- This topic has 6 תגובות, 3 משתתפים, and was last updated לפני 19 שנים, 12 חודשים by
.
-
תגובות
-
-
הם עמדו שם, כמו שורת מושבעים, מבטם ריק, ממוקד בנקודה כלשהי בחדר, כמו שופטים אותו בשתיקתם.
הוא התהלך לאורך השורה, חייך את חיוכו בשפתיים חתומות, מברך לשלום כל אחד ואחד מהם. מנגב מעליהם באצבעותיו, בנימוס, בעדינות, את האבק שהצטבר בזמן שישן. מבטו מושפל קלות, חיוכו כבוש, עד שהגיע אל הדמות האחרונה. אליה.
לובן שיניו נחשף, שפתיו התעקלו מעלה. הוא הרים את ידה הקרה, חסרת החיים, ונישק אותה. הוא קד קידה כבכל פעם שראה אותה לראשונה ובירך אותה על מראה שלא השתנה כבר שנים. הוא התיישב על שרפרף במרכז החדר, סקר את סביבותיו, את שורת האנשים הסינטטיים, הקפואים, שעמדו לצד הקיר כבכל יום. לצד המגרפות, המעדרים, מודדי האקלים, הם עמדו בשורה, נראים כאילו הם מוכנים לעבודה במושבה. לו רק היה מקור כוח שיחייה אותם.
ובקצה השורה, היא עמדה, כמו עוגן, כמו מגדלור שסיפר לו שהחיים עדיין נמשכים והוא לא רק שבוי בהזיה הבלתי נגמרת של הזמנמרחב השבור.
לעיתים היה מתפתה לסחוב אותה אל הבית, להשכיב אותה לישון לצידו, אבל אז הרגיש מגוחך מדי. כך, בחברת בני מינה, הכול נראה טבעי יותר. לפחות עד שיצליח להעיר אותה.
הוא התמתח והחל לנאום מול כולם, כמו שעשה תמיד כשהתעורר. הוא דיבר על חלומותיו ממה שנראה לו כליל אמש, על מחשבותיו ותוכניותיו לעתיד. לא שהלילות שלו היו לילות, השינה באה והלכה כרצונה, אך זה כבר זמן רב לא הטריד אותו.
כשדיבר, קולו הדהד מכל פינה בחדר, נשבר לרסיסים, ולרגע יכול היה לדמיין קהל אמיתי המקשיב לו ולא אוסף של בובות משוכללות. ובכל הזמן הזה קיפצו מבטיו אליה, אל קימוריה, עיני ירוק הערפל שלה ושיערה הקצרצר השחור כפחם. בדיוק אז, הריקנות החלה להזדחל פנימה וקולו הצטרד.
הוא ביקש את סליחת כולם, פסק מדיבור וגרר אותה החוצה בכדי שיוכלו לדבר בפרטיות.
"אני לא יכול להמשיך ככה, נואל." הוא אמר והיא רק המשיכה לבהות אל היכן שכוונו עיניה המלאכותיות.
הוא דמיין לרגע בעיני רוחו את קולה הרך, החלקלק כשהיא מגלגלת בלשונה את שמו, "ד-נ-יאל."
הוא התייצב מולה ואז אחז בה בעדינות והשעין אותה אל גזע העץ היחיד שצמח במושבה. נזהר שלא לחרוץ את עורה המלאכותי כנגד פיתולי קליפת הגזע.
כבר זמן רב החשש ניקר בליבו. החשש שגם אם יוכל יום אחד למצוא מקור כוח, סוללה, הוא לא יצליח להעיר אותה, היא כבר לא תהיה תקינה.
"תרשי לי?" הוא שאל וכבר ידו גיששה דרכה במורד ירכה, אל המגרעת הקטנה שמאחורי בִּרכָּה הנוקשה.
רעש שחרור קליל והחור הקטן נפער. אצבעותיו, חקרניות, גיששו פנימה, מסרבות להכיר בריקנות, מציירות את צורת התפוח שהייתה לפער החבוי. והחור היה כל כך נקי. כל כך נקי וריק.
הוא נאנח. כבר שנים, הוא לא זכר כמה, היא הייתה מושבתת. נואל שלו. הסוללה שלה התכלתה, כל הסוללות התכלו. זה היה הרבה לפני שדניאל נשאר לבד במושבה. הרבה לפני ששאר אנשי המושבה הצטרפו למחזור החומר האורגני של המושבה, הלכו. אבל הם לא היו חשובים. היא כן.
