כל השאר זה יוליסס – מחווה קטנה לפארנהייט

[ח.א.]

כל השאר זה יוליסס.

הספרים היו מונחים על המדף בסדר מופתי, נוצצים בכריכות חדשות.
"את כל זה.. אתם רוצים לשרוף?" שאל רפאל. הוא נראה כאילו התעורר זה עתה ופיהוקים רחבים קטעו מדי פעם את דבריו. לא שהוא דיבר הרבה. לא היה הרבה מה לאמר.
שני הקצינים במדיהם המגוהצים הביטו בו בשמץ רחמים מוסווה היטב. הם ידעו מה הולך לקרות. הם הבינו היטב את העיגולים השחורים סביב עיניו ופענחו את הדריכות שהפיהוקים ניסו להסוות. אחד מהם הביט סביבו על החדר הקטן בשעמום מדומה, וידו הזדחלה חרש אל הסכין הזעירה שהתחבאה בין קפלי חגורתו.
"לפחות תרצו לשתות קפה?" הציע רפאל וחלף פתע ביניהם. הקצינים לא נעו, אך זה שידו כמעט ולפתה את הסכין הרפה ממנה. מן המטבח הסמוך עלה קול מיים מבעבעים אל כוסות.
"כמה סוכר?" שאל רפאל מן המטבח.
מבט מהיר חלף ביניהם. עכשיו? עוד רגע.
"לא היינו רוצים להתעכב." השיב אחד והנהן אל חברו. הלה התייצב בסמוך למדף הספרים ונגע בתנוך אוזנו. אבוקת אור דקיקה בקעה מעינו הימנית והציפה את המדף באור אדמדם. כעבור רגע כבה האור. הוא נפנה מן המדף, כמעט מאוכזב.
"שום דבר," לחש לחברו, "אפילו לא מסך-הגנה פשוט."
"לא, שום דבר," השיב רפאל בחביבות והופיע בפתח עם זוג כוסות מהבילות. הקצין קפא על עומדו. "שמעתי שאחד האנשים שלכם התאדה אתמול שני בלוקים מכאן. מסך-מיינן, לא רק על הספרים עצמם אלא על כל הדירה. הממזר הפך לענן חלקיקים ברגע שהניח את ידו על דלת הכניסה. יותר מנומס לדפוק קודם בדלת, לדעתי, כפי שאתם עשיתם. שמתי כפית סוכר לכל אחד מכם."
"כדאי שנגמור את זה מהר," השיב הקצין. הוא לא שלח ידו אל הכוס שהושטה אליו. לפני שבועיים הורעלו שלושה קצינים ברחוב הסמוך במהלך פעילות. במקום זאת שלף מבער קטן. "כדאי שתתרחק קצת," הציע לרפאל בעדינות, "זה לא ייקח יותר מדקה."
רפאל הנהן בעצב. הוא שב אל המטבח, הניח את הכוסות על השולחן הקטן ובהה באור הזריחה ששטף בעד החלון הקטן ונגע ברכות חמימה בידיו. מן החדר הסמוך שמע את לחש הגז שקדם תמיד להפעלת המבערים הקטנים האלו. מאוד נקודתיים, חשב. הוא היה נוכח בשריפה מסוג זה אצל כמה מחבריו: הכל נותר אחר כך כרגיל. וילונות לא עלו באש, חפצים אישיים נותרו במקומם. מבחינה זו המשטרה היתה מאופקת מאוד, יחסית למה שכמה מהמתנגדים היותר אקטיביים עשו להם.
אני אצטרך לעבור דירה, חשב כשרוקן ושטף את הכוסות.
אחד הקצינים נכנס למטבח. "זה נגמר," אמר, "אנו רק נטהר את האויר ונלך. אני מצטער על ההשקעה הכספית שלך."
"ספרי האמנות היו הכי יקרים," אמר רפאל.
"אני לא ממש מצליח להבין אתכם," אמר הקצין אחרי שתיקה קלה. "החוק נגד קניית ספרים מודפסים הגיוני מאוד, שלא לדבר על אלה שמדפיסים אותם – על אלה אני בכלל לא רוצה לחשוב." הוא הצטמרר. "תבין," המשיך, "הכל נמצא על הרשת, מוכן ומזומן לקנייה. כל מה שאתה רוצה לקרוא יכול להופיע על הצג שלך. הבזבוז הזה של נייר.."
"ויערות הגשם. כן, כן." אמר רפאל.
"אני מבין שאין טעם לשאול אותך ממי קנית?"
