לולאה

[???]

מגירות עם זכרונות הן מסוג העצמים שמחממים את הלב כשמביטים בהן, אך אף אחד לא רוצה באמת לשלוף משם חפצים. זה לא מפני שהזכרונות מכאיבים, גם אם לפעמים זה נכון, אלא מכיוון שאותם חפצים מלאים בזכרונות קשורים קשר הדוק למגירה המכילה אותם. קחו את המגירה, ועמעמתם את הזכרונות. קחו את החפצים, והמגירה ריקה מתוכן.
כך בדיוק חשה שירה כשהתיישבה לרוקן את מגירת הזכרונות שלה, אותה מגירה שספגה לתוכה רסיסי ילדות במשך שנים. שירה פתחה את המגירה, והביטה בכל הדברים שפעם נחשבו כל כך בעיניה. היא לא פתחה את המגירה הזו לפחות שנתיים. הפעם האחרונה בה הכניסה לתוכה פריט היה באמצע השירות הצבאי. היא הכניסה לשם פתק מקסים שקיבלה לכבוד יום הולדתה מאחת החברות בבסיס. והנה הוא נח שם מתנוסס בגאון בראש הערימה. שירה נטלה אותו בחיוך, והכניסה אותו לארגז הריק שלידה.
היא שכרה דירה. זו היתה הסיבה בגללה ארזה את כל החפצים בחדרה הישן, וזו היתה הסיבה שנגעה גם בקודש הקודשים, במגירת הזכרונות שלה. הכל כבר היה ארוז, הכל לבד מהחפצים הקטנים היקרים, שצפנו בתוכם כל כך הרבה עבר. שירה נטלה את ספר הזכרונות מהטירונות. היא עלעלה בו נזכרת בכל הדברים הקטנים והנחמדים שהיו בתקופה הזו. והנה מכתבי האהבה של נדב, חברה הראשון. שירה הניחה אותם בארגז בזהירות. היא לקחה קבוצת עשבים שהחבר'ה היו לפעמים לוקחים במסיבות כדי לקבל מצב רוח טוב. כעבור שניה היא הפנתה את ראשה בבהלה, אך אמה לא היתה בחדר, ולא ראתה. שירה הכניסה את העשבים היבשים לארגז. גם זה זיכרון, גם את זה היא לא רוצה לאבד. היא נטלה את השרשרת שרוית, חברתה הטובה מהתיכון, נתנה לה ליום הולדתה השבעה עשר. רוית נהרגה בתאונת דרכים שנה לאחר מכן, ושירה הסירה את השרשרת והניחה אותה במגירה. גם עכשיו עוד עלו דמעות בעיניה. היא מחתה אותן, ואפסנה את השרשרת בארגז. והנה ערכת האיפור הראשונה שלה. שירה פתחה את המכסה, והביטה בחיוך במברשות הקטנות שקיבלו את צבעי הצלליות, בשפתון המכוער הזה שהיא נהגה פעם למרוח על שפתיה, בראי העקום והקטן. שערה היה שחור וחלק, עיניה כחלחלות אפורות. פניה החלו לאבד את הבובתיות שלהן רק בשנתיים האחרונות. אז בתיכון היא היתה מתוקה. היום היא היתה יפה. שירה הניחה את ערכת האיפור בארגז, ונאנחה לעצמה. כל הדברים הללו השתייכו למגירה, אך המגירה היתה שייכת לארון, והארון עמד לעבור לרשותה של אחותה הקטנה. לא, הדברים הללו יצטרכו למצוא מקום בדירה החדשה, אפילו אם הם מאבדים חלק מקסמם תוך כדי המעבר. אבל כשגיל עשרים ושתיים ממשמש ובה, זה הזמן לעבור דירה, להתחיל חיים עצמאיים. שירה החליטה להפסיק לבהות במשך דקות ארוכות בכל פריט. היא אספה מכתבים, עטים מיוחדים, מחק אחד, סרט שקישט את שערה במסיבת פורים אחת, מכתב חתום…
שירה הניחה את הכל בארגז, ונטלה בזהירות את המכתב. היא לא זכרה את המכתב הזה, שלא לדבר על כך שהוא כלל לא נפתח. היא בוודאי לא היתה מניחה במגירה מכתב שלא נקרא, נכון? שירה הפכה את המעטפה מצד לצד, משוכנעת לחלוטין שלא היא הניחה אותה שם. היא החליטה לפני שהיא פותחת את המעטפה לבחון אותה בקפדנות, אולי תזכר במקורה. למעטפה היה צבע בגון הפנינה, ולנייר המשובח שהיא היתה עשויה ממנו היה מרקם מחוספס מעט אך נעים למגע. לא היה בול על המעטפה, אות לכך ששירות הדואר לא היה מעורב בהעברתו לתעודתו. על צידה החלק של המעטפה, זה שהיה אמור לשאת את הבול החסר, לא היה כתוב דבר, והסימן היחיד שהתנוסס שם בצידה השמאלי של המעטפה היה לוגו מוזר ששירה מעולם לא ראתה כמוהו. אלו היו האות ש' והאות ק' באותיות כתב משולבות יחדיו כנחשים כסופים. שירה חייכה קלות כשראתה שהאות ש' מתאימה לשם הפרטי שלה, אבל האות ק' לא התאימה. שם המשפחה של שירה היה אלדר. היא הפכה את המעטפה, וראתה שחלק המעטפה הסוגר עוצב כחצי משושה, עיצוב כמוהו היא מעולם לא ראתה. את המעטפה חתמה הטבעת שעווה, שנעשתה בחותמת שנשאה את אותו סמל הנחשים הכסופים שהיה על גב המעטפה. שירה חזרה והפכה את המעטפה. דבר לא היה כתוב עליה. שירה ידעה בוודאות שהמעטפה לא היתה מזכרת מהצבא, מהתיכון או מכל אירוע אחר מהתקופה המתאימה. מישהו חדר לחדרה, פתח את המגירה היקרה שלה, והחדיר לשם את המעטפה. שירה חזרה אל הצד עם החותמת. היא ניסתה לשווא לשבור את החותמת, אך לא הצליחה. לבסוף הלכה לסלון, לקחה סכין מכתבים, וחתכה את חלקה העליון של המעטפה. היא חזרה לחדרה, ושלפה ערימת דפים מקופלים. המכתב נכתב בכתב יד בדיו בגון כחול ירוק. הנייר עליו נכתב היה עבה ומשובח, נייר יקר. שירה התיישבה בנוחות, פרסה את הגליונות מול עיניה, והחלה לקרוא.

"שירה," נכתב שם, "כיצד אתחיל מכתב לעצמי?"

שירה עצרה. זה היה הכתב שלה. כן, מעוצב יותר, יפה יותר, בוגר יותר, אך ללא ספק הכתב שלה. זה היה מפחיד. האם יתכן שהיא כתבה מכתב לעצמה? ואין לה שום זיכרון מהמאורע? מה, היא היתה שתויה או מסוממת כשעשתה את זה? שירה נמלאה סקרנות, והחלה שוב לקרוא.

"שירה,
כיצד אתחיל מכתב לעצמי? כיצד אשכנע אותך, אותי, בחשיבות הדברים שיש לי לספר? זה היה כל כך מזמן, היו כל כך הרבה דברים שהספקתי לשכוח. אבל אני זוכרת שסידרתי את המגירה שלי מעט לפני גיל עשרים ושתיים, כשעברתי מדירת ההורים לדירה שכורה. זה יהיה מקום טוב לשים בו את המכתב, כך אהיה בטוחה שהוא יגיע אליך, אלי, בזמן."

שירה הפסיקה לקרוא שוב, ובהתה בקיר חדרה, שהתמונות כבר הוסרו ממנו. האם יתכן שבעוד כמה שנים היא תכתוב מכתב לעצמה, ואז תחזור בזמן כדי להניח אותו במגירה, בה תוכל למצוא אותו? דברים כאלה לא קורים בדרך כלל. סביר יותר להניח שזו מתיחה מסוג כלשהו. אבל איך זייפו את הכתב? זה היה הכתב שלה. שירה המשיכה לקרוא.

"אני בת חמישים וארבע עכשיו, שירה. אני יודעת שזה נראה לך לא יאמן, אבל זו את הכותבת אל עצמך, מזהירה את עצמך מפני טעויות. אנא, קיראי בעיון את המכתב שלי, ונהגי לפיו. העתיד של שתינו תלוי בכך."

שירה הרהרה לעצמה: 'יכול להיות שאני אכתוב בשפה כזו? זה גבוה מדי בשבילי. לא יכול להיות שאני אתנסח ככה.'

