- This topic has 5 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 20 שנים, 7 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
בהתחלה, זה נראה היה כמו רעיון כל-כך טוב. כשרק גילינו את חלקיקי ההשראה, טוב, קשה לומר שאנשים התלהבו – זה בא רק יותר מאוחר. שלא תבינו אותי לא נכון, זו הייתה רעידת אדמה בחוגים המדעים, המאמר שלנו צוטט בכל המגזינים החשובים. אבל מבחינת הציבור הרחב, אף-אחד לא שמע עלינו. התגלית הכי חשובה בפיזיקת חלקיקים בשלושים השנים האחרונות וכל מה שקבלנו הייתה חצי פיסקה בעמוד הלפני אחרון של אחד העיתונים. "הארץ", נדמה לי.
הכל השתנה כשהצלחנו לבנות את מנוע ההשראה. הרבה מאמרים "מדעים" ו"מומחים" בתקשורת ניסו להסביר לציבור איך המנוע שלנו מייצר חשמל מכולם. הם טועים, כמובן. המנוע שלנו *לא* מייצר חשמל מכלום. הוא מנצל את המומנט הסיבובי, של תנועת חלקיק השראה, במצב של הפרש הפוטנציאלים ההשראתי… שוב נסחפתי, אה? טוב, ננסה לעשות את זה פשוט. שמתם לב, שכשיש לכם כמה רעיונות שמסתובבים לכם בראש, בדרך-כלל מגיע עוד אחד? ככה המנוע שלנו עובד. יש בתוכו "קופסא" שמכילה הרבה חלקיקי השראה ולכן הרבה חלקיקי השראה אחרים נמשכים אליהם – כשיש הרבה רעיונות, באים עוד כמה, מובן? את התנועה של החלקיקים החדשים אנחנו הופכים לחשמל. ולא, כמו כמה "מומחים" שכבר שמעתי, מחשבה אנושית.
לקח לנו חמש שנים לאסוף מספיק חלקיקי השראה כדי לבנות את המנוע שלנו. התחרינו מול מיטב המעבדות בכל העולם. אבל מאחר שהיינו הראשונים לגלות את חלקיקי ההשראה, הייתה לנו התחלה יותר טובה וניצחנו. היינו עושים את זה גם בארבע שנים, אבל באמצע המחקר נגמר לנו התקציב והיינו צריכים לגשת לועדות כדי שיחדשו לנו אותו. בירוקרטיה. בכל אופן, בתום החמש שנים הללו היה לנו מנוע עובד שמפיק חשמל בעלות אפסית ממש. כמעט מספיק כדי להדליק נורת חשמל רגילה… איך מזה המנוע שלנו הפך למקביל של תחנת הכוח ברידינג? טוב, כשהמנוע פועל – הוא מושך עוד חלקיקי השראה. ככל שהוא מושך יותר חלקיקי השראה – יש לו יותר חלקיקי השראה. ככל שיש לו יותר חלקיקי השראה – הוא מציר יותר חשמל ומושך אפילו יותר חלקיקים חדשים. תנו למנוע כזה לפעול בלי הפרעה והוא יגיע לקבולת מקסימלית בקצב מעריכי. במקרה שלנו, חצי שנה. יפה, לא?
בשלוש השנים הראשונות, הכל היה נפלא. עותקים של מנוע ההשראה שלנו צצו בכל רחבי העולם, והרווחים מזכויות היוצרים היו יפים, אפילו יפים מאוד. מנוע ההשראה שלנו החליף את תחנת הכוח ברידינג והאוויר מסביב לתל-אביב התחיל להתנקות. כולנו לקחנו שנת שבתון. דוד ורחלי התחתנו סוף-סוף. החיים היו יפים. אני זוכר פעם אחת שנפגשו חמישתנו, וכל מה שהיה לנו להתלונן עליו הוא שהעיר התחילה להתמלא בציורי גרפיטי. למה אנשים תמיד חייבים להרוס?
בכל אופן, כשחיים החליט לעזוב את המכון ולעבור לפיסול, כבר שמנו לב שמשהו לא בסדר. לאט, לאט, כל החוקרים הכי מבריקים שלנו התחילו לעזוב. חיים היה השלישי באותו שבוע. החלק הכי מוזר הוא, שנראה היה שזו שעתנו היפה ביותר. לכל מקום שרק הסתכלנו אליו, ראינו פוטנציאל אדיר למחקר ולשיפור. ב"הבימה" העלו הצגות מקור חדשות ואפילו הקולנוע הישראלי גילה סימני התאוששות. קשה להאמין, אבל אפילו במישור המדיני נעשו כמה צעדים מבריקים. נראה היה שלאן שלא תפנה ישנה פריחה אינטלקטואלית – ובעיקר באומנויות. בכל אופן, המכון התחיל להתרוקן מאנשים.
