- This topic has 3 תגובות, 4 משתתפים, and was last updated לפני 23 שנים, חודש 1 by
.
-
תגובות
-
-
שמש צורבת עולה מן המזרח וקרניי זהב ארוכות נשלחות לגרש את אפלת סוף הלילה. בא הבוקר על ארץ מובטחת ומשכים את גומעי החלב ומלקקי הדבש אל יום נוסף של ייסורים וניגודים. האור מברך מלך אדמוני על כסא המלוכה בירושלים, בוהק על פני חרבות וחניתות בנפחיות עזה, גת ואשקלון ומעיר פלישתים ממרבצם. זהו האור החושף כדי שמן זיתים בצור וצידון, עושה להטים נוצצים על פני ים הכנרת ושולח דייגים לפרוש רשתות לעומק.
עוזיהו בן נבט נושא שק חיטה חום בדרכו לביתו. הוא בילה את הלילה בנדודים על פני שדות ומישורים וכעת שב למקנהו האהוב. כלבו השחור מקדם את פניו בהתלהבות נבחנית אך עוזיהו תוהה היכן בנו יחידו, חדרי הבית ריקים והחצר שוממת. מעולם לא החמיץ בנו את ההזדמנות לקדם את פניו לאחר מסעות ארוכים או קצרים, תמיד טרח להמתין לאביו בפתח הבית עם קנקן משקה מרענן בידו וגבינות צאן על פני השולחן העץ.
"גאי" זעק עוזיהו אך תשובה לא שמע. הוא שקל בראשו אם עליו לצאת ולתור אחר ילדו המתבגר או לאכול, לנוח ולחכות. ובעוד בטנו הרועשת וצמעונו החלו להכריע את התלבטותו, נשמע צליל אנושי ממרחק, מאין גניחה גוברת של כאב. עוזיהו יוצא מן הבית ועוקב אחר הקולות הקלושים, אוזניו מובילות אותו אל אסופת שיחים סמיכה ובתחושת חרדה הוא מסיט זרדים ועלים על מנת לזהות ולהבין את פרוש האנחות. כך חרב עליו עולמו.בדרום הרקיע ריחפה שמש זקופה בגאווה. שיירות סוחרים נדדו בדרכים, גמלים נעזרו בעתודות שומן מזינות, איכרים עבדו את אדמתם וחיילים השקיפו מגבעות. עוזיהו בן נבט כרע ברך על רצפת חדרו, חלונות הבית נחסמו וחשכה ושקט שררו. "אלוהים," פנה בתפילה "אנה, הנחה אתי ביום אכזר זה, הצג בפני דרך ותשובה לקללה הכואבת. אנה ממך, לשם קורבנות כבשים ששרפתי במזבח ותרומות שקלי כסף למקדש. אמונתי שלמה, ללא חטא. תחת שרותך לא סטיתי, טהור מגיל מצווה ועד נשימה זו וכעת אתחנן לאמירה של אמת משפתייך שבכל." על תפילתיו חזר, במחשבותיו ובלשונו פילל לסימן כנגד הסיוט שהיכה בו אך דממה שלטה ברום. עוזיהו קרא לקדוש הברוך בבכי ובלחישות, בכעס ובנועם. את נשמתו עקר ממקומה עבור בדל של הענות אך האל סרב להגיב ועוזיהו אכל את אכזבתו. כאשר נזקק לו ביותר הפנה לו אלוהיו עורף. . . מה יעשה כעת ? האם יהסס וירעה בשדות עבודה זרה? האם ינחמו אלילי כנען את פצעיו? בליבו נתגבשה ההחלטה.