"העולם הוא מקום מדהים, שירה, ולפעמים הבלתי יאמן והבלתי נתפס קורה. את בחורה מיוחדת שירה. תני לי לספר לך מה קרה לי לפני זמן רב, מה שעומד לקרות לך בעוד כשנתיים. זה היה עוד יום שבו יצאתי בבוקר כהרגלי לכיוון האוניברסיטה. הייתי באמצע התואר שלי בתקשורת ומדע המדינה…"

'זה בדיוק מה שאני רוצה ללמוד.' חשבה שירה בפליאה.

"והייתי מאוד אופטימית לגבי העתיד. חשבתי להיות אשת תקשורת או אפילו לרוץ לכנסת. היו לי תוכניות נהדרות. הייתי חברה במועצת הסטודנטים הארצית, ציוני הרקיעו שחקים. הכל צפו לי עתיד ורוד. באותו יום יצאתי מביתי כרגיל. זה היה העשרים ושניים בנובמבר שירה, של שנתי השניה באוניברסיטה. לא ידעתי עד כמה גורלי היום הזה, היום בו השתנתה ההיסטוריה האנושית. הלכתי כהרגלי לאוניברסיטה נושאת את תיק המחברות. הדרך היתה קבועה. פונים שמאלה ביציאה מהבית, חולפים על שני בלוקים עד לצומת. שם פונים ימינה, וצועדים עד שהרחוב נגמר. אז אפשר לפנות ימינה למזרח או לשמאל לצפון מערב. תמיד הייתי הולכת לצד שמאל, שם היתה הדרך קצרה יותר, אך באותו יום החלטתי לפנות לימין. אני בטוחה שהיתה לי סיבה, אך איני מצליחה לזכור מהי. אבל לאחר כמה צעדים בדרך העוקפת, שמעתי פתאום צלילי נגינה נפלאים באים דווקא מאחורי, מהדרך השמאלית בה נהגתי לצעוד בכל יום. הסתובבתי לאחור, ופניתי לדרכי הרגילה.
לאחר כמה צעדים איתרתי את הנגן. זה היה שדון קטן, שניגן על נבל. הוא ישב על גדר של בית, ופרט באצבעותיו על המיתרים. הצלילים היו נפלאים ומשכו אותי אליו בחבלי קסם. אפילו לא התפלאתי על כך שהוא שדון, יצור אגדי שמעולם לא ראיתי כמותו. כשהתקרבתי אליו הוא הפסיק לנגן, והביט בי כאילו ציפה לראותי. הוא אמר לי שאין לו זמן רב, ושעליו לספר לי כמה דברים. התיישבתי לידו, ואז הוא סיפר לי סיפור מופלא, ממנו עלה שבזמן לידתי נבחרתי להיות זו שתשנה את העולם. אני לבדי מכל העולם נמצאתי ראויה לקבל כוחות גדולים שיאפשרו לי לעשות כמעט הכל. הוא אמר שאוכל לעזור לאנשים, ללמד, לחנך, להציל נפשות. לא היה עלי לשלם מחיר עבור הכוחות האלה. הם היו שלי בזכות ולא בחסד. ניסיתי לשאול אותו על הכוחות האלה, ומאין הם באים, אך הוא השתיק אותי באומרו שוב שאין לו זמן מיותר. אז הוא הניח את ידו על ראשי לכמה שניות. הרגשתי כמו זרם חשמלי זורם מאצבעותיו אל גופי. זה היה נעים ומרגיע, וכשכמעט נרדמתי הוא נעלם לנגד עיני. הסתכלתי סביב, ואנשים מהרחוב רצו לעברי כדי לשאול אם אני בסדר. הם חשבו שאני עומדת להתעלף. איש מהם לא ראה את השדון, איש לא שמע את הנגינה. סברתי שזו היתה אך הזיה, והלכתי לאוניברסיטה.
עוד באותו יום למדתי שזו לא היתה הזיה. התחלתי להרגיש את הכוחות פועמים בי. גלים של אנרגיה שטפו אותי. הרגשתי חכמה יותר ממקודם. בשיעורים ידעתי מה המורים עומדים לומר לפני שאמרו זאת. כל חברי ללימודים שאלו אותי אם קרה לי משהו. הם אמרו שעיני בורקות, כאילו זורח מהן אור. בלילה היו לי חלומות מוזרים על שדים מרקדים בשמחה בשאול. ביום שלמחרת גיליתי שאני יכולה לקרוא מחשבות. כדי לדעת מה אדם חושב, הייתי מתרכזת בו במשך כחצי דקה, ופתאום יכולתי לשמוע את מחשבותיו. לאחר יום נוסף יכולתי להרגיש מתי אדם משקר. כעבור שבועות ספורים נוספים למדתי לדעת שכוחותי החדשים לא מתמצים בקריאת מחשבות. יום אחד ראיתי ילד נופל מאופניו ונפצע. כשניסיתי לעצור לו את הדם, הוא החלים למגע ידי. עוד לא ידעתי את זה אז, אבל זה היה היום בו החל העולם להשתנות. התחלתי לטפל באנשים, לרפא אותם במגע יד. עוד הלכתי אז לאוניברסיטה, אבל כשהופיעה הכתבה עלי בעיתון כבר לא היה לי זמן לזה. כל הזמן פנו אלי אנשים מסכנים בבקשות לעזרה, ולא יכולתי לסרב להם. התחלתי להתפרנס ממתנות התודה של האנשים האומללים. לא ביקשתי תמורה עבור עזרתי, אולם האנשים הביאו לי כאות הערכה מזון, כסף, ריהוט, תכשיטים, כל דבר שיכלו להרשות לעצמם.
כמה שנים עמוסות במיוחד עברו עלי כך, בריפוי אנשים. נערה שגאלתי ממחלת הנפילה, החלה לעבוד אצלי בהתנדבות כמזכירה, וקבעה את התורים. רשימת ההמתנה עמדה על ששה חודשים. הייתי רואה מאות אנשים בכל יום. בתי החולים היו לפעמים שולחים מסוק כדי להביא אותי למקרים דחופים. מיליונר אחד שריפאתי את בנו המשותק, נתן לי דירת פאר במתנה, וקבוצה של כעשרים בנות החלה לעשות בה תורנויות של ניקיון ובישול, כדי שלא אאלץ לבזבז זמן על מטלות ארציות שכאלה. חייתי מנותקת מהעולם במשך חודשים. שגרת יומי החלה בבוקר במטופל הראשון, והסתיימה מאוחר בלילה במטופל האחרון. המזכירה סדרה את התורים, ארגנה קניות ותורנויות ניקיון, הזמינה ציוד, כל מה שהיה צריך. בסוף השנה הראשונה הייתי סחוטה מעייפות, אך אחרי כן, גיליתי שכוחותי מתחזקים. כשטיפלתי יום אחד בילד חולה, גיליתי להפתעתי שכל משפחתו שהיתה בחדר החלימה גם כן. כבר לא הייתי צריכה לגעת באדם כדי לרפא אותו. התחלתי לערוך טיפולים קבוצתיים. המזכירה היתה אוספת שלושים אנשים בסלון הדירה, ואני הייתי מרפאה את כולם בבת אחת. אחר כך אספנו חמישים. ביממה טיפלתי בכשמונת אלפים איש. כעבור מספר ימים עזבנו את הדירה, ועברנו למתנ"ס הקרוב שהועמד לרשותנו על ידי העירייה. המשטרה התארגנה כדי לשמור על הסדר בתור. זו היתה יציאתי הראשונה מהדירה מזה זמן רב. הופתעתי לראות את פני על כרזות ברחוב, ומתחתיהם הכתובת 'שירה הקדושה'.
'מה זה?' שאלתי את המזכירה שלי.
'יש לך מעריצים, הגברת אלדר.' היא אמרה. כך היא תמיד קראה לי, הגברת אלדר.
מאותו היום הבנתי שאנשים סוגדים לי. המזכירה, תורניות הניקיון, הנהג שהסיע אותי בלימוזינה אל המתנ"ס וחזרה בכל יום, כל האנשים שעשו בשבילי דברים מבלי שהתבקשו, כולם סגדו לי כמו למנהיג דתי. דרשתי מהמזכירה לדאוג לי לזמן פנוי בערבים, והתחלתי לקרוא עיתונים, לצפות מעט בטלויזיה. מעולם לא ידעתי שהתפרסמו עלי כל כך הרבה כתבות. אנשים שראו אותי בפעם האחרונה בגן חובה הציגו את עצמם בפני העיתונאים כידידי נפש. אנשים שלא הכרתי כלל הפכו למכרים רחוקים. הורי עמדו לקיים מכירה פומבית של חפצי ילדות שלי. פערתי את פי בתמהון, ומהרתי להתקשר להורי, עימם לא דיברתי כבר כמה חודשים.
'הלו.' אמרה אמי בצידו השני של הטלפון.
'שלום, אמא,' אמרתי בקול כועס.
'שירה, מתוקה,' התלהבה אמי, 'יש לך פנאי עכשיו?'
'את עורכת מכירה פומבית של החפצים שלי?' שאלתי בזעם.
'כן, חמודה שלי, יש לזה דרישה. זה יכול להכניס הרבה מאוד כסף.'
'שלא תעזי למכור חפצים שלי.' צעקתי.
'אלה רק בגדים ישנים, דברים שאת כבר לא זקוקה להם.' אמרה אמי.
'אל תמכרי חפצים שלי, אמא.' צעקתי שוב.
'בסדר, חמודה. אם זה מה שאת רוצה, אני אבטל את המכירה.'
עוד באותו יום הוריתי למזכירה לדאוג שהורי לא יקיימו מכירות פומביות שכאלה, ושאלתי אותה כמה לדעתה הם היו מרוויחים.
'הרבה.' היא אמרה, 'לפני חודש חברה שלך מכרה משהו שהבאת לה פעם במתנה תמורת עשרים אלף דולר. אנשי הכת מוכנים לשלם הרבה כסף תמורת חפצים שלך.'
'איזו כת?' שאלתי בפליאה.
אז נודע לי שיש כת הסוגדת לי, מעין מועדון מעריצי שירה הקדושה שלבש צביון דתי. היו להם חברים בכל העולם, והם כבר החלו להתעמת עם הדתות הממסדיות. המזכירה סיפרה לי בגאווה שהם מקימים אפילו מקדשים קטנים שם מתקיימות הפגישות של הכת. כעסתי על עצמי על שלא שמתי לב למתרחש סביבי כל כך הרבה זמן. הייתי עייפה ועסוקה, ונתתי לדברים להתנהל מעצמם. זו היתה שגיאה.
באחד הערבים מצאתי זמן כדי לנסוע למקדש המרכזי שלי שבאופן לא מפתיע הוקם לא רחוק מדירתי. נדהמת הבטתי סביבי בתוך הבניין. תמונה גדולה שלי היתה תלויה על הקיר שמול הדלת. מתחתיה היו זרי פרחים. מסביב אנשים ישבו על מחצלות אל מול התמונה ועשו משהו שנראה כמו תפילה. נעצתי בהם מבטים ושאלתי את עצמי מה לכל הרוחות עובר להם בראש. כשהאנשים ראו מי נמצאת בחדר החלו צעקות, וכולם התקבצו סביבי ונפלו על ברכיהם או ניסו לגעת בי. נרתעתי לאחור בבהלה, כשהמזכירה שלי ושני שומרים מיהרו להקיף אותי ולהרגיע את הקהל. מיד נחפז לפנים איש אחד בבגד מוזר, שהקהל פינה לו דרך. גם הוא צנח על ברכיו לפני והחל למלמל משהו על הכבוד הבלתי צפוי שהענקתי לו.
'מה אתה עושה?' שאלתי בבהלה.
הוא הבין את השאלה כאילו רציתי לשאול מה תפקידו בארגון, והחל מיד להסביר בגאווה שהוא הכוהן הראשי שלי במקדש הזה. לאחר שריפאתי אותו ממלנומה, הוא הבין שקיבלתי את כוחותי מאלוהים בכבודו ובעצמו, והקים את המקדש, שכבר מנה כמאה חברים. הוא גם היה בין המייסדים של הארגון העולמי.
לא ידעתי איך להתמודד עם זה. עוד הייתי צעירה, והמומה מהמתרחש סביבי. אולי אילו הייתי מצווה עליהם להפסיק את השטויות שלהם, הכל היה עכשיו שונה. במקום זה אמרתי לו שאני לא אוהבת את התמונה שלי שתלויה שם, והוא הבטיח להסיר אותה. ואז כבר הרגשתי מאוד שלא בנוח תחת מבטי ההערצה שנתלו בי מכל עבר, אז ביצעתי ריפוי כללי באולם, ויצאתי החוצה. עוד שגיאה הצטרפה לה לרשימת הטעויות שלי. הכוהן הראשי הבין מדברי שעליו להחליף את התמונה שלי בתמונה אחרת יותר מוצלחת, והמאמינים קיבלו את הריפוי שביצעתי שם כאישור להמשיך בפעילות.
לאחר זמן מה החלטתי לבדוק מה מצבי הכספי. הסתבר, שבאחד מהימים העייפים יותר שלי, חתמתי בהסח הדעת למזכירה שלי על ייפוי כוח, שהיה מאפשר לה לעשות בכסף שבחשבון הבנק שלי ככל העולה על רוחה. למזלי, מה שעלה על רוחה היה לנהל אותו כהלכה. פי נפער כשראיתי שיש בחשבוני בערך עשרה מיליון ש"ח.
'מאיפה כל הכסף הזה?' שאלתי בבהלה.
היא הסבירה לי בלי להתרגש שחלק גדול ממנו מגיע ממתנות. לא ידעתי את זה, אבל רוב הלקוחות שלי בזמן האחרון היו אנשים עשירים מחו"ל, שבאו אלי להתרפא, והשאירו סכומי כסף גדולים כאות תודה. קיבלתי גם מכוניות רבות מכל מיני אנשים. המזכירה השאירה לי שתיים, את הלימוזינה ומרצדס אחת, ואת השאר מכרה והפקידה את תמורתן בבנק.
'וכמובן,' היא אמרה בשלווה, 'את גם מקבלת בכל חודש מעשר מהמקדשים שלך.'
בהיתי בה בתדהמה. היא אמרה שאמנם אני לא גובה תשלום עבור שירותי, אך כל מי שחפץ להיות חבר במקדש, חייב בדמי חבר, שעשירית מהם מועברת אלי. השאר משמש להקמת מקדשים ותשלומי משכורות לעובדים בארגון.
'שיעשו מה שהם רוצים.' חשבתי לעצמי. עוד טעות.