יום אחד, נתקלתי בספר שירים ישן של אלתרמן ומשהו באחד השירים לא יצא לי מהראש. אחרי כמה ימים החלטתי לקחת חופש ולנסות לראות מה ייצא אם אני אתחיל לשחק קצת עם הפזמון. אחרי יומיים כבר כתבתי שלושה שירים משלי. הם היו קרובים בסגנונם לאלתרמן, למרות שכרגע אני יותר נוטה לכיוון של שירה מודרנית יותר. משהו פחות מובנה ויותר פתוח לשינויים וחידושים. אחרי שבועיים התקשרתי להודיע שאני מתפטר כדי שאוכל להשקיע יותר זמן בתחביב החדש שלי – אני לא חושב שהמזכירה שענתה לי הייתה מופתעת.
אני חושב שלפני שבוע בערך התחלתי לשים לב שמשהו לא בסדר. אני לא יוצא מהבית ואת כל הקניות עושה רק דרך הסל-נט. כבר חודשים שלא ראיתי אף-אחד חוץ משליחים. אני וכל החברים שלי עסוקים בפרוייקטים שלנו. אני מרגיש רע, פיזית רע, אם אני לא כותב שלושה שירים ביום – וזה לוקח לי את כל הזמן. רציתי לכתוב על זה שיר:
הרעיונות
אצים-רצים
בתוך ראשנו
הם חולפים
רגע פה
וכבר הולכים…… לאן הולכים? זאת השאלה שעצרה אותי, לא ידעתי איך להמשיך את השיר. במשך ארבע שעות לא הצלחתי לחשוב על פתרון לשאלה, בסופן כבר שכבתי מקיא על הרצפה. באותו הרגע הבזיק בי רעיון שבגללו אני כותב את המילים האלו. זה הכל בגלל מנוע ההשראה – הרעיונות לא הולכים! מה יקרה כאשר המנוע יגיע לקבולת מקסימלית? עדיין יגיעו חלקיקי השראה חדשים, אבל כבר לא יהיה להם מקום בתוך ה"קופסא". ומאחר שכבר ניצלנו את התנועה שלהם בשביל הפקת החשמל, במקום להמשיך לנוע הם פשוט יתחילו להצטבר ולכסות לאט-לאט את תל-אביב, גוש-דן ומי יודע עד איפה? כל האזור כבר מכוסה בענן סמיך של השראה, מפגיז את מוחם של אנשים ברעיונות. אני לא יודע מה לעשות, אני כבר לא יכול לעזוב את הבית, אני אפילו לא יודע למה או למי אני כותב את הדברים האלה. זוהי קריאה לעזרה, חייבים לכבות את המנוע, מהר. אז אם יש שם משהו שעדיין לא מבלה את כל זמנו בכתיבת שירה מודרנית… הצילו, אנחנו טובעים ברעיונות.
-
או… קודם כל רעיון מדליק. באמת
עכשיו – לגבי הביצוע. הכותב נמצא במצב – כמו מצב דרמטי – הוא מוצף רעיונות, הוא לא עומד בקצב. הסיפור כתוב לא בצורה שתומכת בנתון הזה. אם תיקח את המספר, ותכניס אותו למצב שמתברר כשהוא מסיים, רק אז לדעתי תוכל לקבל את הסיפור שלך.
ולך תדע, אולי תיווצר גם עלילה של כאן ועכשיו, מעבר לאכספוזיציה.
שווה בדיקה כי הרעיון ממש מדליק כמו שאמרתי.
-
-
לא בדיוק.
מה שהתכוונתי זה שכתבת את זה לא מתוך המצב הנפשי של הכותב (שהוא לא בהכרח לחץ אלא הצפה של רעיונות!)
אני בטוחה שאם היית מנסה להיכנס לראש של אדם במצב הזה, היה יוצא לך סיפור אחר לגמרי, הוא היה מדבר אחרת, היה לו הרבה יותר קשה להתרכז בנושא אחד ויותר מזה, אולי אפשר היה לראות את ההצפה הזאת קורית לו.
השאלה היא איך אדם במצב של הצפה רעיונית מהסוג שאתה מתאר, (הדימוי הוא פולסים חשמליים בגלל שלשם ההשראה תועלה, אם זה עוזר) – איך אדם כזה מספר מה קורה לו, ולמה הוא מספר, ולמי, מה הנסיבות.
ואם הסיפור נכתב אחרי שהכל נפתר, או אחרי שהמספר "ניתק" את זרם החשמל או משהו, אבל צריך לכלול גם את השלבים המאוחרים יותר…מקווה שזה יותר מובן….
-
-
-