"שני מטבעות כסף." דרש שומר הסף. אצבעותיו של עוזיהו התגלגלו בשקיק העור ומתוכו שלה שלוש מטבעות נחושת. השומר ביקש לגרשו מפתח המקדש אך קול קטיפה נשי עצר אותו. "לא, הנח לו, האלה חפצה לראותו." שומר הסף קד לכוהנת ופינה את הדרך לעוזיהו. הוא הביט באשה במבט בוחן, תכשיטי חן עיטרו את גופה וקעקועים אדומים ניקדו את פניה "היא מצפה לך," אמרה לו "דרך ארוכה ומאובקת צעדת אך כעת תכנס למשכן." עוזיהו עקב אחריה אל אולם אפלולי. גברים ונשים התגודדו בצמוד לקירות ובמרכז, על פני מיטת אבן קשה, השתרעה עשתורת, אלת הפריון. מפלי שומן גלשו מגופה העירום, הלבן והקרח והיא הביטה בו מעיניים חסרות אישונים.
"בן אברהם," אמרה לו בקול נמוך " במקדש עשתורת. . . מה לך? הסוגד לרודף אחר משפחתי, עם אלה זקנה ונחבאת שכמותי? מדוע אינך רובץ למרגלות בתי שבט כהן או לוי?"
"ידיעה מדאיגה לי אלייך, אלת הרבייה," התעלם מהתרסותיה "בשורת קצך המוחלט וגוויעתך הקרובה."
האלה התרוממה ממשכבה בניצוץ של עניין, עורה החיוור בהק לאור האש.
"מהי אותה סכנה? כיצד היא עולה על הטרדות אל ישראל ומדוע אתה מזהיר אויבת זרה?"
"משכב זכר," פלט עוזיהו בהתרגשות "אלו המטמעים את דרך הפריון, אלו המעוותים את המינים, אלו הסותמים את המשך השושלות. אלו הם יריבים משותפים. האין זה עלבון לאלה שכמותך? האין זו בגידה במשמעות האהבה? לא באתי לדון באלוהי ישראל ויריביו הכנענים, נוכחותי כאן היא לשם שמיים. לשם מטרה נעלה לכל אדם, באשר הוא ואמונתו. עבור זאת אטנף ואלכלך עצמי במקדשי אלילים עד למצוא מהלומה למעשים משוקצים."
האלה הביטה בו, היא חשה בתשוקת ליבו הפועם ובנחישות מחשבותיו, מסירותו של עוזיהו למילותיו ניכרה על פניו המתנשפות.
"מה רצונך ממני?" שאלה אותו בסקרנות.
קולו רעד כאשר ענה "השמידי אותם, סיקלי אותם בממטרי אבן ושלחי את מאמינייך, בלפידים בוערים ושמן רותח, למסע טהור קדוש בין עמים והסירי את הנגע המאיים על כולנו."
האלה שמעה וחשבה "התקרב אליי." ביקשה ממנו. בצעדים מהוססים הגיע ועמד לצידה."כרע ברך." ציוותה עליו ועוזיהו ציית. את ידה השמנה הניחה על מצחו ואת עינייה עצמה בעפעפיים כבדים.תודעתם התמזגה בזרמים של זמן עומד והשניים נדדו במישורים בלתי מוחשיים. "ראה" היא אמרה לו "הבט בעונש מתממש."
מחנות ריכוז מגודרים בתיל ואסירים רזים, נושאי טלאי, הילכו כשלדים הנוטים ליפול. כלבים חושפים ניבים רצחניים והצלפות שוט על פני גופות סרוטות וחלשות. הדחויים והשונים כולים מתקבצים לעבודות פרך ולתור המשרפות, מאנשים לעשן.אנשים מוכשרים, אנשי רוח ואקדמיה. אנשים החפצים לתרום, להעניק ולהעשיר את העולם במוזיקה ובצבעים, אנשים ללא הזדמנות. נלעגים ברחובות, מוחרמים על ידי חברי עבר. אנשים שהעזו לחיות בכנות ועל כך הושפלו.
אחרים, החיים בשקר והכחשה, שונאים את טבעם ומסרבים להקשיב לפנימיות מודחקת. אלו המצטרפים לשורות המגרשים אך מסלפים את דחפיהם מחשש לבורות, להתנכלות ולסתירת לחי ממכרים זניחים, מבכי של אם וממבטה הנבגד של אשה.
