כתיבה עד מוות.

[???]

שמי מר אזולאי, לפחות ? זה השם שבו אני מכנה את עצמי.
אנשים במקצועי לא מכנים את עצמם בשם שנתנו להם אימא'לה ואבא'לה, די ברור למה ? אף רוצח לא רוצה שהרשויות ידעו מי הוא.
כן, אני רוצח, רוצח שכיר, מתנקש, "מחסל חשבונות", "אגרוף" ? יש הרבה שמות למקצוע שבו אדם הורג אדם אחר תמורת כסף (או כמו שהצבועים מעדיפים לקרוא לזה: "מסדר עניינים בתשלום הולם") ? ואני מקווה שדי ברור לכם למה לא אזדהה בשמי האמיתי.
כרגע, אני מחכה לאיש הקשר שלי, ב"קפה הלל" שברחוב שיינקין בתל אביב, כבר לילה, 11:50 ליתר דיוק. המלצרית מביטה בי בתוכחה. אין לי מושג מי הוא או איך הוא ייראה, אבל כל אחד (כלומר ? כל אחד שבעניינים, כמובן) יודע שה"סמל המסחרי" של שליחי משפחת קריימן, ארגון הפשע הישראלי שהחליט לשכור את שירותי, הוא חולצות ירוקות. כמובן ? לא כל מי שלובש אחת הוא מודיע, אבל זה סימן סביר.
בחור כהה עור, לבוש ג'ינס וחולצה ירוקה מתיישב לידי, "פנוי?" שואל, ואני מהנהן.
"אתה אזולאי?" שאל אותי,מציג חובבנות טיפוסית המאפיינת את הטירונים במקצוע.
"אולי כן, ואולי לא. אני אטען שכן." עניתי, מחכה לראות מה יאמר.
"הממ… אני מניח שאתה יכול להיות כל אחד. מה אמרתי לך בשיחת הטלפון שלנו?" שאל שאלה טירונית נוספת.
החלטתי שאין לי כוח לשטויות האלה.
"אמרת לי הרבה דברים, בין היתר אמרת לי שמילת הקוד היא ת?נאטו? ס" עניתי לו, "ועכשיו חבוב, אני אעשה את זה קצר – מי המטרה שלי"

הנחתי את העט רגע וקראתי שוב, אזולאי נראה בסדר ? לפחות לי ? ה"אימא'לה ואבא'לה" שלו ? כל כך מסתדר עם תדמית ה"אני קשוח" שאני רוצה. טוב, זו לא בדיוק חוכמה, כל דבר הקשור אליו הוא על פי רצוני, די הגיוני בהתחשב בכך שהוא רק הזיה פרי דמיוני, דמיון שהמצאת שמות היא.. איך לומר? לא בדיוק החלק החזק שלו.
מה שמחזיר אותי לבעיה העיקרית שאיתה אני מתמודד מתחילת הערב – איך לעזאזל אקרא למטרה? לנרצח? למה כשזה תמיד מגיע לשמות אני נתקע?
נו טוב, התחלתי לסקור את הרשימה שלי… טרגט ? צפוי מדי. מר איקס ? מסתורי מדי. ג'ון סמית ? אנגלי מדי… נו, נקרא לו בשמי האמיתי, גם ככה זה לא ממש ישנה לקוראים.

קוראים לו אלעד פנסל" אמר לי הבחור.
"ה-אלעד פנסל? היוצר?" שאלתי, לעזאזל… הבן אדם הזה יכול לשנות את המציאות.
"בדיוק. ה-אלעד פנסל, אותו אחד שכותב בספר שלו מה יקרה בעוד חמש דקות" ענה לי.
"זו מטרה קשה. כמה תשלמו לי?" שאלתי.
הוא אמר – ולקחתי את הג'וב, ואת הכתובת, לא מסרבים לסכום עם כזאת כמות של אפסים.
ביקשתי חשבון מהמלצרית העייפה. סיימתי כאן את ענייני.
"רק דבר אחד" הוסיף לפני שקם מכיסאו "הטיפול הוא צריך להיעשות עוד הלילה".
קמתי, שמתי על השולחן מאתיים, היא תשמור את העודף.
"רק דבר אחד" עניתי לו "לא קוראים לזה טיפול. קוראים לזה רצח. וזו העבודה שלי" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון ביתו של פנסל.
"מהאופן שבו שאתה מדבר" שמעתי אותו אומר מאחורי "אתה באמת טוב כמו שאומרים".
החלטתי להתעלם והמשכתי ללכת. אין לי זמן לפשפשים, לא הלילה.
הלכתי ברחבי העיר, אל הכתובת. דיזינגוף, אבן גבירול, אלנבי, המסגר, שדרות בן גוריון ? שלטי הרחובות חולפים על פניי, עברו חמש דקות עד שהגעתי ל"סמטה מקאברית". זה הרחוב שלי. התחלתי לספור בתים. 66. נכנסתי למעלית. קומה 6.

אוף.. כבר כמעט 12 בלילה.. ואני צריך את הסיפור הזה לטור של מחר!
אין לי כוח לזה… בחיי, לשבת ולכתוב את השורות האלה "אתה באמת טוב כמו שאומרים" ? אם היה לי זמן הייתי משתמש במשפטים נורמאליים. אבל הבוס יהרוג אותי אם אין לי תור למחר.