רפאל הניד בראשו וחייך. "אתה יודע איך זה. אתה מזמין את החומר באתרים לא חוקיים וכעבור כמה ימים אתה שומע טפיחה קלה על הדלת, מוקדם מאוד בבוקר, ושם מונחים הספרים שהזמנת. מה שאני לא מבין זה למה אתם שורפים אותם. הנייר אומנם לא חוקי אבל הוא בכל זאת כבר קיים. לפחות יכולתם למחזר אותו ולמצוא לו שימוש."
"אין לו שימוש," אמר הקצין, "חוץ מלספק ספרים מודפסים לאנשים שיש להם סנטימנטים לעברות מסוג זה. אנשים שכל כך שקועים בצרכים האישיים שלהם עד כדי כך שהם אינם מוכנים להתחשב באפקט הכללי." הוא התחיל להתחמם. "רק לפני עשור היערות היו בסכנת היעלמות מוחלטת. עשור! בחוץ אנשים נוטעים עצים חדשים מדי יום, ואתה והחברים שלך כאן – "
"חלק מהספרים ששרפתם עכשיו הודפסו על נייר נטול עץ," אמר רפאל.
הקצין הביט בו, נדהם "כמה מהם?"
"אחד או שניים."
הקצין הביט בו בשקט. רפאל המתין. ספרים מנייר נטול עץ היו אמנם מצרך חוקי, אך כעת, כשהספרים הרגילים הוצאו מהחוק וכל חומר הקריאה היה על הרשת, הם נעשו נדירים ויקרים כל כך שהנוהג היה לשים אותם בכספות. מלבד זאת הדירה לא נראתה כמו מקום של מישהו שיכול היה להרשות לעצמו ספרים כאלו.
"חבל," אמר הקצין לבסוף, יותר מדי שליו. רפאל נשם לרווחה. הקצין לא האמין לו. לרגע היתה השיחה ביניהם רגועה מדי; כעת שבה החשדנות. הוא בוחן אותי שוב, חשב רפאל, מנסה להבין למה שיקרתי.
"אני מודה שהפתעתם אותי," אמר כבדרך אגב. "חשבתי שהייתי זהיר."
"המודיעין שלנו יעיל," משך הקצין בכתפיו, והתרווח. הוא כבר מתחיל לפחד, חשב רפאל. "אנו עוקבים אחרי הזמנות לא-חוקיות ויש לנו רשימה של אתרים, אם כי לא מלאה. אני מתאר לעצמי שבכל מקרה אתה יודע יותר ממה שתהיה מוכן לגלות." רפאל הנהן. זה היה ברור מאליו. הוא פנה שוב אל הכיור ורגלו נכשלה מבלי משים ברגל השולחן. השולחן רעד רגע ומשהו נפל מאחוריו בקול טפיחה. הקצין פנה במהירות ושלף את אקדחו.
"שלא תעז לזוז." אמר. הוא בעט בשולחן הצידה וחשף ספר עב-כרס, מאובק למראה.
"באמת." הוא הביט ברפאל.
"לפחות את זה רציתי לשמור לעצמי," התנצל רפאל. "מלחמה ושלום, חלק ראשון, אתה יודע."
"אני יודע מה אני רואה, ואני רואה הרבה דפים," אמר הקצין אך קולו נותר מנומס, "מייק!"
הקצין השני נכנס למטבח. הוא הביט סביבו במהירות, הבין את המצב, והרים את הספר.
"זה הכל?"
"כדאי שנשאל את הבחור הזה כאן." הנימוס נעלם מקולו של הקצין כשפנה שוב אל רפאל.
"זה הכל." אמר רפאל אבל קולו הסגיר מעט חרדה. הוא נשען על המקרר בשמץ אדישות. משהו נפל מאחורי המקרר.
"בבקשה," אמר הקצין. רפאל נאנח. מייק הזיז את המקרר ושלף מאחוריו ספר עב-כרס נוסף.
"מלחמה ושלום, חלק שני." אמר רפאל. "אני יכול לבקש מכם משהו? רשמתי בשני הכרכים כמה הערות. אני יכול להקליד אותן אצלי במחשב? זה די חשוב לי. אם תתנו לי את הספרים לרגע.."
הם החליפו מבטים. אין סיכוי, חשב רפאל. חשד וחוסר-אמון בונים צעד אחר צעד, הסביר פעם לידיד; וכמו שאתה יכול לסמוך על מי שמאמין לך, כך אתה יכול לחזות כל צעד של מי שבטוח שאתה משקר.