כעבור שנתיים עדיין עשיתי את המסלול היומי מהדירה למתנ"ס כדי לרפא אנשים. באותה תקופה בתי החולים כבר הצטמצמו מאוד, וצוותים רפואיים גדולים עברו לתעשיית התיירות, שהחלה לשגשג בגלל רבבות תיירים שבאו כדי להרפא. הממשלה שקלה לתת לי פרס. חסכתי לתקציב המדינה כסף רב שהוצא קודם לכן על בריאות, והכנסתי כסף רב בגלל התיירים. המקדשים שלי המשיכו לפרוח, והוני המשיך לתפוח. מריבות פרצו בין אנשים על הזכות לנקות לי את השירותים. ברחבי המדינה כבר כמעט ולא היו אנשים חולים. עדיין לא יכולתי לעזור לפגועי נפש, ומעולם לא יכולתי להצמיח גפיים קטועות. אבל כמעט בכל שאר הבעיות הייתי מסוגלת לטפל, והייתי רואה כעשרת אלפים איש מדי יום. המצב בחו"ל היה פחות ורוד, והמקדשים שלי בחו"ל היו עורכים מגבית כדי להטיס לארץ חולים קשים שלא היה להם מזור בארץ מוצאם.
יום אחד בעודי יושבת בלימוזינה שלי בדרך למתנ"ס נשמעו לפתע יריות, ואני חשתי כאב ברגל. המזכירה שלי מהרה להגן עלי בגופה, והנהג לחץ בכוח על הגז. קיללתי, ומהרתי לרפא את עצמי. הכדור קפץ החוצה מרגלי, ונפל על רצפת הרכב. שאלתי אם מישהו נפגע, והסתבר שהמזכירה חטפה כדור בגב. ריפאתי גם אותה. הנהג עצר את הרכב, והמזכירה יצאה החוצה כדי לבדוק מה קורה. היא חזרה עד מהרה ודיווחה ששני שוטרים שהיו ברחוב השתלטו על המתנקש.
'אני רוצה לראות אותו.' אמרתי, והמכונית חזרה לזירת האירוע.
המתנקש כבר ישב בניידת המשטרה בידיים כבולות. הוא היה בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, ובעל פנים נאות. כשהתקרבתי אליו, השוטרים פינו לי את הדרך, ושאלו אם נפגעתי. אמרתי שאכן נפגעתי, אך ריפאתי את עצמי, ואני בסדר. התקרבתי אל המתנקש, ושאלתי אותו למה עשה את זה. הוא הביט בי בשנאה תהומית, ולא אמר דבר. אחד השוטרים אמר שהוא דובר רק אנגלית. חזרתי על שאלתי.
'בת השטן'. הוא סינן באנגלית, 'את מסיטה אנשים מדרכו של בן האלוהים.'
עשיתי אז את מה שלא עשיתי כבר זמן רב. קראתי את מחשבותיו. הוא היה נוצרי, חבר באחת הכתות הקיצוניות ביותר. הוא וחבריו ראו בדת החדשה שהלכה וצמחה סביבי איום על הדת הנוצרית, והחליטו שאני בת מוות. הוא לא האמין בכוחותי, כמובן, והיה בטוח שאני רק מתחזה. זה לא היה הכל. כשהעמקתי לקרוא אותו, ראיתי שהיתה לו ילדות קשה. אמו היתה אלכוהוליסטית ונרקומנית, ואביו המובטל הכה אותו בכל הזדמנות. אחותו הצעירה נפטרה בגיל ארבע עקב הזנחה של אמו, ושני אחיו הגדולים ישבו בכלא. הוא היה מוצא מפלט בכנסיה בכל יום, וכך התחזק באמונתו הנוצרית.
אמרתי לכולם להתרחק ממני, כדי שאוכל לדבר עם הצעיר לבדי.
'באת כל הדרך מארצות הברית רק כדי להרוג אותי?' שאלתי אותו באנגלית.
'לא הצלחתי.' הוא השיב, 'אבל אחרים יבואו להשלים את המלאכה.'
'כמעט הצלחת.' אמרתי, 'פגעת לי ברגל. ריפאתי את עצמי.'
הוא נחר בבוז, והפנה ממני את מבטו.
'אני לא אשמה בכך שאביך הכה אותך.' אמרתי לו, 'ואני לא אשמה במותה של אחותך. אני גם לא אשמה בבעיית הסמים של אמך, ולא בגללי יושבים האחים שלך בכלא.'
הוא החזיר אלי מבט משתאה, ולחש: 'איך את יודעת?'
'אני יודעת הרבה דברים.' אמרתי, 'החברה שלך בגדה בך, וזרקו אותך מבית הספר. היית בורח לכנסיה, כי שם היה לך טוב ושקט, שם יכולת לחשוב בשלווה, היו שם אנשים טובים שנתנו לך אוכל כשהיית רעב.'
דמעות החלו לזלוג מעיניו. אני המשכתי ללא רחם.
'אני מאיימת על דתו של ישוע הנוצרי?' שאלתי, 'אני רק מרפאה אנשים. יש לי כוחות, ואני משתמשת בהם כדי לעזור. אני לא מכריחה אף אחד לסגוד לי, ואני לא גובה כסף כדי לרפא איש. מה עשיתי רע? למה להרוג אותי? אתה לא חושב שישוע הנוצרי יכול לדאוג לעצמו?'
'אני מצטער.' הוא אמר.
'אתה מצטער? אני חטפתי כדור ברגל. זה כאב. המזכירה שלי חטפה כדור בגב. אני לא חושבת שהייתי מצליחה להציל אותה אילו זה היה פוגע בלב.'
'לא התכוונתי לפגוע באף אחד אחר.' הוא מלמל.
'ומה חשבת שיקרה כשריססת את המכונית שלי? חשבת שאני נמצאת שם לבד?'
אז ראיתי שיש לו חבורה גדולה בראשו, אולי אחד השוטרים נאלץ להכותו כדי להשתלט עליו.
'זה כואב?' שאלתי, והחוותי לעבר הראש שלו. הוא הנהן. נגעתי בראשו, ועיניו נפערו לרווחה.
'זה נעלם.' הוא אמר, 'ריפאת אותי.'
'נכון.' הסכמתי.
ואז קרה מה שחשבתי שיקרה. הוא יצא מהמכונית, ונפל על ברכיו לרגלי. החלטתי לעשות כל מה שביכולתי כדי שהוא ישוחרר, ויוכל לחזור לארצות הברית ולספר לחבריו הרצחניים שכדאי להם לוותר על הרעיון. לא חשבתי אפילו לרגע שהסצינה הזו תחזק את תדמית הקדושה שלי. איך יכולתי לדעת שהיתה שם טלויזיה?
לפחות שלושה ערוצים נהגו לעקוב אחרי מסעי היומי מהדירה אל המתנ"ס. כל האירוע צולם תוך כדי התרחשותו, ומאוחר יותר הוקרן בכל העולם. נאלצתי בלית ברירה להפסיק את הטיפולים באותו יום בגלל הפגנות תמיכה המוניות שהתקיימו מסביב למתנ"ס. כשיצאתי אל המפגינים, החל הקהל לצרוח כאיש אחד: "שירה, את קדושה".
מישהו הביא לי מגבר קול, אך זה היה ניסיון אבוד מראש. לא היה לי סיכוי לגבור על כל כך הרבה קולות משולהבים ללא מערכת הגברה ראויה לשמה.

