- This topic has 18 תגובות, 7 משתתפים, and was last updated לפני 21 שנים, 10 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
העיזים היו נטועות באלכסון. הכבשים, במדורג. פעמונים דינדנו חרישית ברוח, עלטה התנשמה בין הגזעים. ערפל סמיך כרע ברך. דממה נפרשה על ההר.
אבודה הייתי בארץ זרה. זרה, כלומר, לא שלי. לא של איש. ללא ידיעה, ללא מחשבה. הייתי תינוקת או זקנה. ללא ידיים, ללא רגליים, ללא לב. ישנתי. או הייתי ערה. הייתי ענן ועלה. רטובה וזוהרת. רכה או קשה. לפעמים רק אבן בלי גוף. לפעמים נשמה בלי סיבה. אבודה הייתי, בארץ זרה.
העיזים היו נטועות באלכסון. הכבשים פעו במדורג. מילים ומשפטים, פתגמים של חוכמה. העיזים התגלגלו במדרון, פעמוניהן מצלצלים בקול מתכתי. לילה ירד על ההר. בין העצים נשב ערפל, נשב עד שהכל נעלם. אמא פרשה עלי שמיכה רכה ללא סוף. כוכבים רקומים מילאו את כותנתי.
אבודה הייתי במשפחה זרה. זרה, כלומר, לא שלי. של מישהי אחרת. ללא רגש, ללא כוונה. הייתי ילדה. היו לי ידיים, רגליים, בטן ואוזניים. אבל לא יכולתי לישון. ענן חלף ליד חלוני. ממטיר גשם על עץ אלמוני. הייתי אבן בלי נשמה, גוף בלי סיבה. אבודה הייתי, בתוך משפחה.
יצאתי לרדוף אחר הזיכרון. אחר ענן שנדד ברוח, והרוח היתה מהירה. על צמרת העץ טיפסתי. השקפתי למרחק, מחפשת כובע אדום. אבא לבש אדום, אמא סוודר ירוק. וצ'י הקטנה אחזה בידי בחוזקה כשעלינו על הסחרחרה. צהריים. נרדמתי על הדשא, ביטני מלאה בנקניקיות. התעוררתי, הנדנדות היו ריקות. השבילים מרובים, הבריכות עמוקות. ואני עדיין לא למדתי לשחות.
אבודה הייתי בתוך פארק. פארק עצום, ענקי. עשן אפור התאבך בין השיחים: מדורות מדורות, אוהלים אוהלים. ערב ירד. בבריכה ברווז געגע. כל כך התגעגע. היה לי קר. עורי היה מקומט. ואז אבא הופיע לבוש ירוק. אמא התקשטה בשימלה אדומה. צ'י היה גבוה. הוא הרים אותי על כתפיו. בדרך הביתה הטלטלתי. ראשי שמוט, שיערי מתנופף ברוח. בחלומי נחתי על ענן לבן, ואבק כוכבים התפזר בין שיני החלב לשפתי הכחולות.
אבודה הייתי בבית זר. זר, כלומר, לא שלי. מראות ודלתות. חדרים ומדרגות. מגירות עם סודות, מרפסות ירוקות. לצהריים האבא עשה לי עין במקום חביתה. בערב האמא שכחה לתת לי נשיקה. צ'י הגבוה נשא אותי בלילה אל הענן הלבן.
חושך. הדממה ננעצה בליבי. ליד החלון בכיתי לאמא. ואמא, ממרחק, בכתה לי. יחפה חמקתי לגן. נמלטתי, והסהר בגבי. להר בו העיזים נטועות באלכסון. למידרון בו הכבשים פועות ניחומים. למקום בו אמצא את אמא. ואבא, בכובע אדום, וצ'י הקטנה תצמד לרגלי ותצחק.אבודה הייתי בארץ זרה. זרה, כלומר, לא שלי. לא של איש. ללא ידיעה, ללא זיכרון. ללא גיל. ללא גוף. ללא זמן. לא ערה, לא ישנה. לא צליל ולא תנועה. הייתי ענן ועלה. רטובה ונוקשה. זוהרת או חלקה. לפעמים רק אבן בלי גוף. לפעמים נשמה בלי סיבה. אבודה הייתי, בארץ זרה.
אבודה הייתי, עד שהיא באה ואספה אותי לחיקה. וידעתי. ידעתי שטעות קרתה שם בבריכה. וידעתי שיש לי שם. ויש לי סיבה. ויש לי ידיים, רגליים, לב ונשמה. ואבא שלובש אדום. ואמא ירוקה. ואחות קטנה. קראו לה צ'י.