"תעמוד מחוץ למטבח," הורה לו הקצין עם האקדח. רפאל ציית.
"נשרוף אותם?" שאל מייק.
"משהו חשוד כאן," אמר הקצין השני. "תן לי להעיף בהם מבט רגע."
מייק העביר אליו את שני הכרכים. הקצין פתח את אחד הספרים באופן אקראי.
למה שני ספרים? שאל אותו ידיד את רפאל, אחד לא מספיק?
ליתר בטחון, השיב לו רפאל.
הם כולם שמעו את ה-'קליק'. זה היה החסרון היחיד מבחינתו. לפחות זה עובד מהר, חשב רפאל. מעגל חשמלי נסגר כשנפתח הספר. האריח מעל משקוף-הפתח נע הצידה במהירות ותת-מקלע אוטומטי עם משתיק קול החל יורה בצרורות אל פנים המטבח. מהספרים עצמם לא נותר כמובן דבר. כמעט כל הכוסות נשברו, גם החלונות. כדי-החרס הקטנים על אדן החלון, שעוד אתמול הניח בהם רפאל ורדים, התנפצו לרסיסים. חבל, הביט רפאל בעצב סביבו, חבל על כל זה. הוא המתין בסבלנות שכל הירי ייגמר. זה בעצם חסרון נוסף, חשב. ברגע שהמתקן מופעל אי אפשר להפסיק אותו עד שנגמרים הכדורים. זה גם קצת בזבזני, אם חושבים על זה. אבל בכל זאת זה עניין חד פעמי.
הוא שב לחדרו שריחות גז ומטהר אויר התערבבו בו. הוא טלפן לסלולרי של תום.
"איפה אתה עכשיו?" שאל.
תום מסר לו את הכתובת. שלוש שעות טיסה, חשב רפאל. "יש לנו עוד מאתיים הזמנות נוספות," אמר לו תום. "אתה יכול לדאוג להם?"
"לא ממש. המשטרה ערכה אצלי ביקור הבוקר."
תום שרק בהתפעלות. "הם מהירים. כמה?"
"שני שוטרים."
"מה מצבם?"
"המתקן שלך פעל ביעילות. אבל פחדתי קצת.. אתה יודע, שאחד מהם יחליט פתאום סתם כך לדפדף, ואני שם בתוך המטבח – "
"רפאל," אמר תום, "הם אף פעם לא יפתחו ספר מתוך סקרנות. רק מתוך חשד. לא הסברתי לך את זה?"
"הסברת."
"ואני צודק?"
רפאל חייך. "כמו תמיד."
"אז אתה עובר דירה?" שאל תום כעבור רגע של שתיקה.
"אולי אגור אצלך ביומיים הקרובים?" הציע רפאל.
"אין בעיה. אני גם אדאג להזמנות."
"אנחנו שולחים משהו מיוחד?" הסתקרן רפאל.
"הפעם זה באמת יוצא דופן," התפעל תום, "יש מעט רומנים רומנטיים, אבל כל השאר זה 'יוליסס', היית מאמין?"
רפאל הזמין כרטיס טיסה. הוא גם הזמין בגדים בחנות ליד נמל-התעופה.
מן המדף השרוף עלו אדים נטולי-ריח. מן הספרים עצמם לא נותר כמובן דבר. הוא פתח את המחשב הנייד וחשב רגע. לבסוף בחר את 'יריד ההבלים' . הוא שילם באחד מכרטיסי האשראי והאותיות הרכות החלו רצות מול עיניו עד שצפצוף קל הודיע לו שהקובץ כולו ירד . לפחות יהיה משהו לקרוא בטיסה, חשב, למרות שזה לא אותו הדבר. ניחוח הדפים החדשים, הדפדוף.. הידיעה כמה עמוק אתה נמצא בספר. הוא נאנח. לא הרבה אנשים זוכרים את התחושה הזו. מאתיים הזמנות, אמר תום. מה זה כבר מאתיים?
אבל היו עוד חברות לא חוקיות בעולם; אנשים המתרוצצים ממקום למקום, חיים מרגע לרגע, יצרניי נייר, מדפיסים, כורכים, מגיהים, שליחים הנושאים ספרים, ואנשים כמוהו וכמו תום המנהלים את כל זה.
הוא נכנס שוב למטבח ופסע בזהירות סביב שלוליות הדם. הוא נטל את הכוס החביבה עליו, אשר למרבה המזל נותרה שלמה. בפתח הביט שוב לאחור בעצב.
חבל עליהם, חשב. הם דווקא כן דפקו בדלת.