המצב החל להתדרדר מאותו יום. ניסיון ההתנקשות העלה את הפופולריות שלי לשיאים חדשים. בתוך שבוע כת "שירה הקדושה" הכפילה את מספר חבריה. המתנקש אכן שוחרר לבסוף, לאחר שביקשתי בעצמי את רחמי בית המשפט. הוא חזר לארצות הברית, והפך את הכנסיה שלו למקדש של "שירה הקדושה". לאחר כמה חודשים הוא שכנע אותי לנסוע לארצות הברית למסע ריפוי למען העניים שאין להם כסף לטיסה לארץ. הארגון האמריקאי מימן את הנסיעה. המתנקש נלווה למסע, הפעם על תקן של שומר ראש, והקפיד לספר לכולם כיצד ריפאתי את גופו ואת נשמתו, ובעיניו זרח להט מוזר של הערצה.
כשחזרתי התחלתי לקבל איומים מצידם של יהודים, נוצרים ומוסלמים אדוקים. המזכירה מהרה לשכור יוצאי סיירות קרביות ושומרי ראש מיומנים כדי לאבטח את תנועותי. את מבצעי הריפוי התחלתי לבצע כשאני מוקפת בטבעת של שומרים שהיו נכונים למסור את חיי עבורם. גם החברים בכת שלי הפכו מיליטנטים, והחלו להסתובב עם נשק ולהגן על כבודי בכל הזדמנות. קטטות בין האנשים שלי לבין אנשים דתיים בני דתות אחרות הפכו לדבר נפוץ. התראיינתי בטלויזיה, והתחננתי בפני אנשי שלא יגיבו באלימות על עלבונות כלפי, אך ללא הועיל.
המשכתי לרפא אנשים, וכוחותי המשיכו לגבור. ברבות השנים יכולתי גם לרפא מחלות נפש, ופיתחתי יכולות של תקשור עם יצורים ממישורים אחרים. במקום להקשיב לחדשות ולשמוע על מהומות שפרצו בין החסידים שלי לחסידי דתות אחרות, הייתי מתקשרת עם יצורים ברמות גבוהות. מסביבי הוסיפה הכת שלי לצמוח, והפכה לדת לכל דבר.