אני יושב וכותב את הפסקה האחרונה, זה די עלוב למען האמת. ניפנגר, אליל הכתיבה שלי, היה מתאבד לפני שהוא היה כותב *** כזה. אבל אם זה מה שהקוראים רוצים ? וזה מה שהבוס רוצה, מה אני כבר יכול לעשות?

אני שומע את דלת הדירה נפתחת. מוזר. אני לא מצפה לאורחים.

פרצתי את הדלת, קלי קלות. ה"קולט" שלי בידי ? זה יהיה קצר.

הלכתי לעבר הסלון, שם הדלת שלי. ואז ראיתי אותו.

הוא היה בחור חיוור, לבוש בבוקסר וגופייה, עקבות דיו אדום על כף היד שלו. כאילו הוא בדיוק סיים לכתוב.

רעדתי, הוא כיוון אליי את ה"קולט" שלו, בדיוק כמו בסיפור. קיוויתי שזה לא ייגמר כמו בסיפור.
"אל תהרוג אותי"
אמר בהיסטריה, חיוור כמו דף נייר. חיוורון המתלווה אל אלה שהמוות קרוב אליהם.

הוא כיוון אל ראשי. ידעתי מה עומד לקרות. זה ייגמר כמו בסיפור.

סחטתי את ההדק. כדור אחד הספיק. כמות הדם שניגרה מגופו הייתה מדהימה.
התבוננתי בשעון, כן, אני עוד אספיק לישון הלילה.
אחרי הכל, השעה היא רק –
חצות.

[falcore]

הרעיון מעניין סך הכל, למרות שהוא מרגיש מעט בנאלי. אני לא יודעת להסביר למה הוא מרגיש בנאלי, אני לא חושבת שאי פעם קראתי סיפור כזה, זו פשוט התחושה הכללית.

מספר הערות ספציפיות: הסיפור קצר מדי. זה רק תורם לתחושה שלי של "קראתי את זה כבר". תיאורים נוספים רק יעשירו אותו מבחינת תוכן ואורך.

קשה מאוד להבדיל בין הסופר לבין הרוצח. העמקה של הדמויות שלהם בזמן הארכת הסיפור, וסיגנון של אופי הדיבור שלהם (משלבים שונים, מילות מפתח שחוזרות על עצמן וכו') יעזרו בקטע הסופי במיוחד, שבו ההדגשה של המשפטים רק מבלבלת.

לא אהבתי כל כך את הקטע של ה"כותב המיוסר" שיורד על עצמו ועל הכתיבה שלו. אדם שמגיע למצב בו הוא בעל טור קבוע, ומקבל כסף על כתיבה יודע מראש להימלט מהמלכודות הללו, ולא כותב אותן מראש ככה, ואז קוטל את עצמו. הדבר פוגע לטעמי באמינות של דמות הסופר.

רק בקריאה שניה מבינים מההתחלה שהסופר כתב על מותו ואז הוא קרה. כלומר – קראתי את הסיפור, הבנתי את הקלישאה, אבל פיספסתי את הרמז שיש בפסקה השניה. הוא לא עובר בצורה ברורה מספיק. גם כאן – הארכה והעמקה של הטקסט תתרום להבנה, לדעתי.

יש כמה שגיאות כתיב וסימני פיסוק, אבל זה ממש נטפוק.

סה"כ – די מגניב. כל הכבוד.

[jakuper]

ניסיתי לעבור ברחובות שצינת וסיבבתי את ראשי – לא כדאי לזרוק שמות רחובות אמיתיים בסדר לא אמיתי, כי תמיד יימצא אחד כמוני שירצה לבדוק את המסלול.

וכאתה מדבר על התור שלך בעיתון, האם כוונה לטור בעיתון? ראה משפט:

אבל הבוס יהרוג אותי אם אין לי תור למחר. wrote:

היה מתאבד לפני שהוא היה כותב *** כזה. אבל אם זה מה שהקוראים רוצים wrote:

כאן "כזה" ו-"זה" כל כך קרוב אחד לשני שזה לא נשמע טוב.

אני יושב וכותב את הפסקה האחרונה, זה די עלוב למען האמת wrote:

— בהמשך מתברר שהסופר מת כמו שהוא מסיים את הסיפור. אולי, בכדי להדגיש זות ושבהמשך יהיה יותר ברור, כדאי לכתוב פה משהו כמו "כותב את הפסקה האחרונה שבה הרוצח מצליח במלאכתו בצורה די פשוטה…"

סה"כ הסיפור גדול עם עוקץ נחמד. לא ציפיתי.
ברם, אם תרצה להעמיק, תוכל להוסיף איך שהרוצח נכנס לבית ועולה במדרגות, ובזמן הזה הסופר מכין ארוחת ערב. כמו התכנסות דמויות לנקודה אחת, כאשר אחת בחושך והשניה באור החדר.

נקודה אחת נשארת ללא מענה מושלם – איך הסופר לא כתב מה יקרה בעוד 5 דקות איתו? אולי תשחיז את הנושא זה?

[מאת]

תגובות