- This topic has 25 תגובות, 12 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, 4 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
לתת מעצמך
שפרה הביטה במשה, בעלה, בהבעה שחציה קריאת תגר וחציה קריזה מתפתחת. משה הביט בה והרגיש איך הרצון להדוף אותה מעליו גובר שוב. איך יכול אי פעם לחשוב שהאשה הזו מקסימה, לא הבין. די לראות את ההבעה השחצנית והמתנשאת על פניה כדי להדחות סופית, חשב. יועץ הנישואים שאליו הלכו חזר והטיף לו לתת מעצמו, להתפשר, לנסות ללכת לקראת שפרה, אבל ברגעים כאלה לא היה לו שום חשק לנסות. הוא שאל את עצמו למה הוא בכלל צריך להשקיע במערכת הזו. הוא הרגיש את המריבה תופסת תאוצה.
"תעזבי אותי בשקט, שפרה. אני מאד עצבני היום".
"אתה לא עושה עלי שום רושם, משה. גם אני מאד עצבנית".
משה חש את הדם עולה לפניו. "תגידי לי, איך זה לעזאזל שכל פעם שאני עצבני גם את נהיית עצבנית? מה, את מעתיקה ממני?" אזלת ידו גרמה לו לחוש חוסר רצון מוחלט להשקיע בכל דבר. שיילכו הנישואים האלה לעזאזל, מצדו. אין לו כוח להשקיע בהם.
"מה נדמה לך, שהכל מסתובב מסביבך, יא אגואיסט?" היא סובבה אליו את גבה בהפגנתיות ודידתה לכיוון המטבח, נעלי הבית הצמריריות לשעבר שלה, כרגיל, טופחות על הרצפה בכל צעד. הוא הביט אחריה במרירות. זו, מקסימה? חוסר האכפתיות ההפגנתי שבו עשתה כל דבר הרתיח אותו. נראה שיותר מכל הרתיחה אותו הדרך שבה נראה שהתנהגותה תמיד משקפת את מצב רוחו. היועץ טען שהוא מפרש את התנהגותה של שפרה על פי מצב רוחו באותו רגע, אבל משה לא הסכים אתו. נראה שלשפרה היה חוש שגרם לה לאמץ לעצמה תמיד מצב רוח שתאם בדיוק את מצב רוחו של משה, כך שהיא הציגה מולו מראה מעוותת ומעצבנת במיוחד של התנהגותו שלו.
הרבה פעמים משה תהה אם זה אכן היה חוש. לעתים נראה לו ששפרה ממש טלפתית, מסוגלת לקרוא אותו ולהתנהג בהתאמה מושלמת. אבל מצד שני, חוסר הרגישות הבולט שלה כלפי ילדיהם, נורית ורוני, פסל את האפשרות שהיא ניחנה ברגישות מיוחדת. אז איך לעזאזל היא תמיד מחקה אותו?
משה הזדקף פתאום, פניו מתבהרים. כמובן! איך לא חשב על זה קודם! הוא בוודאי מקרין את רגשותיו אל שפרה. הרי לעתים קרובות נדמה היה לו שילדיו גם הם מחקים את מצב רוחו, והרבה פעמים אפילו התעצבן ודרש שיפסיקו לצחוק עליו ככה. מעולם לא חשב על זה קודם, כי זה היה חלק טבעי מהחיים, אבל עכשיו שהמחשבה עלתה בו, הכל תפס מיקוד. הרי תמיד נראה לו שכל העולם משקף את מצב רוחו. בצעירותם שלו ושל שפרה הרבה להתפלא איך בכל פעם שרצה סקס, גם היא רצתה, ומעולם לא רצתה כשהוא לא רצה. תמיד נראה לו שנשים אמורות לרצות פחות מגברים, במיוחד על פי סיפוריהם של חבריו. אך שפרה התאימה בדיוק לצרכיו. והנה, בימינו הוא מעולם לא רצה – לא בנוכחותה, בכל אופן – וגם היא לא.