[NY]

א. הפעילות נראית לי מעט מתורצת. לו אני במקום הגיבור, ודאי הייתי מוצא דרך מקורית לחסל את השוטרים לפני שריפת הספרים ולא אחריה. דרך נקיה יותר.
ב. אני אמנם מודע לצורך להסביר לקורא מדוע הדברים מתרחשים, אך ההסבר בגוף הדיאלוג לא כל כך משכנע – השוטרים והגיבורים אומרים דברים שהם כבר יודעים ממילא ("תבין, הכל נמצא כבר על הרשת" וכו'), וגם ההבהרה של הגיבור שנועדה למנוע זאת ("ויערות הגשם, כן, כן") גורמת לתחושה של תירוץ, לא יותר. כדאי לחפש דרך אחרת להעביר את המידע – אולי עדיין בתוך הדיאלוג, אך לא בצורה כה שקופה.
ג. החלק האחרון לא מוסבר ממש. אני אמנם מזדהה מאד עם הרצון לקריאה בספר, אבל המניעים ודרכי הפעולה של הגיבורים נותרים עלומים. יתכן שצריך לפרט מעט יותר, ולחילופין – אולי כדאי לקצץ ורק להזכיר בקצרה את עובדת היותו של הגיבור יצרן ספרים.
ד. אלא אם כן קרה משהו ממש מוזר לגזע האנושי, אין שום סיבה לרכישה מחתרתית המונית של "יוליסס".

שתי הערות טכניות לסיום:
א. את כותרת הסיפור יש לרשום בשורת "נושא ההודעה" בלבד ולא בגוף הטקסט.
ב. יש להמנע מהערות, ציוני מחוות, הקדשות ושאר ירקות. תן לנו לקרוא את הסיפור ללא דעות קדומות והשפעות חיצוניות.

סה"כ: יש פוטנציאל, אך יש גם מקום לשיפור.

[ח.א.]

טוב, יוליסס הוא אחד הספרים האהובים עליי.. (:

המון תודה על הביקורת.

[בייזל]

טוב, אני חייב להגיד שאהבתי את זה.