הוא הסיט אצבעותיו והחור נסגר. הן נדדו אל גבו שלו, אל הצלקת הגבשושית. הוא שוב שקל בפעם המי יודע כמה, להוציא את הסוללה שלו בכדי להחיות את נואל. הסוללה שהבטיחה לו חיים ארוכים. אבל אז שוב נחר בקול רם. זה היה טיפשי כמעט כמו להטיל עצמו אל מחוץ למושבה, אל הזמנמרחב השבור. בלעדי הסוללה הוא היה מת תוך שעות ספורות.
הוא ביקש את סליחתה של נואל ואז קם והלך כמנהגו בכל בוקר אל התא הגורף. הוא פתח את הדלת הקטנה, לאחר שנשמעה לחישת האוויר המוזרם למנעל הקטן והציץ בכדי לראות מה הביא לו הזמנמרחב הבוקר.
הוא לא ציפה ליותר מדי, סלעים בעיקר, רסיסים של הזמן מרחב השבור. הם נתפסו בשדה הכוח של המושבה והובלו אל התא הקטן הזה. הוא התכונן לסגור את התא בחזרה וללחוץ על כפתור הריקון כשראה את הצורה הסגלגלה לבנבנה. הוא הרים וקירב את הירק המוכר אל אפו. חצי בצל קטן, בצורת פרצוף אנושי, הוא גיחך לעצמו ונגס בו ברעבתנות. הטעם היה חריף ודמעות החלו לצרוב בעיניו, כבר זמן רב לא טעם בצל, היה לו טעם של זיכרונות חריפים-מתוקים.
הוא סגר את התא הגורף, הביט באַיִן שהקיף את המושבה, מבעד לבועה השקופה. זה לא היה חושך, אך גם לא אור, זה היה משהו אחר וזה סנוור.
הוא שוב נאנח והוריד מבטו אל העשב הירוק שנותר דומם ללא רוח, הוא הכיר כמעט כל גבעול ופיסת אדמה. הביט בעיגולי האור שסימנו פנסי השמש של המושבה, אל השדה האוורירי, הבית המוכר עד כאב. סקר את מקבצי העלים הירוקים שניקדו בסדר מופתי את חלקת הגזרים. נזכר כמה מאוס היה בעיניו טעמם של הגזרים הללו, שהיו כמעט כל מה שאכל, וחשב מה יאמר לנואל. כיצד יבטיח לה שישיג את הסוללה. ואז נשמע הקול ההוא ברחבי המושבה. מנסר את האוויר הממוחזר, עולה ויורד, אותו הקול שמחמיץ את הלב וממתיק אותו בעת ובעונה אחת.
הוא קם על רגליו ורץ להחזיר את נואל אל תוך הבית. לאחר מכן צעד במהירות אל המעגן, כבר חודשים שלא היה לו מפגש, ואולי בזה המתקרב, יוכל למצוא את הסוללה שלו. הוא בלע את רוקו, מנסה להתעלם מהטעם המעקצץ שהותיר הבצל בפיו, והזהיר את עצמו שלא לפתח תקוות מיותרות.
הוא כבר לא זכר כמה פעמים צעדו רגליו בשבילים האלה, אבל לאחרונה הן כאבו לו יותר מפעם.
הריח הצורב השרוף, היה מכה בתחילת הבוקר, כשהתעורר, ואז חולף לאיטו במשך היום. אפו היה מתרגל אליו, כמו שגופו התרגל אל כל פיסת אדמה חרוכה במושבה שלו. כמו שמוחו התרגל לפני זמן רב, בלית ברירה, לעיוורון.
לעיתים ניסה לדמיין כי אלה הם שבילים חדשים ושהוא נוסע בארץ אחרת, זרה. כל אותם השנים שהיה לכוד במושבה הקטנה, השרופה, הוא היה חייב לדמיין לעצמו שהוא במקום אחר לעיתים. זה היה אמור לעבוד, הרי הוא לא ראה את המושבה בעיניו השרופות. מדי פעם אפילו, זה היה מענג מעט, בייחוד כשעשה זאת פעם בזמן רב. אבל מהר מאוד, ידיו, אפו, אוזניו סיפרו לו היכן היה באמת. במושבה הקטנטנה שלו. לבד.