משה התרווח לאחור והחל להרהר. הרעיון החדש הזה פתח בפניו אפשרויות חדשות ומרתקות. אם הוא יכול לגרום לאשה לרצות סקס בכל פעם שהוא רוצה סקס… מעולם לא ניסה לבגוד בשפרה, במיוחד מפני שחשש מהעלבון שבדחייה. הרי גופו לא היה עוד דק גזרה וזקוף כבעבר, ויש להודות שגם בעבר לא היה מדהים במיוחד. אבל אם הוא יכול להשפיע על רצונותיה של אשה בלי אפילו לדבר איתה, להדביק אותה ברצונותיו שלו – זה דבר שראוי לבדוק!
הוא קם במרץ מחודש ממושבו על הספה, כיבה את הטלוויזיה והודיע לשפרה "אני יוצא".
היא אף לא שאלה לאן.פאב הפנויים-פנויות היה הומה אדם כתמיד. אותם פרצופים של אנשים לא-כל-כך-יפים ולא-כל-כך-מוצלחים ומשתדלים-יתר-על-המידה-להקסים. הוא התיישב על כסא מוגבה ליד הבר, לוגם מכוס בירה וסוקר בהיסח הדעת את הנוף האנושי שלפניו, ומנסה להרגיע את מחשבותיו. הוא עדיין חשש שהרעיון המטורף שלו היה רק אשליה, ומאד לא רצה להתבדות.
כשהחזיר את מבטו אל הבר, גילה שאף לא שם לב כי ישבו שם שתי נשים – האחת צעירה ומוארכת, השניה מבוגרת יותר ורחבה יותר, שתיהן לבושות בצבעים צעקניים – שהביטו בו במבט חקרני ומשועשע משהו. הוא חשב על זה לרגע, ואז אמר לעצמו, למה לא, קפוץ לתוך המים. בוא ננסה את שתיהן.
הוא הביט בשתיהן וניסה בכל כוחו לשדר להן את התשוקה שחש כלפיהן, מבטו נצמד בכוח אל שדיה המעוגלים של האחת, אל שפתיה המזמינות של השניה. עיניו לא יכלו לחדול מלשוטט על ירכיהן, על מתניהן, על כל גופן. הוא ראה כי הן התחילו להתלהט, פניה של האחת הסמיקו ונשימתה של השניה הואצה. הן זעו על כסאן באי נוחות והוא כבר עמד לעשות את הצעד שלו ולהזמין אותן להצטרף אליו, לא מסוגל להתיק את עיניו משדיה של המלאה מבין השתיים, כשהלא יאמן קרה – השניה הגניבה מבטה אל אותם שדיים שבהם הסתכל בכזו התלהבות, הסתכלה בהם בריכוז רב כמגלה משהו חדש, וכאילו רעיון צץ במוחה, פנתה אל השניה ולחשה לה משהו באוזן. השניה, סמוקה ונרגשת, הסכימה, ושתיהן קמו כאחת והסתלקו.
משה הביט אחריהן בתדהמה. הוא לא יכול להבין, הרי נראה היה שזה עובד. הייתכן שהוא סתם מדמיין? או אולי הוא אף דוחה מכפי שנדמה לו, עד כדי כך שאף השיטה הטלפתית לא עובדת? לאחר שנרגע מעט, וחש כי הרחמים העצמיים הספיקו לו, הוא ניסה לשחזר במוחו את אשר קרה… כמובן! הרי הוא התמקד בתשוקתו העזה אל חמודות גופן של הנשים. בוודאי מה ששידר להן היה אותה תשוקה – והן אכן הגיבו בהתאם.
תחושת רווחה הציפה אותו והוא קנה עוד שליש בירה מהברמן כדי להרים כוסית לעצמו על ההבנה. עליו לנסות לשדר אל האשה הבאה את החרמנות שחש, אבל לא את התשוקה אל גופה של אשה. כך יגרום לה לחשוק בו, ולא באשה אחרת.
כעת התיישבה במושב שלידו אשה נוספת, תוך נאמנות לגישת "הכסא החם" המקובלת במקום זה. היא היתה באמצע שנות השלושים לחייה, שיער מובהר בגוונים, מכנסי ג'ינס הדוקים מדי שחולצה אדומה תפחה מתוכם על בטנה הכלואה. הוא הביט בה והיא החזירה מבט. הוא אזר אומץ והחליט לנסות. הוא נעץ בה את עיניו והתמקד בתחושותיו, מנסה להעביר אליה את תחושת החרמנות העזה ששלטה בו. הוא הביט בה, מתמקד בתחושת הצורך העז שחש בקרבו.