התקרבתי לגיל ארבעים, כשהבנתי מה עשיתי. דווקא ההסתגרות שלי תרמה להילת הקדושה שצמחה סביבי. נוצרה לי תדמית של אשה קדושה שאינה מטרידה את עצמה בהבל החיים, שנמצאת ברמה גבוהה משל שאר האנושות. כשהחלטתי להתחיל להלחם נגד התפשטות הדת שלי, כבר היה מאוחר מדי. מספר החסידים שלי בעולם התקרב למיליארד. כל מה שניסיתי לומר להם קיבל פרשנות מפי ראשי הארגון, פרשנות שתמיד היתה לטובתם.
ואז גיליתי, שאמנם האנשים סוגדים לי כמו לאלה, אך הם לא באמת מעוניינים לשמוע את מה שיש לי להגיד. הם התרגלו לדמות מסתורית הנגלית לעין רק בזמן ריפוי, וגם זה בעד לערימה של שומרים. הם לא רצו לשמוע את שירה האמיתית, שניסתה לומר להם להפסיק ללכת למקדשים ולהפסיק לסגוד לה. הוריתי למזכירה לארגן לי חודש שקט בו אוכל להתבודד. שכרתי בית הארחה שלם לחודש, רק לי ולאנשי, וניצלתי את הזמן כדי ללמוד מה התחדש בעולם בשנים האחרונות.
מה שנגלה לי היה מזעזע. שירותי הרפואה בעולם היו בדעיכה מתמדת. כוחותי כבר היו ברמה כל כך גבוהה, שהייתי מרפאה אלפי אנשים בבת אחת. עיריית רמת גן העמידה לרשותי את האיצטדיון, ובכמה מחזורים ביום הייתי מרפאה כחמישים אלף איש. נמל התעופה בן גוריון הפך לשדה התעופה העמוס ביותר בעולם. המטוסים היו נוחתים בו אחד אחרי השני, מביאים איתם אנשים חולים. ברוב הארצות, שירותי הרפואה התדרדרו לרמה של רפואת חירום בלבד וטיפול בקטועי גפיים.
'אבל למה הם עושים את זה?' שאלתי את המזכירה שלי.
'אנשים לא אוהבים לסבול.' אמרה המזכירה, 'הם מעדיפים לטוס לפה ולהרפא ברגע, מאשר להתאשפז בבית חולים, לעבור בדיקות מכאיבות, ולרדת באיכות החיים.'
'אבל למה הממשלות מזניחות את בתי החולים?' הוספתי לשאול.
'יותר זול להטיס אדם לישראל מאשר להשתיל לו לב. כשאין דרישה, אז סוגרים מחלקות בבתי חולים. אין טעם להשאיר רופאים שלא עושים כלום. המצב בחו"ל עוד טוב יחסית למה שקורה בארץ. שם רופאים עוד רושמים אנטיביוטיקה מדי פעם. כאן יודעים רק לעשות עזרה ראשונה, ואז להריץ אליך את החולה.'
'זה נורא.' אמרתי בהלם מוחלט, 'מה יקרה כשאמות?'
'את לא תמותי.' אמרה המזכירה בביטחון ועיניה ברקו.
היא אולי חשבה שאני לעולם לא אמות, אך אני לא חשבתי כך. עם כל כוחותי, הזדקנתי בקצב נורמלי. לא חשבתי שאחיה לנצח, והיה ברור לי מה יקרה לאחר מותי. האנשים שהיו רגילים לריפוי קסמים, יפנו שוב לעזרת שירותי הרפואה, שיקרסו מיד. הם יגלו שהרופאים המעטים איבדו מיומנויות חשובות מאוד, כמו השתלות איברים, טיפולים בסרטן ובמחלות כרוניות. בתי החולים המעטים שישארו אז לא יעמדו בעומס. מהומות עלולות יהיו להתפתח, ושירותי הבריאות יהיו יקרים מבכל עת בעבר.
לבד מכך, אנשי הדת שלי הפכו מסיונרים כוחניים. הם שכנעו בכל כוחם אנשים להצטרף לדת החדשה, ומי שלא הסכים היה עלול להיות קורבן להתנכלויות. שמעתי על ארץ קטנה שבה הדת שלי הפכה לדת השלטת. היו גם כתות נוצריות שהחליטו שאני אחותו של ישו, דבר שגרר מלחמות פנימיות בתוך הממסד הנוצרי. אפילו בארצות מוסלמיות פרצו מהומות על רקע דתי, כשחסידי ניסו להתחרות במסגדים. העולם היה על סיפה של מלחמת דת בלתי נעימה.
בסוף אותו חודש היה לי ברור שעלי לעשות משהו כדי לעצור את המגמות המסוכנות האלה. ידעתי מה יתרחש אחרי מותי. שירותי הרפואה יקרסו. חברות תעופה שהתרגלו להטיס מיליוני אנשים לישראל בכל שנה יאבדו את מקור פרנסתן. חסידי הנלהבים כבר לא ישמעו את דברי שקוראים להם לסבלנות ואיפוק, אלא רק את ראשי הארגון שיקראו להם לצאת למלחמת קודש. מותי העתידי יגרום תוהו ובוהו בעולם. ידעתי שעלי לעשות משהו, אך לא ידעתי מה.

את השנים הבאות הקדשתי ללימוד ולחשיבה. בין משימות הריפוי השגרתיות, שקעתי במדיטציה. בעזרת תקשור עם ישויות נשגבות למדתי שהכוחות הללו שחשבתי פעם שהם ברכה, הם אכן קללה לאנושות. מערך הכוכבים בשבריר השניה בו הגחתי לאויר העולם סימן אותי כאדם היחיד היכול לקבל את הכוחות, אך זה לא היה הכרח קוסמי. השדון שהעניק לי אותם בא ממישור קיום האוהב בלבול, אי סדר, תוהו ובוהו. הוא העניק לי את הכוחות הללו כדי שהעולם ישקע במהומה לאחר מותי. למדתי שלא יכולתי למנוע את התוהו ובוהו. לא בשלב מאוחר זה.
אבל היתה לו נקודת תורפה לשדון. הוא יכול היה להעניק לי את הכוחות רק במערך כוכבים מסויים, מערך שהתקיים במשך כשעה, בדיוק אז כשקיבלתי אותם. אילו הייתי מאחרת לפגישה איתו, כל זה היה נמנע. הוא היה מפספס את ההזדמנות שלו, והעולם היה ממשיך להתנהל כפי שהיה אמור להתנהל. ללא ניסים.
אבל הפגישה כבר היתה, חשבתי. האם אפשר למנוע ממנה להתרחש לאחר שכבר התרחשה?
הוספתי ללמוד, וכוחותי המשיכו להתחזק. הצלחתי לתקשר עם ישויות רמות עוד יותר. מהן למדתי שמסע בזמן הוא אפשרי, ואפילו במסגרת כוחותי. אז ידעתי מה עלי לעשות. עלי לחזור בזמן לתקופה בה הייתי סתם נערה רגילה, ולמנוע מעצמי לקבל את הכוחות. כשיחמיץ השדון את זמנו המיועד, הכל ישתנה. לא אהיה עוד "שירה הקדושה". אהיה סתם שירה אלדר, סטודנטית למדע המדינה. לא ששתי לוותר על כוחותי, אבל ידעתי שזה לטובתה של האנושות. הרפואה חייבת להתפתח, יש מספיק דתות גם בלי זו שלי, ואסור לאנשים לסמוך על קסם ועל כוחות על טבעיים של איש קדוש.
עוד כמה שנים חלפו עלי בלימוד טבעו של המסע בזמן. יכולתי לבצע את זה בעזרת המחשבה. למדתי שאסור יהיה לי לפגוש בך, בי הצעירה. יכולתי לנסות להסיט אותך ממסלולך באותו יום, או שיכולתי להתעמת עם השדון. לא חפצתי להתעמת עם זה שנתן לי את כוחותי. הוא בוודאי חזק ממני. לא רציתי לנסות להסיט אותך ממסלולך. הסכנה לפגישה גדולה מדי. החלטתי להשאיר לך הודעה. זכרתי שסידרתי את המגירה שלי עם הזכרונות זמן קצר לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה. החלטתי לכתוב לך מכתב, ולהשאיר לך אותו במגירה. שיערתי שמכתב חתום במגירת הזכרונות יעורר את סקרנותך, ואת תקראי אותו.

שירה, המחשבה על כוחות על טבעיים בוודאי מרגשת אותך מאוד. אנא, הקשיבי לי, לעצמך. אין טובה בכוחות האלה. הם קללה לאנושות. אני בת חמישים וארבע עכשיו. בודדה, ללא חברים. כולם סוגדים לי. אף אחד אינו מעז להיות חבר שלי. כל כך הרבה בני אדם תלויים בי. כשאמות, הם יהרסו. מהומות יפרצו. אני חוששת שאנשים חפים מפשע ימותו. אסור לזה לקרות.
כל שעליך לעשות, שירה, הוא להמנע מהפגישה עם השדון. כשתלכי לאוניברסיטה בעשרים ושניים בנובמבר, פני ימינה. המנעי מהשדון. לכי לצד ימין. זה כל מה שעליך לעשות כדי למנוע מכל זה להתרחש.

עוד מעט אצא לדרכי אחורה בזמן. אני לא יודעת מה יקרה. אני יודעת שבכוחי לנסוע לאחור. הנסיעה לעבר היא בטוחה. זה כמו להעביר מכונית להילוך אחורי ולנסוע על הכביש בכיוון ההפוך. הכביש שם, והוא יציב. אבל הדרך חזרה אינה בטוחה כלל. קל לחזור לעבר הידוע. אבל ברגע שאהפוך לחלק מהעבר, העתיד יהיה בלתי נודע. זה יהיה כמו נסיעה במישור ללא סימנים בנתיבו של כביש שעוד לא נסלל. רוב הסיכויים שאאבד את דרכי, ואמצע את עצמי במישור קיום אחר, ממנו לא אוכל להחלץ. אאלץ לקחת על עצמי את הסיכון. זו טיבה של האחריות שקיבלתי על עצמי שלא מרצון.

זהו, סיימתי את המכתב שכתבתי לעצמי. אני מקווה שאת מבינה כמה חשוב שתצייתי להוראותי. זכרי, שירה, כשאת מגיעה להתפצלות, פני לימין, כי משמאל אורבת סכנה. פני לימין.