עם השנים גופו הפך נוקשה, הסוללה שלו לא הצליחה לעכב את הזקנה, רק להאט אותה. הוא התקשה ללכת יותר ויותר והזמן הפך אותו עייף, עייף מדי.
הוא כמעט ולא היה צריך לגשש כשהלך באותו הבוקר אל ליד הגזע החרוך במרכז המושבה. בכל הדרך עצמותיו הזקנות כאבו ואף פעם אחת רגליו הכשילו אותו וגופו התמלא באבק המתפורר. אך לבסוף הגיע אל ליד העץ, התיישב, נאנח והושיט ידיו בעדינות אל הגבעול הגמיש שהזדקר מן האדמה. הצמח שלו.
הוא לא ידע כלל מה היה סוג הצמח ההוא, לא ראה אותו מעולם, והוא לא היה מומחה בכל מקרה. אבל ידע שזהו הדבר החי היחיד בכל המושבה מלבדו. לקח לו זמן רב לאסוף את הכמות הזעירה של האדמה שעדיין היה בה שמץ פוריות. אדמה רכה, בוצית, כשלחץ אותה בידו, ולא יבשה ומתפוררת. הוא מצא חלקים קטנים בפינות נידחות של המושבה שהאש לא הגיעה אליהן וממפגשים נדירים בין מושבות. בסופו של דבר השיג מספיק אדמה בכדי לגדל את הצמח.
הוא כמובן הפסיד הרבה יותר משהרוויח באותם מפגשים מפוקפקים, לאיש עיוור בגילו לא היה הרבה סיכוי במקומות-זמנים האלה. הוא, כנראה, היה צריך לשמוח שהוא עדיין חי.
הוא לא יכול היה למחזר אדמה במושבה. המכונות התקלקלו מזמן, בשריפה ההיא, וללא הסוללה שלו גם הוא לא היה שורד. אך כואבת יותר מכול הייתה המחשבה שהוא היה אשם בגורלו שלו.
הזרע ההוא, שקיבל באחד המפגשים עבור מכשיר יקר שלא היה לו צורך בו, התעורר כשהשקה אותו במעט הנוזלים שהצליח למחזר, נוזלי גופו בעיקר. לפני כמעט שנה, או שאולי פחות, הזרע התעורר וגדל. גדל להיות הצמח.
זאת הייתה עבורו התגשמות חלום ישן והוא כבר החל לחשוב שהוא זקן מדי בכדי להגשים חלומות.
הוא קיווה בליבו שהצמח יכשיר עוד אדמה סביבו ואז יתרבה. הוא זכר את השיטה הזאת מהימים הרחוקים, כשעוד היה רך בשנים, והמושבה הייתה מלאה באנשים שידעו משהו על עבודת אדמה.
הוא משש את הצמח, על שערותיו הזעירות ונזהר שלא לקמט את ענפיו, עלעליו. הוא פחד שאצבעותיו הרועדות וידיו שלא תמיד נשמעו לו, ירסקו את הגבעול הדקיק. הריח שהטיל אימה בליבו, היה הריח החריף של גבעול שבור שעוד זכר מהתקופה שהמושבה הייתה פורייה. הוא קיווה שלא יריח אותו לעולם. הוא מלמל מילות עידוד לצמח ונתן בזהירות לאצבעותיו לחוש את התוואי המוכר. וכשהרגיש את הענפים הקטנטנים מתפצלים מהענף המרכזי, נזכר במשפחה ההיא.
הם היו ארבעה, הוא שמע, שני ילדים ושני מבוגרים. הגיעו לפני כמה שעות ונעלמו באותה מהירות שבאו. האב היה איש גס, מדיף ריח בצלים מסמא. הם הגיעו ובירכו אותו ודיברו נחמדות. דיבור גס, אך לא מזיק. ובכל זאת הוא חש ושמע את האיש הפשוט מסמן דברים לאשתו. האיש בוודאי חשב שהוא לא שם לב.
הילדים כמו עכברושים קטנים, טופפו מסביבו בזמן שאביהם ניהל איתו שיחה בטלה. הם לקחו כמה חפצים, לא חשובים מדי, מתכת בעיקר, כנראה בכדי למחזר. אבל הוא לא כעס. לפחות הם לא השתמשו באלימות, והם היו יכולים, לו רצו בכך.
לא היה לו ספק שהם כמשפחה, צריכים את החפצים יותר, הרבה יותר מזקן עיוור וצמח מסכן. לו רק היו שואלים, הוא היה נותן בחפץ לב. אולי לא את כל מה שרצו, אבל היה נותן, הוא ידע להודות במגבלותיו.