חוץ מזה, אם אתה רוצה להכניס את המידע לדיאלוג, אולי בצורת הקראת האשמה וזכויות?
משהו כמו:
"בהתאם לחוק 6778(ג) מתקנות החסכון, אנו מוצאים אותך אשם בפעולה בלתי-חוקית נגד יערות הגשם. הנך מתבקש להסגיר לידינו כל חומר כתוב אשר הודפס על נייר עץ ולא קיבל אישור דפוס מיוחד. גזר-הדין יבוצע מיד. כל מה שתגיד עלול לשמש נגדך במשפט. במידה וינזק דבר מתכולת הדירה שאינו מוגדר כחומר כתוב בלתי-חוקי, תקבל פיצוי הולם."

[NY]

עם זאת, הדבר יקשה מעט על הגיבור להתלונן לאחר מכן על שריפת ספרים נטולי עץ. אבל – א-הא! – אפשר ליצור סיטואציה בה שוטר אחד מקריא את הטקסט בשעמום, רק על מנת לצאת לידי חובה, בעוד השני שורף ללא אבחנה ובטרם הספיק בעל הבית לפצות פיו בעניין.

[ח.א.]

באמת אחלה רעיון!

אה, נו, אבל בכל מקרה אני אצטרך להפוך את כל הסיפור. כפי שציינת (NY) רפאל צריך איכשהו בעצם למנוע מהם מלשרוף את הספרים בכלל (למרות שחשבתי שבעצם הוא מרוויח מסביב – הם שורפים את הספרים שלו, כשהם חושבים שהוא רק מזמין ספרים לצרכיו האישיים. הוא מניח להם לשרוף את ספריו אבל בעצם מונע מהם מלדעת שהוא מאלו שאחראים על כל העסק).. אבל אם הוא מונע מהם איכשהו מלשרוף את הספרים בכלל, אפילו בדרך מתוחכמת, זה ייצא סיפור קצת קצר (:

[אסטרו-נעמי]

ההסבר שנתת פה הגיוני מאוד – הוא מעדיף להקריב את הספרים הפרטיים שלו כדי להגן על ההוצאה – ואני מחבבת אותו יותר ממניעת השריפה. לשריפה יש תוצאה רגשית חזקה יותר. שהבעיההיא, שהוא מתנגש עם ההרג שלהם בסוף. למה להקריב את הספרים את הם בכל מקרה ימותו? אפשר להסביר את ההקרבה ולהוריד את ההרג, או להשאיר את שניהם – אבל להסביר גם למה הוא מקריב את הספרים, נאמר, למקרה שהמכשיר שהוא חושש ממנו כל כך לא יעבוד.

[יעל]

אני חושבת שהרעיון הזה סביב הספרים הלא חוקיים הוא ממש טוב, אבל בכל זאת עלו לי כמה בעיות אמינות:

א. אם מותר להשתמש בנייר נטול עץ, מדוע לא משתמשים בו לייצור הספרים? למה בכלל להסתכן ולעבור על החוק כשיש אופציה חוקית ופשוטה יחסית?

ב. אם המטרה היא להגן על היערות, מדוע לא חוזרים לייצור נייר מהמפ? המפ זה צמח ממשפחת הקנביס (אללי), אבל לפי הידוע לי הוא לא מתאים לייצור סמים קלים. בעבר השתמשו בו לייצור נייר, עד שבעלי היערות באמריקה יצאו בקמפיין נגדו, כדי לעודד שימוש בעץ לייצור נייר, כדי שהם יוכלו להרוויח כסף…
היום אסור לגדל המפ, אבל אין שום סיבה שהאיסור הזה ישמר, בייחוד אם המטרה העליונה של הגנה על יערות היא כל כך חשובה, עד ששורפים ספרים.

ג. איך הם משיגים את הנייר כדי להדפיס ספרים? אני אמנם לא בקיאה בכלל בדרכי יצור הנייר, אבל נדמה לי שזה לא תהליך שאפשר לבצע במחתרת (להבדיל מההדפסה עצמה).