שירה אלדר"

שירה הסתכלה על החתימה שלה שהתנוססה בתחתית העמוד האחרון. זו היתה אכן החתימה שלה, מהוקצעת ובוגרת, אך החתימה שלה. היא רפרפה שוב בכל דפי המכתב. אז נשאה את עיניה לתקרה. אין לדעת מתי היא המבוגרת היתה כאן. אולי אתמול, אולי לפני שנה. היא הניחה את המכתב והסתלקה. מה יקרה עכשיו? האם שירה המבוגרת הצליחה למצוא את דרכה לעתיד? האם היא הגיעה בחזרה לעולם שעזבה, או אולי תצליח התוכנית שלה והיא מצאה את עצמה בעולם נטול "שירה הקדושה"? ואיך היא תסתגל לעולם החדש? ואולי העולם עוד לא השתנה, אך ישתנה לאחר העשרים ושניים בנובמבר של השנה הבאה? ואז פתאום הכל יתהפך? אבל אם היא נסעה בזמן, אז לזמן הזה שנותר אין כל משמעות.
שירה הרגישה מבולבלת מהמחשבות, והלכה להכין לעצמה כוס שתיה חמה. היא חזרה לחדרה, ועלעלה שוב במכתב על כוס הקפה. היא החליטה לעזוב בצד את המחשבות הפילוסופיות על מהות המסע בזמן, ולהתרכז במעשיה מנקודה הזו ואליך.
'אולי אני לא אלך לאוניברסיטה?' היא שאלה את עצמה, ואז הבינה שזה יטרוף בוודאות את תוכניתה של שירה הבוגרת. אם לא תלך לאוניברסיטה, השדון ימתין לה במקום אחר אותו לא תוכל לצפות מראש. לפי המכתב השדון בחר להמתין לה על הדרך הרגילה שלה למקום הלימודים, כדי שלא להחמיץ אותה. לא, היא תמשיך את חייה המתוכננים. הפעולה שתנקוט תהיה רק באותו יום. ואז עלה בדעתה שאולי המכתב הוא תרמית. אולי איזה כוח המתנגד לפעילותה של "שירה הקדושה" זייף את המכתב כדי למנוע ממנה לקבל כוחות שדווקא יתרמו רבות לאנושות?
שירה נאנחה, והניחה את ראשה על השולחן.
'למה זה מגיע לי?' חשבה באומללות.

במשך כשבוע היא השתעשעה ברעיון שהכל איזו בדיחה גרועה של אחותה, שבוודאי מתפקעת מצחוק מכל הסיפור, אך אז היא קיבלה את המכתב מהאוניברסיטה, שהודיעה על קבלתה ללימודים בחוגים למדע המדינה ולתקשורת.
שירה ארזה את המכתב במכל אטום, והניחה אותו במקום מוסתר בדירה. היא החליטה להתייחס אליו כאל מכתב אמיתי ולנהוג לפיו.
'אחרי הכל,' היא חשבה, 'אם לא אסמוך אפילו על עצמי, על מי אסמוך?'

הזמן חלף במהירות. האחריות שבדירה החדשה, הלימודים, החברים, כולם השכיחו מליבה של שירה את המכתב. מדי פעם היתה מוציאה אותו ומעיינת בו, אך הוא לא הטריד את מחשבותיה מעבר לסיוטים בלילה.

שירה התעוררה בבוקרו של העשרים ושניים בנובמבר בחלחלה. השותפה שלה כבר יצאה לעבודה, ושירה מיהרה לקום ולהתכונן ליציאה לאוניברסיטה. היא שלפה את המכתב, שכבר כמעט ידעה בעל פה. הטרידה אותה ההוראה של שירה המבוגרת לפנות ימינה.
'אולי כדאי שלא אלך בכלל ואשאר בבית?' שאלה את עצמה.
ואז עלתה בדעתה סיבה מדוע לא. השדון, כשיראה שהיא אינה מגיעה בזמן הרגיל, עלול לחפש אותה בביתה. מאחר שכבר הכירה את הדרך, הבינה שהשדון בחר במקום אידאלי. לא רחוק מהבית שלה, ועם זאת רחוב שקט ללא הרבה אנשים. אם יראה שהיא אינה מגיעה הוא יבוא לחפש אותה כאן. הוא יספיק לעשות זאת במסגרת הזמן שלו. ומה אם תצא מהבית ותלך בכלל לכיוון ההפוך? או, אז אם יש לשדון שותפים, הם עלולים להודיע לו על השינוי. שירה המבוגרת בוודאי חשבה על כל אלה. אולי הפניה ימינה ברגע האחרון דווקא היא תגרום להחמצת הפגישה. עד שיבינו שותפיו של השדון, אם יש לו כאלה, שהיא אינה מתכוונת לחזור וללכת בדרך הרגילה, אולי תסתיים השעה.
שירה עיינה שוב במכתב. ההוראה היתה ברורה מאוד. ללכת ימינה. היא עצמה החליטה כך. האם תלך נגד ההחלטות של עצמה?
שירה שאפה אויר מלוא הריאות, השליכה על גבה את התרמיל, חפנה את המכתב בכיסה, ויצאה בדרך המוכרת כל כך אל האוניברסיטה. היא הלכה עד לצומת הסמוך, וחשה את ליבה פועם בעוז. כשפנתה ימינה החלה סחרחורת. עוד כמה צעדים תגיע אל הפניה הגורלית. המוסיקה, היא נזכרה. היתה גם מוסיקה, מוסיקה מהפנטת. היא חייבת להתעלם מהמוסיקה. עוד כמה צעדים. שירה הוציעה את המכתב מכיסה, ואחזה בו היטב כאילו היה קמע. היא קלטה לפתע שהיא עומדת לוותר על כוחות שלא היו כמותם על כדור הארץ.
'אבל החלטתי שזה היה רע.' חשבה, 'אני בסך הכל מונעת מעצמי דבר רע, כמו למנוע מנרקומן לעתיד לצרוך את מנת הסם הראשונה. זה הופך את החיים לקלים יותר.'
היא הגיעה אל הצומת. מצחה היה כבר רטוב מזיעה. מצד ימין, הדרך העוקפת לאוניברסיטה. מצד שמאל האלכסוני הדרך הקצרה. היא שמעה צלילי נבל קלושים. שירה הביטה שוב בסופו של המכתב.
"פני לימין." היה כתוב שם.
היא החליטה לציית לעצמה. היא אטמה את מוחה למוסיקה, שאפה אויר מלוא הראות, ופנתה לצד ימין.
היא פסעה כמה פסיעות, וחשה רגועה יותר, כאילו אבן נגולה מעל ראשה. המעמסה של החודשים הרבים שעברו מאז גילתה את המכתב נעלמה. היא עשתה את זה. היא פנתה לימין. היא מנעה את כל העתיד להתרחש.
שירה פסעה עוד כמה צעדים בהקלה, ונעצרה בתחושה של מוזרות. ידה הימנית התרוקנה במפתיע. היא בהתה בה בבלבול, כי לא זכרה שאחזה במשהו, אך היא זכרה תחושה של התרוקנות. כיצד זה יכול להיות? היא ניסתה לשחזר את מעשיה מאז התעוררה בבוקר, ולא זכרה שאחזה משהו בידה. ועם זאת, היא חשה שמשהו חסר. היא הסירה את התרמיל מכתפה, וערכה בו חיפוש, אך הכל נראה כשורה. שירה העמיסה את התרמיל שוב, תוהה על מה שקרה. אולי היא חלמה תוך כדי הליכה, ודמיינה שיש לה משהו ביד? זה לא קרה לה אף פעם. שירה הביטה סביב והבינה שבאמת חלמה תוך כדי הליכה. היא אפילו פנתה לרחוב הלא נכון, לדרך שהיתה עתידה להעריך את זמן ההליכה ללימודים בערך בעשרים דקות.
'למה הלכתי מכאן?' היא שאלה את עצמה, אך לא מצאה תשובה. היתה לה תחושה מעורפלת שהיתה סיבה לפניה, אבל לפני שהספיקה להתעמק בעניין, שמעה פתאום צלילי מוסיקה נפלאה באים מהצד השני, מהרחוב דרכו היתה תמיד עוברת. זו היתה מוסיקה חלומית, צלילי נבל עדינים נפרטו ביד אוהבת. היא רצתה למצוא את המקור להם. שירה הסתובבה, והלכה אל הדרך השמאלית.

[גל]

(סליחה אקיי, על הכותרת. אם אין לך מושג מה זה, את יכולה לבדוק במילון עין הדג).
סיפור כתוב יפה, כרגיל.
לי אישית היתה בעיה מסוימת עם השדון והנבל.
סתם הרגשה שלי כאילו "זה לא שייך". אבל אני לא
יכול לשים את האצבע מה בדיוק הבעיה.