והם ברחו, כמו גנבים בלילה. הלילה שלו. לא זה שעטף את המושבה, הריק ההוא. אלא הלילה שהיה עונשו, על מה שעשה לפני זמן רב.
הוא נאנח לעצמו.
"הם לא היו אנשים רעים", הוא אמר לצמח וליטף אותו בקלילות מאומצת, "הם פשוט צריכים לשרוד, כמו כולנו, בזמנים האלה." אבל למה כך.
ואז החלה הצפירה הנוראה ההיא להדהד סביבו. הוא הרגיש את הלמות ליבו כשרץ להביא את הרובה ופנה להתיישב ליד מה שנותר מביתו. מוכן למה שלא יגיע.
הילדים היו מכוערים.
דניאל כמעט ופלט את זה מול אב המשפחה. אבל ברגע האחרון, נזכר שבניגוד לבובות הסינטטיות שלו, האנשים הללו עלולים להיעלב. ולא היה חכם להעליב אנשים בזמנמרחב המרוסק. היית צריך אותם עם רצון טוב ולא בקצה השני של קנה הרובה שלך.
"יש לי גזר, כמה שתרצה, וגם כמה חפצי מתכת." דניאל אמר ומחה את אפו משום ריח הבצלים שנדף מהאיש. הוא תיאר לעצמו עד כמה הריח חזק, כך שעדיין הצליח להריח אותו ממרחק כזה ולמרות חצי הבצל שכבר אכל מוקדם יותר. ככה זה כשאתה עובד את האדמה שלך ומגדל בצלים כל היום, דניאל חשב ותהה אם הוא עצמו הדיף ריח גזרים.
האיכר גירד באפו ותקע מבט באשתו.
"אני 'גיד תודה אם תביא גזרים וגם כמה זרעים, ברזל יש לנו יותר מדי." גיחך.
אשתו הנהנה. פניה היו גסות אף משל בעלה ואצבעותיה היו עבות ומיובלות, כיאה לעובדת אדמה. דניאל קינא בה, לו היה לו הכוח והכישרון להיות עובד אדמה, האוכל שעל צלחתו היה מגוון יותר. לא שזה היה קריטי, הסוללה דאגה להשאיר אותו בחיים, אבל הטעם, הטעם של הגזרים היה נורא.
"אין בעיה, אני מוכן לקבל קצת מהבצלים שלכם והזרעים." אמר דניאל.
האיכר כיווץ את גבותיו, "אבל מאיפה לך שיש לנו בצלים…" האישה נחרה קלות, במשהו שדניאל פירש כצחוק, ולחייו של האיכר האדימו מעט. הוא נפנה אל הילדים ונבח כמה פקודות. הם יצאו דרך המעגן בריצה.
"יש לנו רק בצלים, אבל יש הרבה." הוסיף האיכר והסיט מבטו.
דניאל היסס לרגע ואז נשם עמוקות ודיבר.
"יש לכם אולי סוללה מיותרת. כל סוללה תצלח." הוא מצמץ והביט בפניו של האיכר.
האיכר קימט את מצחו, "אין לנו." הוא אמר והעביר משקל מרגל לרגל. האישה צייצה קלות אך בעלה זרק בה מבט יוקד.
דניאל חשב במהירות. הוא הבין שהאיכר שמולו כנראה משקר, אך מה יכול היה להציע בתמורה לסוללה כך שיוכל לפתות אותו לסחור בה.
"יש לי גם כמה אנשים סינטטיים." דניאל אמר, "עובדים מצוינים ברחבי המושבה. מאומנים לעבודות שדה בעיקר."
האיכר הביט בדניאל בעיניים מצועפות, "יש'ך גם סינטטיוֹת?"
האישה נהמה והאיכר הרים את ידו להשתיקה, "אנ'לא סומך על גברים סינטטיים, 'תה מבין. הזמנמרחב מלא בסיפורים על גברים סינטטיים שהשתגעו. תן לי רק נשים. אנ'לא רוצה להרוס ת'כלי העבודה שלי על צוואר של איזה גבר סינטטי שאיבד ת'מחשב שלו." הצביע על ראשו בהתרסה.
דניאל ניסה לבלוע בכדי להוריד את הגוש שהתגבש בגרונו.