האשה התחילה לגלות אי נוחות. לשונה בצבצה לרגע מבין שפתיה. רגליה התחככו זו בזו בעצבנות. הוא הוסיף להתמקד בתחושת החרמנות שחש, מקפיד בכל כוחו לא להתמקד בפיתויי גופה. הוא ראה את פניה מסמיקות, אגלי זעה זעירים מבצבצים על שפתה העליונה. הוא יכול להרגיש איך המאמץ נותן פרי. הוא יכול לזהות כי אותה אשה מעוניינת בסקס ממש כמוהו. היא החלה להיראות ממש לחוצה, והביטה סביבה בחשש מסוים. משה כבר עמד לקטוף את פירות עמלו, כשלפתע חלף לידם גבר צעיר וחייך אל האשה. היא קמה וניגשה אליו מייד, מותירה את משה המום ופגוע, כמעט מוכן לעזוב הכל ולברוח מהמקום.
משה התאפק בקושי מלקום ולקרוא דברי נאצה אחר הבחור המתרחק. הוא חש שאותו אדם גנב בדרכי ערמומיות את הפרס שהוא – משה – עמל בשבילו כל כך קשה! הוא נרגע בקושי בכסאו, וניסה לחשוב על מה שקרה.
לאחר רגע של מחשבה, הוא הגיע – שוב – למסקנה שהבין את מה שהתרחש. הוא אכן שידר לאשה חרמנות, אבל זו לא היתה מכוונת לפעילות נמרצת איתו, אלא לתחושה כללית. לכן, ברגע שראתה האשה מישהו שנראה לה מזמין, תחושתה הועתקה אליו. ובכן, בכל נסיון הוא לומד עוד. בפעם הבאה לא תהיה לו ברירה, עליו להיות לבד עם האשה. הוא הביט סביבו בצער. לא נראה שתהיה לו הזדמנות להיות לבד עם אשה כלשהי הערב, חוץ מעם שפרה. שפתו התעקמה למחשבה.
אז אולי יש דרך אחרת? הוא אימץ את מחשבתו, מחייך בהיסח הדעת אל האשה הבאה שהתיישבה לידו, לוגם מהבירה שלו שכבר החלה לאבד את בועותיה.
כמובן. הרעיון היה מאוס עליו, אבל עשוי לעבוד. הוא רוצה שהאשה תחשוק בו, נכון? אם כן, עליו לשדר לה חשק כלפיו. לפיכך, עליו להתאמץ ולחקות במחשבותיו חשק כלפי עצמו.
משה הצטמרר למחשבה. מעולם עד עתה לא חשב כמה שגופו לא מוצא חן בעיניו, אך כעת, כשהיה עליו לדמיין מצב שבו יימשך אל גופו שלו, הרעיון נראה לו דוחה. ובכל זאת… הוא הביט באשה שלצדו. נמוכה, שמנמנה, שערה מתולתל וחום – קצת מזכירה את שפרה בצעירותה, עכשיו שהוא חושב על זה. כן… שווה את ההשקעה, אפילו השקעה כזו.
הוא החל לדמיין לעצמו את גופו שלו, התחיל לדמות תשוקה אל אבריו השונים. בכל פעם נקטע מחשבתו בסלידה שהרעיון עורר בו, ונראה שהאשה מגיבה בצורה דומה, כי היא כמעט קמה והסתלקה, ולא היה ברור לו אם בשל תחושת הסלידה ששידר אליה או בגלל הבעת פניו, אך הוא חייך אליה והיא נותרה לשבת. הוא התאמץ להתרכז.
