוע דברים אחרים.עד שהגעתי לגבעה.
היא באמת הייתה בדיוק איפה שזכרתי את הרוח נשברת. עליתי עליה לאט, כי אני קצת שמן, וקשה לי. עצרתי כמה פעמים להתנשף וזה גרם לרשרוש להתלהב.איש עולה טוב מאוד ככה גבעה איש רואה עין טלסקופית מוסרת לו איך איש איפה.
היה לי קשה לנשום והוא מברבר. איש איש איש.
כשהגענו לפסגה, החייזר ואני, נעמדתי ונדהמתי כמה רחוק העין יכולה לראות אבל רק כשהורדתי את המבט למטה יכולתי לתפוס כמה רחוק, במקום כזה, האוזן יכולה לשמוע. שמעתי ריב בין שני הורים אחרים לגמרי, במקום אחר, וילד ישן ולא יודע, לא כמוני, ושמעתי טלפונים מחייגים וצוחקים ושמעתי מישהי שרה במקלחת ובדיוק כשהתחלתי לפתוח את הפתק שמעתי את הצעדים של בני והוא לא היה לבד, נעצרים ממש לידי.הינה הוא תראו אותו, אמר בני, ויכולתי לשמוע את הלעג בקול שלו, מלא שנאה. יש לו חייזר ביד, נכון? תראה לנו את החייזר. הם דרשו.
לא הייתי צריך לראות אותם כדי לדעת שהם סביב במעגל, ושהם עויינים.
הם נשמו בעויינות.יופי, חייזר. הם אמרו, לשמן יש חייזר.
דויד השמן בבטן יש לו חייזר.
הם שרו וצחקו, ובני צחק הכי חזק.
חשבתי שאתה חבר שלי, אמרתי לו.
גם אני חשבתי, הוא אמר. אבל אתה חבר של החייזר עכשיו לא?
כולם צחקו.
אני שונא חייזרים. אמר בני. אתה חייזר?
מה פתאום, עניתי.
אז תדרוך עליו. הוא אמר. תדרוך על הגו'ק הזה כבר.
תדרוך על הג'וק, תדרוך על הגו'ק!
הרישרוש כמעט נבלע בתוך הקריאות החוזרות האלה, אבל אני השתדלתי כל כך לשמוע. רציתי לדעת איפה הכי טוב לשים אותו. ובני לא עניין אותי באמת. הוא היה חבר למצב – חבר לזמן של אבא. ואני רוב הזמן לא הייתי צריך אותו באמת.איש גבוה בעץ אפשר לראות אפשר גם להמריא איש לחזור לכוכב.
הסתכלתי עליהם שניה והתחלתי לרוץ לכיוון העץ הכי גבוה שם, עץ אלון מקופל קצת, קפצתי על הענף הנמוך והשתדלתי להגיע למעלה כמה שאפשר, הרגשתי איך המשקל של הגוף שלי מושך אותי למטה, ואז הרגשתי גם את המשקל של בני, שנתלה עלי. זה היה יותר מדי משקל.
שניה לפני שבני הצליח למשוך אותי למטה הנחתי את הפתק עם המרשרש על הענף הכי גבוה שיכולתי ורק אז נפלתי על בני ועל כל הילדים האחרים הם מיד התחילו להרביץ לי וזה עשה רעש גדול,
אבל לא מספיק גדול כדי להסתיר ממני את זה שלא כולם הרביצו לי. אחד מהם טיפס על העץ.מצאתי אותו! הוא צעק. וכולם הפסיקו לבעוט בי.
בני אמר: תביא אותו, תביא!
הילד, אני לא מכיר אותו, הביא את הפתק המקופל, ובני הניח אותו על האדמה.
אתה אוהב את החיים שלך? אז תדרוך. אמר בני.
תדרוך תדרוך תדרוך!הרשרוש היה חזק וברור, הוא נשמע מבוהל. עמדתי קפוא לרגע, מקשיב לצעקות מקשיב לרשרוש המבוהל. לא יכולתי לזוז ופתאום בני אמר: עזבו הוא פחדן. זוז הצידה. הוא דחף אותי ולפני שהספקתי לעשות משהו הוא הרים את הרגל ודרך בחוזקה על הפתק.
הרשרוש פסק.החייזר מת! החייזר מת! הם קראו. אחד מהם נתן לי בעיטה בבטן ואני התקפלתי. ובני אמר תעזוב אותו כבר! בואו נעוף מפה. והם הלכו.
אני הייתי מקופל ושכבתי ככה, מקשיב לבטן שלי שמדברת בעצבים.
