- This topic has 14 תגובות, 5 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
לכל מי שקרא את הסיפור הקודם שלי עוד מבבטח תיקון, אבל הוא יוצא קצת ארוך, אז אשמח לשמוע את דעתכם בינתיים על הסיפור הנוכחי.
28 דצמבר 2003
מבעד לסורגי הפסטל
דבי ינקורבקה הביטה בשקיעה היורדת מבעד לסורגי הפסטל וניגבה את הדמעות שהרטיבו את פניה. היא ניסתה כבר זמן רב להפסיק לבכות, אבל בכל פעם משהו הצית את הבכי מחדש. הפעם זו הייתה השקיעה. היא הייתה כל כך יפה.
"מה את בוכה כל היום" נבחה עליה לאה, אחת השכנות שלה לחדר. היא היססה אם להשיב. היא עדיין קצת פחדה מלאה, עם בטנה הענקית והמשתפלת. החלוק בצבע אפרסק שהיא לבשה רק הדגיש את הרוחב של הבטן, וניפח אותה למימדים מעוררי יראה. הגודל הפיזי והפה הנלווה לו, הרתיעו מאוד את רבקה, שהייתה בחורה עדינה לכל הדעות.
היא כל כך שמחה ששרה, הבחורה הנחמדה מהמיטה שמולה התערבה. "תעזבי את הילדה, זה בסך הכל הורמונים. את לא זוכרת איך את היית בשליש הראשון?". רבקה כל כך שמחה שהיה לשרה את הכוח להגן עליה. הרבה מנשים סביבה נראו כל כך תשושות ואדישות. הן בקושי יכלו לדאוג לעצמן, שלא לדבר על אחרות. שרה ניגשה אליה וליטפה מעט את שערה. החלוק בצבע לילך של שרה החמיא לעורה הכהה, והחמיא אפילו לבטן של חודש שישי שסחבה עליה.
רבקה הביטה מטה אל החלוק הירקרק, שתחתיו נראתה בטנה השטוחה חריגה כל כך בין נשות הכלא. פתאום הדלת נפתחה ואחת האחיות נכנסה לחדר.
"רבקה, האחות הסוציאלית מבקשת לדבר איתך, אנא בואי איתי".
האחות הייתה מאוד נחמדה. כל האחיות פה היו מאוד נחמדות, וסימפטיות. כלומר כל עוד עשית מה שהן ביקשו. וגם אז הן היו נחמדות, הן רק קראו לסוהרות, שלא היו כל כך נחמדות והתערבו רק כשמישהי סירבה לציית לאחות.
בזמן שהן הלכו במסדרון רבקה אהבה להתבונן בתמונות על הקירות. כל התמונות צויירו בצבעי פסטל רכים והראו נופים ופרחים, וחיות מחמד מתוקים משחקים אחד עם השני. הנושא היחיד שנעדר מן הקירות היו ילדים. רבקה שמה לב לכך רק זמן רב אחרי שהגיעה לכלא. לא היו שום ילדים בתמונות, לא ילדים ולא אמהות.
הן הגיעו לחדר של העובדת הסוציאלית והאחות פתחה לה את הדלת, נעלה אותה מאחוריה והלכה.
"שבי בבקשה", אחרה העובדת הסוציאלית בקול רך. היא תמיד דיברה בקול רך ואמהי ורבקה הייתה בטוחה שיש לה ילדים.
"רבקה" היא פתחה..
"תקרא לי בקי, בבקשה. אני רגילה שקוראים לי בקי".
"טוב",אמרה האישה וחייכה "בקי. לא נותר לנו עוד הרבה זמן. יש לך רק עוד שבועיים שבהם ניתן לבצע הפלה ואחרי זה כבר אי אפשר. את חייבת להחליט".
"אני לא יודעת" אמרה בקי ומשכה בכתפיה.
"חבל עלייך. את בחורה צעירה. למה לך להסתגר בין החומות פה במשך עוד שבעה חודשים ולעבור לידה כואבת? בשביל מה?".