ד. בהמשך לנקודת הירי על השוטרים שכבר נידונה: לא הבנתי בכלל למה להרוג את השוטרים אחרי שהם שורפים את הספרים. זה נראה חסר טעם – רצח בדם קר ללא סיבה. לפני זה זה יותר מתקבל על הדעת, אבל אני מבינה שבנקודה הזו את כבר מטפלת, כך שזה לא רלוונטי.

כן, נקודות באמת לא חשובות מבחינת הרעיון של הסיפור, אבל הציקו לי בזמן הקריאה ואולי יציקו גם לאחרים.

[ח.א.]

קודם כל תודה על הניטפוקים.. והרעיונות וההצעות באופן כללי. מודה שהעלו פה הרבה דברים שלא חשבתי עליהם קודם.

לגבי ניטפוקייך, יעל, הנה נסיונות לענות על חלק מהם:

א. ניסיתי לציין את הייצור מנייר נטול עץ כתהליך נדיר (ולפיכך יחסית יקר).

ב. לא חשבתי על זה.. אולי זה כדי שאנשים לא יסניפו את הספרים שלהם?.. סתאאם.

ג. שוב, מודה, לא נכנסתי כל כך עמוק. אולי אי שם ביערות הגשם יש כורתי-עצים באופן לא חוקי(ואותם באמת צריך לשרוף (: ) שמעבירים את החומר למי שמעבד אותו באופן לא חוקי וכו'.

ד. אולי כיוון שהוא בסכנה עוד יותר גדולה אם יעלו עליו, מפני שהוא מאלו שמארגנים את כל העסק הלא חוקי. כל מגע שלו עם שוטרים מביא אותו בסכנה.. אבל אני מודה, אולי סתם בגלל שחשבתי שזה קול..

I'm off למילואים, אז שוב תודה לכולם על כל הפידבק!

[יעל]

אני יודעת שמייצרים מחברות מנייר נטול עץ.

[NY]

למעשה, מעולם לא ראיתי מחברת ללא הכיתוב "נטול עץ".

[ח.א.]

ניסיתי לחשוב על סיטואציה שבה כל עניין הקנייה/קריאה עובר לרשת. אנשים קונים ספרים דרך הרשת, וגם קוראים אותם על מסך; להוסיף לזה איסור על הדפסה על נייר; אבל אפשר להדפיס על נייר נטול עץ; ואז יש כאן עניין של ביקוש אפסי לספרים מודפסים כלשהם. נדמה לי שכל השקעה בתהליך ייצור מתאזנת ע"י הביקוש של הקהל, ואם הביקוש של הקהל למוצר מסויים נמוך מאוד, אז הייצור עצמו הופך להיות נדיר, וגם יקר כתוצאה מכך.

[יעל]

את יכולה לומר שייצור של נייר אסור בגלל הביזבוז של משאבי הטבע, הפסולת הנילוות וכל זה – ומאחר שספר אלקטרוני הוא תחליף טוב לדעת הרשויות, הן החליטו שהדפסה על נייר כלשהו אסורה בכל מקרה.

תצטרכי לדעתי לגבות את זה גם באיסור על ייצור של פחיות חד פעמיות, בגדים שמתכלים מהר, חיתולים חד פעמיים ועוד.

[ח.א.]

אה, נראה לי שזה בעצם מה שאמרתי בסיפור.. אבל הרעיון של הוספת פריטים מתכלים אחרים הוא נחמד – אם כי קצת "יפרוש" את הסיפור על יותר תחומים ואולי יוריד מהמיקוד שלו (את רואה מישהו מכסח זוג שוטרים בגלל חיתולים חד פעמיים?.. האמת דווקא יכול להיות נורא משעשע!)

By the way
What makes you think I'm a girl?
(:

מתנצל על כך שלא הבהרתי את זה קודם. זאת הפעם הראשונה שאני כותב בפורום הזה.