עוזיהו חש בלשונו טעם אפר מריר בעוד התמונות זרמו מולו. "הנה לך מבוקשך, ללא עזרתי. נרדפים כנושאי מגפה, מנת חלקם של אלו השונים ממך." ובטרם הגיב לדבריה גיבשה בראשו מראות נוספים. "והנה סיומו של המאבק, תבוסתם של אלו הדומים לך" אמרה לו. ציורים של אחווה, של הבנה ושל אהבה. צבעי הקשת על דגל מתנוסס. זוגות, מתוך בחירה וחיבה, חולקים קשר של יופי הדדי, אלו המגשימים את אמונתם בחייהם, במרכז הזרקורים ובתהלוכות. ללא פחד מגינוי, שווים ככל האחרים ולעיתים אף יותר. חלק מן הפסיפס האנושי, חלק חיוני ולא חריג. מורים ומרצים או פועלים וסבלים, עומדים ועובדים כאחד האדם. נשפטים על פי אופי האישיות ולא אופי החיים.
קולה רעם אל תוך תנוך אוזנו "אני הפריון, אלת המיזוג בין אוהבים ולנצח אברך את אלו המוצאים את נשמתם התאומה, יהיו אשר יהיו מינם וצורתם. . . מדוע אתה כה עיוור במשאלתך ומצר את עולמך לנטיות לב שונאות? מה מסתתר תחת מעטה עברך ששתל בך יצר נקמה?"
אצבעותיה העבות לפתו את מצחו של עוזיהו המשותק ופילחו חומות של זיכרון וקירות של אשלייה.הוא עקב אחר הקול והסיט את השיחים, מראה מזוויע נתגלה מולו. היה זה בנו שלו ונכדו של שכנו החיתי, על פניהם ניכר עונג וידיהם ליטפו ומיששו סימנים של זקיפות. דם הציף את מוחו של עוזיהו ההמום וחנק את מחשבותיו כליל. מן החול הוא נטל אבן משוננת ובזעקות זעם התנפל על האוהבים. את נכדו של החיתי הכה בראשו וביקע את גולגלתו, הצעיר נשכב ללא רוח חיים. "אבא." הזדעק בנו בבהלת ניצוד. "חוטא," מילמל לו עוזיהו "בוא על עונשך." והוא קפץ בפראות נמרצת, חזר והטיח את האבן החדה על פניו של בנו. בציפורניו חרט על גופו, את סנטרו ריסק ואת ראשו פיצח. "ארור אתה." צווח על הנער וגזל ממנו את שארית גסיסתו במהלומה מסיימת. הוא עזב את אסופת השיחים והותיר אחריו שתי גופות מרוטשות ואבן נוטפת אחת.
"מה אעשה בך?" שאלה האלה כאשר שבה רוחם אל האולם. "כיצד אמתיק את מעשיך המביישים באופן הולם?"
עוזיהו השתתק, המראות שהציגה שיבשו את נחישותו. אולי העז לטעות? לא. . . לא יתכן הדבר. תמיד ידע להבדיל בין טוב לרע, בין קודש לכפירה.
"שגיתי כאשר באתי לבקש את עצתך ועזרתך, סטיתי מן הדרך. סורי ממני אלה איומה." ובכעס יצא מן המקדש, דוחק את המאמינים שבדרכו.השמש שקעה וחושך שרר על פני תהום והר. ימאים ניווטו על פי שחקים מרוצפים במזלות, כבשים נימנמו וספרו את עצמן לשינה ומלכים ועבדים חלמו חלומות זהים ומשותפים.