"אני מפחדת לעשות הפלה" בקי אמרה בלחש כמעט בלתי נשמע.
"ומהלידה את לא פוחדת?" העובדת סוציאלית אמרה לה בנימה מעט תוקפנית.
בקי לא השיבה. הלידה הייתה עוד רחוקה בשבילה.
"את חושבת שאת גיבורה? שתהיי כמו הנשים האלה בחדר שלך, שסובלות וסובלות חודשים על גבי חודשים. את ראית אותן. יש להן בחילות, כאבי גב, דלקות בשתן. הסתכלת עליהן טוב? על השכנה שלך לאה. כמה קשה לה לקום מהכיסא, איך שהיא בקושי ישנה בלילה, בקושי הולכת. למה לך להרוס ככה את הגוף שלך?".
בקי הורידה את הראש ובכתה.
"את רוצה לדבר עם מישהו מבחוץ, להתייעץ? אני יכולה להתקשר בשבילך עכשיו".
בקי הינהנה נמרצות. כבר חודש שלא היה לה שום קשר עם הבחוץ. הם בטח ידעו איפה היא. בטח ניחשו.
"למי את רוצה שאני אתקשר?"
"להורים שלי".
בקי התבוננה בערגה בטלפון בזמן שהעובדת הסוציאלית חייגה. לא הייתה גישה לטלפון לאסירות. "טלפון זה פרס ואת לא פה כי מגיעים לך פרסים" האחיות היו אומרות לחדשות.
הטלפון צלצל כמה פעמים לפני שמישהו הרים. העו"ס שמה את הטלפון על רמקול. מהצד השני של הטלפון היא שמעה את קול אביה. "כן, מי זה?".
הגרון של בקי התמלא בדמעות, עד כדי כך שלא יכלה להוציא קול. העובדת הסוציאלית בחרה את הרגע הזה להתערב.
"מר כהן, מדברים מכלא האמהות. הבת שלך רבקה נמצאת פה לידי". בקי שמעה את המהומה שפרצה בבית מאחורי אביה. הוא הרים את קולו בצעקה, "רחל, תבואי פה. הבת השרמוטה שלך בכלא".
בקי רק בכתה יותר חזק, מהמבוכה. היא הבינה שאין שם מי שיתן לה שם כתף תומכת.
ברקע היא שמעה את הקול של אמה, "תן לי את הטלפון, יעקב, תן לי את הטלפון".
ואז לבסוף את קול אמה, קרוב לשפופרת.
"יא בנתי, מה עשית?".
בקי בלעה את הדמעות.
"אמא, בבדיקת הריון החודשית גילו שאני בהריון. דרשו שאני אעשה הפלה אבל סירבתי, ומאז אני בכלא".
הקול של אמה שלה היה נוקשה.
"מה את מטומטמת? ככה אני חינכתי אותך? מה את חושבת, שזה לא יקרה לך ככה אם את לא נזהרת על עצמך. אמרתי לך כשהתחתנת עם האפס הזה שתוותרי על החלום לעשות ילדים. אמרתי לך או לא אמרתי לך?".
"אבל אמא" בקי התייפחה, "אני בהריון. יש לי בבטן את הנכד או הנכדה שלך. מה את רוצה, שאני אעשה הפלה?".
"בטח שתעשי" האמא ענתה לה. "מה את רוצה לעשות, להתנחל שם? אני כבר השלמתי עם זה שממך לא יהיו לי נכדים".
בקי ניתקה את הטלפון. היא כבר לא יכלה לראות מרוב דמעות. "אני רוצה לחזור לחדר שלי" היא אמרה לעובדת הסוציאלית, נשנקת ומצליחה בקושי להוציא את המשפט.