וכשעבר לי הרמתי את הראש וכמו שאני על האדמה שלחתי יד לקחת את הפתק. היה עליו סימן של נעל התעמלות. פתחתי אותו. ונתתי לכל הפירורים ליפול בדממה. המילים שהיו כתובות שם נראו לי כמו צעקות שחורות, אילמות.
לא הבנתי כלום.
ישבתי על הגבעה עד הערב כמעט, מחזיק את הברכיים, מקשיב לקולות מהבתים האחרים. אימא שקוראת בו-או- הביי-תה! וילדה שמשחקת בבובה ומסבירה לה מה היא מלבישה לה. ומוסיקה.
כשהשקט של הלילה התחיל להשתלט רציתי שתבוא החללית של החייזר ושתיקח אותי במקומו, אבל גם פחדתי שהם יכעסו עלי.
כי אני שמן וחלש ופחדן ולא הצלחתי להגן על החייזר שהלך לאיבוד, למרות שניסיתי.
מה אני יודע אם הם יגידו כמו אבא, העיקר שניסית?
זה לא תמיד ככה.
בסוף חזרתי הבייתה. -
יותר נראה לי שהיכולת המיוחדת של הגיבור וההשפעה שלה על החיים שלו צריכה לבוא יותר לידי ביטוי.
אני גם לא חושב שזה סיפור מד"ב אלא פנטזיה. תני לי לשאול אותך כמה שאלות:
למה דווקא חיזר? למה בסיפור שלך זו לא יכולה להיות פיה או אפילו סתם חרק מיוחד?
למה (בתגובה להודעה הקודמת שלך) את חושב שהסיפור הוא על חיזר? הסיפור הוא לא על דויד?
מה קו העלילה הראשי של הסיפור, חיזר שרוצה לחזור הביתה או דויד שצריך להתמודד מול בני ושות'?
איזה רגש מחובר לצליל של סגירת הדלת של הבית של אבא של דויד? ולקול של אבא של בני?
בהתחלה בני רוצה להראות את החיזר לדויד, מתי זה משתנה? כי נוצר רושם שזה די פתאומי.הערה קונקרטית ראשונה לגבי הגרסא החדשה. אולי כדי לנסות למתוח עוד קצת את הסוף, לתאר לאט לאט איך האומללות והכאב של דויד הופכים לעצב וחוסר אונים ואז המשפט האחרון בגרסא הקודמת יתאים בתור סוגר לסיפור. ה משפט מאוד יפה וחבל לוותר עליו.
-
לגבי האיפיון של דויד והחיזר. התיאוק שלך די שונה ממה שאני קלטתי. לגבי דויד הוא די החלטי, בסה"כ. אומנם הוא די מקבל מרות אבל הוא הגיע להחלטה בלי שיופעל עליו הרבה לחץ, רק בקשת עזרה. מהצד השני של המטבע, גם החיזר הוא בסופו של דבר די מונמס בבקשת העזרה שלו ולא עושה קולות של יצור נואש. למעשה, הוא בעיקר מחלק הוראות אינפורמטיביות.
הייתי אומר שהפסיביות של דויד מול הצורך הדוחק של החיזר צריכה פיתוח נוסף. שוב, הייתי ממליץ לנסות לפרוס את זה לאורך זמן כשדויד נמצא בקונפליקט כשמצד אחד יש את הפסיביות הטבעית שלו והלחץ החברתי של בני ומצד שני המצפון שלו והצורך הנואש של החיזר.
וזמן, כמה שאני חושב על זה יותר, זמן זה מה שבאמת צריך להוסיף לתערובת במקרה הזה. זו באמת נראת לי בעיה לא פשוטה שדויד יכול (וצריך) להתלבט בה הרבה זמן. זה צריך לקרוע אותו מבפנים. זה מה שבאמת חסר לי.
-
מעניינות העלית, אני חושבת שחלקן דווקא מראה שיש איזו הזנה חוזרת בין סיפור החייזר לסיפורו של דויד.
להכניס אלמנט של זמן ייקח לי זמן. אני אנסה לרוץ על זה מתי שהו, לראות מה זה עושה.
הסיפור הוא סיפורו של דויד שחייזר נקלע לחייו לזמן מוגבל.
אני חושבת שהחייזר מנסה לחזק את דויד חיובית כשהוא פועל (כמו שהוא מתלהב כשדויד עולה על הגבעה) הוא לא אפאתי, הוא פשוט חסר אונים…אני בכלל צריכה לחשוב על התגובה שלך, יש בה משהו מפעיל ומשהו מייאש…
אני (אולי כמו הסיפור) צריכה זמן.
לגבי המשפט האחרון, אני כל פעם מורידה ומחזירה אותו. גם אני אוהבת אותו, מאוד.
ושוב תודה.
-