אבודה הייתי פעם. אך כעת לא עוד. מצאתי שלווה, כאשר היא פרשה עלי את כנפיה ושלחה אותי הביתה, לרעות באלכסון. -
-
-
-
"טכנית נפלא"… כלומר עבורי, כמו עבורך, זה לא ממש מספק. אבל אם זה מה שיש אז זה מה שיש!
דווקא חיכיתי לשמוע אם מישהו "מבין" את הסיפור (אין אמנם *הרבה* סיפור, אבל קצת יש…).
"הסיפור": (כרונולוגית)
ילדה הולכת עם משפחתה ליום בילוי בפארק שעשועים. בפארק יש מתקנים כמו גלגל ענק, סחרחרה, דוכנים לממכר מזון, דשא וכו'. אחרי ארוחת צהריים ("נקניקיות") היא נרדמת על הדשא וכאשר היא מתעוררת היא לא מוצאת את משפחתה. היא תועה בפארק בחיפוש אחריהם, ולעת ערב, כאשר מחשיך נופלת לאחת מהבריכות, טובעת ומתה. ("שפתיים כחולות", "עור מקומט", "עדיין לא למדתי לשחות").
היא מתה, ונשמתה נודדת למצב חסר מצב ("אבודה הייתי בארץ זרה") לזמן חסר זמן, עד אשר היא "מתגלגלת" למשפחה חדשה. היא שוב ילדה, ויש לה שני הורים, ואח והם "אוספים" אותה מהפארק אבל זה לא בדיוק אותם ההורים (האדום והירוק) וגם לא אותה האחות הקטנה שהפכה לאח בוגר. והיא לא אמורה לזכור את עברה, אבל היא זוכרת, ומתגעגעת. היא מחליטה לברוח חזרה למצב חסר המצב בו הייתה קודם. ושם היא פוגשת באלהים (שאין לו שם, מין, או תכונות. והוא הכל. וכל הנשמות מגיעות אליו – או בראייה של הילדה – אליה) והאלהים מעניק לה חזרה תחושה של משמעות, וממשות, ושלווה, ושולח אותה למקום של ה"נשמות האבודות" – להיות עז באלכסון.
ואם מישהו תוהה אני לא חושבת ש"אלהים" הוא האלמנט הפנטסטי בסיפור.אוף! איך גרמתם לי להסביר כזה טקסט מעורפל. ממש נשמע לי טיפשי עכשיו!
-
-
-
-
מצד אחד – כתיבה לא רעה. מצד שני – סיפור לא מובן ומעורפל (וגם אני, כמו גל, לא מוצא קשר ברור ונהיר להסבר שנתת).
עכשיו – אני לא טוען שדוקא העלילה הקלושה או הלא קיימת היא הבעיה במקרה הזה. סופרים ידועים רבים עשו מטעמים מעלילות אשר, על גבי הכריכה האחורית, נראו פשטניות ואויליות למדי. הבעיה היא שהחוסר בעלילה (מובנת) לא מאוזן על ידי שום דבר אחר מובן. סיימתי לקרוא את הקטע, אמרתי "מה?…", קראתי אותו שוב, ליתר בטחון, והבנתי שבזול לא אצא מכאן…
הייתי מציע לך לנסות את הסגנון בו השתמשת כאן במסגרת סיפור בעל עלילה ממשית. זה צריך לצאת ממש מעניין! -
-
-
-
-
-
הבנתי (מסוף הסיפור) שמדובר בתאונת טביעה, אך לא הבנתי את העניין עם המשפחה השניה.
בקריאה שנייה+שלישית חשבתי שהיא כותבת את הסיפור ממצב של פגיעה מוחית כלשהי, שנגרמה בעקבות הטביעה, ולכן התפיסה שלה מעורפלת ומשובשת, או לחילופין שאלו הן הזיות או זכרונות מעוותים במצב של תרדמת. ובסוף היא מתה.והסגנון באמת מקסים.
-
באמת.
והתגבשה אצלי ההרגשה שאולי (למרות שאולי אני גם לא אמורה להגיד זאת ככותבת הסיפור) ההבנה האינטלקטואלית של הסיפור אינה העיקר.סיפורים בפורום נקראים תוך ידיעה שהם משתייכים לז'אנר הפנטסיה-מד"ב (כי אחרת מה הם עושים כאן) ולכן מראש קוראים אותם אחרת, לא בתמימות, אלא בנסיון למצוא ולהבין. על מה הסיפור, מה האלמנט הפנטסטי בו, מתי כבר יגיע החלק ה"אחר", שיקח את הסיפור ויגרום לו להמריא מעל הגגות הנמוכים של הספרות הרגילה…
ולא שזה מה שקרה עם הסיפור הזה מבחינת התגובות, אבל אולי *אופן* הקריאה עצמו מוטה לכיוון נסיון לפענח ולהבין ופחות לחוות.אני חושבת שרציתי להעביר תחושה של עולם ממשי ושל עולם רוחני, של מוות והחיים שאחריו.