מה שלא ברור לי זה למה המכתב נעלם.
מבחינה הגיונית כל עוד היא לא היתה אצל השדון
המכתב והזכרון צריכים להשאר אצלה.
רק לאחר תום השעה ואם היא לאקבלה את הכוחות
המכתב היה אמור להעלם.
כי הרי העלמות המכתב מעידה כביכול על יצירת עתיד חדש
ואם לא נוצר עתיד חדש, מדוע שהמכתב יעלם?
זאת כמובן אם ניתן ליצור עתיד חדש.
אם לא, והכל קבוע כך שבכל מקרה היא היתה
מקבלת את כוחותיה, גם אז המכתב לא היה נעלם, כמובן.

זהו, בינתיים.

[שלמקו]

הסיפור מורכב משני סיפורים- הפנטסטי של הכוחות והמד"בי של המסע בזמן. השילוב ביניהם הוא, במפתיע, די חלק.

אבל גם אני כתבתי סיפור של מסע בזמן, ושמרתי אותו למפגש של נעמי… עכשיו את גורמת לשלי להראות רע…

בסך הכל, כרגיל אצלך, סיפור טוב. אין נטפוקים, אין בעיות הגהה קריטיות.

[גרומיט]

הסיפור בנוי ברובו כמונולוג ארוך, ואני לא בטוח שהמונולוג הזה יכול להחזיק סיפור שלם. חברה בו קצת יותר פעילות, התקדמות. אחרי הכל, רוב הסיפור בנוי ממכתב דיווחי ודי יבש על עלילות האשה שקיבלה כוחות. בשביל שדיווח כזה יוכל להחזיק, לבדו, סיפור, צריך שיהיה שם ערך מוסף כלשהו שלא כל כך מצאתי בסיפור הזה.

הכתיבה, כרגיל אצלך, טובה מאוד. הסיפור – פחות. מזכיר לי כמה רעיונות בוסר שהיו לי על "איך אני אעשה שהכל יהיה טוב יותר", ולא ממש מצליח לצאת מהבוסריות הזאת. גם השילוב של רעיון פנטסטי מובהק בחלק העיקרי של הסיפור עם מסגרת מד"בית של מסע-בזמן בסיפור המסגרת לא ממש הסתדר לי. שילוב כזה הוא אמנם אפשרי לפעמים, אבל הוא חייב להיות הרבה יותר מוקפד. רעיון רציונלי כמו פרדוקסים של מסע בזמן לא מסתדר בקלות עם מציאות שמבוססת ברובה על קסם. יש דוגמאות שסותרות את מה שאמרתי (ע"ע שערי אנוביס), אבל הכלל תופס ברוב המקרים.

ומזה – להודעה הכי חשובה:
"עצמו את העיניים" שלך פורסם ברגעים אלה בבלי פאניקה. מזל טוב לשנינו (-:

[אלכסנדרה]

את הבעיה שגרומיט מציין ראיתי מקילומטרים. הרי ברור שאם שירה מבטלת את כל הארוע, היא מבטלת גם את כתיבת המכתב, לפיכך מבטלת את הביטול.
מכל הישויות הגבוהות שהיא מדברת איתן, לא נמצאה אחת שתעיר לה על הבעיה הנדושה הזאת? מישהו שימצא פיתרון קצת יותר מקורי לפרדוקס המסע בזמן??

ולניטפוקים:
1. צרם לי שלאחר הפסקה הראשונה מופיע "כך בדיוק הרגישה שירה" הלוא ברור שהקטע מתאר את תחושות הגיבור. אלא מה, הוא נמצא שם במקרה?

2. יש לך נטייה להאריך ולסרבל משפטים שלא לצורך. אחרי כמה זמן זה נהיה מעיק ומעייף. דוגמאות:
היא שכרה דירה. זו היתה הסיבה בגללה ארזה… (מה רע ב"לכן"?)
לנייר המשובח שהיא היתה עשויה ממנו היה מגע מוספס (מספיק לנייר המשובח היה מגע)
שירות הדואר לא היה מעורב בהעברתו לתעודתו (מספיק שרות הדואר לא היה מעורב.)

אפשר לטעון כי זה עניין של סגנון, ואפשר לענות לכך כי זהו סגנון טרחני.

3. התיאור החיצוני של שירה ממוקם בצורה מלאכותית. עדיף לפזר את הפרטים השונים לאורך ההקדמה, ואולי אף בתוך המכתב.

[שלמקו]

לכל סופר יש דרך משלו להתייחס לפרדוקסי זמן. עד שמישהו (לא הדוד של NY) ימציא מכונת זמן ויבדוק מדעית, אין דרך לדעת איך זה נפתר. זו נקודה קלאסית בשביל דעה אישית- אם אקיי מנאי רוצה לבצע זאת ככזה, אז ככה זה יהיה בסיפור.

[אלכסנדרה]

אחר שאי פעם נאמר כאן בפורום. "אם הסופר רוצה שזה יהיה כך, אז זה יהיה כך". בטח שזה נכון, אבל המטרה כאן היא סיפורים טובים יותר ולא חופש ביטוי לסופרים.

בעצם, הסיפור נוקט בגישה די סטנדרטית לפרדוקס, והסטנדרטיות הזאת מאד צפויה, מה שמפחית את ההנאה מהסיפור לדעתי. מה שמוסיף לבעייתיות זה העובדה שהגיבורה לומדת את סודות המסע בזמן מישויות גבוהות. מה, הישויות האלה רק עונות לשאלות כן-לא? אם אי אפשר לשנות את העבר, אז אף אחת לא יכלה להגיד לשירה משהו?

[???]

כלומר, בתור רואת כל, יודעת כל ומבינת כל היא לא הייתה אמורה להיות מעט פחות סתומה ו*לראות* לאן תוביל הדרך מהרגע שבו אנשים מתחילים להגיע, כמו שאני בטוח שרוב הקוראים כאן עשו?
לא אהבתי את הסיפור – ערבוב של מספר קלישאות מוכרות לאו דווקא יוצר משהו חדש, ביחוד לא כשהקלישאות נשארות בדיוק באותה הדרך בה ראינו אותן במקום אחר, ללא חידוש או קישור אמיתי ביניהן.
הסיפור היה ארוך מדי והתנהל באופן צפוי לחלוטין.

[Boojie]

אודה ואתוודה – לא קראתי את כולו. אפילו לא חצי. התחלתי בהתחלה, איבדתי סבלנות, רפרפתי משפט פה משפט שם, מספיק כדי להבין מה קורה, ועברתי לסוף (הצפוי מאד, לכל מי שמכיר סיפורים מהסוג הזה). לא נראה לי שהיה חסר לי כלום כדי להבין את העלילה.
בקיצור – אפשר היה לקצר את הסיפור הזה בהרבה. ועד כמה שיכולתי להתרשם, בתור אדם שלא קרא את כל הסיפור – הבנייה שלו פשוט לא מספיק חזקה כדי להחזיק רעיון כל כך משומש. כלומר, הוא כתוב יופי (כרגיל), אבל הרעיון שלו הרבה יותר מדי משומש. כדי שסיפור עם רעיון כל כך משומש יגרום לי "להיתפס" צריך להיות בו משהו הרבה יותר ואו, שבסיפור הזה לא היה.

[נחשו מי]

סיפורי מסעות בזמן נכתבו כבר כל כך הרבה, שנורא קשה לכתוב סיפור כזה שיהיה מעניין. הוא צריך להיות או מקורי מבחינת המכניקה של המסע (קשה!), או עד כדי כך מוצלח ומושך מבחינת דמויות, סגנון וכו', שהקוראים יצליחו להתעניין בו למרות הכל. לטעמי, הסיפור הזה לא רק שלא מצליח, הוא גם לא מנסה.

[נחשו מי]

זה נראה כאילו חתכו קטע מסיפור ילדים והדביקו כאן. זה לחלוטין לא מתאים לאווירה של הסיפור. אולי (סתם השערה) הרעיון עם השדון צץ לפני שאר הסיפור וזה מה שהצית את ההשראה. אבל חייבים למחוק את הדברים האלה אחר כך, בטיוטות המאוחרות, אם רואים שזה כבר לא מתאים לסיפור שהתפתח במהלך הכתיבה.

[???]

אני לא זוכרת אף מקום שכתוב שם שהמסכנה רואה הכל ויודעת הכל, היא בסה"כ יודעת לרפא אנשים.
ולא היא לא יכולה להיות מעט פחות סתומה, היא בחורה צעירה בת 22 כשכל זה התחיל וכל מה שהיא עושה כל היום זה לרפא אנשים.
אתה באותה מידה יכול לבוא בטענה ליוצרים של הסרט רוצחים מלידה, על זה שאנשים לקחו השראה מהסרט והלכו ורצחו אנשים. להם היתה שליטה על זה? לא! גם לילדונת בת 22 אין שליטה על כל מה שקורה בעולם.