הוא דימה את עצמו מלטף את גופו ומתענג על כך. הוא הגניב מבטים אל הבחורה, לראות אם נסיונותיו משפיעים עליה. כלום. הוא התרכז יותר, אף מצא את עצמו עוצם את עיניו. הוא דימה את גופו במערומיו, וניסה בכל כוחו לחשוב עליו כעל דבר נפלא ומושך. הוא דמיין לעצמו אותו מלטף את שערות ראשו (או מה שנותר מהן), את פניו (הוא יכול לחוש את הזיעה נוטפת מהן), את כתפיו (שפעם היו רחבות, אך היום היו די שמוטות) – די! הוא חייב להפסיק את המחשבות התבוסתניות הללו ולהתמקד במטרתו!
הוא החל שוב, לדמיין את עצמו מלטף את זרועו. אה, כן. דבר ניטרלי ונינוח. הוא דמיין את זה לרגע בשלווה, והמשיך הלאה. במקביל, הוא ניסה להתמקד בתחושת החרמנות שחש קודם, ונדמה שגוועה מעט, מנסה להחיות אותה ולהצמיד אותה לפנטזיה העצמית שלו.
הוא המשיך לעבור בדעתו על גופו, מדמיין איך הוא מלטף את כתפיו, את חזהו השעיר (הוא שלח מבט מהיר אל האשה וראה כי היא מתחילה לחייך חיוך קטן ונינוח), את כתפיו. הוא התחיל לחוש את הרגיעה חוזרת אליו, ויחד אתה את התשוקה העזה שחש קודם. הוא דימה את עצמו מחליק את ידו בחושניות לאורך מותנו, על ירכו, מחליק אותה לפנים ירכו… (האם היא מתנשמת מעט? כך, ככה זה נראה. והיא מביטה בו! רק בו!) הוא דימה את אברו, וכמעט לא נזקק לדמיין את מגעו כשהוא זקוף, שהרי יכול לחוש אותו זקוף ולהוט לפעולה בתוך מכנסיו. (האם היא שלחה מבטה אל בין רגליו, רק לשבריר שניה? כן, בהחלט. ואף ליותר משבריר שניה). הוא דימה את עצמו מלטף את אברו, את ישבנו, מחליק את אצבעו הלוך וחזור בהתגרות קלילה על עצם האגן הבולטת…
האשה אחזה בזרועו והקימה אותו, עיניה בעיניו. הוא הביט בה כמהופנט, ושמט שטר על הדלפק. הם יצאו מהפאב ביחד, צעדיהם מתכוונים כמו מאליהם למלון הזול שהיה בקרבת מקום. הוא הביט בה, ולא יכול לשבוע את מראה. הצורה שהלכה, שערה המתנופף סביב ראשה… אבל נראה היה שהיא מתחילה לאבד בו עניין. היא הביטה בו, ונראה לו לרגע שהיא תמהה, מה היא עושה אתו.
אין ברירה, חשב, אני חייב להחזיק את השליטה בה. אני לא יכול לאבד את הפרס שלי עכשיו. הוא החל שוב לדמיין את עצמו מלטף את גופו, מעביר עליו את ידיו במגע מצמרר הלוך ושוב. הוא ליקק את שפתיו היבשות והמשיך בפנטזיה, מדמיין שוב את אברו הזקור, הקטיפתי למגע, מתחכך כנגד ידו ומבקש שייגע בו. הוא ראה שהיא מתעניינת בו שוב, והחליט לא להפסיק עד שיגיעו – הם כבר כמעט שם ממילא. זה כבר לא עוד הרבה זמן.