עוזיהו בן נבט נע ונד במיטתו, סיוטים רקעו בראשו, בחילה זחלה לגרונו וקיא שיחק בפיו, חלומו שלח אותו אל יומו המזעזע. הוא הזיע, בעט בקירות, איגרף את ידיו ונאנק בלחש אך אז, בפתאומיות מהירה, פסק הסבל. תחושה משונה בחמימותה השקיטה את עצביו והוא התמכר לחלום החדש. עיקצוץ נעים עורר חיוך תינוקי בפניו והוא נענה להזמנה. . . כנפש אבודה המוצאת תאום נשכח, כזרע הנטמן בדשן רטוב, כדג במים מתוקים וצלולים, כדבורה המוצצת צוף צהוב, כחתול המלקק שמנת עשירה, כסוס הרץ במרחבים ירוקים, כאם המניקה רך נולד, כטווס המפגין את נוצותיו בעת חיזור, כמשקה קריר לנוסע עייף, כמן מן השמיים, כנס פתאומי לנזקקים בלויים, כמתנה מיוחלת לפעוט, כעשיית צרכים לאחר סעודה, כהקלה לאחר מועקה, כגוזל המתעופף לראשונה, כשיר ענוג משפתיי משורר, כשקיעה וכזריחה, כדקל שופע במדבר צחיח, כפריחת השקדייה, כסיפוק בסופה של מלאכה, כנשיקה אחרונה וכקשת זורחת בניחוח נקי שלאחר הגשם. הוא חש אושר בלתי מזיק, הנאה טבעית וטעם של גאווה והגשמה, כאילו שאף והגיע לרגע של שלמות מבורכת. אז ריסקה אבן את מצחו, קרעה את עורו, שברה את העצם, ננעצה בגוש הרך ומוחו החל לנזול. "אבא. . .חוטא. . .בוא על עונשך. . . ארור אתה. . . אבא" קולו שלו ושל ילדו רקדו בחלומו.הוא התעורר בצווחה מהדהדת והביט סביב. תחושה של החמצה שקעה בו, של מעשים שלא יעשו לעולם בחיים אלו, של שכינה שנלקחה ולא תושב. טרוף ממיס ושיגעון חומצתי עיכלו עלי כותרת סגולים שהוגשו בחיבה עם חיוך ומילה תמימה.
הוא לא הבין דבר, לא ידע דבר ולא רצה דבר. אמונתו המוצקה נחתכה והתפזרה וכעת נותר עוזיהו מרוקן וחלול. מביתו יצא כנרדף והחל לשוטט ללא הבחנה, בעלטת אור ירח קלוש. כך צעד כתמהוני עד שרגליו כשלו על פני מכשול והוא נפל על האדמה. הייתה זו אבן מוכתמת באדום שגרמה לו לקרוס והיו אלו פניו האכולים של בנו שנתגלו לפניו, משכן לזבובים ותולעים תחת קרני הירח.שמש טרייה התעוררה, אלים ואנשים הקיצו מתרדמתם. עוזיהו בן נבט ניצב מול שני קברים מלאים וצפה בעולם הנחשף. לא היו לו תשובות ולא היו לו דעות אך היה לו שק ובו רכושו היקר, מזכרות מבנו ומעט מזון. הוא החל לצעוד מזרחה, אל המקום ממנו בא האור.
-
הסיפור כתוב בצורה טובה (מתרגמים שוכני פורום, איך אומרים competent בעברית?).
אבל השילוב בין הסיפור התנכי למסר המודרני וליום הגאווה כל כך חורק…
ההבדל, לטעמי, בין סיפור שמעביר מסר ובין סיפור שמטיף הוא, שסיפור מטיפני לא מראה את מה שהוא רוצה להעביר כחלק מהעלילה אלא מספר אותו בקולו של המספר. כאן זה לא בדיוק כך אבל עדיין האלה עשתורת מספרת לעוזיהו, בצורה שהיא ממש לא אינטגרלית לעלילה עצמה, כמה שהומוסקסואלים הם נחמדים ויפים ומסכנים וטהורים ותמימים. לא רק זה אלא שבסיפור שסופר עד עתה מנקודת ראותו של עוזיהו צצות פתאום מלים כמו "זרקור" שעוזיהו לא יכול להכיר.