"אין לי נשים סינטטיות." אמר דניאל וחרק שיניו. הוא הרגיש את חוסר האונים המשווע, לאנשים האלה הייתה סוללה מיותרת והם לא הסכימו לסחור בה. הוא כמעט והריח את הריח החמוץ, המתכתי של הסוללה והרגיש את צורת התפוח שלה בידו המתאגרפת. אך הוא ידע שלא תהיה שלו.
הילדים הגיעו בריצה ושפכו מולו בצלים סגלגלים לערימה, אפילו זרעים הם לא נתנו לו, הקמצנים. הוא לא הצליח להתרגש מהבצלים החדשים. כעת מחשבותיו היו נתונות אך ורק לסוללה ההיא. הוא ניגש בגב כפוף אל המחסן שמאחורי ביתו ושלף משם שק של גזרים בכדי לגמול לאיכר על הבצלים, בלי הזרעים היקרים כמובן. גם הוא שפך את הגזרים המקוללים על הרצפה, מול המשפחה ההיא, הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לבזבז שק שימושי.
הילדים אספו את הגזרים בזריזות אל תוך שקים משלהם והמשפחה נפנתה ללכת לכיוון המעגן. דניאל החל להרגיש את עורפו בוער, הוא לא יכול היה לתת להם ללכת כך.
"אני מתחנן." הוא אמר לפתע והרגיש איך הבערה מתפשטת אל פניו. האיכר עצר והביט בו. הילדים נצמדו לרגליו של האיכר ולטשו עיניים סקרניות. הם כנראה לא היו רגילים לאיש המדבר כך אל אביהם.
"אני זקוק לסוללה הזאת, אדוני."
האיכר משך בכתפיו, "אתה יודע ת'חוקים בזמנמרחב, חבר. אין סחורה, אין תמורה." אמר ומשך באפו.
"אתה חייב להבין, אדוני. אני לא כמוכם, אני לבד כאן."
האיכר הניף יד בתנועת ביטול, "אנ'לא 'תכוון לרחם עליך. אם לא ריחמנו על הזקן העיוור ההוא שראינו בדרך לכאן, אז בטח שאנ'לא מרחם עליך."
דניאל נמלא גועל, הוא התקשה לראות את ארבעת האנשים האלה כמשהו שאמור להזכיר משפחה.
אנשים בורים וחסרי תרבות, זה כל מה שהיו בעיניו. הם בוודאי מגיעים מהזמנים ההם, אז כשהכול התנפץ לרסיסים, כשהאנושות והצעצועים שבנתה לעצמה, ניפצו את הזמן מרחב. פרימיטיביים אוכלי עפר.
"ת'חושב שמישהו ריחם עליי, כשמגי הקטנה מתה שנה שעברה?" המשיך האיכר, "ככה זה, ואם נצטרך סוללה מחר, מה אני אגיד לאשתי, שנתתי אותה לסתם אחד?"
החום בגופו של דניאל התפשט כבר לכל אבריו והוא הסיט מבטו מהאיכר.
למרות התסכול,תקווה קטנה החלה לבצבץ בו, יש עוד מושבה באזור, הוא חשב, הזקן העיוור הזה. זה היה מיותר לשאול אותם מה הכיוון של המושבה ההיא ולנסות להבין אם יש סיכוי שהיא תחלוף ליד שלו באיטיות מספקת. ובכל זאת, לפחות לא הסתיים המפגש הזה בלא כלום. אך התקווה הזאת הייתה קטנה מדי בכדי להרגיע אותו.
הוא צעד, נמרצות, אל המעגן וחיכה ליד כפתור דלת המנעל. האיכר הביט בו במבט מוזר ואז הניח ידו על כתפי ילדיו וגרר אותם איתו. האישה הצטרפה בזריזות.
"בואו ילדים," אמרה האישה, "האיש הזה רוצה זונה סינטטית בחינם. בואו 'לך מכאן לפני שירביץ לנו וייקח ת'סוללה." הילדים צחקקו וכולם נעלמו בתוך שרוול המעגן.
דניאל עצר את נשימתו, רגשותיו הסגירו עצמם ללא ספק, או שלאשת האיכר הזאת חושים טובים מדיי.
הוא הכה בכפתור והמנעל נסגר. שרוול העגינה התנתק והתקפל אחורה, חזרה אל המושבה האחרת.
הוא התכוון ללכת משם כשמשהו הופיע בזווית עינו.