הוא דמיין את עצמו מלטף את כל גופו, מחבק את עצמו בעוצמה, מעביר את ידיו באקסטזה של תשוקה לאורך ולרוחב גופו. הוא ליטף במחשבתו את פטמותיו, ליקק את עורו בכל מקום שיכול להגיע אליו… הוא חש שהוא מתחיל באמת להתרגש. הוא העיף מבט לעבר האשה שלידו וראה שהיא נרגשת כמוהו. הייתכן שהוא קולט את רגשותיה? לא יכול להיות, עד היום מעולם לא קלט רגשות, רק שידר… לא חשוב. הרצון שלו לגעת בגופו הלך והתחזק, הפך להיות מרכז תחושותיו. הוא יכול היה לדמיין את מגע עורו תחת אצבעותיו, את קשיותו של אברו בידו, את טעם המלח של גופו. הוא לא יכול לחדול מהפנטזיה, והאשה שלצידו החלה להתנשף נשימות רמות ושורקניות, מעבירה את ידה מדי פעם על זרועו כלא יכולה להתאפק. אך בקושי נמנע מלהעיף את ידה. הוא חש כאילו התרגשותה מוקרנת עמוק אל תוכו, מגבירה את תשוקתו לגעת בעצמו, בגופו, להתעלס עם עצמו עד דלא ידע, ותחושותיו קרנו אל תוכה והגבירו את תשוקתה לעשות אותו דבר. תחושותיהם העצימו זו את זו במעגל סגור עד שהוא פרץ בריצה, היא בעקבותיו, ושניהם דלקו אל תוך החדר שאת מפתחו שכר מראש. הם פרצו פנימה, מתפשטים בפראות, הוא זינק למיטה והחל ללטף את גופו בהתלהבות ובטירוף, והיא מנסה לגעת בו בכל מקום אפשרי, הוא הודף אותה, היא מנסה שוב, והטירוף הדהד ממנו אליה וממנה אליו שוב ושוב מעצים את עצמו ומטריף את עצמו עד שלא ידע עוד מי הוא ומי לא הוא.
"תעופי ממני יא שרמוטה!!!" צעק בקולי קולות את מה שרצה לצעוק כבר כל כך הרבה זמן, על שפרה, ולא העז. "תעופי מפה עכשיו ותשאירי אותי לבד, יא זונה!!!"
היא הביטה בו כעיוורת ולא הבינה, וכל הזמן הזה הוא הוסיף ללטף את גופו ולרעוד כאחוז קדחת.
הוא בעט בה, דוחק אותה מהמיטה. היא קמה בהבעה פגועה, מסתכלת עליו לרגע, ואז מביטה בו בהבעת בוז. "סוטה!" אמרה ויצאה באף מורם מהחדר, בלי לטרוח אפילו להתלבש, רק בגדיה מסתירים את גופה מלפנים ונעליה בידה.
הוא חש את הבוז הצורב שלה מהדהד בו, מפיל אותו מרום התשוקה אל שנאה עצמית עזה. הוא הביט בגופו העירום, בידו האוחזת עדיין את אברו המדולדל כעת, בדלת שדרכה נעלמה כרגע האשה שאת שמה אף לא ידע. הוא רצה לרגע לקרוא לה, להתנצל, לשאול לשמה, לבקש ממנה להיות אתו, אך ידע שזה לא יקרה. מצד שני, הוא שמח שהיא לא שם, שהוא אינו יכול לראות את הבוז והסלידה שרחש לעצמו משתקפים מפניה.
הוא עצם את עיניו. -
-
-
מה זאת אומרת שהמדב הוא לא המטרה?
האם כל סיפור מדב חייב להגיע למסקנה שקשורה לטכנולוגיה
(או כישוף או וואטאבר) שמתוארת בסיפור?
קח לדוגמה את ספריו של היינליין, נאמר גרבר. האם ה"מסקנה"
קשורה בכלל לרקע המדבי? לא ולא!הסיפור הזה, מלבד זאת שהוא כתוב יפה והוא מעניין,
הוא סיפור מדב טוב, לדעתי.
יש כאן רעיון מדבי מענין. רעיון משומש,נכון, אבל נעשה בו שימוש טוב.
והסיפור מתרכז לא בתופעה עצמה אלא בהשפעה שלה על האדם.אהתי את הסוף האירוני. יפה!
-
-
היו שם, בערך, שני דיאלוגים. דיאלוג אחד בן ארבע שורות בין משה לשפרה:
"תעזבי אותי בשקט, שפרה. אני מאד עצבני היום".
"אתה לא עושה עלי שום רושם, משה. גם אני מאד עצבנית".
משה חש את הדם עולה לפניו. "תגידי לי, איך זה לעזאזל שכל פעם שאני עצבני גם את נהיית עצבנית? מה, את מעתיקה ממני?" אזלת ידו גרמה לו לחוש חוסר רצון מוחלט להשקיע בכל דבר. שיילכו הנישואים האלה לעזאזל, מצדו. אין לו כוח להשקיע בהם.