אם אתה רוצה שהסיפור יעבוד זה צריך להיות הרבה פחות ברור לעין: רמזים שמועברים כך שעוזיהו עצמו לא מבין אותם אבל הקורא כן. ואני מדגיש – רמזים, שברירי תחושות, לא תאורים בצבעי טכניקולור של יום הגאווה והשואה. ובמקום התאורים האלה שתוריד אפשר להוסיף עוד שברירים אחרים – אלה שיכולה לראות אלפי שנים לעתיד לא סביר שתגביל את עצמה לחמישים שנים מסוימות בתרבות האירופאית. מה עם תרבות יוון העתיקה למשל? התאורים הקיימים, היות שהם מהעבר הקרוב וההווה שלנו, הורסים את התחושה שזהו סיפור על תקופת התנ"ך ומראים אותו כמות שהוא – הטפה רעועה למדי לסובלנות שהתחפשה לסיפור.דבר אחרון, וסליחה על הציניות, אבל אם כבר קראת לילד "גאי" למה לא ללכת עד הסוף ושהאב יצעד מערבה בסוף הסיפור?
-
-
הסיפור "אל ירוק" היה כל כך הרבה יותר טוב.
קודם כל כמה ניטפוקים שפשוט קפצו לי לעין:
א. "יושן" זו שגיאה בעברית. אומרים ישן.
ב. "בגלל ש" זו שגיאה בעברית. "מפני ש" או "משום ש" באים בחשבון או "בגלל ה…".
ג. כמה מקומות בהם היו משפטים ארוכים מדי ומבולבלים. פשוט קטע לי את רצף הקריאה.ד.
> כנפש אבודה המוצאת תאום נשכח, כזרע הנטמן בדשן רטוב, כדג במים
> מתוקים וצלולים, כדבורה המוצצת צוף צהוב, כחתול המלקק שמנת עשירה,
> כסוס הרץ במרחבים ירוקים, כאם המניקה רך נולד, כטווס המפגין את
> נוצותיו בעת חיזור, כמשקה קריר לנוסע עייף, כמן מן השמיים, כנס
> פתאומי לנזקקים בלויים, כמתנה מיוחלת לפעוט, כעשיית צרכים לאחר
> סעודה, כהקלה לאחר מועקה, כגוזל המתעופף לראשונה, כשיר ענוג
> משפתיי משורר, כשקיעה וכזריחה, כדקל שופע במדבר צחיח, כפריחת
> השקדייה, כסיפוק בסופה של מלאכה, כנשיקה אחרונה וכקשת זורחת
> בניחוח נקי שלאחר הגשם.לא הצלחת לחשוב על עוד דימויים? כל אחד מהדימויים האלה בפני עצמו הוא מצויין, אבל על זה נאמר: "כל המוסיף גורע". הגזמת בטירוף. שניים שלושה היו מעבירים את המסר בלי לגרום לעיקצוצים עצבניים באצבעות. פסקה כל כך ארוכה של דימויים היא פשוט עונש לקוראים. אם אתה בכל זאת רוצה אורך כזה של תיאור, אז נסה אולי להעביר את תחושת האושר בתיאורים נטולי דימויים. אפשר לעשות את זה, אבל זה יותר קשה.
דבר אחרון, זה אמריקקי בטירוף. כמו שאמרו לפני, זה ממש מסיונרי. אתה מכין את המסר, מסדר אותו, אוכל אותו, לועס ממש טוב ואז גם בולע לנו את זה – מגיש את זה בצורה הכי קלה לעיכול, לדעתך. זה מתאים לאחת מהסדרות האמריקקיות המעצבנות כמו "מגע של מלאכים", לא לכתיבה שלך. כבר הוכחת לנו שאתה הרבה יותר מוכשר מזה. (ע"ע "אל ירוק").
אוף.
-