של געגוע מסויים, של אמא ממשית, ואמא רוחנית, ואמא גדולה, כמו הטבע, כמו אלהים… ורציתי אולי גם להעביר את הבלבול של נשמה תועה. (לפחות הבלבול עבר… ) ועטפתי את זה בסיפור, שכנראה לא מספיק מובן, אבל אולי זה בסדר גם ככה. גם אם זה לא יכנס לאספמיה
ואולי במקרה הזה אני קצת אוף-פורום. ואולי גם זה לא ממש נורא.אני חושבת שהכי טוב שאני אלך לאכול דג.
-
-
באנגלית, באוניברסיטה… עם אנשים מגניבים ומוכשרים שמדברים אנגלית מושלמת. אמאל'ה!
לכבוד המאורע תרגמתי את "לרעות באלכסון" לאנגלית. סתם, אם למישהו מתחשק… (וחוץ מזה יש עוד כמה שינויים שהופכים את הטקסט ליותר מאוחד ומובן… לדעתי כמובן)Grazing in diagonals
The goats were planted in diagonals. The sheep, in tiers. Bells were softly ringing in the wind. Darkness gasped between the trees. Fog was kneeling on its knees. Silence veiled the mountain.
Lost I was in a strange land. Strange, meaning, not my own. Not anybody's. Without knowledge or thought. I was an infant or I was old. I had no hands, no feet, no heart. I was asleep, or awake. I was a cloud and a leaf. Wet and glittering. Hard or soft. Sometimes a stone without a body. Sometimes a soul without a cause. Lost I was, in a strange land.
The goats were planted in diagonals. The sheep bleated in tiers. Words and sentences. aphorisms of truth. Night fell on the mountain. Fog was blowing between the trees, blowing till all had disappeared. Mother covered me with a blanket soft without an end. Woven stars quivered on my nightgown.
Lost I was in a strange family. Strange, meaning, not my own. Somebody else's. Without feeling or wish. I was a little girl. I had hands, feet, tummy and ears. But I could not sleep. A cloud passed by my window, Showering rain over an unknown willow. I was a stone without a soul. A body without a reason. Lost I was, in a strange family.
I went chasing the memory. Chasing a cloud drifting in the wind. And the wind was fast. To the tree top I climbed. Looking far, I searched for a red hat. Daddy wore red, mommy a green scarf. And little Chi was holding my hand tight as she and I went up on the merry-go-round. At noon I fell asleep on the grass, my stomach filled with candy. When I awoke, the swings were empty. The paths steep, the pools deep. And I had not yet learned to swim.
Lost I was inside a park. A park huge, vast. Smoke wafted between the bushes: tents and campfires, campfires and tents. In the black pool a lone duck set sail. Must have felt so frail. The water was cold, my voice went unheard. Only wrinkled moons trembled and spread.
Then appeared daddy, wearing green. Mommy wore a red gown. Chi was tall, he took me in his arms. All the way home I swayed, hair abandoned in the wind. In my dream I landed on a white cloud, and stardust spread between my milk teeth and blue lips.Lost I was in a strange house. Strange, meaning, not my own. Somebody else's. Mirrors and doors, stairways and floors. Drawers with locks, decoration of rocks. For lunch the daddy made me eggs scrambled instead of boiled. In the evening the mommy left me in the shower, cold. Tall Chi carried me at night to the white cloud.
I awoke in the dark. Silence stabbed my heart. By the window I wept for mommy. And mommy from afar wept for me. Barefoot I tiptoed to the garden. With the crescent to my back I escaped. To the mountain where goats are planted in diagonals. To the slope where the sheep speak comforts. To the place where I will find mommy. And daddy with a red hat. And little Chi will hold on to my skirt and laugh.Lost I was in a strange land. Strange, meaning, not my own. Not anybody's. Without knowledge, without memory. Without age, without body. Not awake, nor asleep. I was a cloud and a leaf. Wet or stiff. Shining and sleek. Sometimes a stone without a body. Sometimes a soul without a cause. Lost I was, in a strange land.
Lost I was, till She came and took me within. And I knew. I knew that an error had been made at the pool. And I knew I have a name, and I have a reason. And I have hands and feet, a heart and a soul. I have a daddy that wears red and a mother in green. And a little sister too. Her name was Chi.
Lost I was once, but not anymore. I found peace, when She spread her wings over me, and sent me home, in diagonals to graze. -
-