נקודה קטנה סגלגלה לבנבנה בתוך האין עזבה את השרוול וחלפה ליד חלון המעגן. דניאל הביט בה חולפת ליד החלון בעל הזכוכית העבה וזיהה צורה מוכרת. זה נראה בדיוק כמו חצי הבצל שמצא הבוקר, חצי הבצל בצורת הפרצוף האנושי.
לא היה לו ספק, זה היה בדיוק אותו הבצל שכבר אכל היום. הוא הניד בראשו והבצל נעלם אל הזמנמרחב.
כמובן, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שמשהו מוזר כזה קרה. הוא מעולם לא הצליח להבין לגמרי את העניין הזה, כיצד חצי בצל, יכול להופיע כך, שלם, אחרי שכבר נאכל מזמן.
הזמן, המרחב, הכול היה תוהו ובוהו אחד גדול. אי סדר – חידה סתומה.
לא היה לו דבר אחד בטוח מלבדה, נואל, ואפילו את התקווה הזאת הוא איבד עכשיו. הייתה לו הזדמנות להשיג לה חיים והוא איבד אותה לאיכר אנוכי וגס רוח.
עוד נותרו כמה דקות עד שהמושבות הנסחפות ללא שליטה בזמנמרחב ייצאו מטווח עגינה, ייעלמו אל תוך האין, ודניאל היה חייב לעשות משהו בכדי לשחרר את הזעם שזרם בגופו, כמעט כמו דם. הזעם זרם.
הוא ישב שם מחוץ למה שנותר מביתו ההרוס, עצמותיו עדיין כואבות מהריצה, הרובה הכבד בידיו. הוא המתין.
ידיו רעדו, אך הוא היה בטוח שלא היו אלה הרעידות הרגילות, אלה שבאו עם הגיל.
האזעקה פסקה בינתיים והוא לא הודה בכך, אך הוא השתוקק לראות מה יביא הזמנמרחב.
הוא אישר את פתיחת המנעל מהצד השני באופן אוטומטי והסיר את נעילת המעגן. הוא העדיף לחכות ליד ביתו, כשהרובה בידיו. זיכרון הכאב מהפעמים שלא עשה כך, רדף אותו. הוא כבר לא היה צעיר והודה בכך בפה מלא בפני עצמו. אם לא השנים הזקינו אותו, אז החרטה על העבר עשתה זאת. בכל מקרה, הוא לא היה יריב שקול לרוב בני האדם בזמנמרחב, אלה ששרדו. בייחוד מאז העיוורון.
אוושת הרוח שנשמעה מכיוון המנעל שנפתח ורעש ריסוק האפר והאבנים תחת נעליים שצעדו לעברו, גרמו לשריריו להימתח. הוא שאף אוויר ולא התיר לו לצאת.
"שלום." אמר הקול והזקן חש מתיחות בקול הצעיר, אך זה היה אות מבשר טובות. האיש נשמע בעל תרבות.
"שלום לך, איש צעיר." אמר הזקן וחייך, הרים את ראשו לעבר האיש. האיש שמולו פלט אנחה למראה פניו השרופות. זאת לא הייתה הפעם הראשונה.
"מה אתה מספר ממסעותייך בזמנמרחב, נודד יקר." אמר הזקן. התקווה החלה להתגנב לליבו.
"לא הרבה." ענה האיש, "בני אדם, על גושי סלע. מה יש לספר."
"הפכנו לעם אכזרי," אמר הזקן, "אדם לאדם אויב."
"אכן. אבל מה אפשר לעשות." ענה הצעיר והזקן שמע אותו בועט בקרקע קלות, ממבוכה ודאי.
"משהו מטריד אותך, איש צעיר." הזקן אמר.
"לא…" גמגם הצעיר ואז הוסיף בקול חלש, "אם כבר אנו מדברים כך, רציתי לשאול אם יש לך סוללה מיותרת במקרה."
הזקן גיחך, "אין שום דבר שווה ערך על המושבה הזאת, מלבדי. וגם זה בספק."
"אני מבין." אמר הצעיר.
קולו של הצעיר היה רך משהתרגל לשמוע בזמנמרחב המרוסק. הוא שמע בקולו של האיש רגש כלשהו, עצב, חמלה, הוא לא זיהה בדיוק. אך זה היה מעודד, בייחוד ביחס למשפחת האיכרים ההיא. אולי הצעיר הזה, היה ההתחלה, הפתח לעולם שבו הזקן יוכל לכפר על החטא הקדמוני שלו. אולי האיש הזה יוכל לעזור לו להתחיל את שחלם עליו זמן כה רב.