העובדת הסוציאלית קראה לאחות שליוותה אותה חזרה לחדר. בדרך הן עברו ליד חדר הלידה. בקי שמעה בכי של תינוק, וקולות מהוסים של אחיות. ואז צעקות: "תנו לי את הילדה שלי". "הילדה שלי, אני יודעת שזו ילדה". "תנו לי אותה". האורות אדומים לאורך קירות המסדרון נדלקו, הסימן של האחיות שזקוקים להן בדחיפות.
בקי נשארה לבדה במסדרון כשהאחות שלצידה חשה למקום לעזור. היא נצמדה לקיר כשמספר סוהרות חלפו לידה בריצה. היא נשארה במקום, המומה מכדי לזוז, פוחדת מענישה על כך שימצאו אותה לבד במסדרון. אחרי מספר דקות עברו לידה מספר אחיות, מגלגלות מיטה שעליה שכבה אישה שהיא לא הספיקה להכיר, מחדר אחר. האישה הייתה מכוסה בדם, בעיקר בחלק התחתון של הגוף, וחסרת הכרה. הן גלגלו אותה לתוך אחד החדרים. אח"כ האחות של בקי חזרה והחזירה אותה לחדרה מבלי אומר.
הבנות בחדר שלה ישבו וניהלו וויכוח ערני. היא ניסתה לא לשמוע והתכרבלה בפינת המיטה שלה. היא רצתה לעצום עיניים אך מצאה את עיניה מרותקות לפוסטר שעל הקיר. זה היה הפוסטר היחיד בכל הבניין שלא היה בצבעי פסטל רכים. בפוסטר היה ילד קטן, מלוכלך, נזלת זולגת באפו, לבוש בסמרטוטים. בראש הפוסטר היה כיתוב גדול באדום: "לפני 50 שנה היו בישראל 200,000 ילדים מתחת לקו העוני. האם כך היית רוצה לראות את הילד שלך?".
למטה בקטן היה כתוב, "בחסות הרשות לפיקוח על הילודה".
הצרחות בחדר המשיכו. ככה זה היה כמעט כל ערב. לאה הדתייה הייתה פה כבר בפעם החמישית, ולא התביישה להודות בזה. "למה את עושה עוד ועוד ילדים כשאת יודעת שלא תוכלי לפרנס אותם ולא יתנו לך לגדל אותם?" מרים מהמיטה ליד הדלת הייתה צורחת עליה. "לעשות ילדים זה מצווה" לאה הייתה צורחת חזרה, בגרון ניחר. "אם אני לא אגדל אותם ימסרו אותם למישהו שיש לו כסף ויכולת לגדל אותם. הם באו לעולם, נוספו עוד נפשות לעם ישראל. ככה אלוהים רוצה. אם הוא לא היה רוצה הוא לא היה מביא לי ילדים".
ככה כל ערב הייתה נמשכת ההתנצחות בין הנשים, בין אלו שבאו רק לעשות הפלה ולצאת, למחוק את ה"טעות", לבין ההריונות האידיאולוגיים. ובתווך, נשים כמו שרה וכמו רבקה, שהתלבטו. שרה התלבטה זמן רב מדי, עד שלא היה כבר ניתן לבצע את ההפלה. גם היא הייתה יושבת על מיטתה בשקט בזמן המריבות האלה. פעם היא אמרה לרבקה בשקט, שהיא שמחה שהיא בכל זאת תלד, אפילו אם היא לא תראה את הילד או הילדה שלה עוד לעולם אחרי הלידה. "אני מעדיפה שיחיה אצל מישהו שיכול לפרנס אותו, מאשר ימות בחדר ההפלות. לפחות אני אדע שאי שם יש לי המשך".
כשכבו האורות בחדר בקי המשיכה לשכב ולבהות בתקרה. היא רצתה נואשות לדבר עם בעלה. היא הייתה בטוחה שהוא היה מאושר לדעת שהיא בהריון. היא דמיינה לעצמה מה היה קורה אילו רק הייתה מבצעת בדיקת הריון פיראטית לפני שהלכה למשרדי קופת חולים. הם היו בורחים ביחד, יוצאים איכשהו מישראל, למקום שבו הם יכולים ללדת בחופשיות. מסתדרים איכשהו. ככה היא חשבה לעצמה כל הלילה, רוקמת לעצמה חלומות על החיים שיהיו להם.