[NY]

לבחור שם מעט יותר זכיר. ראשי תיבות לא עוזרים.

[יעל]

לא, אני לא רואה אף אחד מכסח זוג שוטרים בגלל חיתולים חד פעמיים. אני רק אומרת שהאיסור על ייצור נייר יראה יותר הגיוני אם יהיו איסורים על דברים נוספים שפוגעים בסביבה.

אתה יכול ליצור עולם שבו ההגנה על איכות הסביבה הפכה למשהו כל כך קיצוני עד שיש איסורים על הרבה מאוד דברים.

תראה, קשה לי לראות גם שמישהו רוצח בדם קר שוטרים בגלל ספרים. כדי שזה יקרה אתה צריך לבנות עולם שבו הגיבור שלך יוצא מג'נון בגלל חוקי הגנת הסביבה הנוקשים, ואז נבין איך הוא רוצח שוטרים. דרך אגב, אולי כדאי גם לעשות את השוטרים קצת יותר אגרסיביים מזה. בסך הכל, בסיפור הם מילאו את תפקידם ובעצם לא ממש עמדו לפגוע בגיבור. אולי כדאי לך להפוך אותם לפעילי גרינפיס קיצוניים אידאולוגיים.
משהו כמו: "אה… החזקת נייר לא חוקית… השופט יתן לך עשרים ושבע שנים בכלא כמו שמגיע לך חלאת המין האנושי, הורס כדור הארץ… רגע, מה זה? אהההההה…………"

[???]

בעיני הכניסה לפרטים הקטנים האלו היא באמת מעצבנת.
כשאתה קורא, ובעיקר SF, אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שהזמן והמקום הם שונים מאלו המוכרים לך, ולפיכך גם התנאים, החוקים וכו' הם שונים. כל הרעיון זה פשוט לקבל את הדברים כמו שהם. בעיני, לא כל דבר צריך להיות מוצדק בצורה לוגית. כל הכיף זה לנסות לפתור בעצמך בעיות שעולות מן הטקסט ומתנגשות עם המציאות הנוכחית. זה בעיני חלק גדול מן העניין בקריאת SF – עדיף להיות קורא מעורב, לא שיאכילו אותך בכפית ויפתרו עבורך כל שאלה ובעיה…

[ח.א.]

התנצלות מתקבלת!… (:

בכל מקרה אני אוהב לכתוב יותר 'רגוע', Understated.
לרצוח בקור רוח שוטרים בגלל ספרים – באמת קשה.. אבל נראה לי שזה חלק מהעניין. אני לא תופס את רפאל כטיפוס לגמרי 'לוגי', אלא מישהו קצת אטום למה שמחוץ לעניין שלו עצמו, לא טיפוס הומניסטי אלא יותר 'ספרות זולה' כזה. כשהתת-מקלע יורה הוא לא רואה את השוטרים, את הרצח, אלא את כל מה שמסביב – הכוסות המתנפצות וכו'. העובדה שהשוטרים הם בעצם די בסדר קצת מחדדת את זה. לא הייתה לי כוונה שהוא יצא טיפוס לגמרי חיובי מהעסק.

[NY]

על סיפור *מד"ב* להיות בעל הגיון *פנימי*. המשימה המוטלת על כתבי הכותב כאן *קשה* יותר מכתיבה "סתם" – הוא חייב לשכנע את הקורא הספקן (וחובבי המד"ב הרציניים הנם אכן ספקנים – בניגוד לכאלה-החושבים-עצמם-לחובבי-מד"ב, הנוטים להתמקד בסדרות טלויזיה עילגות, והמבין יבין). אם אין לוגיקה פנימית, הרי שאין זה מד"ב אלא פנטסיה, ועוד כזו מהסוג הנחות ביותר.
מי ששואף לכתוב מד"ב כהלכתו חייב להקפיד הקפדה יתרה על הדברים האלה, ולכן צדק המחבר כשהודה ליעל על מאמציה.

[מאת]

תגובות