התקווה הייתה דבר כה נפלא, הוא חשב לעצמו, בניגוד לחרטה. אילולי התקווה, הוא חשב, החרטה הייתה מאכלת אותו כבר מזמן. לא היה נותר ממנו דבר. אולי זאת הסיבה שהוא שרד כל כך הרבה זמן עם המשא הכבד הזה, אולי יש סוף לסבל שהיה מנת חלקו.
הוא הניח את הרובה על ברכיו ושאף עמוקות, את המשפט הזה רצה להגיד כבר זמן רב.
"אני אגיד לך מה אפשר לעשות, איש צעיר." אמר הזקן, " מה שהאנושות עשתה מאז ומעולם בכדי לצאת מהבוץ."
דניאל ניסה לנגב על הקרקע את הנוזל הירקרק-שקוף שנמרח על סולייתו, הוא רק הביט באיש הזקן שישב שם על שרפרף ליד הבית ההרוס למחצה. צווארו נמתח בניסיון לראות את הצלקת המציצה מתחת לחולצה בתחתית גבו של האיש. הוא נשם לרווחה, לזקן הייתה סוללה.
הוא החזיר מבטו אל הזקן והעיניים המחרידות, שנראה היה כאילו נמסו מזמן ואז הבין שהאיש מחכה לתגובה כלשהי.
"מה?" שאל דניאל והזקן חייך חיוך מוזר.
"אנחנו צריכים להתאחד, אתה מבין. זה מה שהציל אותנו תמיד. מכל צרה, הארגון, השיתוף, הם מה שהפכו את אי הסדר לסדר. אתה מבין?" אמר הזקן.
דניאל החל להתנדנד על רגליו, הוא החל להבין את שהזקן ניסה לעשות וזה רק גרם לו לכעוס יותר. מצד שני משהו בתוכו התרווח, זה יקל עליו לעשות את המעשה. גם כך זה היה קשה. הזקן העיוור הזה החל להזכיר לו את אביו, כשישב שם מול השדה, שעון על העץ, גסס מהמחלה ההיא שאף אחד לא ידע את שמה.
"אם אתה מתכוון לקשור את המושבות שלנו ביחד, אז תשכח מזה, אין חבל מספיק חזק." דניאל אמר וסקר במבטו את הרובה ששכב על ברכיו של הזקן.
"לא," אמר הזקן בגיחוך קל, "אני מתכוון שאם אנשים יחיו ביחד, על מושבה אחת, אולי כך בכוחות משותפים נוכל לאחד שוב את שנשבר. לתקן."
לתקן את הזמנרחב, חשב דניאל לעצמו, הזקן הזה היה משוגע.
דניאל הביט בשרפרף, הוא היה מרחק כמה צעדים ממנו. הוא ניסה לחשב אם יספיק לרוץ לפני שהזקן יוכל להרים את הרובה. זה היה חסר תקווה, הוא היה חייב לחשוב על משהו אחר, ובכל מקרה, תמיד יכול היה לחזור על עקבותיו, לברוח מכאן.
אולם הוא לא הצליח לסבול את המחשבה שירגיש שוב את חוסר האונים ההוא, כמו שהרגיש מול האיכר המסריח. הוא לא רצה לחזור למושבה ולבכות שוב לנואל, להרגיש את הקור שנובע ממנה ולחכות שוב עד אינסוף.
"אתה צודק, איש זקן." דניאל אמר, "רק ביחד נוכל."
האיש הזקן התאבן מולו, השקעים שהיו פעם עיניו פנו לכיוונו במין מחווה שלא הייתה לה משמעות מזמן.
"בוא איתי." אמר דניאל וצעד לעברו ביד מושטת. האיש הזקן קפץ במקומו לשבריר שנייה, תנועה אינסטינקטיבית שכל מי ששהה בזמנמרחב מספיק זמן ידע לזהות כמעין רפלקס הגנה עצמית. אבל אז הזקן חזר להתיישב, כמו ממתין ללטיפה שתגיע במקום הסטירה.
דניאל הביט באיש הזקן, יושב על השרפרף בפנים קפואות, כמו כלבלב המחכה לבעליו. הוא כמעט וסב על עקביו ורץ בחזרה אל המושבה שלו. אבל אז הוא נזכר, נואל, קור, חוסר אונים. זמן שלא נגמר.