ועוד שאלה, איך אפשר לעשות ניתוח היסטורי לעתיד? מה, ללכת לקרוא את הברית החדשה, נבואות מוחמד, כתבי הדת הבודהיסטית ולהשליך משם? הלו אלו רק מיתולוגיות דתיות, קצת כמו המיתולוגיה היוונית-רומית או הקלטית או האצטקית. המיתולוגיות של היום הן הדתות של העבר. האם הן יכולות לתת לנו ולו רמז קל לעתיד? לא!
אף אחד לא חושב, ובטח לא בחורה צעירה ולא מנוסה, שתהיה לו כזו השפעה על חיים של אנשים. גם ביל גייטס בטח לא חשב שהוא רוצה אימפריה, כל מה שהוא רצה היה לכתוב תוכנית טובה שתהיה ידידותית למשתמש, ותראה מה יצא מזה.

[???]

"גלים של אנרגיה שטפו אותי. הרגשתי חכמה יותר ממקודם. בשיעורים ידעתי מה המורים עומדים לומר לפני שאמרו זאת. […] ביום שלמחרת גיליתי שאני יכולה לקרוא מחשבות. כדי לדעת מה אדם חושב, הייתי מתרכזת בו במשך כחצי דקה, ופתאום יכולתי לשמוע את מחשבותיו. לאחר יום נוסף יכולתי להרגיש מתי אדם משקר."
אני לא יודע אם זה אכן אומר שהיא יודעת כל וכו', אבל היא בהחלט אמורה להיות חכמה מעט יותר, ובהתחשב בעובדה שאחרי מספר שנים היא יכולה לרפא (תכונה שנוספה לאחר מכן) אנשים שנמצאים סביבה אוטומטית, האם היא לא מסוגלת אפילו להבין שהם מעריצים אותה?האם חברי הכת לא הלכו אליה אף פעם, לבקש ממנה ברכות ודברים מהסוג הזה? לא סביר שהם יגורו במרחק של שתי דקות מהדירה שלה, יסגדו לה, ואף פעם לא יפנו אליה – ובהתחשב בקשרים הכלכליים שבינה לבין הכת (שוב, כמובן, ללא ידיעתה) סביר מאוד שיכניסו אותם – או אפילו אנשים שיחשבו על הכת כשהם נכנסים – היא לא אמורה לדעת *משהו* מהדברים האלה?

[אסטרו-נעמי]

אכן, רעיון מצוין, להתחיל לעבוד על סיפור כבר עכשיו.
שמעת, נעמי? שמעת?

[???]

הכל טוב ויפה ונכון.
אבל…
אתה עדיין מצפה מבחורה צעירה, עם כל הכוחות שיש לה, לדעת מה קורה בכל העולם. איש לא יכול לעשות ניתוח פסיכולוגי, סוציאלי, חברתי ומדיני לכל העולם. לא משנה כמה כוחות יש לה, זה "קצת" יותר מידי.
במיוחד כשהיא עסוקה כל הזמן בלרפא כמויות אדירות של אנשים.

[???]

שזה אומר: קריא, מעניין לעתים, גורם לציפיות.
אבל: קצת ארוך מדי, מעייף, והסיום מאוד מאכזב. ממש לא מקורי.
לסיכום: ראינו סיפורים טובים יותר שלך.

[Preacher]

ביל גייטס רק רצה לכתוב תוכנה ידידותית למשתמש… אוי, חנקת אותי מצחוק.

[???]

אני מודה שמאוד הופתעתי. למה הופתעתי? כי יש לי שפני נסיון קבועים שבדרך כלל קוראים את הסיפורים שלי לפני כל אחד אחר. יש להם נטייה לקרוע לגזרים יצירות שלי שהם לא אוהבים (לא באופן מילולי, כמובן), ולכן אני נוטה לסמוך על הדעה שלהם.

זאת אולי הפעם הראשונה שהתגובות בפורום ממש הפוכות מאלה של שפני הניסיון, ומכאן ההפתעה.

אז אחרי שלקחתי פסק זמן כדי לקרוא שוב את כל התגובות כמה פעמים, הנה התשובות:

לגבי הפרדוקס, נכון, זה הציק לי המון בזמן הכתיבה. מכל סיפורי המסע בזמן שאני קראתי, רק אלה של היינליין לא צפנו שום סתירה לוגית שהיא. מה שאני עשיתי הסתדר עם ההגיון שלי. ברגע שהיא פנתה ימינה והיה ברור לה שהיא לא חוזרת, העתיד השתנה והמכתב נעלם. כשזה קרה היא שכחה את הסיבה בגללה פנתה ימינה, והחליטה לפנות שוב לדרך המסוכנת. המכתב לא חזר כי עדיין לא נכתב. כשהיא מגיעה אחרי שנים לכתוב את המכתב, היא מציינת בו שהיא לא זוכרת למה החליטה לפנות לצד ימין. כמו שאמרתי זה מסתדר עם התפיסה שלי של מסע בזמן. מי שלא מסתדר לו, אז לא.

לגבי ההערות הסגנוניות של אלכסנדרה, הסכמתי עם כמה מהן שהיו מאוד נכונות. עם אחרות לא הסכמתי. אני לא יודעת אם אני אטרח לתקן, כי אם אני אחליט לעשות משהו עם הסיפור אני כנראה אשנה את כל הפורמט שלו.
לגבי ההערה על הישויות שיודעות לומר רק כן או לא, אז בגלל הפורמט של המכתב, יצא ששירה המבוגרת כתבה רק מה שהיא חשבה ששירה הצעירה צריכה לדעת. היה לי המון מה לכתוב על הישויות, אבל לא היה לזה מקום במסגרת המכתב (פשוט לא רלוונטי). כמו שאמרתי, אם אני אשנה את הפורמט, החומר הזה בוודאי יכנס פנימה.

לגבי ההערה של נמו, אז לא. היא לא אידיוטית, היא סתם בחורה צעירה שמאוד רצתה לעזור לכולם, וכתוצאה מכך במשך כמה שנים היתה פשוט קרועה מעייפות מכדי לשים לב מה קורה סביבה. מצבה הנפשי בשלבים הראשונים לא אפשר לה להתחיל לנסות לנתח את העתיד. כשהיא בגרה מעט, היא עשתה את זה, אבל כבר היה מאוחר מדי.

לגבי התלונות על שיעמום, אז אחד הדברים ששפני הניסיון שלי לא שידרו בכלל היה שיעמום. הם היו די מרותקים. אז אין לי מנוס אלא לצאת מנקודת הנחה שזה עניין של טעם אישי, בדיוק כמו הויכוח האם טולקין משעמם או לא. (לא שאני משווה את עצמי לטולקין, חס וחלילה, אלא ששר הטבעות שלו שבעיני ובעיני רבים אחרים הוא אחד הספרים היותר מרתקים שנכתבו נחשב למשעמם בעיני כמה אנשים, למרות שלא ברור לי איך).

מה שכן, אולי הסיפור באמת קצת ארוך מדי, וזה מוביל אותי לעניין הבא:

הפתיע אותי מאוד שכמעט כולם התייחסו לסיפור כאילו הוא סיפור על מסע בזמן. והוא בכלל לא. ניסיתי לבדוק איך תגיב החברה שלנו למופע של כוחות קסם אמיתיים. המסע בזמן היה רק המסגרת.
אולי הטעות שלי היתה שניסיתי להעביר את כל זה כמכתב. יכול להיות שבתור סיפור קצר הוא באמת ארוך מדי, אבל אולי הייתי צריכה לבחור בפורמט ארוך, דווקא, ואת כל החלק של המכתב לפתח לסיפור עם דמויות, דיאלוגים, התפתחויות וכו'. אני אצטרך לחשוב על זה.

ולניק: הסירי דאגה מליבך, השדון הוא לא רסיס השראה שהלך לאיבוד. ההשראות שלי הן הרבה יותר ביזאריות משדונים עם נבל, וגם במקרה הזה זה היה ככה. השדון היה מתוכנן ביותר ויש לו תפקיד מחושב היטב. אולי לטעמך השילוב לא הצליח, ואולי זה גם נכון, אבל לא היה בגלל השראה. כבר כתבתי סיפורים שהתבססו על השראה שבסופו של דבר לא התאימה, ולכן עפה בבושת פנים מהדלת האחורית.

לסיכום: תודה לכולם על ההערות הבונות. אני חושבת שבאמת הגיע הזמן להתחיל לעבוד על סיפור קצר יותר בשביל הסדנה של נעמי.

עוד כמה זמן זה יהיה דרך אגב, נעמי?

[מאת]

תגובות