אבל עם אור הקשה של השחר היא ידעה שזה לא נכון. הם לא היו מסתדרים. לא היו להם הכישורים להסתדר ולפרנס ילד. היא בקושי ידעה קרוא וכתוב ועבדה כמנקה, ובעלה היה עובד אצל אחיו בעבודות מזדמנות של ריתוך ובנייה. ומילא הכסף, נניח שיצליחו לגרד מספיק כדי לתת למדינה את המקדמה על הוצאות הטיפול בילד, הם בחיים לא היו מצליחים לעבור את הקורס הכנה ללידה. היא ניסתה פעמיים ונכשלה. כל העובדות האלה בלבלו אותה. היא לא הצליחה לזכור את התשובות לשאלות. ובעלה בכלל לא היה מוכן ללכת. אז איך הוא יעבור? איך הם יקבלו רישיון?
השעה הייתה עדיין מאוד מוקדמת ואף אישה אחרת בחדר לא הייתה ערה. היא ארזה את כל החפצים שלה בשקט, ואז ניגשה לדלת ולחצה על האינטרקום, בכפתור האדום הגדול בתחתית המכשיר. מייד נשמעו בחוץ צעדים והדלת נפתחה. האחות ליוותה אותה במהירות לחדר ההפלות, לפני שתספיק להתחרט. הן כבר ידעו שזו השעה של הפחדניות, שלא העזו לארוז את התיק שלהן מול השכנות הלוחמניות שלהן בחדר. מחוץ לחדר ההפלות דחפו לה עט ליד, וכמעט בלי להביט היא חתמה את שמה על הנייר שלפניה.
היא עברה עם האחות דרך חדר ההפלות לחדר ההתאוששות כדי להניח שם את התיק. ברגע שהיא תתעורר מההרדמה היא תוכל פשוט לקחת את התיק שלה ולצאת מהדלת. חופשייה לכל דבר. היא נכנסה לחדר ההפלות ונשכבה חזרה על המיטה. המרדים ביקש ממנה שתספור אחורה ממאה והיא התבוננה בתקרה הצבועה בצבעי פסטל, ועיניה החלו להיעצם. מחדר הלידה הסמוך נשמע בכי של ילד. -
-
-
-
-
-
כל החלק של השיחה עם אמא שלה, כל האנשים הרעים האלה שמנסים לשכנע אותה להפיל לטובתה – זה נשמע כמו הטפה, כאילו כתבת בפירוש: "אם תתמכו היום בביבי, מחר לא תוכלו להביא ילדים לעולם בלי רשיון".
זה קצת הציק לי, בייחוד כי החלק של רשיון לעשות ילדים נשמע לי ממש נחמד, אחרי שאני קוראת את כל הכתבות על הורים מתעללים וכל זה. אז אולי את לקחת את החברה המתוארת לכיוון קצת יותר קיצוני ממה שחביב עלי, אבל באופן כללי אני מסכימה איתה, ונוצר לי איזה ניגוד כפוי בין מה ששידרת לי להרגיש למה שבאמת הרגשתי.
-
דווקא אהבתי את הדרך שבה ההשקפה שלי השתנתה.
בתחילת הסיפור מאוד ריחמתי על הבחורה. האנשים שמנהלים את העניינים נראו אכזריים וקרי לב. אבל לאחר שהתבררה הסיבה, השתנה היחס שלי אליהם. היה הגיון במה שהם עשו (גם לי זה נראה נכון). עדיין ריחמתי עליה, אבל לא כעסתי עליהם יותר, הם עשו את הדבר הנכון.