"מה נדמה לך, שהכל מסתובב מסביבך, יא אגואיסט?"
(פלוס המשפט "אני יוצא" בסוף)ובסוף הסיפור משהו שבערך אפשר להגדיר אותו כדיאלוג בן שתי שורות, כשמשה מקלל את האשה והיא קוראת לו סוטה.
"תעופי ממני יא שרמוטה!!!" צעק בקולי קולות את מה שרצה לצעוק כבר כל כך הרבה זמן, על שפרה, ולא העז. "תעופי מפה עכשיו ותשאירי אותי לבד, יא זונה!!!"
היא הביטה בו כעיוורת ולא הבינה, וכל הזמן הזה הוא הוסיף ללטף את גופו ולרעוד כאחוז קדחת.
הוא בעט בה, דוחק אותה מהמיטה. היא קמה בהבעה פגועה, מסתכלת עליו לרגע, ואז מביטה בו בהבעת בוז. "סוטה!" אמרה ויצאה באף מורם מהחדר, בלי לטרוח אפילו להתלבש, רק בגדיה מסתירים את גופה מלפנים ונעליה בידה.מה, בשבע שורות הדיאלוג האלו, הצליח ליצור רושם לא אמין, ועוד כזה שאי אפשר להניח עליו את האצבע???
-
חוזרת פה התפיסה שהרעיון משומש. אני לא חושבת ככה. עד היום, *לי* לא זכור שראיתי סיפור שנכנס לנקודה, שאם יש לך יכולת להעביר את הרגשות שלך לאנשים אחרים, אם אתה רוצה שהם יימשכו אליך אתה חייב להרגיש כאילו אתה נמשך אל עצמך בעצמך. זה בעצם היה הרעיון שגרם לי לכתוב את הסיפור, כי שאלתי את עצמי אם יכולות כאלו הן ספציפיות או מוכללות. שתי האפשרויות מעניינות, אבל במקרה הזה יצאתי מנקודת הנחה שהיכולת ספציפית. הווה אומר, אדם שנמשך לנשים ישרה את המשיכה לנשים גם על סביבותיו.
יכול להיות שהנושא טופל בעבר, אני לא זוכרת שנתקלתי בזה.
וכמובן, יש פה את המרכיב הפסיכולוגי, שמתייחס לעובדה שעבור אדם כזה, כל האנשים שסביבו יהיו למעשה ראי לרגשותיו כלפי עצמו – במקרה הזה ראי לשנאה ולסלידה העצמית שלו.
תודה על התגובות, בכל מקרה, לקחתי אותן לתשומת לבי. -
אני אהבתי את הסיפור.
באשר להערתו של ניר על הדיאלוגים,
אני יכול רק לספר לך שבימים אלו
ניר שוקד על הפקת תסכית הרדיו המד"בי העברי החדש "היקום בפיתה".
מכיוון שבמסגרת זאת הוא קורא ומעיר הערות על התסריט פעם בכמה שעות,
יש לי תחושה שגם אם הוא יעלה היום לאוטובוס ויגיד לנהג
כמה לאבן גבירול?
והנהג יענה לו 4 וחצי שקל.
אז ניר יגיד לו שזה לא אמין וכדאי שיעבוד על הדיאלוגים שלו.
-
אז כן, הרעיון של שידור מחשבות לא חדש. אז מה? גם הרעיון של מסע בחלל לא חדש. הטוויסט שלך – והטיפול המדויק ברעיון – חדשים ומצוינים. מאוד אהבתי את הסיפור הזה. ניר אמר שזה לא מד"ב? נכון מאוד. זו פנטזיה.
רק דבר קטן הפריע לי, וזה השם "שפרה". זה שם שנשמע כאילו הוא לקוח ממערכון על בעל ששונא את אשתו, וכל הסיפור דמיינתי את דוד ותקווה בתור הזוג. אולי צריך לשנות קצת את הפתיחה לסיפור, להפוך את זה למשהו דמוי… נאמר, הבורגנים, ולא הרושם הקומי במקצת שקיים עכשיו.
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
לפרות מהמושבים קוראים חמדה, חדווה ונחמה. לפחות במקומות שאני ביקרתי בהם.