"תן לי ואעזור לך לקום." הוא חשק את שיניו וזינק בידיו הפרושות על הזקן שישב שם על השרפרף.
כבר כשהתקרב האיש הצעיר ההוא, הוא חשב לעצמו, היה צריך לדעת שמשהו לא כשורה.
לשבריר השנייה כשהריח את הריח החריף, ריח של נוזלי צמח שנשבר, היה צריך להבין שמשהו כאן לא בסדר. הוא היה יכול לשלוף את הרובה בזמן ולגרש אותו.
הוא טעה וזה עלה לו בחייו.
עוד כמה שעות והכול ייגמר. הוא שכב שם, מדמם, הלום כאב וחסר סוללה. הוא זחל בשקט, מגשש בדרכו לאט לאט והגיע אל הצמח שלו במרכז המושבה, ליד גזע העץ החרוך. כמו שחשד, הצמח היה שבור ונוזליו התערבבו באפר שסביבו בכדי ליצור בוץ שדבק לאצבעותיו. הוא בדק בדחיפות את גזע הצמח וגילה שהוא אינו שבור, עוד הייתה תקווה. לצמח.
לפתע, רגע של חוסר אונים, הוא עצר את נשימתו. עם ההבנה, נעלם הכאב כמעט כליל. קהות החושים שירדה עליו כעת, גרמה לו להרגיש כאילו הוא מרחף באוויר הממוחזר.
זה היה העונש שלו.
יותר מדי שנים עברו והזיכרון קפץ כעת מתהום הנשייה אל קדמת מודעותו. הוא לא ציפה לזאת ואז נזכר. הכול זרם כעת, העבר וההווה התחברו – כיאה לזמנמרחב המרוסק הארור.
נשק יום הדין של השטן, הוא חשב לעצמו, לא היה הרוע של לבבות האנשים, גם לא הפחד והפילוג. הנשק האולטימטיבי היה עצם קיומה של תקווה. תן תקווה לבני האדם והפכת את הסבל לנצחי. המוות הוא גואל, המוות הוא המיטיב.
הוא זכר כיצד אז, לפני כל כך הרבה זמן שנראה כאילו היה בגלגול אחר, חשק בה, באישה הסינטטית ההיא. כיצד רצה את הסוללה המקוללת עד כדי איבוד הדעת.
איך פגש בזקן העיוור ההוא. איך קרע ממנו את הסוללה. הכאב החד, כעת היה מוחשי.
הוא נשנק ללא דמעות כשנזכר איך חזר אל המושבה שלו וניסה להתקין באישה הסינטטית את סוללת האדם. הוא לא היה מומחה, הוא לא היה מהנדס סינטטיים, אף אחד לא סיפר לו. היה לו רק את עצמו לשאול.
הוא זכר את ההבזק המסנוור שלקח את עיניו וזה נראה לו כאילו החושך שאחריו היה מאז ומעולם. הוא זכר את השריפה, השבועות שלקח למכונות המושבה לטהר את העשן, השנים שלא נגמרו, שבהם הריח לא מש.
אז, שם, הוא לא הבין מדוע בכל זאת שרד. כעת זה היה ברור לו.
הוא שרד בכדי שיוכל לשלם את חובו, בכדי שהמעגל ייסגר.
הכרתו החלה לתעתע בו ועיניו החלו להיעצם.
עלתה בו מחשבה.
הזמנמרחב לא שבור, לא מרוסק. הזמנמרחב שלם יותר משהיה אי פעם. -
-
-
מעניין, מרתק אפילו.
אהבתי את העדינות שבה שילבת בין הזמנים. יופי.
אהבתי מאד את תאור יחסו של הזקן אל הצמח האחרון שנותר.הערות:
נכון שלצורך עניין שמירת הפאנץ' של הזמן המעגלי אתה צריך להסתיר שמות, אבל הגזמת מעט כאן.
הוא והוא והוא. אפשר לגוון קצת בבקשה. האיש, הזקן, ואפשר גם לא להשתמש במלה הוא בכל משפט, זה גם יעבוד.הפתיחה בעייתית לטעמי. מוטב לצלול יותר מהר לתוך העלילה (המרתקת כאמור), ואולי לתאר את הכמיהה שלו אל נואל והסינתטיים מעט מאוחר יותר, אחרי שכבר לכדת את תשומת לבו של הקורא.
-
-
-
-
.