לתומי, חשבתי שזה נכתב בכוונה כך, שלמרות שמנקודת מבטה של רבקה זה נראה נורא, אנחנו נבין שזה לטובה.
דבר נוסף שגרם לי לחשוב שזה מכוון היה שהאישה ההיא שממשיכה ללדת בכוונה שוב ושוב, למרות שלוקחים לה את הילדים, מוצגת באופן מאוד שלילי. -
-
אם כולם חשבו שאני מטיפה בעד או נגד אחד התפיסות אז אולי באמת עשיתי את העבודה שלי כמו שצריך. זה נורא נחמד בעיני שחצי מהאנשים חשבו שאני בעד וחצי חשבו שאני נגד אותו רעיון דרך הסיפור.
אני לא כ"כ אוהבת להרוס את הספקולציות למה ניסיתי "להטיף" (עד שאני אחשוף את מזימתי לרוץ לכנסת בראש רשימת "הגבילו את הילודה"), אבל שני דברים הניעו אותי לכתוב את הסיפור הזה.
א. פרסומות זוועה של כיתוב, אפילו בלי תמונות, באחד הערוצים הזרים שהולכים בערך ככה:
– "סיביריה, 30 מעלות מתחת לאפס. ילד חסר בית מתחבא במנהרת ביוב. האם אתם באמת רוצים לראות תמונה?"
ב. נקודה שנייה למחשבה. כדי לקבל רשיון על אוטו הייתי צריכה לעבור 40 שיעורים, שלושה טסטים מעשיים ומבחן תיאוריה בכתב. כדי ללדת תינוקת עברתי בדיקת דם ואיחולי "דרך צלחה". רבאק. אתם יודעים איזו אחריות זו לגדל ילד?!!!בגדול, תודה שקראתם. מקווה שנהניתם.
-
-
דוגמא הכי טובה לנפלאות הרוח האנושית בעניין זה. ושוב: אף אחד לא נולד עם יכולת לנהוג ברכב ללא למידה. לעומת זאת, יצר האמהות הוא מולד. ולא ניכנס לויכוח הפילוסופי, האם זה אנוכי להביא ילד לעולם בכלל או בנסיבות מסויימות בפרט. אם אישה היא חסרת השכלה או מרוויחה מעט כסף, זה לא אומר שתהיה אמא פחות טובה או ילדים שלה יהיו פחות מאושרים. הגבלת ילודה הומנית צריכה לבוא על ידי חינוך והסברות לציבור ולא בכפייה.
בקיצור, הלוואי שהמציאות המתוארת בסיפורך תהיה בגדר מדע בדיוני לעד. -
-
המילה הבאמת אחרונה שיש לי להגיד (למרות שאני לא מסכימה עם RENE שהיצר האמהי הוא מולד ומוכנה גם להפנות אותה למחקרים שמדגימים זאת), היא שאני ככותבת מבקשת להפריד את הסיפורים שלי מהבעת הדעה האישית. לא תכננתי לחשוף את דעתי פה אבל לא עמדתי בפיתוי. בכוונתי לכתוב עוד סיפורים מכל מיני עמדות, כאלה שמבטאים את תפיסתי האישית וכאלה שלא, ואני חושבת שמה שחשוב הוא שסיפור יגרום לכם לחשוב על נושא ואולי לדון בו, ומה הדעות האישיות של הכותב זה באמת לא צריך להיות העניין. וכנ"ל גם ההערות על הטפה – עובדה שחצי מהאנשים ראו בסיפור מסר אחד והחצי השני ראו בו משהו אחר. ואני מבחינתי מאוד מרוצה מזה. המטרה שלי זה להביא נושא/בעיה לתשומת לבו של הקורא. אני חושבת שתפקידו של הפורום זה באמת להסתכל על הסיפור כסיפור ולא כמניפסט של כותבו. כי אני חושבת שזה הכי מעניין ככותבת להיכנס לנעליים של דמות שונה ממך לגמרי.
בקיצור
שיהיה יום טוב לכולם -
-
